מתני' מאימתי מזכירין גבורות הגשמים. שאומר משיב הרוח ומוריד הגשם ולפי שהגשמי' אחת מגבורותיו של הקב"ה דכתיב עושה גדולות ואין חקר הנותן מטר על פני הארץ משום הכי קרי ליה גבורות הגשמים:

י"ט אחרון של חג. אבל כל שבעת ימי החג לא לפי שהן סימן קללה בחג משל לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושופך לו קיתון על פניו כלומר אי אפשי בשמושך:

א"כ. אתה אומר מזכירין אע"פ שאין שואלין הואיל ומשמע בעונתו אפילו בקיץ יזכירו מה אתה נותן סימן מי"ט הראשון:

גמ' ע"י שד' מינין הללו. שבלולב:

גדילין על המים. כלומר אי אפשר להם לגדל בלא מים:

לפיכך הן באין. למליצין על המים הלכך ראוי להזכיר גבורת הגשמים בעת נטילתם:

בשעה שהעבד משמש את רבו כל צרכו הוא תובע צרכיו ממנו. כך בי"ט הראשון של חג שנוטלין הלולב שהוא להראות שיצאו זכאין בדין כדאיתא במדרש וכבר עשו כל צרכיו בי' ימי התשובה וביה"כ אז מבקשין על המים:

והלא משעה וכו'. א"כ מיד לאחר יה"כ היה ראוי להזכיר א"נ כשרוח רבו נוחה הימנו הוא תובע כל צרכו וכאן אע"פ שנוטלין הלולב מ"מ אין אנו יודעין שרוחו נוחה הימנו ועוד הרי התפלה סותרת הטעם דבירידת הגשמים בחג נראה שאין רוח רבו נוח הימנו ואיך ימלא שאלתו:

סמוך לפרסו. שצריך לו ולא מקמי הכי ימים רבים וכיון שאינו צריך להן אלא ברביעה והיינו בג' במרחשון אין להתפלל אלא בי"ט האחרון הסמוך לו ולא קודם:

משעת נטילת לולב. והיינו מי"ט הראשון של חג:

משעת הניחו. קס"ד מיום שמברכין בו באחרונה דהיינו בשביעי:

ופריך על דעתיה וכו'. לשיטתו של זה התנא בברייתא בשלמא ר"א ניחא כי היכא דסובר בברייתא סובר במתניתין אלא דר"י אדר"י קשיא דבמתניתין קאמר מי"ט האחרון של חג ובברייתא קאמר מיום שביעי של חג:

קדמייתא. היינו מתניתין:

ומשני שכל היום כשר ללולב. א"כ משעת הניחו נמי אינו אלא בי"ט האחרון של חג:

ופריך ויזכיר מבערב. בלילי י"ט אחרון של חג שאז כבר הניחו ללולב ואין הגשמים סימן קללה:

ומשני לית כל עמא תמן. אין כל העם מצויין בערב בבית הכנסת נמצא זה מזכיר וזה אינו מזכיר ויהו אגודות אגודות:

ופריך ויזכיר בשחרית. של י"ט האחרון:

ומשני אף הוא סבור וכו'. אם היו מזכירין בתפלת שחרית זה שלא היה אתמול בערב בבית הכנסת יסבור שהם הזכירו מבערב ולשנה הבאה יזכיר מבערב ונמצא הוא משנה מטבע תפילתו מתפילת הציבור וה"ל אגודות:

מכיון וכו'. מתוך שהוא רואה שהציבור אינן מזכירין בשחרית אלא בתפילת מוסף יודע הוא שבודאי לא הזכירו מבערב:

הכין הוי וכו'. כך היה רבי יונה אביך מקשי בה כאשר הקשיתי לך שר' מנא הוה בריה דרבי יונה:

אסור ליחיד וכו'. אהא דפריך ויזכיר בשחרית קמשני רבי חגי דאי אפשר שאין ליחיד להזכיר עד שיזכיר הש"ץ תחלה קודם התפילה בקול רם משיב הרוח ומוריד הגשם ובשחרית אסור לעשות כן שהרי אסור להפסיק בין גאולה לתפילה:

בשליח ציבור הדבר תלוי. שהוא חייב להזכיר אבל אין היחיד צריך להזכיר כלל אם אינו רוצה:

מה ופליג. מי פליג ר' סימון עליך דסובר שעיקר הזכרה בש"ץ תלוי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. ויזכיר משחרית שהרי אפשר שש"ץ יזכיר בתפלתו:

דא דאת אמר. הא דא"ר סימון:

בטל. לומר בימות החמה משיב הרוח ומוריד הטל אין חיוב ליחיד להזכיר:

בגשם. דחובה הוא על היחיד להזכיר ואסור להזכיר קודם שיזכיר הש"ץ:

קמון לצלותא. הבא לבה"כ ועמדו העם להתפלל מוסף אע"פ שלא שמע שאמר ש"ץ משיב הרוח ומוריד הגשם מזכיר כיון שמתפלל עם הציבור והם כבר שמעו מהש"ץ:

כך ירידת גשמים חיים לעולם. לכך קבעוהו להזכיר הגשמים בתחיית המתים:

כשחר נכון מוצאו. וסמיך ליה יבוא כגשם לנו הרי שתחיית המתים וירידת הגשמים הוקשו להדדי:

נשמע לו. נתקבלו דבריו והסכים ה' על ידו שלא היה לא טל ולא מטר:

וחורנה. כמו ואידך:

מן הדין קרייא. מן האי קרא שמעינן דעל הטל לא נשמע לו:

ואתנה מטר. ואילו טל לא קאמר ש"מ טל לא מיעצר:

איכן הותר נדרו של טל. הא לא כתיב אלא ואתנה מטר:

אדרעיא. שם מקום:

נדר שהותר מכללו. כלומר שהותר מקצתו הותר כולו וה"נ כיון שהתיר לו הקב"ה שבועת המטר ממילא הותר לו שבועת הטל:

אית דבעי מימר. כמו איכא דאמרי:

בבנה של צרפית. הותר לו נדר הטל וכדמסיק:

נפצע בנו. של הגנב:

כך אמר הקב"ה לאליהו. אתה לקחת בחזקה הטל והמטר בשבועתך שהיו תחת ידו:

וארעא תפקידה תפלט. הארץ תפלט ותוציא המתים המופקדים בתוכה:

וכתיב תמן. לעיל מיניה כתיב לך טל ילדותך וכתיב בתריה נשבע ה' וגו' ודרשינן נשבע אף אטל:

בדייתיקי. נוטריקון דא תהא למיקם והיינו צואת שכיב מרע דבאמיר' בעלמא קני ואינה צריכה קנין וזהו שאמר יצחק ואברככה לפני מותי וברכו לאבינו יעקב בטל ויתן לך האלהים מטל השמים לפיכך אינו פוסק לעולם:

ה"ג לידי עבירות ומעשי' רעים והגשמים נעצרים:

אשר לא יקוה לאיש. היינו לתפילת איש דאל"כ פשיטא שאין דבר ביד איש לעשותו:

היה עומד. בימות הגשמים:

והזכיר של טל. שאמר ומוריד הטל ולא אמר ומוריד הגשם:

מחזירין אותו. קס"ד לפי שלא הזכיר טל:

לא חייבו חכמים להזכיר. דלימא בימות החמה משיב הרוח ומוריד הטל לפי שאינן נעצרין לעולם:

ומשני לא דמי האי דמצלי ומיקל. מאן דמתפלל ומקלל שהגשמים סימן קללה הן בימות החמה לפיכך מחזירין אותו:

להאי דלא מצלי ולא מיקל. שאינו מתפלל ואינו מזכיר טל ואינו מקלל ג"כ בהזכרת הגשם הלכך אין מחזירין אותו:

אם לא שאל. גשמים בברכת השנים:

ומשני ההוא דלא אדכר לא טל ולא מטר. הלכך מחזירין אותו אבל אם הזכיר טל אע"פ שלא הזכיר מטר אין מחזירין אותו מיהו בשאלה אע"פ ששאל טל אם לא שאל מטר מחזירין אותו:

שהיא מדוחק. לצורך השעה שצריכין לגשמים די שיאמר בשומע תפילה:

אזכרה שהיא מריוח. שאינה אלא שבח לא כ"ש שדי שיאמר בשומע תפילה וא"צ להחזיר:

בשלא אמרו בשומע תפילה. הוא דמחזירין אותו ובברייתא נקט ברכת השנים ותחיית המתים לאו דוקא אלא ה"ה שלא אמרן בשומע תפלה:

איכן הוא חוזר. אם לא אדכר עד לאחר שהתחיל רצה מהיכן הוא חוזר משומע תפלה או מן ברכת השנים או מראש:

ייבא כין. אתיא כי האי:

בר"ח. אם שכח יעלה ויבא:

לעבודה. לרצה דכל ג' ברכות אחרונות חשובות כברכה אחת:

וכא. והכא גבי שאלה נמי הדין כן:

בנינוה וכו'. אנשי נינוה היו צריכין להתענות על הגשמים אחר הפסח:

אתון ושאלון לר'. אם מותרין להתענות עליהן:

לכו ועשו. תענית ובלבד מטבע שתקנו חכמים בתפלה:

היכן הוא אומרה. אנשי נינוה היכן יאמרו תפילת הגשמים:

וא"ל ר' לכו ועשו ובלבד שלא תשנו וכו'. נמצא דאף בימות הגשמי' לפעמים אומרה בשומע תפלה ה"ל כמשנה מטבע של תפלה של ימות החמה:

על דעתיה דר"י. לשיטת ר"י א"כ היכן הן אומרים בקשה על הגשמים:

ומשני בשש. ברכות שמוסיפין ביום התענית כדתנן לקמן פ"ב:

עד כדון. כלומר הניחא ציבור יכול לאומרה בשש:

יחיד. בתפלתו בלחש שאינו מתפלל אלא י"ח ברכות היכן אומרה:

ואלו. בקשת הגשמים צרכיו הם ואומרה בשומע תפלה ואין זה משנה ממטבע של תפילה שהוא אומר בה מה שירצה בכל השנה ואין ניכר השינוי:

נתפלל ואינו יודע מה הזכיר. כגון בימות החמה ואינו יודע אם הזכיר גשם או איפכא:

מה שהוא למוד הזכיר. ומסתמא הזכיר גשם ולא טל כמו שהוא למוד בימות הגשמים ומחזירין אותו:

ה"ג מזכיר במוסף ואינו מזכיר במנחה וערבית ושחרית ומזכיר במוסף וכ"ה בבבלי. וה"פ מזכיר במוסף של שמיני ספק שביעי דשמא י"ט האחרון הוא ופוסק במנחה שמא שביעי חול הוא ואין בו הזכרה עד למחר ופוסק נמי בערבית ושחרית של תשיעי ספק שמיני:

אלא עד ששים בתקופה. שואלין לפי שהוא מקום נמוך ואין צריכין למטר כל כך:

הכי גרסינן בד"א בא"י אבל בח"ל הכל לפי הזמן וכו'. וה"פ כי תנן מתניתין דוקא בארץ ישראל אבל בח"ל לפי הזמן הצריך להם שואלין הגשמים:

בעונתן חביבין הגשמים כתחיית המתים:

ולא דמייא. והא לא דמיין תחיית המתים לגשמים:

בעי בר נש וכו'. וכי רוצה האדם שיחיו המתים בכל שעה דבפעם אחד סגי ואילו גשמים צריכין להם בני אדם כל שעה וחביבין להן יותר א"נ חפץ האדם בכל שעה שיחיו המתים משא"כ הגשמים אינן חביבין אלא בעונתן:

מחלפא שיטתיה דר' אליעזר. קשיא דר"ל אדר"ל ודר"י אדר"י:

בשובה ונחת. דריש בשובה לשון תשובה:

אינן נגאלין לעולם. בתמיה והא איכא קץ וכדמייתי בסמוך:

ועת צרה היא ליעקב. ויעשו תשובה ומזה יושעו לקץ האמיתי:

ולא בכסף תגאלו. ולא בתשובה דריש כסף מלשון בושה והעובר עבירה ומתבייש בה זו היא תשובה מעלייתא:

תשובה. ולא בכסף תגאלו אלא בתשובה וכסף היינו הצדיקים וה"ק ולא בזכות הצדיקים שבדור תגאלו אלא כל אחד בזכות עצמו על ידי התשובה:

צרור הכסף לקח בידו. קאי על הצדיקים כדדריש בפרק חלק:

בעתה אחישנה. אפי' בלא תשובה:

תשובה. ודריש בעתה כמו ועתה ישראל וגומר דכל הפרשה איירי בתשובה:

אם זכיתם אחישנה. בא לתרץ אע"ג דאחישנה משמע בלא שום עיכוב לכך קאמר דאחישנה קאי אאם זכיתם ואם לאו בתשובה דוקא:

כי למועד מועדים וגו'. אלמא יש קץ בדבר:

וככלות נפץ יד עם קדש. כשתכלה הניפוץ שהיה בכח לעם קדש שלא יהיה בהם עוד כח לסבול הניפוץ אז יבא משיחנו כדכתיב כי אזלת יד וגו':

איסתלק ר"א. והודה לדברי ר"י דאפילו בלא תשובה נגאלין לעת קץ:

הדא דכתיב ויהי בימים הרבים ההם. היינו שהגיע עת הקץ דמשנולד יצחק התחילו הת' שנה של ועבדום וגו':

ה"ג מתוך צרה ויאנחו בני ישראל מן העבודה מתוך צווחה וישמע אלהים את נאקתם מתוך זכות אבות ויזכור אלהים את בריתו וירא אלהים את בני ישראל מתוך תשובה וידע אלהים. שעיקר התשובה עזיבת החטא ושיתחרט בלבבו על מה שעבר ואין זה אלא בידיעת הבורא כי הוא יראה ללבב:

ה"ג וכן הוא אומר בצר לך מתוך צרה ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים מתוך הקץ ושבת מתוך תשובה וכו'. וה"פ אף לעתיד אינן נגאלין אלא מתוך אלו ה' דברים שבהן היתה גאולת מצרים וכולן רמוזין בהך קרא:

וינחם כרוב חסדיו מתוך תשובה. שהיא החסד הגדול שעשה אלהינו עמנו שהרי התורה אמרה נפש החוטאת תמות אלא שהקב"ה רב חסד הוא ומקבל התשובה תמורת הנפש:

הוה איחטא בלשניה. היה מגמגם בלשונו:

תהי בך. התחרט בעבירות שעשית בלשונך:

ולעי באוריית'. והוי עסוק בתורה:

מרפא לשון עץ חיים. רפואה לחטא לשון עץ חיים היא התורה שנקראת עץ חיים כדכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה:

אלי קורא. ישראל מתוך הצרות מפני גזרות שעיר:

אלי. כלומר אלהי מהיכן יבא לעתיד משעיר כדכתיב מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה:

גלת השכינה עמהן. מפני חבתן:

הנגלה נגליתי. ה"א דהנגלה ה"א דתימא אלא שהתמיה מתקיימת ויש הרבה פסוקים כיוצא בו:

גלו למדי. שמבבל יצאו למדי שדריוש המדי קיבל מלכות מבלשצר:

ועוררתי בניך ציון. וכתיב בסיפא וה' עליהם יראה:

מה טעמא אלי קורא משעיר. מפרש אלי כמו זה אלי ואנוהו. ל"א שהנביא קורא שיענהו משעיר שמע מינה דהתם קאי:

מה יוצא לנו. אם יגאלנו מיד:

אמרו לו שומר מה מילל. פירש מה דיבר:

אמרו לו וגם לילה. בתמיה חס ושלום שאחר הגלות יהיה עוד גלות:

אימת. מתי יהיה קץ הפלאות:

אימתי דאתון בעיי. מתי שאתם רוצים גם הוא רוצה:

אמרו לו מי מעכב. אנחנו רוצים מיד בגאולה שלימה:

אמרו לו תשובה. מעכבת כדכתיב שובו אתיו:

היום אם בקולו תשמעו. רישא דקרא כי הוא אלהינו ואנחנו עמו וצאן מרעיתו והיינו שאם אפילו היום לבד בקולו תשמעו:

אכלוהו היום. גזרה שוה יליף מהכא דהיום אם בקולו תשמעו היינו יום השבת:

בשובה ונייח. היינו בזכות מנוחה תושעון:

מתני' אין שואלין את הגשמים. היינו אין מזכירין את הגשמים:

אלא סמוך לגשמים. היינו יום ח' של חג דמחג ואילך זמן גשמים היא ומסתמא כרבי יהושע:

האחרון. המתפלל תפלת מוסף מזכיר מוריד הגשם:

והראשון. המתפלל תפלת שחרית אינו מזכיר גשם אלא טל:

גמ' הלכה כרבי יודה שאמר משום רבי יודה בן בתירה. היינו סיפא דאינו פוסק עד שיצא פסח וכדמסיק דהך ריב"ב אמרה:

כדי שיצאו המועדות בטל. לפיכך פוסקין בי"ט ראשון של פסח מלשאול אלא אומר משיב הרוח ומוריד הטל וכן בחג כל ימי החג אומרים ומוריד הטל חוץ מי"ט האחרון של חג שאומרים ומוריד הגשם:

מחלפא שיטתיה דר"י. כלומר קשיא דר"י אדר"י:

תמן. ברישא הוא אומר דביום טוב הראשון של פסח הוא פוסק והכא בסיפא קאמר רבי יהודה ששואלין עד שיצא פסח:

ומשני חדא בשם גרמיה. אחד אמר בשם עצמו ואחד משמיה דרבו דהוא ריב"ב:

הא הדא אמרה. הרי זאת אומרת דרישא אמרה בשם עצמו וסיפא בשם ריב"ב:

בעון קומוי. הקשו לפני רבי יוחנן מאי קשיא דר"י אדר"י דלמא רישא להזכיר אינו מזכיר אלא עד י"ט ראשון של פסח:

כאן לשאלה. סיפא איירי לענין שאלה ושואל והולך עד שיעבור פסח:

הלכה לכ"ע כל אימת שמזכירין שואלין:

נהיר את. זכור אתה כשהיינו עומדין לפני חנותו של ר"ה דודך ושאלנו ליה ואמר גם לדידי קמיבעיא לי:

ובסופה. ולבסוף אתה צעקת עמו דרך פלפול:

מציית. כמו צייץ:

ואמר. ל"ש בין הזכרה לשאלה דבמקום שמזכירין שואלין:

בכנישתא דבולי. בבית הכנסת של עיר בולי:

בשעת המקדש שאני. דאיכא עולי רגלים לא היו שואלין עד ג' במרחשון אבל בזמן הזה הלכה במקום שמזכירין שואלין:

תבואה עושה. פירש תבואה גדילה לששה חדשים:

לחדשיו יבכר. האילן יוציא פירותיו לשני חדשים וכיון דמי"ב חדשים נעשו ב' חדשים ה"ה מה שנעשה בתבואה בעה"ז בששה חדשים נעשה לעתיד בחדש אחד:

שהתבואה עשתה בימי יואל לט"ו יום. א"כ אילנות לשלשים יום כפל מהתבואה:

בראשון. היינו בר"ח ניסן ירדו הגשמים וכתיב בני ציון גילו ושמחו בה' אלהיכם היינו הקרבת העומר:

ומשני בכל חדש וחדש יהא מבכר. האילן ולחדשיו היינו חדשים דעלמא:

מתני' בג' במרחשון שואלין וכו'. דזמן רביעה ראשונה בג' במרחשון וכר"מ וכדמפרש בגמרא:

האחרון שבישראל. שעלו לרגל וחוזרין לבתיהם שלא יפסיקום הגשמים:

גמ' מתני'. ת"ק דמתניתין היינו ר"מ:

הבכירה. הראשונה דג' זמנים יש בגשמים:

בג'. במרחשון:

והאפילה. האחרונה:

אלא בר"ח כסליו. ש"מ שאז הוא זמן רביעה אחרונה:

הכל מודים בי"ז. שהוא זמן רביעה:

כימה. כוכב ששמו כימה:

מ"ט. כלומר מנ"ל:

ביום הזה וגו'. והיינו יום י"ז במרחשון כמפורש בקרא:

ולמה לא אמר. סתם הלכה כר"מ:

ומשני אית תניי. איכא תנא דמחליף דר"מ לדר"י לכך הוצרך לומר בפי' דהלכה כמ"ד בג' במרחשון שואלין את הגשמי':

ויהא אדם צריך לברך. דתנן בברכות פרק הרואה על הגשמים הוא אומר הטוב והמטיב:

בתחילה. שעדיין לא ירדו גשמי':

ובסוף. שכבר ירדו גשמים בשנה ועכשיו יורדים שנית:

שידיחו פני הקרמיד. לבנה העשוייה מעשה ידי יוצר שמסככים בה הגגות ונקראת קיירימי"ט בלשון ישמעאל:

ה"ג כדי שתשרה פי המגופה. וה"פ צריך טפי כדי שתהא פי מגופת החבית נשרית א"נ שתהיה הארץ מרוככת כל כך מן המים שתהיה ראויה לגוף בה פי חבית בלי תוספת מים:

ופריך ויש מגופה נשרית. והלא הרבה גשמים יורדים ואין המגופה נמחית שהיא חזקה. ל"א וכי יש תמיד מגופה מונחת דנשער בה:

כאלו היא שרויה. דלאו נמחית ממש אלא שירדו עליה גשמים כ"כ כאילו היא נמחית ולל"ב ה"פ משערין אילו היתה שם מגופה היתה נשרית:

להפסק תענית נאמרה. וה"ק אם בתחלה קודם שהתחילו להתענות ירדו גשמים אפילו מועטין אין גוזרין תענית על הציבור אבל בסוף שכבר התחילו הציבור בתעניתם אין פוסקין עד שירדו גשמים מרובין לכל אחד כדאית ליה:

לברכה נאמרה. בתחלה כדי רביעה וכו' ולא לענין הפסק תענית:

א"ל אין. דהכי מסתברא:

ה"ג א"ל ר' חזקיה לרב אדא בר אבימי לא מסתברא להפסק תענית נאמרה א"ל אין א"ל למה אמרת ליה אין הכין א"ל דהוא נהיג בשיטת רבינו. כ"ה בברכות פרק הרואה וה"פ דלר"ח א"ר אדא דלהפסק תענית נאמרה והקשה לו ר"ח למה אמרת לרבי נחום הן שלענין ברכה נאמרה ולדידי קאמרת הן על הפסק תענית א"ל רב אדא דאמר לרבי נחום כדעת רבו של ר' נחום:

מני רביה. דרבי נחום:

ה"ג א"ל ואנן אמרין ר"י בשם ר"ז וכו'. כ"ה בברכות וה"פ והלא אף ר"ז רבו אמר דלהפסק תענית נאמרה:

שאת ממניען זו מזו. מפרידן הטיפות זו מזו שלא יתערבו:

סליק מבקרה. עלה לבקר חולה:

עד דהוא תמן. בעודו היותו אצל ר"י מגדלאה ירדו גשמים:

קליה שמע. שמע קולו של ר"י שהיה מברך ברכת הגשמים ומסיים בה אלף וכו':

שאת גומל טובה לחייבים. שהגשמי' טובים לרשעי' ולצדיקים:

ההדא מנן לך. כלומר מנא לך הא:

ה"ג מלא כלי המחרישה ג' טפחים. וכ"ה בבבלי וה"פ שיראו המים בתלם מחרישתו שהוא עומק ג' טפחים:

בתחילה. ברביעה הראשונה די בגשמים שיורדים עד טפח שעדיין הארץ לחה:

ובשנייה. אם לא ירדו גשמים עד רביעה שנייה צריך טפחיים:

ובשלישית. אם לא ירדו גשמים עד רביעה שלישית בעינן ג' טפחים שכבר נתייבשה הארץ:

אין לך טפח. כשנכנסו גשמים בעומק הקרקע טפח התהום עולה ומתגבר טפחיים ואע"ג דסמיכי דארעא אלפא גרמודא מ"מ רטיבותא מהניא:

ומ"ט. ומנ"ל:

תהום אל תהום קורא. העליון אומר לתחתון עלה ואני יורד והתחתון אומר לעליון רד ואני עולה:

המים העליונים זכרים. שאין תאותם תמידות כזכר שאינו מתאוה תמיד לנקבה:

והתחתונים נקבות. שתמיד דעתה עליו כדאמרינן יותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא:

זו פריה ורביה. שמצמיחים ומולידים את הארץ:

זו ירידת גשמים. שהיא באה בצדקה:

לתיקונו ולישובו של עולם. הלכך אע"פ שאינן כדאי נותן להם בצדקה:

ר"א ותני לה בשם רשב"ג. כלומר רבי אחא אמרה ותניא נמי בשם רשב"ג כוותיה דלמה נקראת רביעה ובברכות הגירסא ר"א תני לה בשם רשב"ג וקאי אדלעיל דהא דרשב"א תני לה ר"א בשם רשב"ג:

שהיא רובעת את הארץ. כזכר הרובע את הנקבה והיא מתעברת ויולדת:

בצור. סלע:

ה"ג תני רשב"א אין הארץ שותה אלא לפי חיסומה א"כ מה יעשו שרשי חרוב ושרשי שקמה אר"ח אחת וכו'. לרגעים אשקנה תני וכו'. וה"פ לפי חיסומה מלמעלה ואין המים נכנסים בעומק וקשיא ליה א"כ שרשי חרוב וכו' מאין להם רטיבות שהן יורדין בעומק הארץ ומשני ר"ח שהתהום עולה ומשקה אחת לל' יום והוא מלחלח הארץ:

לרגעים אשקנה. לזמנים שאין בני אדם יודעים הוא משקה הארץ והיינו ע"י התהום:

אם היתה השנה חסירה. כגון שהיו מניסן ועד חשון ה' חסירים:

נותנין לה חסרונה. ואין הרביעה מג' במרחשון אלא מוסיפין עליה חסרונה ואם לאו הולכין אחר סידרה:

ואע"פ שיודעין שתהיה השנה מעוברת זמן הרביעה מג' במרחשון:

לעולם הולכין אחר סדרה. אע"פ שחסרו ה' חדשים קודם מרחשון מן הרביעה מג' בו:

אם היתה שנה מעוברת. כגון שעיברו השנה אחר ר"ה מיד אין זמן הרביעה מתחלת אלא מג' בכסליו:

ופריך מחלפה שיטתיה דרבי תמן. בערכין פ"ט תנן המוכר בית בבתי ערי חומה רבי אומר נותנין לו שנה ועיבורה בין בשנה פשוטה בין בשנה מעוברת נותנין לו שס"ה ימים וה"ה בכל דבר התלוי בשנים סובר רבי דנותנין לו שס"ה ימים:

וכא. והכא אומר ר' אחר עיבורה דנותנין לו כל העיבור:

ומטי בה. ואית דאמרי:

לבסוף נצרכה. כמו קשיא כלו' לבסוף קמיבעי' לן דברי ר':

מתני' הגיע י"ז במרחשון. וכבר עברו ג' זמנים שהן ג' וז' וי"ז מרחשון:

היחידים. מפרש בגמ' ופריך מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור הוא מתפלל ונענה. בתמיה וכי מה טיבו עביד שיהא נענה:

גמ' ומשני אלא כיון וכו'. ונמצא נאמן בעבודת הציבור ומוסר נפשו לעמוד בפרץ להגין עליהם כדאי הוא שיענה לו מן השמים כשמתפלל בעד הציבור:

חד בר נש וכו'. אדם אחד היה מדקדק להוציא מעשרותיו כראוי:

א"ל רבי מנא. ביום התענית של הגשמים שיאמר בערתי הקדש מן הבית וכו' השקיפה ממעון קדשך וכו' עד סוף הפרשה:

א"ל רבי זכה עמי. תן לי צדקה שתזכה על ידי:

א"ל ולא הוה לאביך פריטין. כלומר והלא אביך עשיר היה ולמה אתה רוצה ליהנות מן הצדקה:

א"ל גביי וכו'. א"ל קריבוי דר' ינאי אצלי הם מופקדין מעותיו של אביך טול אותן:

א"ל שמעתי עליהן. שהן ממעות גזל ואינני רוצה ליהנות מהן:

סרקין. גזילה:

א"ל קריבוי דרבי ינאי. לאיש זה שלא רצה ליהנות ממעות אביו משום חשש ספק גזל ואע"פ שלא היה לו תובעין כדאי אתה שתהיה מתפלל על הציבור ותהיה נענה מן השמים:

איתחמי לרבנן. נראה לחכמים בחלום בשעה שהיו צריכין לגשמים:

פלן חמרא. פלוני מנהיג החמרים שהוא צדיק ויתפלל וירד המטר:

שלחון. חכמים והביאוהו:

א"ל מה אומנך. עבידתך:

א"ל ומה מעשים טובים עשית:

א"ל חד זמן וכו'. פעם אחת השכרתי חמורי לאשה אחת:

והוית. והיתה בוכה בתוך הדרך ואמרתי מה לך שאתה בוכה:

אמרה לי בעלה. הוא חבוש בבית האסורים:

ואנא. רוצה לראות מה לעשות להוציאו כלומר שדעתה להשכיר עצמה לזנות כדי להוציא בעלה:

וזבנית חמרי. ומכרתי חמורי ונתתי לה הדמים ואמרתי לה הא לך מעות ופדה בעלך ולא תחטא בזנות:

א"ל חכמים כדאי את שתתפלל ותהיה נענה:

איתחמי וכו'. נראה לר"א בחלום אדם ששמו פנטקקא יתפלל ויבא המטר התפלל וירד המטר וי"מ פנטקקא חמש רעות בלשון יון ועל שם חמשה עבירות שהיה עושה בכל יום כדמסיק נקרא כן:

ה"ג א"ל מה אומנך א"ל חמש עבירן ההוא גוברא עביד בכל יום:

מוגיר זנייתא. משכיר זונות:

משפר תייטרון. מייפה ומכבד ומתקן מקום השחוק ומושב הלצים וכן בל"א נקרא תייטרו"ם:

מעיל מניהון לבני. מכניס בגדיהון של הזונות לבית המרחץ:

מטפח ומרקד קדמיהון אף הוא בעצמו מרקד לפניהם ומקיש בכלי זמר:

בבבוייא. כמו אביב והוא החליל:

א"ל חד זמן. פעם אחת הייתי מייפה התייטרון ובאתה אשה אחת והעמידה עצמה אחורי העמוד שבתייטרון ובכתה:

ואמרתי לה מה לך. שאתה בוכה:

א"ל בעלה. הוא חבוש בבית האסורי' ואני רוצה לראות להשכיר עצמה לזנות לוקח ממון לפדות בעלי:

וזבנית ערסי ופרוס ערסי. ומכרתי מטתי והמצע שעליה ונתתי לה דמיה וא"ל הא לך מעות אלו ופדה בעלך ולא תחטא בזנות:

א"ל. כדאי את להתפלל על הגשמים דמזה נראה שכל מעשיך לשם שמים שלא יחטאו בנות ישראל בזנות:

איתחמי לרבנן. נראה לרבנן בחלום שחסיד שבכפר אימי יתפלל וירדו הגשמים:

סלקון. עלו החכמים אצלו:

א"ל בני ביתו. לחכמים שהוא כעת בהר:

נפקון לגביה. יצאו אליו להר:

א"ל אישר. חזק כדרך שאומרים לפועלים:

ולא אגיבון. ולא החזיר להם שלום:

יתיב מיכול. כשישב לאכול לא אמר להם בואו ואכלו עמי:

מי עלל כשנכנס עשה חד משא של עצים ונתן סודרים על גב המשא שלא כדרך נושאי המשא שנותנים הסודר על הכתף ואח"כ המשא על הסודר:

עאל וכו'. נכנס ואמר לאשתו אלו חכמים באו לכאן ורוצים שאתפלל על הגשמים:

ואין אנא וכו'. ואם אני מתפלל לפניהם והגשמי' יורדין גנאי הוא לחכמים שהם גדולים ממנו והתפללו ולא ירדו הגשמים:

ואין לא. נתפלל יש בזה חילול שם שמים שהעכו"ם יודעין שאין בהם מגשימים כי אם ישראל אף בהיותם בארצות העכו"ם נענים בהתפללם על ירידת הגשמים:

אלא. בוא אני ואתה נעלה לגג להתפלל ואם ירד המטר בתפלתינו נאמר להן כבר נעשה לכם ניסים מן השמים ואינכם צריכין ואם לא ירדו נאמר להם אין אנחנו כדאי להיות נענה בתפלתינו שכבר התפללנו ולא ירדו. וסלקון וכו'. ועלו והתפללו וירד המטר:

נחת לגבון. ירד אצל החכמים:

א"ל למה. הטרחתם עצמכם לבוא לכאן היום הזה:

אמרין ליה רוצים אנו שתתפלל שירד המטר:

א"ל. ולתפלתי אתם צריכין בתמיה כבר נעשה לכם נסים מן השמים:

למה. כשהיית בהר ואמרנו לך איישר לא השבת לנו שלום:

א"ל דהוינה. עוסק בפעולתי ואני שכיר יום וכי אני רשאי להסיח דעתי מן עבודתי:

אמרו ליה ולמה. כשישבת לאכול לא אמרת לנו לאכול עמך:

א"ל דלא היה אצלי אלא פרוסה אחת מה הייתי אומר לכם שתאכלו עמי כחונף וכגונב דעת:

א"ל למה. כשרצית לכנוס לעיר נתת הסודר ע"ג המשא שלא כדרך נושאי הסבל:

דלא הוות דידי. אלא שאולה היתה להתפלל בה ואם הייתי נותנת אותה תחת המשא היתה נקרעת:

ולמה. כשהיית בהר היתה אשתך מלובשת בגדים צואין וכשנכנסת מן ההר הייתה לובשת בגדים נקיין:

א"ל. כשאני הייתי בהר היא לובשת. בגדים צואין שתתגנה שלא יתן שום אדם עיניו בה וכשאני נכנס מן ההר היא לובשת בגדים נקיים כדי שלא אתן עיני באשה אחרת:

א"ל. כדאי אתה להתפלל ותענה מן שמים:

מותר. לאכול בלילה כשמקבל עליו להתענות למחר וה"ה בכל תענית שאוכל משתחשך עד שיאיר המזרח:

ה"ג מה ת"ל עד קריאת הגבר קרא תרנגולא. וה"פ אע"ג דהא דתנן במתניתין דיומא וסוכה קריאת הגבר היינו קרא גברא זהו דוקא בעניני המקדש אבל כאן שהוא לסימן לכל אינו אלא קריאת התרנגול:

ישן. לאחר אכילת הלילה ועמד אפילו קודם קריאת הגבר אסור:

בשלא התנה. קודם השינה שרוצה לאכול אחר הקימה הוא דאסור לאכול אבל אם התנה מותר לאכול לכ"ע עד שיאיר המזרח:

מתני' שלש תעניות. שני חמישי ושני:

גמ' שב"ד גוזרין להפסיק. מבעוד יום מלאכול ולשתות אין עוברות ומניקות מתענות בם שלא יארע תקלה לולד:

בשגזרו. מתחלה שלא להפסיק וכבר התענו המעוברות והמניקות אז אין להן להתענות בתעניות שגזרו להפסיק:

אבל אם גזרו מיד להפסיק. כגון במכות בצורת או שפסקו הגשמים בין גשם לגשם מ' יום:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

ה"ג אבל בשלש השניות ובשבע האחרונות אינן מתענות וכו':

לא בשגזרו כבר שלא להפסיק. וכי לא מוכח מהכא דדוקא בשגזרו תחלה שלא להפסיק הוא דאין מתענין בתענית שמפסיקין בו אבל בגזרו מיד להפסיק לא דהא תני בט"ב וביה"כ מתענין אע"ג שמפסיקין ועוד דא"כ ליתני סתמא בט"ב וביה"כ מתענין אבל שאר תעניות שמפסיקין אין מתענין אלא ודאי דוקא הני תעניות דגשמים כיון דכבר גזרו שלא להפסיק הוא דאין מתענין אבל לא שאר תעניות:

מתני' אוכלין ושותין מבעוד יום. כמו שעושין בצום כפור:

גמ' קדשו צום קראו עצרה. כעצרת מה עצרת אסור בעשיית מלאכה אף צום אסור בעשיית מלאכה ול"נ קדשו צום היינו יה"כ קראו עצרה היינו שאר תענית שגוזרין ב"ד על הציבור ופירש זה קרוב לשיטת סוגיין:

ופריך והא תני הלילה מותר והיום אסור. ואס"ד כעצרת יש לנו לאסור מאורתא כעצרת דאסור בעשיית מלאכה מבערב:

אספו עם. בסיפא דקרא כתיב אספו זקנים מה אסיפת העם ביום דבלילה כל אחד בביתו ואינן נאספין אף צום ביום:

נשייא וכו'. נשים שנוהגין שלא למיעבד מלאכה במוצאי שבת כלל לאו מנהגא הוא ומנהג בטעות הוא:

עד דיתפני סידרא. ומה שנוהגין הנשים שלא לעשות מלאכה במ"ש עד שיגמרו הקדושה בבית הכנסת מנהג טוב הוא:

בתרייא וכו'. ושנוהגין שלא לעשות מלאכה בשני ובחמישי אינו מנהג:

עד דיתפני תענית. ושנוהגין שלא לעשות מלאכה עד לאחר תענית הציבור מנהג יפה הוא:

ביומא דערובתא. ושנוהגין שלא לעשות מלאכה בע"ש ובעי"ט לאו מנהגא הוא אבל הנוהגין שלא לעשות מלאכה בע"ש ובעי"ט מן המנחה ולמעלה מנהג נכון הוא ואסור להתיר להן:

דלא למשתייה. שלח לסדר ולערוך החוטין שהולכין לאורכו של בגד מלשון או בשתי או בערב:

מן דאב עליל. מר"ח אב ואילך מנהג:

שבו. בחדש אב פסקה אבן שתייה והיא האבן שממנו הושתת העולם והיה מונח בבית קדשי הקדשים:

מה טעם. כלו' מנא לן:

דכתיב כי השתות יהרסון. ש"מ שבחרבן בה"מ השתות נהרסו:

אעין דשיטין. עצי ארז היה בכפר ששמו מגדל צבעייא שמשם קצץ יעקב ארזים לצורך המשכן והביאום למצרים ואנשי מגדל צבעייא נהגו בהם קדושה משום קדושת הארון והמשכן שמתחלה נטעם אברהם לצורך המשכן כדאיתא בב"ר:

מהו מיעבד בהון מלאכה. מי אמרינן כיון דנהגו בהן איסור אסורין לעולם או דילמא אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו שהרי לקחו לצורך הארון והמשכן די והותר:

כל דבר שהוא מותר. והוא נוהג בו איסור מחמת טעות שסובר שהוא אסור:

נשאל. לחכמים ומתירין לו דמנהג בטעות לאו שמיה מנהגא:

וכל דבר שהוא. עצמו יודע בו שהוא מותר אלא שנוהג בו איסור מחמת גדר או סייג אם בא לישאל אין מתירין לו:

בתענית ציבור. כגון תענית גשמים השניות והאחרונות:

בט"ב מרחיץ ידיו. וכשעדיין המים ע"ג ידיו רוחץ בהן פניו:

ומעביר את המפה. שהיא לחה קצת מקינוח הידים ע"ג פניו:

תרי מרטיטה. שהיה שורה בגדים בלואים במים מעיה"כ ונותנן תחת הכד ליסחט קצת לעשות כמין כלים נגובים ולמחר מעבירם ע"ג פניו:

אלא איסור מלאכה במקום שנהגו. דיש מקומות שעושין מלאכה בט"ב ויש מקומות שאין עושין כדתנן בפרק מקום שנהגו ובתענית ציבור מותר בעשיית מלאכה בכל מקום שמעינן מיהת דלענין רחיצה שוין וקשיא לריב"ל:

ואינו חושש. משום רחיצה:

כהן תנייא. כהאי תנא דמותר לעבור במים לילך אצל רבו ובתו:

והיו רגליו קיהות. עייפים מחמת טורח הדרך:

בשבת. כל סיכה מותרת ובלבד דלא מוכחא מילתא דלרפואה קעביד:

בין סיכה שאינה של תענוג. כגון שיש לו חטטין בראשו:

ה"ג תני שוות וכו':

לאיסור. גבי מעשר שני תרומה ולאיסור עשה וכדמסיק:

ולתשלומין. אם סך זר בתרומה חייב לשלם חומש כאילו שתה ולא מיקרי מזיק וכן בהקדש:

אבל לא לעונש. למלקות וכרת:

ופריך והא תני ולא יחללו. דכתיב בתרומה לרבות השותה והסך ש"מ דאף סך איכא עונש וקשיא אהך ברייתא דתני בה אבל לא לעונש:

ומשני אר"י לית כאן סך. כלומר סמי מכאן סך דולא יחללו להביא את השותה לחוד הוא דאתי:

א"ר אבא מרי. אם לית כאן סך אף שותה ליכא למימר דאתי מריבויי' דולא יחללו:

דלכן. דאל"כ אלא דלא יחללו להביא את השותה לחוד הוא דאתי ש"מ דאין שתייה בכלל אכילה דאי בכלל אכילה היא למה צריך קרא לרבויי א"כ קשיא וכי דבר שהוא בא משני לאוין מצטרף ואנן תנן במתניתין דיומא האוכל והשותה מצטרפין אלא ודאי דכולא בריית' משבשתא בשלמא אי מרבינן סך מולא יחללו איכא למימר דה"ק לרבות את הסך כשותה וכ"ה בבבלי בנדה אבל אי תני שותה לבדו קשיא:

מנין שהיא מחוור בעשה. שיש איסור עשה בסך שמן של מעשר שני אף ע"פ שאין בו לאו:

מה נן קיימין. במאי עסקינן:

אם להביא לו ארון ותכריכין לחי הוא אסור וכו'. וכ"ה ביומא וה"פ בא הכתוב לאסור השתא לחי אסור ליקח בו חלוק דלא הותר אלא לאכילה ממש וצריך לאכול בקדושת מעשר כ"ש שאסור למת:

איזהו דבר. ששייך בחי ובמת והתירה התורה לחי ואסרו למת הוי אומר זו סיכה שמע מינה דבסיכה איכא איסור דאורייתא ואינו אלא עשה דלא נאמרו הדברים אלא בסיפור דברים של הוידוי וליכא למשמע לאו מיניה:

אסורין בנעילת הסנדל. כגון יום הכפורים ותשעה באב ותענית ציבור:

יצא לדרך. חוץ לעיר:

באנפליא. קלצו"ן בלע"ז והוא עשוי כמין מנעול:

אר"ח. ולא פליגי באנפליא של בגד דלאו מנעל הוא ואפילו לרה"ר שרי לצאת בו:

בלילי צומא רבא. בליל יה"כ:

סולייתה הוא סנדל של שעם:

מהו הכין. למה אתה עושה כן:

איסתניס אנא. ולאו לתענוג הוא דעביד:

ה"ג א"ל מן אן הדה א"ל מן וכו'. וה"פ מנין לך הא דמותר:

איסתניס אני. ושרי:

ופריך איתא חמי. בא וראה אם ברחיצה אסור פשיטא דאסור בתשמיש דהא בעלי קריין צריכין טבילה:

ומשני תפתר. תפרש למשנתינו דאיצטריך למיתני איסור תשמיש במקום שלא נהגו לטבול לקרי א"נ שמשנתינו נשנית קודם תקנת עזרא שתיקן טבילה לבעלי קריין:

אין קרי. שצריך טבילה אלא שבא לו ע"י תשמיש:

אפילו ראה עצמו מקושט בחלום. וע"י כך ראה קרי צריך טבילה:

הוו בעיין מימר. סברוהו בני הישיבה לומר ובלבד שבא לו הקרי בחלום ע"י שהרהר באשה שבא עליה ולא פליג אריב"ל:

אפילו מדבר אחר. ולא מחמת אשה נמי צריך טבילה:

לית הדא וכו'. וכי אין ברייתא זו פליג על ריב"ל דאמר א"צ טבילה לקרי אלא שבא ע"י תשמיש והא ביה"כ אסור בתשמיש ואפ"ה מצריך טבילה לבעלי קריין:

פתר לה. תפרש להך ברייתא שבעלי קריין טובלין ביה"כ היינו אותן ששימשו בעי"כ ושכחו לטבול עד יה"כ:

אית לך מימר וכו'. בתמיה וכי אפשר לך לומר ששכח ריב"ח מלטבול אלא ודאי שראה קרי ביה"כ כדי להודיע לו שהוא בן עה"ב כדאמרינן בבבלי סוף מכילתין ושמעינן שאפילו בלא תשמיש צריך טבילה וקשיא לריב"ל:

נאסרה לו תשמיש המטה. שהקב"ה עוסק בחרבנו של עולם והוא יבנה בתמיה:

מאי טעמא. מנ"ל:

אתה ובניך וגומר. משמע האנשים לבד והנשים לבד:

אתה ואשתך וגו'. דמשמע אשתו עמו ונשי בניו עמהם:

ע"י ששימרו יחוסיהן. שלא נזקקו לשאינן מינן והיינו למשפחותיהם בשכר משפחותיהם ששמרו:

תדע לך שהוא כן. דקפיד קרא אף על בעלי חיים:

קילקלו מעשיהן. ששימשו בתיבה:

מפוחם. שחור:

מפורצם. מפורסם בתשמישו שמשמש אחור כנגד אחור ונקשרים זה בזה ואינן יכולין להתפרד בשעה שהן רוצים כשאר בעלי חיים:

יצא משונה מן הבריות. שרוקק הזרע מפיו לפי הנקבה:

חסרון בא לעולם. כגון נח שנחסרו הבריות וכגון יוסף שהיה כפנא בעולם:

גלמודה. יחידה שלא תיזקק לה:

בטרם תבא שנת הרעב. אבל בתר הכי לא שימש מטתו מפני הרעב:

תאיבי בנים. המתאוים לבנים כגון שאין להם בנים מותרין לשמש אפילו בעת צרה:

ובלבד יום שטבלה. מותרים לשמש דסמוך לטבילתה האשה מתעברת אבל בתר הכי אסורין בתשמיש:

מתני' שהן י"ג תעניות. שכבר התענו ו' ותעניות דיחידים אינן מן המנין:

מתריעין. בשופרות:

בשני מטין. בשני של תענית פותחין דלתי החניות קצת לעת ערב אבל אין מוציאין לחוץ:

ובחמישי מותרין. בגמרא מפרש:

גמ' כבתוך ארבעים שעשה משה בהר. שכשתחשוב י"ג תעניות בשני ובחמישי הם ששה שבועות שהן מ"ב יום וכשתחסור יום התחלה וסופו הן מ"א יום כי היכא דלא חשבינן יום עלייה ויום ירידה והאי יומא לא דק:

שאין מטריחין על הציבור יותר מדאי. לפיכך אין גוזרין על הציבור יותר מג' תעניות:

וגוביי. מכת חגב:

מתריעין עליהן. מיד:

ופריך ולמה. דוקא בהני תרי מתריעין עליהן מיד:

שיערייא רבי. כלו' שערוריה מתרבי:

פותח אחד ונועל אחד. שהיה להן שני פתחים בחנות חלוקין באמצע פותח העליון ומניח התחתון:

מה פותח וכו'. מיבעיא ליה הא דקתני ובחמישי מותרין אם מותרין היינו שפותח אחד ונועל אחד כל היום אבל פתוח לגמרי אפילו בחמישי אסור או דלמא בחמישי פותח שניהם ולא איפשיטא:

מתני' בבנין ונטיעה. מפרש בגמרא:

גמ' הדא דאת אמר. דממעטין בבנין היינו בבנין של שמחה. כגון בית חתנות לבנו:

אבל אם היה כותלו. של בית שמחה:

גוהה. נוטה ליפול:

כותלא דגנא ביה. כותל ביתו שהוא ישן בו אבל כותל של בנין שמחה אף אם נוטה ליפול אסור לבנותו:

שלא לעשות סעודת אירוסין. בערב שבת:

הא לארס. בלא סעודה מותר אפי' בע"ש:

מושיב יחידים ביתה. מכאן שארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת בת פלוני לפלוני:

במאזנים לעלות המה מהבל יחד. דרשו בויקרא רבה עד שהן עשויין הבל בתוך מעי אמן הם יחד שמעינן דמה' כבר יצאה הזיווגים:

וכא הוא אומר הכין. וכאן הוא אומר דאיכא למיחש שמא יקדמנה אחר ויקחנה:

אלא שמא יקדמנו אחר בתפילה. דתפילה משנה הגזרה. אפילו כן לא קיימה. אם זכה בה ע"י תפילה אינה מתקיימת לו וימות הוא או היא:

ופריך לא כן תני וכו':

אבל משיבין את ההדיוטות. שאין יודעין שאסור לשאול בשלום והן שואלין בשלום משיבין להן בשפה רפה והוא הדין בכל תעניות וכיון דתנן היחידים חוזרים ומתענים ממילא ידעינן דאין שואלין בשלום:

ומשני לימים שבינתיים נצרכה. דאין היחידים מתענין אלא שני וחמישי וקמ"ל מתני' דאף בשאר ימות השבוע אין בהן שאילת שלום:

ניסן של תקופה. והוא כשיגיע השמש לתחלת מזל שור:

הדא דאת אמר בשלא ירדו גשמים. קודם ניסן אבל אם ירדו להם גשמים קודם ניסן כשיורדים אחר כך סימן ברכה הן:

הדרן עלך פרק מאימתי