מתני' סדר תעניות כיצד. בשבע תעניות אחרונות איירי:

את התיבה. הארון שספר תורה מונח בו ובגמרא מפרש טעמא:

אפר מקלה. אפר שרפה:

דברים כבושין. שכובשין לבו של אדם להחזירו למוטב:

ובקבלה. בדברי הנביאים:

גמ' כאילו גולין. וגלות מכפרת עון:

בצינעא. בבית הכנסת:

ויתפרסמו. דהוי בזיון:

אבותינו חיפו. את הארון זהב ואנחנו מחפין אותו באפר:

ולמה תוקעין בקרנות. בשופרות ולא בחצוצרות כדכתיב והרעותם בחצוצרות. ל"א למה תוקעין בשל זכרים כפופין כקרנות:

כאילו גועין. כאילו צועקין כבהמה בעלת קרנים ותרחם עלינו:

וכולהן בה. ע"י יציאת ביה"ק נמצאו כל העונשים מיתה וגלות ורעבון:

על שם עמו אנכי בצרה. כביכול השכינה מצטערת עמנו:

כל זמן. שהייתי רואה שעושין כן שנותנין אפר מקלה ע"ג התיבה היה גופי מזדעזע איך נתבזה כלי הקדש בעונינו:

הוון שבקון וכו'. היו נכנסין לבתיהן ומניחין הארון כל העם ברחוב עד תפילת מנחה:

לא היו מתחלפין עליה כל היום. כלומר שיהא זה משמר וילך לו ויבא אחר וישמר אלא אדם אחד צריך לשמר כל היום כולו כ"ש שלא ילכו כולם ויניחו אותו בלא שומרים:

חד אמר. לכך נותנין אפר:

וחורנה. ואידך:

ה"ג כדי להזכיר זכותו של יצחק רואין אפרו של יצחק כאילו צבור ע"ג המזבח ובלבד אפר. וה"פ איכא בינייהו למ"ד זכותו של אברהם אפי' בעפר נמי סגי ולמ"ד להזכיר זכותו של יצחק בעינן דוקא אפר שהרי הוא ראוי לישרף ע"ג המזבח באפר:

ר"י בר פזי. כשהיה יוצא לתענית היה אומר לפני הציבור אחינו כל מי שלא יגיע השמש אצלו ליתן אפר מקלה בראשו יקח עפר ויתן בעצמו בראשו:

כדי לפרסמו. בבזיון טפי שאינו דומה המבזה עצמו למתבזה מאחרים:

זה ארון. שהוא נסתר בחדרו כחתן:

זה תורה. שנמשלה לכלה:

זה הנשיא. כי הוא מכהן פאר כחתן ויושב בביתו:

זה אב ב"ד. כי ד"ת שהוא מורה נמשלו לכלה:

פוק עימן וכו'. צא עמנו וצערך שאתה מצטער על הציבור יעבור שע"י יציאת הנשיא התענית מקובל:

לית אינון תענין. אינן תעניתים גמורים כיון שאין הנשיא עמנו:

ה"ג כתוב אחד אומר את פני הפרוכת וכתוב אחד אומר את פני פרכת הקדש. וה"פ בפר העלם דבר כתיב את פני הפרכת ולא כתיב הקדש וגבי פר כהן משיח כתיב הקדש וקשיא ליה לכתוב בשניהן בשוה:

איתפלגון. פליגי בה ר"א ורבנן:

חטא הנשיא. כלו' אע"פ שחטא הנשיא אפ"ה הגדולה והקדושה במקומה עומדת לפיכך כתיב גבי פרו הקדש:

אין הגדולה במקומה. שהקב"ה מסלק קדושתו אין שם שום גדולה לא לציבור ולא לנשיא:

וחורנא. ואידך:

הלמד והמלמד. הנשיא והעם:

לפיכך יצאו לחוץ. ויתבזו ואפילו חטא אחד מהן אין הגדולה במקומה:

על שם והוציא את הפר וגו'. דכתיב בתרווייהו כך יצאו שניהם ויתבזו ברבים וקרא ל"ק אהדדי כחזקיה:

כל מקום שיש משיח. כהן משוח בשמן המשחה והיינו במקדש הראשון עד ימות יאשיהו:

יש ארון. לכך כתיב פרכת הקדש לומר כל זמן שיהיה כהן משוח בשמן המשחה יהיה הפרכת לפני הקדש שהוא הארון אבל אם אין משוח אין ארון דיאשיהו גנז צלוחית של שמן המשחה וגנז גם הארון ולכך לא כתיב בפר העלם דבר הקדש ללמד שיש זמן שהפרכת אינו לפני הקדש:

ואתיא. הא דחזקי' כי האי דאמר ר"ש בר' ינאי:

אש. שלמעלה שהיה רבוץ כארי ע"ג המזבח במקדש ראשון ורוח הקדש לא היה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך:

וארצה בו ואכבד. כתיב בנבואת חגי בבית שני:

דלמא וכו'. מעשה בר' בא בר זבדי וכו' יצאו לתענית:

ואפשר כן. בתמיה וכי אפשר לעשות כן שישים אדם לבו בידו:

נשוי ליבינן וכו'. נשים לבינו לעיין במה שבכף ידינו מן הגזל והחמס:

נתענו אין כתיב אלא נכנעו. אלמא אין התענית גורם אלא הכנעת הלב:

נתקושש גרמין. נקשט עצמינו קודם שנקשט אחרים:

בגין דאית וכו'. באשר שיש כאן בני אדם שאמרו עלי לשון הרע לפני רבי יוחנן לכן אני מקשט את עצמי שאני נקי בדבר זה:

אלא כל עמא לדינא. יבואו לפני כל העם לדין:

אמרין וכו'. אמרו שהיו שם בשעת הדרשה ר"ח וכו' וקמו ואזלו להם לפי שפגע בכבודם שהיה לו להזמין לדין אותן אנשים לפניהם:

ג' דברים. בהדי הדדי:

כל שעה בתעניתא. בכל תענית דרש דבר זה שאין התענית גורם אלא התשובה:

סוף שתא. כריש שתא כדמפרש בסמוך:

מן עפר וכו'. משל הוא מעפר ואבן של הקיץ נעשה בסתיו טיט כך מתחלת השנה מכינים לסופה:

נפח צפונה. משמנשב רוח צפון והגשמים נעצרים:

יצף לבניך. תגלה בניך הקטנים לחוץ שאף הם יתפללו:

כל שנה שאין מתריעין עליה בראשונה. כגון דאתייליד אונסא ולא תקעו:

סוף שמתריעין עליה בסופה. שע"י צרות צריכין להתענות ולהריע:

כל שאינה חסה על פירות חברתה. להוציא מעשרותיו כראוי:

סוף שהיא מאבדת פירותיה. שהגשמים נעצרין:

ורוב. וע"פ רוב ע"י עיכוב המעשרות היין מחמיץ. ל"א ורוב הגשמים מחמיץ היין:

אית הוה וכו'. היו זקנים בציפורי כשהיתה רביעה ראשונה היו מריחין בעפר וידעו לומר כמה יהיו מימי השנה אם רב או מעט:

אלא יום ענות אדם נפשו. לחוד:

עלה שבר מלמטן. שהבריות שוברים לבם האבן והזונה דרשו איד לשון שבר כמו שמח לאיד לא ינקה:

כפו עורפן לתשובה. וה"ק כמו שעורפין למטר ע"י תשובה כך יהיה לקחי עורפן או ללקחי והוא תורתי יהיו עורפין כך שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה:

ר"ב עבד י"ג. תעניות כמו ששנינו במתניתין ולא ירדו הגשמים ובסוף תעניתם בא הארבה והשחית את יתר הפליטה:

עאל. נכנס ודרש לפניהם אחינו ראו מה שאנחנו עושין אין זה כמו שהנביא מוכיח לישראל:

ומבקשים טובה. בתמיה:

עבדוהו עביא. עשו את הרעה מעשה עבות וכקליעה של חטאים:

ומן וכו'. ומאן מתיר להקליעה הלא טובם כחדק הטובים שבהם הוא כקוצים:

ישרה דבהון. האיש ישר שבהם הוא כברקונים:

ה"ג מן גו דאינון בייבין ובכון. מתוך שהן מיבבין ובוכין הם נענין:

ובכון. והיה גם הציבור בוכה מתוך תוכחתו של רבי ברכיה ונענו גם הם וירדו גשמים:

של רמיות. שעשו רמיות בתשובתם כדי שירוחמו:

סייחים. חמורים וסוסים קטנים:

והוו אילין וכו'. והיו אלו העגלים צועקים מבפנים ואלו הפרות צועקים מבחוץ שיותר ממה רוצה לינק וכו':

אמרין. לשמים אם אין את מרחם לית אנן מרחמין על אלו:

בערביא. עושין כן ביום התענית:

מהו בחזקה. דמשמע בכח וניצוח:

חציפא נצח לכשירא. חציף מנצח לעניו וכשר כל שכן כלפי שמיא מהני:

כ"ש לטובתו של עולם. מי שהוא מבקש טובתו של עולם שיהא מנוצח מן הבריות בתשובתן:

מה שהיה בכף ידיהם החזירו. אבל מה שהיה מכוסה מן העיני' לא החזירו:

אין אתם קורעין בגדיכם. כדרך האבל שחייב בקריעה:

אלא על ה' אלקיכם. תבטחו ואליו תשובו ואין אתם צריכין לכלום וא"ת מרוב המרד שמרדנו בו אי אפשר שישמע לנו לכך אמר כי רחום וגו':

מאריך רוחו עם הצדיקים. להראות להם פנים שוחקות וכן לרשעים מאריך מלהראות לו פנים זועפות:

התחיל לגבות. כשהאריך לו ולא שב בתשובה מאריך רוחיה וגובה אחת לאחת ולא הכל ביחד אולי ישוב מתוך צרה והיינו אריכת ב' כעסים:

וותרן. לעבור על כל פשעים:

יתוותרון בני מעוי. יותרו קשרי בני מעיו ויצאו בתחלואים:

מאריך רוחיה. כעסו אולי ישוב:

וגביה דידיה. כשאינו שב:

רחיק רגיז. שהרחיק הדברים הנצרכים להרוגז:

ה"ג לגיונות קשים:

ה"ג עד דו פותח עד דו טריק. וה"פ עד שהוא פותח אוצרו ועד שהוא נועל כל אוצר ואוצר האדם שב ורחמי ה' מתקרבים:

יוצא לו ממדה למדה. דאל"כ מהיכן יוצא הלא מלא כל הארץ כבודו:

לעשות טובה. אינו חוזר אע"פ שיחטאו אח"כ אבל אם אמר לעשות רעה חוזר אם יחזרו בתשובה לפניו:

לא איש הוא ויכזב. בתמיה וכי לא איש עשה דבריו של אל שחוזר בהן וזה אחת משבחותיו של המקום ב"ה:

בן אדם אני. צדיק וכשר:

סופו לתהות בו. סוף שיתחרט כשינסה אותו:

שאני עולה לשמים. כדור הפלגה שאמר נעלה ונבקיענה:

ולא יקימנה. בניינים שאני עושה לעלות עליו לא יהיה להן תקומה כמעשה דדור ההפלגה:

אין תענית עכשיו. לפי שאין הנשיא עמנו כדאמר לעיל ישריש פרקין:

מתני' ורגיל. כולא מתניתין מפורשת בגמרא:

גמ' ושפל ברך. עניו:

ה"ג ונוח לתשחורת. לעבודת המלך מלכו של עולם כ"פ הערוך ל"א לאדם בחור ששערותיו שחורות:

ויש לו בית ושדה. שמכוין לבו בתפלתו על הגשמי':

ופריך תנינן וביתו ריקן. ואת אמרת שיהיה לו בית ושדה א"כ אין זה ביתו ריקן ולא משני מידי אלא תרי תנאי נינהו:

אם אין להן. מי שיש בו כל המדות הללו:

ולמה י"ח ברכות מתפללין בכל יום דאע"ג דתפלה מן התורה נוסח התפלה חכמים תקנוהו וטעמא בעי:

למה רגשו. אינו מן המניין דאשרי ולמה רגשו חדא פרשתא נינהו:

צריך תענית. והיינו יענך ה' ביום צרה א"נ יענך לשון תענית:

רמז לת"ח. שצריך אדם לילך אצל ת"ח שיבקש עליו בעת צרתו לכך כתיב יענך ה' ביום צרה שהיה דוד מתפלל על אחרים:

צריך לשוח בכולן. עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה:

חליות. קשרים:

אם יאמר לך אדם י"ז. ברכות הן שקבעו ובמזמור שמונה עשרה אזכרות הן:

ה"ג של טועין כבר קבעו קודם יבנה. וה"פ אנשי כנסת הגדולה כבר קבעו ברכת הטועין אלא ששכחו וחזרו ויסדוהו ביבנה נמצא שי"ח קבעו סמיד:

והא כתיב אל הכבוד הרעים. וא"כ היה להן לקבוע י"ט ברכות:

במכניע זדים. היא ברכת טועין וכן נוסח תפלתינו:

של דוד. ברכת צמח דוד כולל בברכת בונה ירושלים ואנן מחלקינן את צמח דוד מבונה ירושלים הרי י"ט:

אית לך מספקה. יש לך די סיפוקך לכל השמות שבמזמור:

כנגד י"ח פעמים שאבות וכו'. שתפלות כנגד אבות תקנום:

לית הוא מינון. לפי שלא נאמר אלא בחלום וגם שם לא נזכר אלא אברהם ויצחק:

כנגד י"ח ציווין וכו'. שתפלות כנגד תמידין תקנום:

מניין. כלומר כנגד מי תקנום:

כנגד ז' קולות. שרומזים על ז' ימי השבוע:

ה' ידין. ור"ה יום הדין:

שכתוב בפ' שלמה. כדי שיענה וכן אנו מבקשים שיענה ה' אותנו בגשמים:

מעין המאורע. תפילת תענית:

בין גואל לרופא. דכיון דת"צ הוא אף היחיד אומרה דיחידים בת"צ כציבור נינהו:

ה"ג ר' ינאי בשם ר' ישמעאל בשם בית ר' ינאי אומר בשומע תפילה ר' יונה בשם רב אפילו יחיד שגזר וכו'. וה"פ ר' ינאי פליג אר"ז וסובר דיחיד אפי' בתענית ציבור אינו מזכירו אלא בשומע תפילה ור' יונה ס"ל דאפילו בתענית יחיד קובע ברכה לעצמו:

בלילי שבת וביומו. כשם שאין חילוק בתפילת לילי שבת ליומו כך בתענית אין חלוק הלילה מיום וערבית שחרית ומנחה אומר עננו:

ואנא דלא בדקית וכו'. כלומר הייתי מסופק הלכה כמאן אי כר' ירמיה שאומרו בין גואל לרופא אי כרבי ינאי שאומרו בשומע תפילה:

סלקית לסידרא. נכנסתי לבית המדרש מקום שמסדרים שם הלכות:

אפי' יחיד וכו' צריך להזכיר מעין המאורע. כמו הציבור ומדקאמר אפילו יחיד משמע שאף הוא קובע ברכה לעצמו כמו הציבור:

ובמוצאי שבת. נמי אינו מתפלל אלא שמונה עשרה ולאפוקי מדרבי עקיבא דאמר ברכה רביעית לעצמה וה"ל י"ט:

ובמוצאי יום הכיפורים. לאפוקי מהא דתניא ובמוצאי יום הכיפורי' מתפלל מעין י"ח מפני טורח התענית קמשמע לן כר"ח ב"ג דמתפלל שמונה עשרה:

ובמוצאי תענית ציבור. דסלקא דעתך אמינא כיון דאז עיקר כובד התענית יוסיפו בתחנונים קמ"ל דלא שמע מינהי שאין היחיד קובע ברכה לעצמו בתעניתו דהא אפי' בתענית ציבור אינו אומר כל שכן בתענית יחיד ועוד דא"כ הל"ל סתם ובמוצאי תענית דהא בתענית יחיד נמי שייך הך דינא:

הווי איתותבת וכו'. הרי דאיתותב אף הא דאמר רבי ירמיה דיחיד בתענית ציבור אומרה בין גואל לרופא דאם כן היה להן לאומרה אף במוצאי תענית ציבור כי היכא דאומרים ביום דהא לציבור דמיין:

ואדיין את לזו. ועדיין אתה צריך לשאול דין זה:

לבא. להבא:

אומרו בעבודה. ברצה שאף היא תפלה על העתיד שתחזור למקומה:

ה"ג איזו היא מעין י"ח. אמתני' דפרק תפלת השחר קאי ואגב גררא מייתי לה הכא:

סוף כל ברכה וברכה. אומר בקוצר ומברך על כל אחת:

ראש כל ברכה. דהיינו שבע מעין י"ח ואומר ג' ראשונות וג' אחרונות ובברכה אמצעית כולל האמצעית כולן וחותם שומע תפילה:

א"ל הביננו. היינו חונן הדעת וכן מכולם ראש ברכה:

והתועים. העוברים על דבריך עליך לשפוט אותם כנגד צדקה ומשפט. ל"א והתועים במשפט עליך להשיבם ללמדם לשפוט כדבריך:

מתני' זכרונות ושופרו'. כל הפסוקים שאומרים בראש השנה:

ואומר חותמיהן. אחר זכרונות חתימת זכרונות ואחר שופרות חתימת שופרות וכן אחר כולם כדמפרש ואזיל:

גמ' כל הברכה אחר חיתומיהן. עיקר ברכה היא החתימה ומה שמבקש או מתפלל או ברכת הודאה צריך שיהא מוזכר בחתימה:

ואין אומר אחר ברכה פסוק. דא"כ היה הברכה על שם הפסוק או יסברו שהפסוק הוא ענין בפני עצמו ואין הברכה ניכרת:

מכיון. דהוא תני כבר בברייתא כל הברכות אחר חיתומיהן ממילא ידעינן שלא יאמר פסוק אחר הברכה דאם כן אין החתימה ניכרת:

הכי גרסינן חכים הוא הדין טלייא. כ"ה בברכות פ"ק וה"פ חכם הוא האי ינוקא דודאי לפי שיטתו יפה הקשה אבל אינו כן:

דהוא סבור. סתמא דש"ס קאמר דר' יוסה סבור דאחר חיתומיהן והיינו שצריך שתהא החתימה בלי טעות ואפי' הפתיחה בטעות יצא כגון שהיה עומד בשחרית ופתח בשל ערבית וחתם בשל שחרית יצא:

מעין חותמותיהן. צריך לומר סמוך לחתימה מעין החתימה והיינו דתני אחר חותמותיהן ופליג אסתמא דש"ס:

אין בו משום ברכה פסוק. איירי שאומר החתימה בשלמות ובהפסק ביניהם אומרים פסוק זה והרבה פירושים נאמרו בסוגיא זו וזהו הנ"ל לפום פשטא דסוגיין:

מתני' על הראשונה. בגואל ישראל הוא מתחיל להאריך ואע"פ שאינה ממנין השש קורא אותה ראשונה לפי שבה מתחיל להוסיף ולהאריך:

גמ' ופריך ולא יצחק נגאל. לפי שאומרים סמוך לחתימתה מי שענה אברהם בהר המוריה והיינו על הצלתו של יצחק א"כ היה ראוי לחתום בה גואל יצחק ולא גואל ישראל:

ומשני מכיון שנגאל יצחק כאילו נגאלו כל ישראל. והוה שפיר סמוך לחתימה מעין החתימה:

ועשיתי רצונך. כי אמרתי נסתרה דרכי ה' וגבהו מחשבותיו ממחשבותינו:

סניגוריא. מליץ טוב. ה"ג אלקים יראה לו השה לעולה מדקאמר לו משמע דה"ק אלקים שהוא מדת הדין יראה השה דהיינו עקידת יצחק בשעת הדין ויתמלא רחמים על זרעו:

מהו אחר. הא לא היה שם שום איל ולמה קורא לזה אחר:

וניתור ויוצא וכו'. דהל"ל אחוז בקרניו מדכתיב נאחז בסבך בקרניו דריש שהיה ניתור ויוצא:

בחורש. ביער:

מתני' זוכר הנשכחות. לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים ונתיאשו מן הגאולה וזכר המקום אותם ולפיכך חותם בזכרונות:

גמ' ד' כיתות. מיתורא דקרא קדריש:

א' אומרת נפול לים. הן הצדיקים גמורים כי אמרו אין מעצור לה' להושיע בים או ביבשה:

נחזור למצרים. הן הרשעים גמורים:

נעשה עמהן מלחמה. בינונים ואמרו שצריכין התעוררת מלמטה בפועל כי אינן ראויין לנס גדול:

נצווח כנגדן. גם אלו בינונים אלא שאמרו שדי בתפלה והוה התעוררות במחשבה ובדיבור:

מתני' שומע תרועה. לפי שנענה בשופרות על יריחו בעוד שהיו ישראל עומדין בגלגל:

גמ' שיתף הקב"ה שמו הגדול בישראל. שהיה לו לקרותו ישורון או ישר אלקים על שם ששרה עם המלאך אלא קראו אל שהוא שם הקב"ה ולא שם המלאך כדי לשתף שמו בו:

פלמנטרין קטנה. חדר קטן:

אבודה היא. ואין מי שישגיח בה להגביהה ולהחזירה:

מה טעמא. מנ"ל דעל השם קאי אל ולא על המלאך:

קום לך. חסר כתיב וקרינן קם לך להצל' מה שאמרת ומה תעשה לשמך הגדול:

ובלבד יחיד על הציבור. הוא דאסור ליפול אא"כ הוא בטוח כיהושע שמא לא יענה ויתחלל שם שמים ויאמרו שאין תוכו כברו:

מתני' מי שענה שמואל במצפה. הוא מעין אל ה' בצרתה לי וחותם בשומע צעקה דכתיב ויצעק שמואל אל ה':

גמ' וכי מים שפכו. אוישאבו מים ל"ק לי' די"ל דקאי אתורה או אנבואה. שנקראים מים אבל אשפיכה קשיא:

ששפכו את לבם כמים. הנשפכים ארצה:

לבש שמואל חלוקן של כל ישראל. כלומר שטען בעד כולן מדכתיב ויאמרו שם חטאנו לה' ושם מיותר ודריש כאילו כתיב ויאמר שמואל חטאנו לה':

ואלו אמרו חטאנו. על כן לא תבוא במשפט עמהם:

מתני' מי שענה את אליהו בהר הכרמל. מעין אשא עיני אל ההרים וחותם בשומע תפילה דכתיב באליהו ענני ה'. ענני דהיינו תפלה:

גמ' ופריך ואליהו. איך הקריב בשעת איסור הבמות שהרי בזמן הבית היה והבמות אסורות:

ובדיבורך עשיתי. ע"פ הדיבור עשה שסמך אהא דכתיב גוי וקהל גוים יצאו ממך שעתידים בניך לעשות כמעשה גוים והתפלל אליהו שאם הוא טועה בדבר זה דלא כיון הכתוב על מעשה זה שעושה הוא עכשיו שיכפר לו השם ובי"מ נדחק בזה:

מתני' מי שענה את יונה וכו'. מעין ממעמקים קראתיך ה' וחותם העונה בעת צרה שכן כתי' קראתיך מצרה לי:

גמ' ופריך לא צורכה וכו'. לא היה לסדר אלא תחלה דוד ושלמה שהיו זמן רב קודם אליהו ויונה:

אלא. לפי שדוד ושלמה התפללו על הארץ וראוי לסיי' תפיל' הגשמים במרחם על הארץ:

ברוך משפיל הרמים. היו אומרי' במקום ברוך מרחם שהכניעם בעצירת המטר כדי שישובו בתשובה:

ופריך ניחא שלמה. מצאנו לו תפילה בירושלים שנא' בנה בניתי בית זבול לך:

אלא דוד למה היכן מצאנו לו תפילה בירושלים:

ומשני על שביקש לעמוד על מניינן של ישראל. וידע בעצמו שחטא וביקש רחמים על עצמו ועל ישראל ונענה ונתרצה לו בקרבן שהקריב בגורן ארונה ומפני שהתפילה על ישראל חותם בה מרחם על הארץ והיא מעין מזמור תפלה לעני שיש בו תפילת הארץ שנא' אתה תקום תרחם וגו':

מתני' בימי ר' חלפתא. בציפורי היה:

ה"ג ולא ענו אחריו אמן. לפי שבמקדש לא היו עונין אמן על כל ברכה אלא בשכמל"ו כדמפרש בגמרא:

תקעו בני אהרן תקעו. שמש המשמש בבית הכנסת אומר להם כך על כל ברכה וברכה:

לא היו נוהגין כן. שלא לענות אמן:

אלא בשער המזרח. של הר הבית:

גמ' קומו ברכו וגו'. בתפילת עזרא בבית שני והיינו ברוך ה' אלקי ישראל וכתיב בסיפא דקרא ויברכו שם כבודך היינו בשכמל"ו:

ומרומם על כל ברכה ותהלה. על כל ברכה וברכה תן לו תהלה:

מתני' אנשי משמר. כ"ד משמרות כהונה היו וכל א' עובד בשבת שלו:

אנשי בית אב. המשמר מתחלק לז' בתי אבות כמנין ימות השבוע כל א' עובד יומו:

מתענין ולא משלימין. שתעניות הראשונות אינן חמורות כל כך ולפיכך אין משלימין שאם תכבד העבודה על אנשי בית אב שהיו עובדין אותו היום יבואו אלו לסייען ויהא בהן כח לעבוד:

אנשי משמר מותרין לשתות יין וכו'. טעמא מפרש בגמרא ולאו גבי תענית קאי אלא איידי דאיירי בבני משמר מייתי ליה הכא:

אנשי מעמד. מפורש לקמן פ"ד:

אסורים מלספר ולכבס. משנכנסו משמרתם כל אותה שבת כדי שיספרו קודם לכן ולא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולים כדמפרש בגמ' ובחמישי. שבתוך משמרתם מותרים שדרך רוב בני אדם לספר בחמישי ואין ממתינין לספר בע"ש מפני הטורת:

גמ' ה"ג מפני מה אנשי משמר מותרין וכו' יצטרפו אנשי משמר עמהן. שיבואו ויסייעו להן:

שהן תדירין בעבודה. בלילה להעלות איברים ופדרים שפקעו מעל המזבח:

גזרו עליהן וכו'. כדפרישית במתני' תמן תנינן. במ"ק פ"ג:

הבא ממדינת הים. במועד לפי שהיה אונס שלא היה יכול לגלח קודם:

שלא יכנסו לרגל מנוולין. דאם היו מותרין לגלח במועד לא היו מגלחין קודם הרגל שברגל הם פנויים והיו נכנסים לרגל כשהן מנוולין:

אנשי משמר שלו. היודע מאיזו משמר הוא מיהויריב או מידעי' או אחת מכ"ד משמרות שיודע שמות אבותיו ואבות אבותיו עד ידעי' או יהויריב ויודע איזה שבת ואיזה יום היו עובדין:

ה"ג והוא מבתי אבות הקבועין וכן בכולן גרסינן מבתי אבות הקבועין. וכ"ה בבבלי ובתוספתא וכן עיקר דאי בשאינה קבועים אלא שהיו מרגילין בכל פעם כיון שאפשר שלא יעבוד כלל לא אסרינן ליה מספיקא:

הקבועים. שיודע בודאי שבית אב שלו עובד במקדש לפי שהרבה היו מבתי אבות הכהנים שלא הוקבעו וי"א קבועין שלא נתחלל מן הכהונה ויודע שבית אב שלו ראוי לעבוד:

אסור. לשתות יין כל אותו יום שמא יבנה המקדש ויהא צריך לעבוד:

מכיר אנשי משמר שלו. שיודע באיזו שבת בשנה היו עובדין:

ואינו מכיר אנשי בית אב שלו. דאינו יודע באיזו יום בשבת היו עובדין:

אסור כל אותה השבת. מספק:

ה"ג ולא אנשי בית אב שלו והוא מבתי אבות הקבועים אסור לשתות יין כל השנה ר' אומר אומר אני שהוא אסור לעולם אלא שתקנתו קלקלתו. וה"פ שהוא אסור לעולם דשמא יבנה המקדש ויהיה משמרתו ולא יכול לעבוד אלא שתקנתו שיהא מותר בשתיית היין הוא מה שהוא מקולקל דא"כ יהא אסור לעולם וזה א"א שהרי צריך לשתות יין לקידוש:

כמה דתימר. כמו שאתה אומר שתקנתו מי שהוא מתוקן ויודע היום מקלקלו שהוא אסור בהספד:

ודכוותה. כך מקלקלו תקנתו שהוא אסור במלאכה ביום או בשבוע שיודע שהוא בית אב או משמר שלו ועוד יש לפרש הסוגיא בענין אחר ופי' זה נ"ל לפום פשטא דסוגיין:

מתני' כל הכתוב במגילת תענית. ימים שנעשו בהם ניסים לישראל בבית שני וקבעו י"ט אית יומיא דלא להתענא בהון בלבד ואית יומי' דחמירי טפי דלא למספד בהון ואותן שהיו חמורים ואסורי' בהספד לפניו אסור בהספד דלמא אתי למיעבד הכי בי"ט גופי' לאחריו מותר דכיון דעבר י"ט לא חיישינן:

גמ' מתני'. אתיא כר"מ דאמר כל היכא דכתיב במגילת תענית די לא למספד כולל גם איסור תענית והיכא דכתיב ודלא להתענאה אותו היום מותר בהספד:

ודי לא סתם. ולא פירש אם בא לאסור הספד או תענית ה"ל כאילו פירש ואמר דאסור להתענות ומדקאמר דלא להתענאה מותר בהספד שמעינן דסובר דלפניו מותר דלא יהא טפל חמור כעיקר אבל רבי יוסי סובר דלא להתענאה נמי אסור בהספד ואין הפרש ביניהם אלא דלא למספד בין לפניו בין לאחריו אסור בתענית ודלא להתענאה לפניו אסור ולאחריו מותר:

אר"י. כתיב במג"ת אילין יומיא וכו':

מה ת"ל בהון בהון ב' פעמים. כלו' בהון ראשון ל"ל ובהון מיעוט' משמע:

אלא מלמד שהלילה. של ימים הכתובים במג"ת מותרים בתענית ולא אסור אלא היום:

כהדא דתני וכו'. שבריש מגילת תענית כתי' אילין יומיא וכו' ובסופו לאחר דכתב כל הימים של מג"ת כתיב להן אינש וכו'. וה"פ לבד כל אדם שיהיה עליו איסור בתפילה כגון שקיבל עליו בתפלה י' או כ' תעניתים ונכנסו אלו הימים בהם דחינן לימים טובים הכתובי' במגילת תענית אבל אם לא קיבל בתפלה לא דחינן למג"ת וכי היכא דסוף מג"ת למעוטי קאתי אף תחלתו למעוטי קאתי ולהתיר הלילה ומצינו כיוצא בזה מדסיפא למעוטי רישא נמי למעוטי כנ"ל ליישב הגירסא שלפנינו כהדא דתני ויותר היה נ"ל דמילתא באנפי נפשה היא וגרסינן הא דתני וכו':

שהוא צריך להזכירן. לתעניתים שמקבל על עצמו בתפילת מנחה שלפני תענית ואי לאו לא מיקרי קבלה:

ואתיא. הא דר' יוסי כי האי דאר"ז:

כלילי שבת וכיומו. דצריך לומר תפלת תענית דהיינו עננו בתפלת ערבית קודם התענית ש"מ שצריך לקבל התענית קודם ערבית:

מתני'. דפ"ק דמגילה דתנן אע"פ שאמרו מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ובתעני' אי אפשר לאוקמי שיהיו ימים אלו דהיינו מי"א באדר עד ט"ז בו מותרין בהספד ובתענית אלא או בי"א כר' יוסי די"ד וט"ו לכ"ע אסורין וי"ג יום נקנור הוא שכתוב במגילת תענית ויום י"ב אסור משום יום שלפניו לר' יוסי:

או בי"ב וכר"מ. כלומר אפי' ביום י"ב וכר"מ דסובר דלא להתענאה אינו אוסר את שלפניו ובנקנור סתמא כתי' דה"ל דלא להתענאה כדאר"מ בסמוך:

ה"ג וקשיא על דר' יוסי. דלא מצינו אפילו יום י"א:

לא כן תני. במג"ת בי"ב באדר יום טיריון נמצא שאף לפניו אסור וה"ה דאף לר"מ קשיא דלא מצינו יום י"ב מיהו מתני' מצינו לאוקמי כר"מ וביום י"א:

ומשני א"ר אחא בר יעקב בטל יום טיריון. יום י"א מותר אפי' לר' יוסי:

יום שנהרג לוליינוס ופפוס אחיו שהיו צדיקי' גמורים:

אתוץ את המגדל הזה. אשבר המגדל הזה ועל בית המקדש אמר כן:

ה"ג לקרונין שלו. פי' לעגלות שהיה נקנור יושב בו:

בקונטס. כמו קונדס והוא עץ ארוך:

ה"ג על דעתי' דר"י ניחא בא לאסור לפניו ע"ד דר"מ מה בא לאסור וכו'. וה"פ בשלמא לר"י איצטרך למכתב יום י"ג כדי לאסור יום י"ב אלא לר"מ ל"ל:

לאסור לפניו. פי' יום י"ב אינו נאסר בשבילו דהא סובר ר"מ שאינו נאסר לפניו ולעצמו ליום שלשה עשר אינו צריך דהא נאסר משום יום שלפני י"ד דכתיב ביה דלא למספד ומודה ר"מ דלפניו אסור:

ומשני בא להודיעך שאסור בהספד. אי משום יום שלפני י"ד אינו אסור אלא בתענית ולא בהספד לכך כתיב יום י"ג עצמו ללמדך שאף הוא אסור בהספד:

ה"ג ואפי' על דר"י לית היא מקשייא. וה"פ ותדע דאיצטרך ליום י"ג לאסרו בהספד דהא אפי' לר"י נמי קשיא דליכא למימר דבא לאסור יום שלפניו דהיינו יום י"ב השתא איהו גופי' בטל כדאר"י בר אחא כ"ש שאינו נאסר משום יום שלפני י"ג אע"כ לומר דאיצטרך יום י"ג לאסרו בהספד א"כ לר"מ נמי לא קשיא:

בי"ד ובט"ו וכו'. כן תניא במג"ת:

בט"ז. באדר התחילו לבנות חומות ירושלים שלא למספד בו:

ה"ג ע"ד דר"מ ניחא בא לאסור לעצמו. וה"פ לר"מ דסובר דלאחריו לעולם מותר איצטרך למכתב יום ט"ז לאסור אותו:

לוסר לפניו לית ליה. כלומר אינו צריך לאסרו שהרי יום י"ד מפורש במג"ת דלא למספד ביה:

עצמו. יום ט"ז עצמו אסור מפני שהוא יום שלאחר ט"ו:

ומשני בא להודיעך. שיום ט"ז אסור בהספד דאי משום שלאחר ט"ו אינו אסור בהספד וכדפרישית לעיל:

ואפי' ע"ד דר"מ וכו' עד ופפוס ל"ג ליה הכא. ואגב גררא דההיא דלעיל נכתב לכאן:

ה"ג בשבעת עשר בי' קמו האומות על פליטת סופרים במדינת בולקין ובית זבדין והיתה גאולה לבית ישראל:

ע"ד דר"מ ניחא בא לאסור עצמו. דאילו משום שהוא לאחר יום ט"ז אין לאסרו דהא לאסור לאחריו לית ליה:

לפניו לית ליה. כלומר לא צריך דהא ט"ז כתיב במג"ת:

עצמו אסור. מפני שהוא לאחר ט"ז דכתיב במג"ת די לא למספד:

כל אילין מילייא. כל אלה הדברים לא מסייען ולא קשיין לא לר"מ ולא לר"י דלא בא הכותב אלא למנות הימים שנעשו בהם נסים לישראל ואע"ג דממילא היו אסורים בהספד ובתענית משום לאחריו או לפניו:

דתנינן. במג"ת פ"ק:

בריש ירחא וכו'. בר"ח ניסן:

דיתקן תמידא. שהיו הביתוסין אומרין יחיד מתנדב תמיד משום דכתיב את הכבש אחד תעשה לשון יחיד ואהדרו להו חכמים הא כתיב תשמרו להקריב לשון רבים ונצחום ועשו יום טוב:

וקשיא בלא כך וכו'. וכי ראש חודש לא אסור בתענית והספד בלאו מגילת תענית אלא ודאי לא בא אלא לאשמועינן הימים שנעשו בהן הנסים:

ופריך מה ראית להקל. בשבתות ויום טוב ולהחמיר בימים הכתובים במג"ת לאסור שלפניהם ושל אחריהן:

ומשני שאלו. שבתות וי"ט. הן מדאורייתא וא"צ חיזוק:

הדא דאת אמר. ולא אמרן שימים הכתובים במג"ת אסורין בהספד ותענית אלא עד שלא בטלה מג"ת והיינו קודם החרבן:

ואפי' תימר בטלה מג"ת. והא דאר"י צאו והתענו וכו' שאני חנוכה ופורים דלכ"ע לא בטלו דמפרסם ניסא דידהו:

ר' יונתן. ישב בתענית כל ערב ר"ה:

ר' אבון. צם כל ערב שבת:

ולא חש. שאירע בע"ש ובימים אלו שצם ימים הכתובים במג"ת דאפ"ה התענו בהם:

ר"י בר אחא. צוה למלמדים אם יבואו הנשים לשאול מהן אימתי מותרין ואימתי אסורין להתענות אמרו לה בכל מתענין וכו' ואין לחוש למגילת תענית:

מתני' שלא להפקיע את השערים. כשרואין בעלי חניות שקונין למוצאי חמישי שתי סעודות גדולות אחת לליל תענית ואחת לשבת יהיו סבורין שבא רעב לעולם ומייקרין השער אבל משהתחילו לענות בשני יודעים שאינו אלא מפני התענית ל"א שלא יאמרו אם לא שראו הב"ד שרעב בא לא היו דחוקים לגזור תענית עתה סמוך לשבת ומפני כן יפקיעו השער:

גמ' והיה ר"ל. תלמידו מצטער ששגג ר"י בהוראה זו:

אמר. שבק סתמא היינו דברי ת"ק ועשה כר"י דהוא יחידאה:

אשכח. מצא ר"ל ברייתא דתני ר"ח דברי הת"ק בשם ר"מ:

אמר יאות וכו'. אמר שפיר יודע סבא דהיינו ר' יוחנן המשניות דאתיין כיחידאה אע"פ שהן שניות בסתם:

הלכה כסתם. א"כ הכא נמי כיון ששנה ר' סתם הלכה כסתם:

א"ל ולא ר'. דלמא דוקא כששנה ר' המחלוקות והסתם הוא דהלכה כסתם:

דלמא חורן. מה שאין כן כאן דאינש אחרינא שנה הסתם:

ופריך מה הן וכו'. ומה היכא דשנה ר' בעצמו הסתם והמחלוקו' אמרינן דהלכה כסתם כ"ש היכא דר' שנה הסתם ואחרינא שנה המחלוקות דהלכה כסתם:

ואתא ר"ח. ואמר בפי' דאף בזה הלכה כסתם:

ולמה וכו'. והדרא קושייא לדוכתא למה פסק ר' יוחנן כיחידאה. ל"א תירוצא הוא א"כ לדבריך למה פסק ר' יוחנן כיחידאה אלא ודאי דוקא היכא דר' שנה המחלוקות והסתם אמרינן דלכך שנה בסתם לאשמועינן דהלכתא כוותיה אבל היכא דתנא אחר תני המחלוקות אין הלכה כסתם דאמרינן אילו ידע ר' דמחלוקות הוא לא הוה פסק כוותיה והראשון נראה:

הדא דאת אמר. דהלכה כסתם בשאין מחלוקות אצל סתם אבל כשיש מחלוקו' אצל הסתם אין הלכ' כסתם ופליג אדר' לעזר:

אבל ביחיד אצל חכמי'. אין בזה הלכה כסתם אע"ג דסתם כיחידאה:

מתני' ואם התחילו. שגזרו התענית קודם לכן והתחילו להתענות על הצרה אפי' יום א' ופגע בהן אחד מאלו הימים אין מפסיקין:

מודה הוא שאין משלימין. להתענות בהן כל היום אלא אוכל בערב סמוך לשקיעת החמה:

וכן תשעה באב שחל להיות בע"ש. כגון בזמן שהיו הב"ד מקדשין ע"פ הראייה אוכל בערב סמוך לשקיעת החמה מפני כבוד השבת שלא יכנס לשבת כשהוא רעב:

גמ' כמה היא התחלה. שאינו מפסיק לאחר מכאן:

וכן כפק עובדא. וכן עושין מעשה כר' בא:

ובמה קורים. בתענית בר"ח:

בגין מודעתין וכו'. בשביל להודיע שהיו תענית:

רביעין על מעיהון. נופלין על פניהם:

ולא ידעין דהוא תעניתא. וכי לא ידעינן בלאו הכי דהיום תענית ולמה להו למיפל אאפין:

א"ל. לכך נופלין להודיעך שקורין היום ברכות וקללות ולא בראש חדש:

קם א"ל. רבי יוסה ואתה שמעת מאביך דבר זה שקורין בראש חודש:

אלא בעייני טב. ששם היו יושבין לקדש החדש כדאיתא בראש השנה וכיון ששם מקדשין החדש הם קורין בראש חדש:

ושאר כל המקומות. אף אני אומר שקורין בר"ח שמתענין ברכות וקללות:

אוכל אפילו ביצה אחת. מבעוד יום:

ומשני אית תניי וכו'. איכא תנא דר' יוסי לחכמים הלכך צריך לפרש הלכה מתענה ומשלים:

בעי מיליף. רבי ביבי רצה למילף מר' יסא דין זה אם מתענה ומשלים:

א"ל. ר' יוסי נלך לבית מעט:

א"ל רומשא היא. אמר ר"ב וכי ערב הוא שאתה רוצה ליכנס לביתך הלא עוד היום גדול:

א"ל אית בתענה. בתענית אני יושב ואילך לאכול:

א"ל. ר' ביבי אית גבי תורמסין ותוכל לאכלן לערב:

אמר ליה ומשלימין כרבי יוסי. מדבריך שמעתי שמשלימין כרבי יוסי לפיכך אמרת לי לסמוך אתורמסין דידך שלא יהיו ראויין לאכילה עד לערב:

הדרן עלך פרק סדר תעניות כיצד