מתני' חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. כדקתני סיפא שאם היתה אחת מהן נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות וטעמא יליף בגמרא:

וצרות צרותיהן. לקמן במתני' מפרש:

בתו. היינו מאנוסתו דאי מאשתו היינו בת אשתו וכן מפורש לקמן פ"ב:

חמותו. שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים וחמותו ואם חמותו ואם חמיו אסורות מדכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה ויש בכלל זה חמותו ואם חמותו ואם חמיו:

אחותו. מאמו שנשאת לאחיו מן האב וכן אחות אמו שנשא' לאחיו מן האב שאין ייבום אלא באחין מן האב ובגמ' יליף מקרא ובבבלי הגירסא במתני' אחותו מאמו:

ואשת אחיו מאמו. שמת ונשאה אחיו מן האב שהיתה נכרית אצלו ומת בלא בנים ונפלה לפני יבם זה לייבום אסורה לו לפי שהיתה אשת אחיו מאמו תחלה אסורה לו עולמית ובגמרא מפרש מנ"ל:

ואשת אחיו שלא הי' בעולמו. ראובן ושמעון אחים ומת ראובן בלא בנים ונולד לו אח לאחר מיתה וייבם שמעון אשת ראובן ולו אשה אחרת ומת גם שמעון בלא בנים ונפלו שתיהן לפני לוי שתיהן פטורות ולפי שאשת ראובן שייבם שמעון אסורה ללוי באיסור כרת שמיעטה הכתוב מייבום לוי שנאמר כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם וזו משמת ראובן נאסרה על לוי איסור עולם כאשת אח שיש לו בנים אע"פ שעתה נפלה לפניו מכח נשואי שמעון שהיה בעולמו אסורה לו מחמת ראובן וכשם שהיא אסורה כך צרתה אסורה:

וכלתו. שמת בנו ונשאה אחיו וכלתו אסורה עליו איסור עולם אפי' לאחר שמת בנו דכתיב אשת בנך היא:

גמ' ה"ג כתיב מצות תאכל מצוה לפי וכו' וכ"ה בת"כ. וה"פ בפ' צו כתי' במנחה מצות תאכל וקרא יתירא הוא דכתיב ברישא דקרא והנותרת מן המנחה יאכלו אהרן ובניו ל"א לשון תאכל קדריש דהל"ל מצות יאכלוה אלא לומר שמצוה הוא שיאכלנה:

לפי שהיתה וכו'. לקמן מפרש:

פתר מתניתא. מפרש להך ברייתא:

לפי שהיתה. המנחה בכלל היתר עד שלא הוקדשה ולא היה שום מצוה באכילתה אלא ברצונו הדבר תלוי:

ה"ג הקדישה נאסר' קרב קומצה חזרה והותרה:

יכול תחזור להיתירה הראשון. לענין זה שהכהן המקריב אותה שהוא עכשיו במקום הבעלים הראשונים אם ירצה לאכול בעצמו יאכלנה ואם ירצה יתננה לכהנים אחרים:

ת"ל מצות תאכל מצוה. שיאכלנה המקריב ממנה ולא כולה דכתיב לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו:

ה"ג נישאת לאחיו נאסרה מת אחיו וכו':

שלא לכנוס אינו כונס. אלא חולץ:

ת"ל יבמה יבא עליה מצוה. מצוה עליו ליבמה יותר מן החליצה והיינו כרבנן דסברי מצות יבום קודמת למצות חליצה:

ה"ג הקדישה נאסרה:

לשם תואר. לשם נוי:

ת"ל יבמה יבא עליה. למצוה לשם מצות יבום ולא לשם דבר אחר והיינו כאבא שאול וכדמסיק:

ופריך מה אבא שאול כר"ע. בתמיה וכי נאמר דאבא שאול כר"ע ס"ל דאמר יש ממזר מחייבי לאוין ה"ה ביבמה לשוק לכך קאמר אב"ש וקרוב בעיני להיות הולד ממזר דה"ל כפוגע ביבמה לשוק:

ומשני מה דאר"ע ביבמה שזינתה. עם אחד מן השוק ואינה אלא חייבי לאוין אבל מה דאמר אבא שאול וקרוב להיו' הולד ממזר היינו ביבמתו ואם אינו מקיים המצוה כתקנה ה"ל כפוגע באשת אחיו שלא במקום מצוה וחייב כרת:

אתיא. דאבא שאול דאוסר לייבם לשום הנאה כריב"ח:

חמש חרישות חרש. חמש בעילות בעל:

חמש נטיעות נטע. חמשה בנים הוליד וקחשבן בסמוך. ודרך סדין בעל. אף ביאה הראשונה שבעל היה דרך סדין שלא ליהנות מגופה רק לקיום המצוה שחשש להא דאבא שאול ולכך לאחר שקיים המצוה לא רצה לבא עליה עוד שהרי הוא עושה להנאתו ל"א על ביאות הראשונות קאי אבל אחר שקנאה לשם יבום כתקנה תו לא חשש לשום דבר שהרי היא כאשתו וזה נכון:

ה"ג בין מחיים וכו' בין בחיי אחיו. כגון שגירשה בין לאחר מיתת אחיו ואפי' אין לו בנים:

הותרה מכללה. אשת אחיו שמת בלא בנים ע"י יבום:

יכול לכל דבר. אשת אחיו שמת מותרת אפי' לאחיו מן האם ולאחיו שלא היה בעולמו דה"ל כאלו לא ניסת לאחיו מעולם:

נאמר כאן. בפ' יבום:

ונאמר להלן. בבני יעקב:

פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו. דה"ק שיהא ישיבה לאחים יחדיו בעולם פרט לזה שלא היה בעולם עד שלא מת אחיו:

הן מבחיים. הן כמו הא וה"ק מדכתיב ומת אחד מהם ש"מ מיתה הוא דשריא אבל מבחיים אסורה וכיון שנאסרה בחיי בעלה ודאי אף לאחר מיתה פטורה מייבום דלא קרינן בה לא תהיה אשת המת א"נ כיון שנאסרה על האחים בחייו אין כאן זיקה שמפילתה לפני האחים וכ"מ בבבלי דף נד ע"ב:

ה"ג כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו':

עליה עליה. נאמר כאן אשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה והאי עליה מיותר דמדכתיב לגלות ערותה בחייה ש"מ שבחיי אשתו נאסרה עליו אחותה ולאחר מותרת ונאמר להלן יבמה יבא עליה:

מה עליה שנאמר להלן. ביבמה במייבם אשת אחיו מן האב איירי:

אף עליה שנא'. באחות אשתו בשנפלה לפניו ליבום הכתוב מדבר ואפ"ה לא תקח ש"מ דאחות אשתו אסורה אפי' בייבום וילפינן שאר עריות מאחות אשה לאיסורא מהיקישא כי כל וכו' דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן:

או מה עליה. כלומר או נאמר איפכא כי היכא דקרא דאחות אשתו לא איירי ביבמה אף קרא דיבמה יבא עליה לא איירי ביבמה:

ה"ג א"ל ר"א התורה אמרה יבמה יבא עליה איך אפשר לומר בשאינה יבמה הכתוב מדבר:

ואיקפד. וכעס ר"א לנגדו שהשיב לו ר"ב דרך ניצוח ושחוק:

לא דר"א פליג. על ר' בנימין לכך כעס:

אלא. שכעס על מה ששמע מרבו שאי אפשר לקיימו:

מאי כדון מעתה מנ"ל דשאר עריות אסורות ביבמה:

ה"ג מה להלן ביבמה. אף עליה שנא' כאן אפי' ביבמה איירי קרא ואפ"ה אמרה תורה לא תקח:

ת"ל לצרור. צרות הרבה משמע מדלא כתיב לצור:

שיש לה היתר לאחר איסורה. מתה אשתו מותר באחותה:

מה זו ערוה וכו'. וילפינן נמי לפטור צרות בעריות מק"ו מאחות אשתו:

ופריך עד כדון כר"ע. דסובר דאפי' חייבי לאוין פטורים מחליצה ויבום אלא כר"י דפליג וסובר דחייבי לאוין חולצת ולא מתייבמת ע"כ דלית ליה הך ק"ו דא"כ אף חייבי לאוין פטורים שהרי אין היתר לאיסורן:

ה"ג תני ר"י מה אחות אשתו וכו' וכ"ה בבבלי:

שחייבין על זדונה כרת. בפרשת עריות כתיב בתר כולהו ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם וכל שזדונו כרת שגגתו חטאת:

מה נפיק מן ביניהון. מאי בינייהו:

מ"ד ערוה וכו'. כלומר מאן דיליף בק"ו:

זו. אלמנה לכה"ג דלעולם אין היתר לאיסורה הרי היא ככל העריות ואסורה ליבם ופוטרת צרתה וה"ה שאר חייבי לאוין:

זו אשה שהיא זרה לו. כל שהיא אסורה לו אפי' חייבי לאוין חוצה קרינן בה ואסורה ליבם:

אפי'. במקום מצוה כגון ביבום נמי אסורה לו:

ופריך מעתה לא תהא. חייבי לאוין צריכין חליצה דהא בהך פרשה חליצה ויבום כתיבי ולקמן פ"ב תנן איסור מצוה כגון אלמנה לכ"ג חולצת ולא מתייבמת:

יבמתו יבמתו וכו'. דכתיב ועלתה יבמתו השערה וה"מ למכתב ועלתה השערה דהא כתיב ברישא דקרא לקחת את יבמתו אלא לומר לך יש יבמה שעולה לחליצה ואינו עולה ליבום ואיזו זו חייבי לאוין:

ופריך אי יבמתו יבמתו. ריבה נרבי נמי חייבי לאוין ליבום ולא תהיה לאיש זר נוקמי בחייבי כריתות לחוד:

מאן יבמי. דוקא כשהיבם ממאן הוא דעולה לייבום כשאינו ממאן אבל כשמיאנו השמי' שאסורה לו מן התורה אע"ג שהיבם רוצה בה אסורה לו להתייבם:

ופריך מעתה לא תהא צריכה חליצה. דהאי קרא מאן יבמי בחליצה הוא דכתיב:

ומשני הווי צורכה. לכך צריכין להא דאר"י יבמתו ריבה לחייבי לאוין לחליצה:

א"ל אפשר לומר קידושין תופסין בה. וליכא למילף מאחות אשה שאין קידושין תופסין בחייבי כריתות:

ואת אומר א"צ חליצה. בתמיה:

א"ל הרי איילונית. אע"פ שקידושין תופסין בה אפ"ה אינה צריכה חליצה כדתנן במתני' מטעם אחר הוצאתה. שאני איילונית דרחמנא פטרה מחליצה ויבום דכתיב אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת:

עד שאת למד וכו'. למאן דיליף שאר עריות בבנין אב מאחות אשה פריך דלמאן דיליף בק"ו ליכא לאקשויי מידי:

למידין שני איסורין. איסור ערוה ואיסור אשת אח:

משני איסורין. איסור אחות אשתו ואשת אח:

מאיסור אחד. איסור אשת אח לחוד:

ומה אית לך. ומהו הדבר שאינו בא מחמת הגורם:

נישאת לאחיו מותרת לו. בתמיה איסור בתו מי בטלו בשלמא איסור אשת אח שפיר י"ל שאחיו הוא הגורם האיסור משמת בטל האיסור משא"כ איסור בתו:

אמו אנוסת אביו. שנשאה אחיו מאביו ומת בלא בנים ונפלה לפני בנה לייבום:

ולמה א"ל. רבי כן הלא שפיר קאמר לו לוי:

ומשני בגין דר"י. בשביל ר"י דפליג ואוסר באנוסת אביו דלא משכחת לה שניסת לאחיו מאביו ומתני' ר"י היא כדמוכח מסיפא א"נ בפלוגתא לא קמיירי:

ופריך ולא מודה ר"י שאם קידש. אנוסת אביו שקידושין תופסין בה שאין בה אלא לאו דלא יגלה כנף אביו א"כ איצטריך לאשמועינן דאין בנה מייבמה ופוטרת צרתה:

ומכולם ומכל הני שש עריות אין למצוא בהן שתהא נשואה לאחיו מאביו שלא בעבירה אלא אמו אנוסת אביו הלכך לא תני רבי אנוסת אביו:

ופריך ולמה לא תניתה. ר' וכי בשביל דתני אותה ר"ח בברייתא לא רצה ר' לשנותה במתני' אדרבא אם נכון הדבר כ"ש דה"ל לר' למיתניי' במתני' אלא. בשביל דתנן בפ"ב:

אחותה. של ערוה כשהיא יבמתה כגון שנפלו לפניו שתי אחיות משני אחין שאחת אסורה לו משום ערוה כגון שהיא כלתו או חמותו:

ה"ג או חולצת או מתייבמת. אחות הערוה מתייבמת דאינו פוגע באחות זקוקתו דערוה לאו זקוקתו היא וקאי אכולהו ט"ו נשים דתנן בר"פ:

ואת משכחת בכלהון. בכל ט"ו נשים דמתני' שייך לומר בכל אחת מהן אחותה כשהיא יבמתה ואפילו בבתו. כדמסיק לקמן פ"ב דבתו היינו מאנוסתו:

חוץ מאמו אנוסת אביו. שהיה אסורה עליו משום אחות אמו ומשום הך כללא לא תני אמו בהדי ט"ו נשים:

ה"ג חלוצה פוטרת צרתה. וה"פ ראובן חלץ ליבמתו וחזר וקדשה דתופסין לו בה קידושין דאינה אסורה עליו אלא בלאו אשר לא יבנה את בית אחיו. דדרשי' מיניה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ומת ראובן בלא בנים ולו אשה אחרת דמגו דחלוצה אסורה לאחיו דקיימו עליה בכרת לריש לקיש לקמן בשמעתין צרתה נמי אסורה:

ולמה לא תנינתא. באמת קשיא ליתני ט"ז נשים:

ומשני בגין ר"ע. בשביל ר"ע דסובר יש ממזר מחייבי לאוין ואין קידושין תופסין בהן ואינה פוטרת צרתה:

ופריך ניתנינה ט"ז נשים. אליבא דרבנן דהלכתא כוותייהו:

ומשני לא אתינן מיתני. לא בא ר' לשנות במתני' אלא מלתא דאתי' ככ"ע אבל בפלוגתא לא איירי:

אתיא דיצחק ב"א. דאמר דר"ל בעי ליתני חלוצה וכו' כר' אמי דאמר בסמוך דר"ל סובר דחייבין אבל לר' יסא ר"ל סובר דאין חייבין על החלוצה כרת:

איתפלגון. פליגי ר"י ור"ל:

הוא. החולץ ליבמתו אם חזר ובא עליה אינו חייב עליה כרת אבל לאו איכא דכתיב אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה:

והאחין חייבין על החלוצה. דהחולץ הוא דקאי בלא יבנה והאחין כדקיימי קיימי באיסור אשת אח:

בין הוא בין האחים חייבין על הצרה. אם היה לה צרה שנפטרה בחליצתה של זו דכתיב בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים ואותה צרה חמורה לעמוד על כולן באיסור אשת אח בכרת דכיון שנפטרה מהן איסורא דאשת אח כדקיימי קיימי:

בין הוא בין האחים אינן חייבין. כרת על החלוצה ועל הצרה דכיון דמעיקרא אי בעי להאי חליץ ואי בעי להאי חליץ ואי בעי האי אח חליץ ואי בעי האי אח חליץ שהרשות ביד כל אחד מן האחים לחלוץ והאי דחליץ שליחותא דאחין קא עביד ואיהי שליחותא דצרה עבדא הלכך דקאי על החלוצה בלא יבנה ה"נ על צרתה אין איסור כרת אלא בלא יבנה וכן האחים על שתיהן דליכא מידי דמעיקרא אזדא ליה איסור אשת אח והדר חל עליה:

ר' אמי מחליף שמועתא. דר"י לדר"ל ודר"ל לר"י:

אלא דעון דעון אית לר"י. שני דיעות היה לר"י כלומר הדר ביה ר"י:

ופריך ואפי' תאמר. דהדר ביה רחוק לומר דאף ר"ל הדר ביה וקם ליה בשיטתיה דר"י:

מילתיה וכו' מסייעא לר' אמי. כדפרישית לעיל:

מיליהון דרבנן. דר' ירמיה ור' בא:

מסייעין. דר"י אמר האחין חייבין על החלוצה וכו':

הכל מודים. ר"י ור"ל:

בצרה שהוא חייב. וכ"ש האחין:

מה פליגין. כי פליגי:

מיליהון דרבנן וכו'. אגב גררא נקטא הכא ועיקרא דמילתא בפ"ג דגרסי' שם רב אומר חליצה קנין ושמואל אומר פטור וקאמר הש"ס דר"י נמי סובר חליצה פטור. ומייתי לה הכא דמדברי שמעון בר בא שמעינן דקסבר ר"י דהאחין חייבין על החליצה כר' יסא:

מה בין חולץ ומה בין מגרש. אמתני' דהחולץ קאי דתנן התם החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתייבמת המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת פטורה והקשה ר"ש בר בא לר"י מה בין חולץ למגרש:

א"ל את סבור. שהחליצה היא כאלו קנה אותה ופטרה בחליצ' לכך לא חולקת בינה לגרושה אבל אינו כן אלא שהחליצ' אינה אלא פטור שפוטרת אותה להנשא לשוק ודקשיא לך א"כ למה האחין חייבין עליה כרת אינו משום שנושאין חלוצת אחיהם החי שהיא כאשת אח אלא משום אשת האח של המת דכיון דנפטרה מהן איסורא דאשת אח כדקיימי קיימי:

כמה דאמר. כלומר למ"ד בין הוא וכו' והיינו ר"ל לפי מאי דאמרו ר"י ור' בא דהכל מודים בצרה ובחלוצה פליגי:

ניחא. הניחא הא דאמר שהוא אינו חייב על החלוצה שכבר היתה ראויה לו קודם שחלצה שהרי תבעתו בב"ד שייבמה:

אחין. אלא האחין מ"ש צרה מ"ש חלוצה הא לדידהו שניהם שוין דליכא למימר דאיהו שליחותא דאחין קעביד דא"כ אף על הצרה יפטרו דהחלוצה שליחותא דצרות קעבדא:

חזר. ר' יודן ואמר:

אין את יודע. לנפשיה אמר וכי אין אתה יודע משום מאי חייבין על החלוצה ודאי משום אשתו של החולץ דחליצה קנין וכיון דלאו קנין גמור הוא הלכך אין לחייב האחין משום חלוצה ל"א חזר ואמר מילתא באפי נפשא היא וה"פ חזר ר"י ואמר דין אחר הא דאמר ר' ירמיה דר"ל סובר דאין האחין חייבין על החלוצה היינו כרת אבל מלקות ודאי חייבין ל"א הא דפליגי ר"י ור"ל היינו דר"י קאמר דודאי חייבין על החלוצה ור"ל פליג וסובר דספיקא הוא דאין את יודע משום מה את מחייבו ופי' זה נראה עיקר:

אין האחין חייבין עליה משום אשתו של חולץ. הלכך אין להאחין לחייב על החלוצה שפטרה החולץ בשביל כולן:

ה"ג אבל צרתה חייבין עליה וכו' משום אשתו של מת הלכך לעולם באיסורה עומדת ל"א ה"ג א"ר יוחנן מה את סבור. והכל מדברי ר' יודן הוא שכך השיב ר' יוחנן לר"ל מה את סבור וכו' וכיון שחייבין על החלוצה משום אשתו של מת איסור כרת כדקיימי קיימי:

וחלץ לה. או בא עליה:

נפקעו ממנה קידושין. של זה דהא חזינן דהיא היבמה דאגידא ביה ביבם:

חלץ לחברתה. או בא עליה אע"ג דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק מיהו השתא איתגלי מילתא למפרע דחלו בה הקידושין שהרי הצרה אמרינן כדקיימי קיימי להאחין והרי היא כאלו לא היתה אגידא ביבם:

מנין ליבמה. הזקוקה עדיין ליבם אם קידשה אחד מן השוק שאין הקידושין תופסין בה אע"ג דשאר חייבי לאוין קידושין תופסין בהן:

שלא יהא לה הויה. דהיינו קידושין אצל אחר שאינן תופסין בה:

ולא מתני' היא. בקידושין פ' האומר:

אינה מקודשת. כיון דהשתא לא תפסי בה קידושין לקמיה נמי לא תפסי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

ה"ג והוה ר' ינאי מקלס ליה. משבח לדברי ר' יוחנן:

הזלים זהב מכיס. וכלהו קראי דמייתי בדברי תורה איירי:

בתר כל אינון קילוסייא. לאחר כל השבח הזה אפשר לי לפרש מתני' דאתיא כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אבל לרבנן דפליגי עליה וסברי קידושין תופסין בחייבי לאוין ליכא למישמע דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק אי לאו דר' ינאי:

אלא תמן. לשנויי קושית ר' שמי אתיא דליכא למפשט בעיא דר' יודן מדר' ינאי דאיכא למימר דר' ינאי איירי שאין שם אלא יבמה אחת דהיא ודאי עומדת ליבם או לחלוץ הלכך אין הקידושין תופסין בה אבל ר' יודן איירי בשני יבמות:

ומשני שניא היא יבמה אחת וכו'. כיון דמקרא יליף ל"ש יבמה אחת ל"ש שתי יבמות לעולם אין הקידושין תופסין בהן ל"א סיומא דפירוקא הוא דליכא למפשט מדר' ינאי דר' יודן איירי בשתי יבמות ויש חילוק בין יבמה אחת לשתי יבמות וכדפרישי':

כמ"ד. למ"ד הוא אינו חייב וכו' והיינו ר' יוחנן אליבא דר' יסא ור' ירמיה:

ה"ג אבל האחים חייבין על החלוצה:

חלוצה פטור. כשחלץ לה נפטרה מזיקתה וגם הביאה פוטרת מזיקתה:

כמה דתימר. א"כ כי היכי דאמרי' לאחר חליצה האחין חייבין עליה דזיקתה קיימא נאמר כמו כן אם בא עליה אחד מן האחין ומת תהא אסורה על האחין וקשיא הא דתני ר"ח:

מת הראשון בלא בנים ויבם השני את אשתו ומת גם הוא בלא בנים לייבם השלישי ש"מ שאין ביאת היבם אוסרתה על האחין וקשיא מ"ש ביאה מחליצה:

אר"י מה את סבור. ל"ש חליצה ל"ש ביאה ואינו כן אלא הפרש גדול יש ביניהם דחליצה אחר שחלץ לה נעקרה הימנה זיקת המת למפרע ואינה זקוקה עוד להאחין היבמין אבל למפרע חל עליה איסור אשת האח אצל האחין:

אבל אם בא. עליה היבם אשתו גמורה היא ופקע ממנה זיקת המת וחל עליה זיקת היבם והיינו דתני ר"ח אם מת השני מותרת לשלישי:

אחותו. דתנן במתני' היינו אחותו מאמו של יבם ונשואה לאחיו מאביו שמותרת לבעל ואסורה ליבם:

אחות אמו. דתנן במתני' איירי שאב ובנו נשואין לשתי אחיות וילדה אשת האב בן ומת הנשוי לאחותה בלא בנים:

אחות אשתו. כיצד שני אחים נשואים לשתי אחיות ומת אחד מהן:

ואשת אחיו מאמו. מנ"ל דאינו חולץ ומייבם:

נאמר כאן. בפ' יבום כי ישבו אחים יחדיו:

ונאמר להלן. בבני יעקב:

נאמר כאן ישיבה. כי ישבו:

אף ישיבה שנאמר כאן ישיבה שיש עמה ירושה. ואחין מן האם אין יורשין זה את זה דכתיב למשפחותם לבית אבותם:

ישבו את שישיבתן וכו'. כלומר מפשטיה דקרא שמעינן ואין צריכין לג"ש:

היו בפרשה. שניהם כתובים בפרשה דפטורים מחליצה וייבום:

מה חמית מימר. מאי ראית לומר:

איילונית מטעם אחר הוצאתה. לא מטעם ערוה אלא שלא היו קידושי אחיו תופסין בה ולמה תהא צרתה פטורה:

ערוה היא. זו שנפלה ליבום עד שלא היה בעולם ערות אשת אח חל עליה לכך צרותיה פטורות כשאר צרות ערוה:

צרת איילונית אסורה. דכיון דפטורה קיימי עליה באיסור אשת אח וצרתה צרת ערוה היא:

ופריך מתני'. קשיא לאסי:

זאת אומרת. מדתנן כלתו פוטרת צרתה ע"כ לומר אחיו כדין נשא כלתו דמתני' באיסורא לא קמיירי מדלא תנן אמו אנוסת אביו ברישא ש"מ מותר אדם לישא אשת בן אחיו לאחר מיתה וגירושין:

מתני' וכולן אם מתו. כגון שמתה בתו קודם שמת אחיו או שמיאנה בו ובגמ' פריך ובתו ממאנת בתמיה ומשני לה:

או שנמצאו איילונית. דה"ל כאלו לא היתה אשת אחיו מעולם:

איילונית. לשון איל זכר מן הצאן שאינו מוליד:

ואי אתה יכול לומר וכו'. שכבר ילדה מאחר קודם שנשאה לאחיו הלכך ודאי דלאו איילונית נינהו ומיאון נמי לא שייך בהו שהרי גדולות הן ואין מיאון אלא בקטנה:

גמ' לעקור זיקת המת. מיאון ביבם נמי עוקר נישואי קמאי דבעל והרי היא כמפותה ומותר האב בצרתה וכלה לחמיה דלאו כלתו היא ומותרת לאבי המת והיבם:

ופריך רב ורשב"ל כבית שמאי. בתמיה:

דבש"א. לקמן ר"פ ב"ש:

בבעל. יכולה למאן אבל לא ביבם:

ומשני מה אנן קיימין. במאי עסקינן כלומר במאי פליגי:

ה"ג כל עמא מודיי שהיא עוקרת. וכ"ה לקמן ר"פ ב"ש. וה"פ אי באומרת בפירוש שממאנת בבעל וביבם הכל מודים שעוקרת גם זיקת המת:

אלא. כי פליגי באומרת סתם אי אפשי בנישואין:

ה"ג רי"א כאומרת וכו' רב ורשב"ל וכו' כאומרת אי אפשי וכו' אבל בנישואי אחיך רוצה אני. הלכך אינה עוקרת זיקת המת:

נתגרשו ולא הימנו וכו'. מאי לאו מיאנו דומיא דנתגרשו מה נתגרשו דוקא בחיי הבעל אף מיאנו בחיי הבעל ותני תרי גוונא גירושין אבל לאחר מיתת הבעל אינה מתרת צרתה:

ה"ג תני ר"ח כן אם וכו'. וה"פ אף ר"ח תני מפורש אם מיאנה לאחר מיתת הבעל צרתה חולצת ולא מתייבמת:

תיפתר. תפרש הא דתני ר"ח לאחר מיתת היינו שמתו ולא מיאנו צרותיהן אבל אם מיאנו אפי' לאחר מיתת הבעל צרותיהן פטורות ומיאנו דמתני' לא הוי דומיא דנתגרשו אלא דומיא דנמצאו איילונית דאיירי לאחר מיתה:

ופריך דמתניתא. לקמן בפרקין כל היכולה למאן כגון בתו הקטנה הנשואה לאחיו ולא מיאנה בו ומת צרתה חולצת ולא מתייבמת ואס"ד כר"י תמאן השתא ותעקרינהו לנישואי קמאי ותייבם צרתה:

ומשני כן מתני'. אף משנתינו צריכין לפרש שלא מיאנה ומתה לאחר מיתת הבעל הלכך צרות חולצות ולא מתייבמות אבל כשהיא קיימת ממאנת וצרותיה מותרות:

אפילו תימר בקיימת. לעולם אפילו קיימת איירי מתני' וברייתא ול"ק לר"י דמתני' איירי בשאין שם יבם אלא אביה דמשעת נפילה היו נראים כצרת בתו ואסורות להתייבם אף לאחר שמיאנה אסורות מפני מראית העין ור"י איירי בשיש שם אחים אחרים שבשעת הנפילה צרות אלו עומדות לייבום הלכך לאחר שמיאנה בתו אף הוא מותר בצרות:

בלבד מן האירוסין. הא דתנן במתני' נמצאו איילונית צרותיהן מותרו' דוקא שלא נישאו לאחיו אלא נתארסו בלבד שלא הכיר בה אחיו והוי מקחו מקח טעות אבל אם נישאו לאחיו דודאי הכיר בה הויא כאשתו ואפ"ה פטורה דכתיב אשר תלד פרט לאיילונית וקיימא עליה דיבם באיסור אשת אח וצרתה צרת ערוה:

במחזירה תנינא. במהדורא בתרא כשלמדו שנית מסכת יבמות חזר בו ר' יוסי ואמר כר' יונה:

לא כן. למדתנו ר' וכו':

א"ל. הנה מה שלמדת ממני הוא קבוע בזכרונך כאלו נקבע שם במסמרים כלומר גם אנכי ידעתי שכך למדתי' אבל הדרא בי:

אר"ז. לפני ר"מ שפיר אר"י קודם חזרה:

מפני שניתוסף עליה איסור איילונית תהא צרתה מותרת בתמיה:

איילונית כמי שאינה בעולם. כאלו לא נשאת מעולם הלכך צרתה מותרת:

וחלץ לה. לאיילונית או שבעלה הא ודאי לד"ה אינה פוטרת צרתה ש"מ שאיילונית כאלו לא נשאה אחיו מעולם:

ובתו ממאנת. הא דתנן וכולן אם מיאנו קשיא ליה וכי אפשר שהאב קיים ובתו ממאנת הרי אין מיאון אלא בקטנה ומסתמא איירי שקיבל בה אביה קידושין שהן קידושי תורה:

דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה. משמע בדידיה תליא מילתא:

ונתגרשה. כשהיא קטנה ושוב אין לאביה רשות בה והלכה ונשאת לאחיו בעודה קטנה ויוצאת במיאון והיא נקראת יתומה בחיי אביה לקמן פ' ב"ש:

זאת אומרת. מדתנן ואי אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו שמיאנו ש"מ שאין הקטנה יולדת:

דלא כן. דאל"כ אלא שהקטנה יולדת:

ותמאן. בבעלה שמת ונעקרו נישואין הראשונים ויהא חתנה מותר בצרתה:

מיאנה ובנה על כתפה. דסובר בנים אינן כסימנין ופליג אתנא דמתני' עד שירבה השחור. שישחיר אותו מקום מריבוי שערות אע"ג דמודה ר"י דמשתביא ב' שערות יולדת מ"מ גדולה לא הויא עד שירבה השחור והיינו כר' ישמעאל:

עד שתתפשט הכף. גובה שעל האבר למטה מן הכרס עד שם יתפשטו השערות:

דאית ליה אולפן. שקיבל מרבו דהלכתא כר"י:

ולית היא כן. לא אר"ח הכי:

מאי כדון. מאי הוי עלה:

שאין יכולה למאן. דהך ביאה ה"ל קידושין גמורים דגדולה היא ובידה לקדש עצמה כי פליגי כשלא בעל לאחר שהביאה ב' שערות ר"מ סובר כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחת שוב אינה יכולה למחות וחלין קידושין הראשונים ור"י סובר שאינה נקראת גדולה לענין זה עד שירבה השחור:

ניחא. דר"י ור"י אמרו דבר אחד:

וחיה היא. בתמיה:

ה"ג לא כן א"ר רדיפא ר"י בשם ר' אילא עיברה וילדה וכו':

מאי כדון. ר' ישמעאל כמאן:

ה"ג עד שתתפשט הכף כר"ש על תנאי קידושי הראשון בעל. וה"פ ר"י כר"ש ס"ל ולכך בעי ר"ש עד שתתפשט הכף שאם בעלה קודם לכן אע"ג שהיא גדולה אמרי' על תנאי קידושין הראשונים בעל ולא לשם קידושין שניים וכיון דקידושין הראשונים לאו קידושין גמורים הן לא מהני מה שנבעלת כשהיא גדולה:

ופריך על דעתיה וכו'. בשלמא לר"מ ור"י דאמרו בסימנין לחוד תלוי המיאון:

ניחא. לכך כשהביאה סימנים הרי היא גדולה ואינה יכולה למאן:

ע"ד דר"ש. אלא לר"ש דאמר לעולם יכולה למאן עד שתקדשנה קידושין אחרים ואפי' בעל לא מהני:

מעתה אפי' גדולה. שכבר נתפשט הכף תמאן:

וכיני. וכן האמת שאפי' גדולה יכולה למאן:

אלא כדי שלא יתפרצו בזימה. שתזנה ותאמר אח"כ שהיא ממאנת אמרו שאינה יכולה למאן אלא עד שתתפשט הכף:

אתייא עובדא. בא מעשה בממאנת ונסתפקו אם נבעלה לאחר שגדלה לפני ר"י ואמר שיבדקו בדדיה אם כבר נשתנה הדד ונראה בו סימן שמגדיל והוא הנקרא בוחל בלשון חכמים:

ופריך מה כר"י. בתמיה וכי סובר ר' יוסי דהלכה כר' יהודה דבוחל הוא סימן שרבה השחור והאריב"ל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים ומשריבה השחור עד ימי הבגרות אינן ששה חדשים:

ואמר ר"א וכו'. כלומר ותו והאמר ר"א וכו':

אין עושין מעשה. כר"י אלא משהביאה ב' שערות הרי היא כגדולה ואינה יכולה למאן ואיך עביד ר' יוסי כר' יהודה:

ומשני הדא דתימר תוך הזמן. שלא רבה השחור אין עושין מעשה לפטרה במיאון זה אבל משרבה השחור ודאי גדולה היא והא דאמר ר"י בדקו דדיה היינו דאז ודאי גדולה היא:

ברם הכא וכו'. פירושא קמפרש הא דאמר תוך הזמן אין עושין מעשה היינו אם היא ספק אם ריבה השחור או לא ריבה ומיאנה בו כופין אותו ליתן גט ואינה יוצאת במיאון לחוד:

אינו נוגע בגט. דאין האיש מגרש בע"כ ומיאון דידה לאו כלום:

מתני' כשם שבתו פטורה. שהרי אסורה לו ואין שם אח אלא הוא כך צרתה פטורה:

הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני. היכא דיש אח אחר ששתיהן מותרות לו ואינן פוטרות שהרי יש כאן מצות יבום ומתייבמת האחת והשנייה פטורה דכתיב את בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שתים אם ייבם האחד צרת בתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים וחזרו ונפלו לפניו:

כשם שצרת בתו פטורה. שנאסרה עליו משעת נפילת אחיו הראשון שנפלה עם בתו לפניו ופטרתה בתו הימנו הרי היא עליו כאשת אח שיש לו בנים ואסורה לו עולמית:

כך צרת צרתה. אשת אחיו השני האחרת פטורה שזו פוטרתה שצרת ערוה פוטרת צרתה:

ואפי' הם מאה. אחים והלכה צרת צרתה של בתו ונתיבמה לאחיו השלישי ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן נאסרות על זה וכן לעולם:

גמ' היא מתניתא. הא דתנן בסיפא דמתני' וכל היכולה למאן וכו' ולא קתני ומתה קאי אבבא זו דצרת צרתה הואיל ולא מיאנה בשעת נישואי אחיו השני ונאסרה צרתה אע"פ שממאנת עכשיו בנישואי אחיו הראשון אסורה צרתה כיון שלא בנה שוב לא יבנה אבל בבא דסיפא דאיירי שמת אחיו הראשון דוקא אם מתה ולא מיאנה הוא דצרתה חולצת אבל אם לא מתה מלמדין אותה שתמאן השתא וצרתה מתייבמת:

מתני' צרתה מותרת להתייבם שהרי בשעת זיקת ייבום אינה צרתה:

וכל היכולה למאן. שהערוה קטנה ויכולה למאן ולא מיאנה ומת אחיו הואיל וקידושיה מדרבנן וזיקתה נמי אינה אלא מדרבנן אינה פוטרת צרתה מן החליצה ולהתייבם אסורה כל שלא מיאנה נראית כצרת ערוה:

גמ' ה"ג כיני מתני' וכו'. וה"פ כן היא פירושא דמתני' ולא מיאנה ומתה וכו' דמסברא קאי אבבא דסיפא דסמיך ליה כדפירשתי בסמוך:

מתני' שש עריות חמורות מאלו. ומה היא חומרא שלהן שנשואו' לאחרים ואינן יכולות להנשא לאחיו של זה מאביו ואם מתו בעליהן שהן נכרים אצל זה צרותיהן מותרות להנשא לזה שאין צרת ערוה אסורה אלא בנופלת לפניו לייבום מאחיו:

אמו. אינה יכולה להנשא לאחיו מאביו שהרי היא לו אשת אב. אשת אביו ואשת אחיו מאביו. שהיה לו בנים ואחות אביו כולן אסורות לאחיו כמו שאסורות עליו ואין בהן צד יבום על זה לעולם ואם נשאום אחרים ולהם נשים אחרות ומתו צרותיהן מותרות להנשא לזה וכן אם נשא אותם אחיו בעבירה ומת בלא בנים צרותיהן מותרות:

גמ' ה"ג מה אינהו חמורות. וה"פ דפריך במה חמורות אלו מהנך השנויות ברישא הא שניהם בכרת והולד ממזר:

ומשני מהו חמורות שאינן וכו'. כדפרשתי במתני' ותני ר"ח כן. ותניא נמי הכי:

וכולן. שש עריות השנויות במתני' אם יכולות להנשא לאחין שלא בעבירה. כגון אמו אנוסת אביו צרותיהן פטורות וכו':

אין צרה אלא מאח בלבד. אבל אצל אחרים אין צרה וכדפרישית במתני' ותהא צרה מן השוק. מי שיש לו שתי נשים ואחת מהן אסורה על אדם אחד איסור ערוה תהא גם צרתה אסורה עליו דכתיב ואשה אל אחותה לא תקח לצרור כל שהיא צרת ערוה תהא אסורה עליו:

אר"י. וכי לא שמע ר' ירמיה הא דתני ר"ח שאין צרה אלא מאח בלבד:

לא שמיע ליה. ותו קשיא וכי לא שמע מתני' דש"מ שאין צרה אלא מאח:

חזר ר' יוסי ואמר אין שמיע ליה לר' ירמיה משנתינו וברייתא דר"ח אלא קושייתו כאדם השומע דבר ומתמיה מאי טעמו של דבר זה:

הבא על הצרה. צרת ערוה:

אלו אפשר לצרה בלא אשת אח. דנימא דלצרור קאי אפי' על איש נכרי הנשוי לערוה שצרתה אסורה וא"כ ע"כ לומר דאינה אלא בלאו:

יאות. שפיר בעי ר' ירמיה כיון דצרת ערוה באשת אח מלצרור ילפינן מי אמרי' דהיא נמי בלאו כצרה דעלמא או דלמא כיון דאסורה לו הדרא למילתא קמייתא והיא בכרת אבל השתא דאפשר לאשת אח בלא צרה אבל אי אפשר צרה בלא אשת אח ולא קאי לצרור אלא אאשת אח מהיכא תיתי לומר דאינה בכרת דהא ודאי הדרא למילתא קמייתא:

איפשר לצרה בלא אשת אח. בתמיה:

ואשת אח לאו יבמתו היא. אמתני' קאי דתנן אשת אחיו בכלל שש עריות החמורות וקשיא לי אשת אח הא שריא ליה:

ומשני תיפתר. תפרש למשנתינו דאיירי באשת אח שיש לו בנים שאסורה לכל אחיו מאביו:

מתני' ב"ש מתירין. צרת ערוה להתייבם לאחיו דלית להו דרשא דלצרור:

חלצו. צרות מן האחין:

ב"ש פוסלין. הצרות מן הכהונה שחליצתן חליצה:

וב"ה מכשירין. שחליצתן שלא לצורך והרי היא כחולצת מן זר:

נתייבמו. לאחיו ב"ש מכשירין לכהנים אם נתאלמנו מיבמיהם:

וב"ה פוסלין. שנבעלו באיסור והנבעלת לאסור לה עשאה זונה וזונה אסורה לכהן:

לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה. אע"פ שאיפשר שתהיה צרת ערוה שאסורה לשוק לב"ש:

ולא ב"ה מב"ש. אע"ג דאיפשר שהיא ממזרת אם היא מבני הצרות שנתייבמו וטעמא מפרש בגמרא:

אלו ע"ג אלו. אלו משאילים כליהם לאלו דאשכחן פעמים ב"ש מחמירין מב"ה בטומאה ופעמים ב"ה מחמירין ובגמרא מפרש:

גמ' החיצונה. שהיא נכרית ליבם לא תהיה לזר:

כאילין כותייא. כמו שדורשין הכותיים:

שהן מייבמין את הארוסות. אם נתארמלה מן האירוסין:

חוצה החיצונה. אותה שהיתה חוצה מבעלה שעדיין לא כנסה דהיינו ארוסות אבל הנשואות באיסורן קיימו:

ה"ג ומה מקיימין כותאי ובן אין לו. וה"פ כיון שאין מייבמין אלא ארוסות פשיטא שבן אין לו:

ובן אין לו מן הנשואה. מכבר אז לא תהיה ארוסתו לאיש זר אלא יבמה יבא עליה:

לא יחסדונך. לא יחרפוך הכותים א"נ למה לא יתחסדו עמך הכותיים שאתה מקיים פירושם כלומר וכי טעמא דפרושים ניקו ונפרוש וטעמא דחכמים כיון דכתיב בית אחיו ודאי נשואה משמע שנקראת בית וקרא לרבות ארוסה קאתי ולא למעט נשואה וכ"ה בבבלי:

נומיתי. הגדתי:

לסופרי כותיים. חכמיהם:

לשאולה. דכתיב למ"ד בתחלתו ואפ"ה כתיב ה"א בסופו:

לדיוטי התחתונה של שאול. וכאלו כתיב ללשאול כלומר אף בשאול יש להן ירידה שהן באין למדור התחתון שבה:

שיהו הצרות חולצות. וינשאו לשוק בהכשר לדברי הכל וכיון דבעי חליצה פסולות לכהונה אפי' לב"ה:

עד שנטרפה השעה. ונתקיימה ההלכה כב"ה:

וא"כ. אף אם נעשה תקנת ריב"נ:

מה נעשו לצרות הראשונות. שנישאו שבניהם פסולים אם נגמור ההלכה שלא יתייבמו ולא יותרו לשוק עד שתחלוץ:

בצרות. במתני' מודין היו. ב"ש לב"ה שאין הולד ממזר אם נישאת היבמה לשוק לאפוקי מדריב"ן דאמר אם לקיים דברי ב"ה הולד ממזר לדברי ב"ש:

אר"ט. שהיה מתלמידי ב"ש:

תאב אני. מתאוה אני שיבא לפני דין צרת הבת ואשיאנה לכהונה כדברי ב"ה שאינה זקוקה ליבם ואינה צריכה חליצה:

שיריצו. כמו ותרץ גלגלתו דאבימלך לשון ריצוץ:

שהיו בני צרות. שנישאו לשוק כב"ה:

ובני בניהם כה"ג. תרתי קבעו מיניה צרות מאי ואת"ל צרות כב"ה בני צרות דב"ה מהו לב"ש וא"ל צרות מתיירא אני לומר הלכה כדברי מי דמשוי להו לצרות דב"ש בני חייבי כריתות בני צרות דב"ה דקא בעיתו אם הם פגומים מעיד אני לכם שבני בניהם כה"ג:

מה שמעתון דוסא. הוא שהתיר או סתם שמעתם בן הורכינס התיר:

בכור שטן. חריף ועומד על שמועתו ועושה מעשה ואינו שב משמועתו לעשות כרבים דפליגי אב"ש:

יש לו על צרת הבת. שהיא מתייבמת:

שלח. ר' דוסא ליונתן אחיו וכתב ליה שיהא זהיר בכבודם של הבאים אצלו שהן חכמי ישראל:

עלון. נכנסו וישבו לפניו:

הוה מסביר להון. טעמא של דבר למה צרת הבת מותרת ולא הבינו התשובות מגודל החריפות וחזר והסביר להן ולא הבינו עד שהתחילו להתנמנם:

שרי. התחיל לזרוק עליהן צרורות עפר דרך בזיון לעוררן:

ואית דמרין. ויש אומרים בפתח אחד נכנסו אצל ר' דוסא ובשלשה פתחים יצאו ממנו כדי שימצאו יונתן אחיו לשמוע תשובותיו ל"א בג' פתחים יצאו מיונתן שמרוב בשתם נשמטו מלפניו אחד אחד ולשון זה נראה:

שלח. יונתן לר' דוסא אחיו וא"ל מה שלחת לי בני אדם שצריכין עדיין ללמוד אצל רבן ואמרת שהן חכמי ישראל:

אתו לגביה. ר' דוסא:

ועל עמון ומואב. ישראלים הדרים בעמון ומואב שכיבש משה מסיחון ונתקדש בקדושת א"י ונתבטלה קדושתו בכיבוש עזרא וזורעין בה בשביעית ותקנו להם מעשר ראשון ומעשר עני בשביעית מפני פרנסת עניים שבא"י שאין להם מה לאכול בשביעית לפי שאז בטל לקט שכחה ופאה והולכים לשם ונוטלים לקט שכחה ופאה ומעשר עני:

שהן כשרים וכו'. ולא אמרי' ממזרים הן יבנות ישראל שבאו עלייהו עבדים או עכו"ם דאיכא רבנן דסברי עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ולית הלכתא כוותייהו:

אמר תלון שני עיני. לפי שהיו עיניו כהות ביקש רחמים שיאורו עיניו שיוכל לראות לחכמי ישראל:

בשביל שיתדבקו אזניו בד"ת. שיהיה קדוש ה' מנעוריו והיינו דקאמר את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים כפירים רשו ורעבו. לפי שהיה ע"ה ועני בנעוריו ולבסוף היה ת"ח ועשיר ואמר כשהן כפירים רשו בתורה ורעבו וכשהן דורשי ה' לא יחסרו כל טוב תורה ועושר:

נער הייתי גם זקנתי. שראב"ע כשהיה בן י"ח שנה נעשה לו נס וה"ל תריסר דרי חיוורתא ואמר נער הוא ונראה כזקן:

ועינוי דמיין. לעיניו דעזרא:

מקבלין גרים מן הקרדיין וכו'. ולא אמרי' שבני עכו"ם ועבד הן ויש בהן חשש ממזרות:

מתני' אמרה כן. כלומר מתני' נמי דייקא:

תמן תנינן. נדה פ' בא סימן:

כל הכתמים. כתמי דם הנמצאים בבגדים הבאים מרקם:

טהורים. שלא גזרו על כתמי עכו"ם ותני בסיפא ור' יהודה מטמא לפי שהן גרים וטועים שהמירו דתם ואע"פ שחטאו ישראלים הן מבין העכו"ם טהורים משמע אפי' מתרמוד ש"מ שאינן בספר ישראלים ומקבלין מהן גרים:

אמר שמועתא. שמעתתא דסמוך דפליגי ר"ח וריב"ל בגירי תרמוד:

חד מכשיר. וולד עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל:

וחד מקבל. גרים מתרמודיים:

מאן דמכשיר מקבל. דליכא למיחש למידי:

מאן דמקבל לא מכשיר. אלא קסבר דלאו בספק ישראל קיימי אבל וולד עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל ממזר הוי:

ה"ג בבל ליוחסין עד נהר זרוק:

וחורנה. ואידך:

עד נהר וואניי. שבבבל שני נהרות גדולים פרת וחדקל מציעין אותה ביניהם זה מן המזרח וזה מן המערב ובאין ומושכין מן הדרום לצפון וסופו של פרת בחדקל ומה שבין שני נהרות ודאי בבל ולא פליגי אלא משפת חדקל ולחוץ עד היכן מתפשט רחבה של בבל:

ה"ג בין הנהרות כגולה ליוחסין. וה"פ פומבדיתא שהיא בין שני הנהרות הן מיוחסין כבני בבל:

בני מישא. עיר בבבל ששמה מישא:

לא חשו להו. לא פסלו אותן משום פסול ממזרות שבהן אלא משום פסול חללים שכהנים שהיו שם נשאו גרושות ובניהם חללים:

תמן. בבבל קורין למישא מיתה. לשון נופל על לשון כלומר הן כמתים שהן ממזרים גמורים ואסורים לבא בקהל:

למדי חולה. שספיקות הם כחולים שרובן לחיים ומיעוטן למיתה כך אלו רובן כשרים ומיעוטן פסולים:

עילם וגוובאיי גוססות. שרובם פסולים ומיעוטן כשרים כמו הגוססין שרובן למיתה ומיעוטן לחיים:

תכילתא דבבל. הברור והיקר שבבבל כמו התכלת שהוא המובחר שבצבעים ל"א מכלילה ותפארתה דבבל ליוחסין:

ה"ג שנויא עוונייא וכו' שמות עיירות הם וקאמר שהם המובחרים שבמדינת חביל ימא:

בצרות. במתני' באחיות. לקמן ריש פרק ד' אחין:

ובגט ישן. המגרש אשתו בגט שנתייחד עמה בין כתיבה לנתינה דפליגי ב"ש וב"ה בגיטין פ' מי שאחזו אי הוי גט:

ובספק אשת איש. לקמן ר"פ ב"ש תנן בש"א אין ממאנין אלא ארוסות וכו' וקטנה בת מיאון קרי ספק אשת איש דלמא ממאנה ונפקא:

ובמקדש בשוה פרוטה. דתנן ריש קידושין האשה נקנית בש"א בדינר ובה"א בפרוטה:

והמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק. גיטין ר"פ הזורק:

והאשה מתקדשת וכו'. ל"ג דכבר תני לה המקדש בשוה פרוטה:

ופריך ממזירות בנתיים. בין בית שמאי ובית הלל איכא אותן שמותרים לאלו ובניהם ממזרים לאלו:

ואת אמר הכין. ואת אומר כן שלא נמנעו מלישא נשים זה מזה בתמיה:

היך עבידא. היכי דמי פסול ממזרות אליבא דבית שמאי לבית הלל הא בית שמאי מחמירין לעולם יותר מבית הלל:

ומשני קידש וכו' אשה שנתקדשה לראשון בפרוטה ולשני בדינר לב"ש אם ניסת לראשון בלא גט משני הולד ממנו ממזר שהרי קידושי השני תפסו בה וקידושי ראשון לאו כלום נינהו ולבית הלל הוה איפכא קידושי הראשון תפסו בה והולד מהשני ממזר:

מודים ב"ש לב"ה לחומרין. ב"ש החמירו על עצמן לקדש בדינר מיהו אם קידש א' בפרוטה ושני בדינר היו אוסרין אותה על שניהן עד שיגרשנה אחד מהן:

ה"ג מעתה ב"ה ישאו נשים מב"ש דאינון וכו' וב"ש לא ישאו נשים מב"ה דלית וכו'. וה"פ כיון דלב"ה אם נתקדשה לראשון בפרוטה ולשני בדינר מותר לראשון בלא גט משני ולב"ש הוולד ממזר מהראשון ב"ה לא ישאו מב"ש:

אלו ואלו כהלכה היו עושין. למעשה אלו ואלו מחמירין על עצמן שלא לעבור על דברי חביריהם ולא פליגי אלא מדינא:

ופריך אם כהלכה היו עושין. קשיא הא תנינן מקוואות פ"ד מעשה בשוקת יהוא שהוא אבן חלול המונח תחת צינור המקלח מים מן ההר והוא נקוב למקוה כשפופרת הנוד ולב"ה סגי בהכי להכשר מקוה וב"ש פליגי וסברי דבעינן שתפחת רובה והיו כל הטהרות שבירושלים נעשין על גבה ושלחו ב"ש ופחתוה עד רובה ש"מ שלא היו ב"ה עושין כב"ש במקום שמחמירין ולמעשה נמי פליגי:

עד שלא בא מעשה וכו'. לעולם אף למעשה פליגי אלא כשבא מעשה לפני אחד מהם במקום שחביריהם מחמירין והן מקילין היו מודיעין לחביריהם ולא היו נוגעין בו אבל כל זמן שלא הודיעו להם וידעו שמעצמו נעשה הדבר ההוא הן עושין כדעתן לחומרא ושוקת יהוא לא נעשה ע"פ ב"ה לכך שלחו ב"ש ופחתוה:

ויאות. שפיר קאמר ר"י ראה אם תנן במתני' טמאו טהרות למפרע אלא מכאן ולהבא תקנוה וש"מ משעשו היו מודיעין לכך לא טמאו למפרע לפי שאז היו ב"ה מקילין לעצמן:

רב ושמואל. פליגי:

אלו ואלו. כב"ה היו עושין אלא שב"ש החמירו על עצמן או לדינא פליגי ולא למעשה:

ופריך ממזרות בנתיים וכו'. למ"ד אלו כהלכתן וכו' איך תני לעיל שלא נמנעו מלישא נשים זה מזה הא איכא בינייהו פסול ממזרות:

ומשני המקום משמר. ולא אירע מעשה מעולם שהורה אחד מהן לקולא במקום שחביריו מחמירין:

כהדא דתניא. ותניא כוותיה דמ"ד אלו כהלכתן וכו' אבל למ"ד כהלכה היו עושין קשיא דה"ל כסיל בחשך הולך כדמסיק:

הדא דתימר. הא דאמרת מי שרוצה לעשות כב"ש עושה דוקא קודם שיצא בת קול אבל משיצא הבת קול הכל צריכין לעשות כב"ה:

חייב מיתה. שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה:

אלו ואלו דברי אלקים חיים. ששניהם מביאים ראיה מן התורה וחדי קב"ה בחריפות פלפולם של ב"ש שע"י נראה יקר תפארת גדולת תורתו גם אי אפשר שלא יצא מפלפולם צורך ללמד למקום אחר:

אבל הלכה כב"ה לעולם. שהם זכו לכוון אל האמת מפני שהיו ענוים וכתיב והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך זו התורה שנתנה בימין יראנה ממנה נוראות אליבא דהלכתא:

הדרן עלך פרק ט"ו נשים