מתני' כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו. פוטרת צרתה:

ונולד להן אח. ומצאה זקוקה ליבם ועליו אסורה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו:

ואח"כ ייבם השני את אשת אחיו. ולו אשה אחרת ולא מתייבמת אתיא בין כרבנן בין כר"ש:

גמ' יחדיו פרט וכו'. דיחדיו מיותר ללמד שיהיו יחדיו בעולם בפעם אחת:

ופריך דלא כן. כלומר ל"ל יחדיו דבלאו יחדיו מה היינו אומרים דאשת אחיו שלא היה בעולמו זוקק אשת אחיו לייבום א"כ מי שמת בלא בנים ובלא אחים תהא אשתו אסורה להנשא שמא יוליד אביו בן ותתייבם:

מעתה וכו'. כלומר לפי דבריך אפי' מתה חמותה נמי אסורה שמא ישא חמיה אשה אחרת ויולד לו בן:

ה"ג ויאמר קרייה ואב אין לו. וה"פ וכ"ת ה"נ דה"א כל זמן שיש לו אב אע"פ שאין לו אח אסורה קשיא לכתוב קרא ואב אין לו דכי היכא דדרשי' מקרא ובן אין לו הא יש לו בנים שריא ה"נ איכא למדרש מדכתיב כי ישבו אחים הא אין לו אחים אע"פ שיש לו אב שריא וצריך קרא למכתב ואב אין לו:

ומשני אלא כי איצטריך קרא למעוטא:

ה"ג כשמת והניח אמו מעוברת שמא אינה צריכה להמתין. בתמיה דודאי אם אין לו בנים חוץ מעובר זה שבמעיה צריכה להמתין מדאורייתא לידע אם הוא בן קיימא ופטורה מייבום ואם אינו בן קיימא חייבת בייבום:

אף הכא תמתין. שמא תלד חמותה זכר:

לפום כן. לפיכך צריך למכתב יחדיו ללמד אפי' היתה חמותה מעוברת כשמת בעלה וילדה אח"כ זכר אינה זקוקה לו:

לאוסר' לאחין. אם עשה בה אחד מן האחין מאמר אסור' על כל האחין:

ה"ג יכול כשם וכו':

ה"ג ת"ל ויבמה ערבה כל הפרשה כולה לייבום כ"ה בס' העיטור וה"פ דכתיב ולקחה לו לאשה ויבמה אע"ג שלקחה לאשה דהיינו שעשה בה מאמר צריך ומת בלא בנים:

והרי היא לקוחה לו. ע"י ביאה זו אבל המאמר אינו מועיל כלום:

כרבנן. דאמרי המאמר קונה ומשייר נמצא שהשניי' צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו במקצת הילכך אי אפשר שתתייבם ואין לפוטרה בלא חליצה שהרי יש בה צד שיור שלא קנה המאמר והרי אותו שיור זקוק ליבם הלכך צריכה חליצה להתירה לשוק:

ה"ג שתיהן אסורות. למ"ד בסמוך דמודה ר"ש בראשונה קאי וצ"ל דאיירי בשעשה בה מאמר אחר שנולד האח השלישי:

הראשונה אסורה. לכ"ע שהרי היא א"א שלא היה בעולמו:

מה נפיק מן ביניהון. מאי איכא בין ר"ש לרבנן הא לשניהן חולצת ולא מתייבמת:

בא על השניי'. לרבנן ה"ל כאלו בא על הערוה דהא איכא צד שקנה וה"ל צרת ערוה שלא במקום מצוה הולד ממזר ודאי ואסור לבא בקהל ולר"ש הולד ממזר בספק ומותר לבא בקהל כדאמרי' לקמן פ' הערל אין ממזר בספק:

שייבם אות' בביאה. ואפשר לקיים הגירס' שלפנינו ועודה לשון קשר כמו מעדנות כימה וכמו עודה של שקין:

בין רבנן בין ר"ש וכו'. סיפא דמתני' דתנן עשה בה מאמר ומת שניי' חולצת דלאו צרתה ממש היא:

ולא מתייבמת. משום דמאמר קונה מקצת והויא לה צרת ערוה במקצת:

הראשונה. אשת הראשון שכבר נפלה לפניו פעם אחת נפטרת ויוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו:

עשה בה זה. שמת מאמר ולא הספיק לכונסה עד שמת ובגמרא מפרש מהו מאמר:

שניה חולצת. ולא מיפטרא משום צרת ערוה מפני שעשה בה מאמר. אמתני' קאי דתנן עשה בה מאמר השניי' חולצת ולא מתייבמת משמע משום דעשה בה מאמר חולצת ולא מתייבמת הא לא עשה בה מאמר שניי' חולצת או מתיבמת:

ואין לו זיקה בה. בתמי' קס"ד זיקה ככנוסה דמי' וה"ל השניי' צרת ערוה בשביל זיקה שהיתה לאחיו בהראשונה:

ומשני אר"ח קיימתיה. אתיא כההיא דאריב"א:

והכא. במתני' נמי כיון שמת בטלה זיקתו והרי היא כאלו לא נפלה לפניו מעולם הלכך בעינן שעשה בה מאמר דאין המיתה מבטלת המאמר כמו קידושין:

מתני' ומת המייבם:

מייבם לאיזו שירצה. ופוטרת חברתה ובגמ' מפרש ר"ש אהיכא קאי:

גמ' ופריך רש"א המאמר. ספק קונה או אינו קונה כדאמרינן לעיל בפרקין ואת אמר הכין. קס"ד ר"ש אסיפא עשה בה מאמר פליג וקשיא לי' איך קאר"ש מייבם או חולץ לראשונ' בעלת המאמר הא בייבום ודאי אסור דלמא לא קני מאמר ופוגע בערוה דהו"ל אשת אחיו שלא הי' בעולמו וגם חליצתה אינה פוטרת אשת השני דהא לא הויא צרתה מעולם אי אמרינן דמאמר אינו קונה:

ה"ג וחש לומר שמא לא קנה המאמר וכן בסמוך נמי גרסי' שמא לא קנה המאמר:

הווי. הרי דצ"ל הא דפליג ר"ש לא פליג אלא אריש' דהך מתני' דקתני הראשונה יוצאה וכו' אר"ש כיון דכשנולד כבר נתייבמה ולא היתה עליו זיקת נשואי אחיו הראשון מעולם מותרת לו אבל בעשה בה מאמר מודה ר"ש דשניי' חולצת ולא מתייבמת:

מודה ר"ש בראשונה. בהא דתנן בר"פ דהיינו נולד ואח"כ ייבם:

אשכח תני. נמצא ברייתא דתני בה דמחלוק' ר"ש ורבנן אף בנולד ואח"כ ייבם דרישא:

מה בין ראשונה וכו'. לר"י פריך:

ומשני ראשונה. רישא דאיירי בנולד ואח"כ ייבם דכשבא לעולם היו עליה נשואי אחיו הראשון ונאסרה לו מחמת איסור אשת אחיו שלא הי' בעולמו קאי באיסורא לעולם אבל בסיפא בייבם ואח"כ נולד שמצאה בהיתר כדפרישית במתני' לעולם בהיתירא קאי:

אשת אביו. כגון שאביו היה נשוי שתי נשים ומת והניח אחת מהן מעוברת ועד שלא ילדה ניסת צרתה לאיש אחר נמצא שלא מצא לאשת אביו באיסור מה קסבר בה ר"ש מותרת לו הואיל ומצאה בהיתר:

לא אר"ש וכולי. כלומר או לא אר"ש סברא זו הואיל ומצאה בהיתר אלא באשת אחיו מאביו דמצינו שהתירה הכתוב לאחר איסורה ואפילו ביבם עצמו פקע איסור אשת אח שמותר להחזירה לאחר שגירשה משא"כ בשאר עריות:

אשת אחיו מאמו. דדמי לאשת אחיו שלא היה בעולם מה אמר בה ר"ש:

צרת אחות אמו. כגון שהיה אחיו מאביו נשוי לשתי נשים ואחת מהן אחות אמו ומת ונשאת צרת אחות אמו לאחד מן השוק ואח"כ נולד מה אמר בה ר"ש שזו ע"י אחין מן האב נאסרה:

גרושה שנעשית אלמנה. ונולד בן לכהן ומצאה כשהיא אלמנה מי אמרינן כיון שמצאה בהיתר מותרת לו או דלמא כיון שנאסרה שעה אחת אסורה עליו לעולם:

את אמר וכו'. אדלעיל קאי דאמרינן ר' שמעון ארישא פליג אבל בסיפא עשה בה מאמר לא פליג ומיבעי' ליה מה דינה של בעלת המאמר לר"ש פטורה היא לגמרי או חולצת ולא מתייבמת:

נשמעינה מן הדא. תא שמע. רש"א ביאתה או חליצתה וכו' פוטרת צרתה. אעשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח קאי והכי מסיק בבבלי:

של אחת. היינו של השנייה כדמסיק בסמוך:

את אמר וכו'. לפרושי דברי ר"ש קאתי:

שתיהן. הראשונה והשנייה נשיו של היבם הן וה"ל ייבם ואח"כ נולד ושתיהן מותרות לאח הנולד ובחליצת אחת מהן נפטרה צרתה:

לא קני מאמר. ואם נאמר מאמר לא קני השניי' שפיר מתייבמת דאשת אחיו שהי' בעולמו היא ואינה צרת ערוה והראשונה פטורה לגמרי שהיא אשת אחיו שלא היה בעולמו שעדיין קידושי הראשון עליה והשני לא עביד בה מידי:

ואם חלץ לבעלת המאמר לא נפטרה. וצריכה חליצה דשמא לא קנה המאמר וה"ז כחולץ לנכרית שהרי לא היתה אשת אחיו השני ומשום אחיו הראשון א"צ חליצה שהרי לא היה בעולם כשמת הלכך לא נגעה בה החליצה:

ופריך וייבום. השנייה:

ומשני שמא קנה מאמר. וכבר נפטרה השנייה בחליצת הראשונה והרי הי' עליו בלא יבנה:

מה נפיק מן ביניהון. מאי איכא בין ר"ש לרבנן בעשה בה מאמר בראשונה:

ה"ג חלץ לשניי' ובא על הראשונה:

ע"ד דרבנן ביאת ערוה. שהרי היא אשת אחיו שלא הי' בעולמו:

ע"ד דר"ש אינה ביאת ערוה. ודאי אלא ספק דשמא קנה מאמר וה"ל ייבם ואח"כ נולד דמותרת לו וספק ממזר מותר לבא בקהל:

בא על הראשונה וכו'. כלומר ועוד נ"מ:

והשניי' צריכה גט וחליצה. גט לביאתה וחליצה לזיקתה דמאמר קני ומשייר וה"ל צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו במקצת ואין ביאתה כלום וצריכה חליצה לאותו צד ששייר המאמר:

שמא קנה המאמר. והרי היא בת ייבום:

שמא קנה ייבום. כלומר שמא לא קנה מאמר נמצא הייבום של השנייה כדין היה וצריכה גט לביאתה:

שמא קנה מאמר נפטר' מחליצה בביאת חברתה. וה"ק אבל מחליצה פטורה ממ"נ דאף אם נאמר דקנה המאמר נמצא ביאת השניי' לאו כלום היא שהרי היא בלא יבנה א"צ חליצה שכבר נפטרה זיקתה בביאת הראשונה:

דברי ר"ש שתיהן אסורות. אם עשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח ומת שתיהן אסורות:

וקשיא אם קנה מאמר שתיהן מותרות. דהא מצאה בהיתר:

ומשני לא קני מאמר אלא זיקה. שהיה לאחיו בה וה"ל צרת זקוקתו:

וקשיא. אם זיקה ככנוסה לר"ש שתיהן מותרות דהא מצאה בהיתר:

ומשני שמא זיקה. לר"ש כמאמר לרבנן דקונה ומשייר הלכך שתיהן אסורות ביבום:

ה"ג וקשיא צד שקונה זיקה כנגדו היתר בצר' צד שלא קנה זיקה כנגדו היתר בצרה. וה"פ ממ"נ תהא השניי' מותרת דצד שקנה זיקה היתר בצרה דהא מצאה לראשונה בהיתר ולא הויא שניי' צרת ערוה וצד שלא קנה נמי היתירא הוא דהא לאו צרתה היא:

שמי. שם חכם:

וכי. אמרי' ממ"נ בעריות:

ה"ג מהו כדון. כלומר מאי קאמר הא ודאי אמרי' ממ"נ בכל התורה ומ"ש עריו' דלא:

ומשני כהאי דא"ר אחא וכו' שאין כולה לפנים. שאין בה היתר מכל צד לייבמה:

צד הקנוי שבה נידון לשם ערוה. כיון שנאסרה עליו מצד שאינה קנויה לו הרי היא פוטרת צרתה כערוה הלכך שתיהן אסורות לא חולצת ולא מתייבמת. צרתה וכ"ש היא:

מתני' איסור מצוה. מפורש בסיפא:

אחותה. של ערוה כשהיא יבמתה כגון שנפלו לו שתי אחיות משני אחין והאחת אסורה עליו משום ערוה כגון שהיא כלתו או חמותו או אחד משאר עריות:

חולצת או מתייבמת. דהשתא לא פגע באחו' זקוקתו דערוה לאו זקוקתו:

גמ' עד דאנן תמן. כשהייתי בבבל הוצאתי י"ד נשים מן אותן ט"ו השנויין בריש מכילתין דשייך בהו להך דינא דמתני' אחותו כשהיא יבמתה וכו':

חוץ מבתו. דא"כ גם אחותה בתו היא או בת אשתו:

דסלקינן להכא. כשעליתי לארץ ישראל שמעתי דתני ר"ח שאף בתו בכלל אחותה כשהיא יבמתה כדמסיק:

ה"ג ולה אחות מאם. ומותר באחותה דאמה לאו אשתו היא ובתו מאנוסתו מאיש אחר מותרת לו:

פשיטא. לן דבר זה החולץ ליבמתו שהיא עליו באיסור מצוה או איסור קדושה נפטרה צרתה שהרי היא צריכה חליצה מדאורייתא:

ובא עליה. מיהו הא מיבעיא לן אם בא עליה אם נפטרה צרתה או לא מי אמרי' כיון דלאו איסור כרת היא עליו וקידושין תופסין בה הוי ביאתו ביאה לפטור צרתה או דלמא כיון דביאת איסור היא לא נפטרה צרתה בלא חליצה:

איתפלגון. פליגי בה ר"ל ור"י:

ה"ג ר"ל אמר לא נפטרה צרתה ורי"א נפטרה הצרה:

מחליף שמועה. ר"ל אומר נפטרה ורי"א לא נפטרה:

מסתברא. כר' שמי דבכל מקום דברי ר"ל נסמכי' על דברי ר"ח הגדול והיינו סתם ר"ח ששנה הברייתות ובברייתא תני ר"ח אם בא עליה נפטרה צרתה:

חלץ לה. או בא עליה:

מתני' שניות לעריות. שגזרו הסופרים עליהם ובגמרא מפרש לה:

אלמנה לכה"ג. שמת אחיו ההדיוט ונפלה אשתו לפניו:

גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. שעבר אחיו המת ונשא גרושה או חלוצה וכשמת צריכה חליצה שהרי תפסו לו בה קידושין דקידושין תופסין בחייבי לאוין אבל יבומי לא שהרי היא אסורה לו ולפטרה בלא כלום אי אפשר דלא אלים לאו למפטר' דילפינן לה מאחות אשה שהיא בכרת א"נ מויבמ':

גמ' מצוה מן התורה וכו'. לכך קרי התנא שניות איסור מצוה לפי שהן מדרבנן ומצוה מן התורה לשמוע דברי חכמים דכתיב לא תסור מן המצוה וגו':

ה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וקדשתו וכו'. וה"פ לכך קרי להני איסור קדושה שאיסורן מחמת תוספ' קדושת כהני' הן באין:

ה"ג ואית דמחלפין איסור מצוה אלמנה לכ"ג וכו' אלה המצו' וכו'. וה"פ לכך קרי להני איסור מצוה דכתיב בסוף ספר ת"כ אלה המצות ומשמע דאכולא ספרא קאי וכל אזהרות כהנים התם כתיבא:

ואיסור קדושה עריות מד"ס. כדמסיק כל הפורש מעריות נקרא קדוש:

ה"ג לפרשת קדושים:

שכל מי שהוא פורש מעריות. שמקדש עצמו במותר לו שמוסיף עליהן איסור שלא יגע בעריות נקרא קדוש:

קדוש הוא ואין תלמידו קדוש. יתורא דהוא קדריש:

שלא הביט בה. לכך קראתו קדוש:

שלא ראתה. בטליתו שישן בו טיפת קרי מעולם:

מן יומי. מימיה לא ראתה דבר מגונה כלומר קרי על בגדי אדוניה בכבסה אותם:

מניין לשניות. רמז לשניות מן התורה מניין:

האל קשות. גבי עריות כתיב כי את כל התועבות האל עשו דמשמע כל התועבות הקשות עשו דאל לשון חוזק ותוקף הוא מכלל דיש קלות מהן בעריות והיינו שניות:

אם אביו אם אמו וכו'. לקמן מפרש טעמא מאי אסרוהו:

כולן. כל השניות דקחשיב אין להן הפסק ואסורין למעלה כגון אם אבי אביו ואם אבי אבי אביו עד סוף כל הדורות:

ה"ג חוץ מאשת אבי אמו. שאשת אבי אבי אמו מותרת:

דבר קפרא מוסיף וכו' ואם אבי אביו. ואס"ד דסובר דאין להן הפסק למה ליה להוסיף הני הא תנא דברייתא נמי סובר שאם אבי אמו אסורה ועוד למה ליה למיחשב אם אבי אביו אלא ש"מ דסובר דכולן יש להן הפסק וצריך למיתני הני תרתי והשתא הני תרתי שיש בדורותיהן ערוה דאורייתא סובר דיש להן הפסק כ"ש הני אחרינא דתני בברייתא ס"ל לבר קפרא דיש להן הפסק:

מה פליג. למה פליג בכלת בנו הא דאורייתא היא דכתיב ערות כלתך לא תגלה:

ומשני כלת בנו ממקום אחר באת. מכח שידוכין אתיא לפיכך יש לה הפסק:

זרע היוצא ממנו. אין לו הפסק ואסור עד סוף כל הדורות:

טעם דרב. לסברת רב:

אברהם אסור בכל נשי ישראל. שהרי כולן זרעו הן:

כל שאלו נקיבה מן התורה אסורה. גזרו חכמים בזכר שיש לו קורבה כיוצא בו שתהא אשתו אסורה לו וכולהו מפרש ואזיל:

אית לך אף תרתי. יש לך בשניות עוד שנים דלא קחשיב רב א"נ יש לך בשניות שגזרו גזרה לגזרה:

אסר אם אביו וכו'. דתרווייהו אימא רבתא קרי להו:

ה"ג אסרו אשת בן בתו מפני וכו':

אסרו אשת אבי אמו מפני וכו'. דתרווייהו דבי אבא רבא קרי להו:

ה"ג וגזרו על אשת אחי האם מאמה מפני אשת אחיו מאמו. וטעמא דכולהו דבי דודי קרי להו שמע כולהון. יליף לשניות מהאי קרא א"נ אמתני' דר"פ אלו הן הנשרפין קאי ומהאי קרא יליף שכל השנויים שם הן בשריפה:

ואת בת בתה. לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זימה היא:

זימה זימה לגז"ש. דכתיב איש אשר יקח את אשה ואת אמר זימה היא:

מה למטן ג' דורות בתה ובת בתה ובת בנה:

אף למעלן ג' דורות. חמותו ואם חמותו ואם חמיו:

מה למטן בל"ת. דכתיב לא תקח:

מה למעלה. חמותו אי אפשר אלא דרך נישואין:

אף למטן. אשה ובתה דוקא דרך נישואין וה"ה לבת בתה ובת בנה:

מה למעלן חמותו בשריפה דכתיב באש ישרפו אף למטן בתה ובת בתה ובת בנה בשריפה:

מה למטן עשה בת זכר כבת נקיבה. דבת בתה ובת בנה שניהם אסורין ל"א מה למטן בת בנו ובת בתו אסורין כבת בנה ובת בתה:

אף למעלה. עשה אם חמיו כאם חמותו. ל"א אף למעלן עשה אם אמו כאם אמה:

מה אית לך למימר. לרבות למעלה בדור שלישי אם חמיו ואם חמותו:

לא תהיה אם אביו כאם חמיו. בתמיה הא כבר אמרנו דמרבינן אם זכר כאם נקיבה:

מפני אם אביו. דתרווייהו אימא רבתא קרי להו:

והא מתניתא. הך ברייתא דמייתי קשיא לרב דאמר לעיל כל שבנקיבה ערוה בזכר אשתו אסורה:

אלא חורגתו שמא אינו אסור בה. בתמיה הא ודאי אסור בה דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה ואפ"ה מותר באשתו:

אשת חמיו. שאינה חמותו:

אי תימר תורה. אין לומר אשת חמיו מן התורה אסורה:

הרי דוד נשא רצפה בת איה. שהיתה אשת שאול חמיו וא"ת דוד שלא כדין עשה או שמא לא נשאה לאשה הא כתיב ואתנה לך את נשי אדוניך בחיקך. מדנביא הוא דקאמר שניתנו לו מאת הקב"ה ש"מ דבהיתירא קנסיב לה:

אתא עובדא. בא מעשה לפני ר"ח בשני חורגין הגדילים בבית ואמר שישאו זה לזה במקום שאין מכירין אותן שנתגדל בבית אחד וכשנשאה בהיתר אינו חייב להוציא:

תמן תנינן. כריתות פ' אמרו לו:

אם עבר. הזקן ובא על כלת בנו. ופריך מה עבר. דהתם איירי בשנפלה כלת בנו לפניו לייבום מאחיו א"כ אדרבא כי קנסיב מצוה קעביד:

ומשני עבר על דברי סופרים. דכלת בנו שנייה ותנן במתני' דהכא שנייה חולצת ולא מתייבמת:

הדא אמרה. וכי אמת הוא מה שאמרו דשניות אין להן הפסק ל"א ממשנה זו שמעינן דשניות אין להן הפסק מדתנן הזקן ולא קאמר אביו דהא באביו של זה שבא עליה אח"כ איירי התם אלא מלתא אגב אורחא קמ"ל אפי' היה אבי אביו נמי באיסורא קנסיב לה לכלת בן בנו ש"מ דאין להן הפסק:

א"ל וכי שנייה לשניות שנינו. הלא לא תנינן בשום מקום אלא שניות לדברי תורה:

וכולהון. כל השניות לא גזרו עליהן אלא משום כלת בנו דיש קצת סמך במקרא דבני בנים נקראו בנים שנא' אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי וכתיב ערות כלתך לא תגלה אשת בנך הוא:

שמנה שניות שנינו. לעיל בברייתא דאלו הן שניות:

וזה. הא דתני ר' יוסי במתני' כלת בנו נמצא שהן תשע:

וכולהון. וא"ל ר"י כל מה שגזרו בשניות הוא משום כלת בנו לפיכך לא קחשיב לה בברייתא:

מתני' אח מכל מקום. ואפי' ממזר:

אחיו לכל דבר. ליורשו ולהטמא לו:

שפחה ונכרית. וולדה כמוה ובתרה אזיל:

על מכתו ועל קללתו. אם הכה או קילל את אביו חייב מיתה:

גמ' ה"ג אפי' לפריה ורביה ולשנייה. וה"פ אע"פ שנולד בעבירה קיים פריה ורביה וגזרו ביה שניות וכ"ה ברשב"א:

ה"ג בן עכו"ם שבא על בת ישראל וילדה בן ישראל שבא על עכו"ם וילדה בכור לנחלה ולכהן. וה"פ אע"ג שהיה לו לישראל בן מן הנכרית ונשא אח"כ בתולת ישראל וילדה בן הרי זה בכור לנחלה ולכהן שבנו מנכרית אינו בנו וזה הנולד מבתולת ישראל ראשית אונו ופטר רחם הוא וכן עכו"ם שבא על בת ישראל וילדה ואח"כ נתגייר ונשא בת ישראל וילדה בן בכור לנחלה הוי שהנולד לו מבת ישראל בגיותו לאו בנו הוא:

עכו"ם שבא על נכרית וילדה. ואח"כ נתגיירו וילדה בן מי הוי בכור לנחלה או לא:

עכו"ם יש להם יחסים. מתייחסים אחר אביהם לפיכך הבא אחריו בגירותן לא הוי בכור לנחלה ויוצא בבנים שהיה להן בגיותן משום פריה ורביה:

בלאדן בן בלאדן. אלמא בנים מיקרו:

ומשני על ידי שכיבד זקנו. דאמרינן בפסיקתא מאי בלאדן בן בלאדן אמרי בלאדן מלכא אישתני זיו אפוי והוה כי כלבא והוה יתיב בריה אבבא כי הוה כתב היה כותב שמו ושם אביו והיינו דכתיב בן יכבד אב ר"ל שהיה חותם בלאדן בן בלאדן והיה לו לחתום בלאדן ומרודך בנו וחתם בן בלאדן דהוה משמע שחותם שם אביו ושם אבי אביו ובזה כיבד זקנו לפיכך זכה להתייחס א"נ זקנו היינו אביו:

קוצץ בן קוצץ. רוצח בן רוצח:

ועבדים יש להן יחוס. בתמיה והא לכ"ע עבד אין לו חייס וכיון דציבא עבד היה בניו נמי עבדים ואיך קרי להו בנים ועוד דה"ל לכללם בין עבדים דבסיפא א"ו דאורחיה דקרא לקרות בן אף למי שאין לו חייס:

ה"ג באלמות שומטין משל מפיבושת. וה"פ לפי שבאלמות היו שומטין ציבא ובניו מן מפיבושת שלא להיות לו עבדים כמפורש בקרא לפיכך קרי להו בנים:

שפחה. וולדה כמוה דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה:

וכתיב כי יסור את בנך. מדלא כתיב כי תסיר ש"מ דה"ק בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנך שתלד לו בתך מאחרי. אבל אבתו לא תקח לבנך לא קמהדר ולא קרינן ביה כי תסיר בת העכו"ם את בנך שתלד מאחרי אלמא בנך מן העכו"ם שילדה לו בתך קרוי בנך ואין בנך שילדה בת העכו"ם לבנך קרוי בנך אלא בנה:

מהו. למול בשבת בן שילדה נכרית מישראל:

וסבר. להתיר להם למולו בשבת מהאי קרא דכתיב ויתיילדו למשפחותם לבית אבותם וכיון דאביו מישראל הולד הולך אחריו והולד ישראל גמור הוא וחובה למולו ואפי' בשבת:

ייתי. יבוא:

אייתוני' דילקי. הביאוהו כדי להלקותו שטעה בהוראתו דלא קאי ויתילדו אלא אחלוקת הארץ או ביוחסין במקום שיש קידושין אבל זו אין קידושין תופסין בה:

מהיכן את מלקני. מנ"ל לחלק ואי משום דלא כתיב כי תסיר י"ל דבניך ל"צ קרא דמויתיילדו שמעינן ליה:

א"ל מן הדין. מהאי קרא דכתיב ועתה וכו' והנולד מהן ש"מ דאף הנולדים לאו מישראל המה:

א"ל מן הקבלה את מלקני. בתמיה וכי מדברי הנביאים אתה באתה הלקני משם אין ראיה די"ל הוראת שעה היתה או ע"פ הדיבור:

א"ל. דכתיב שם בעזרא בסיפא דהך קרא וכתורה יעשה ש"מ שע"פ הדין עשו:

א"ל מן הדא אוריי'. כלומר מהיכן שמעינן דבר זה מקרא שהולד כמותה:

אמר ליה חבוט חבטך. הכה הכאתך שהוא טוב לקבל המכות ממה שהייתי מביאן לידי חילול השבת והערוך פי' שר' חגיי אמר ליעקב רמי ואחבטיך שיפה להלקותך בשביל פעם אחרת והראשון נ"ל:

מתני' ואינו יודע איזו קידש. אסור בשתיהן משום דכל חדא וחדא איכא למימר זו אחות אשה:

חולץ לשתיהן. דלא ידע איזו יבמתו ומיחלץ לחדא וליבומי לאידך לא אפשר דאחות חלוצתו היא ואסורה לו מדרבנן בחייה וייבומי ברישא נמי לא דדלמא לא זו היא יבמתו וקפגע באחות זקוקתו דהויא כאשתו:

היו לו שנים אחד חולץ. תחלה לאחת והשני אם רוצה לייבם לשני' מיבם שאם זו יבמתה שפיר ואם היא אחותה אינו פוגע באחות זקוקתו משום דחליצה דהך אפקעתא לזיקה:

קדמו וכנסו. קודם שנמלכו בב"ד אין מוציאין אותן מהן דכל חד וחד אמר אנא שפיר נסבי וא"נ הוה איפכא שהראשון שכנס ליבום כנס אחות זקוקתו האי שעתא הוא דעבד איסורא ומשבא אחיו וייבם השניי' שהיא יבמתו פקעה זיקתה למפרע מאידך:

גמ' ופריך בכל אתר. בכל מקום אתה אומר שאין חליצה אחר חליצה בשתי יבמות הבאות מבית אחד כדתנן לקמן פר"ג:

והכא אמר הכין. וכאן אתה אומר שחולץ לשתיהן:

ומשני כאן בודאי. ששתיהם הן מבית אחד הוא דאמרינן אין חליצה אחר חליצה:

כאן. במתני' ספק הוא אם הן שתי יבמות יש חליצה אחר חליצה:

ופריך בכל אתר. בכל מקו' אמרי' כשיש יבום אין חליצה והכא מצרכינן לייבו' וחליצ':

מתני שנים שקידשו שתי אחיות. והם נכרים:

זה חולץ לשתיהן וכו'. דכל חד וחד מנייהו אסור לייבומי דדלמא פגע באחות זקוקתו:

היחיד חולץ לשתיהן. שאי אפשר לו לייבם לא קודם חליצה של שנייה משום אחות זקוקתו ולא לאחר חליצה משום אחות חלוצה לפיכך הואיל ואסור לייבם יחלוץ תחלה לשתיהן כדי להוציא אותה שהיא יבמתו מאיסור יבמה לשוק:

והשנים אחד חולץ. לאפקועי זיקה מאחיו אם זו יבמתו ותשתרי אחותה לשני ממ"נ אי יבמתו היא שפיר ואי אחותה היא הא פקעה זיקת היבמה מניה בחליצת אחיו:

אחד ישראל ואחד כהני' כסדר הזה. אם קידש כהן אח' משתי אחיו' ולו שני אחין ומת אחד חולץ ואחד מייבם ונקט הכי לאפוקי מסיפא דדוקא בישראל אבל לא בכהנים כדמסיק לקמן:

הדא דאת אמר. הא דתנן במתני' אחד חולץ ואחד מייבם בדוקא נקט שחולץ תחלה אבל ייבומי ברישא לא דשמא ימות אחיו קודם שיחלוץ נמצא פגע באחות זקוקתו:

הדא אמרה. מדתני אף כהנים כסדר הזה ש"מ הבא על אחות חלוצתו לא פסלה מן הכהונה דאף זו לאחות חלוצתו דמי' שהרי היתה עומדת לחלוץ ממנו כמו מאחיו:

גמ' והכא אמר אכן. שחולץ לשתיהן:

אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה. ממ"נ אם זו יבמתו שפיר נסיב שהרי אחיו לא חלץ לזו אלא לאחותה שלא היתה יבמתו ואינו כלום ואי לאו יבמתו היא שפיר נסיב נכרית היא דאי משום אחות זקוקה ליכא שהרי חלץ אחיו את אחותה שהיא יבמתו ופקעה זיקה ואי משום יבמה לשוק הרי חלצה זו מאחי בעלה:

קדמו שנים. אחין של אחד וחלצו לשתיהן משום דלא ידעו איזו היא יבמתן:

לא ייבמו. שני אחים האחרים זה את זו וזה את זו משום דקמא דנסיב איכא למימר זו היא אחות זקוקתו אלא אחד חולץ תחלה לאחת ואחד מייבם לשניה ממ"נ כדפרישית לעיל. קדמו וכנסו אין מוציאין מידם:

אבל בכהנים אסור. שיהא אחיו של זה מייבם לחלוצתו של זה ואע"ג דספק חלוצה לא גזרו חכמים לאסרה לכהן דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אף בספק חלוצה גזרו רבנן הלכך אם קדמו וכנסו אפילו שניהם כהנים אין מוציאין מידן דכל אחד לא נשא אלא ספק חלוצה ומספקא לא מפקעינן מיניה:

מתני' הנטען. חשוד כלומר שטוענין עליו דברי לעז:

לא יכנוס. משום לעז שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון:

הנטען על אשת איש והוציאוה. ב"ד מתחת בעלה בשביל זה שאסרה עליו והלך זה ונשאה:

יוציא. דמדאורייתא אסורה נמי לבועל דדרשינן ונטמאה ונטמאה שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל:

גמ' שנאמר והיה הבכור. דכתיב ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור ודרשינן המייבם יהיה בכור:

מה אנן קיימין. האי אשר תלד אמאן קאי:

אם בנולד. הוולד שתלד היבמה יירש נחלת המת א"נ שיקרא הנולד בשם המת יוסף קורין אותו יוסף:

ה"ג ויאמר קרייה יקום על שם אחי אביו המת. וה"פ ה"ל לקרא למימר יקום על שם אחי אביו דהא בנולד קמישתעי קרא:

אלא עד שיהא הנולד בכור. וה"ק אם לא היה להמת בנים מעולם ואלו היה חי היה זה הנולד בכור יקום על שם אחיו וחייבת בייבום ואם לאו שהיו לו בנים פטורה מן הייבום קשיא א"כ יאמר קרא ובנים לא היו לו שהרי כשהיה לו בנים פטורים והשתא דכתיב ובן אין לו משמע דקפיד שיהיה לו בן בשעת מיתה:

אלא אם אינו ענין לנולד תנהו ענין למייבם. שיהא המייבם בכור מכאן שמצוה בגדול לייבם דליכא למימר בכור דוקא דא"כ אשת אחיו שלא היה בעולמו היכי משכחת לה:

גמ' קידש. הרי זה כמו שכנס ואין מוציאין מידו:

אמרו. הב"ד שלא יכנוס וכנסה אחר ההתראה קונסין אותו ומוציאין מידו:

גירש. אחר שעבר וכנסה מהו שיחזירנה:

ופשיט אם אומר את כן. שלא יחזירנה נמצא אתה מוציא לעז על בניה אשר היו לה עמו קודם הגירושין:

בנטען בעדים. כגון שבאו עדים על קול הראשון שראוה שזינתה עמו:

ומתחת ידי אחר. כגון ראובן נטען על דינה אשת שמעון וגירשה שמעון ונשאה נחשון וגירשה אם כנסה ראובן אח"כ יקיים:

אם נטען בעדים. ואס"ד דמתני' בנטען בעדים איירי הרי נאסרה עליו עולמית ואפי' מתחת ידי אחר יוציא:

אלא. הכא במאי עסקינן בנטען שלא בעדים ושפיר דייק תנא דמתני' ותנא והוציאוה מתחת ידו אבל אם הוציאוה מתחת ידי אחר יקיים דאפסקיה לקלא:

מתני' המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. וטעמא מפורש בגיטין לפי שאין בקיאין לשמה א"נ לפי שאין עדים מצויין לקיימו:

לא ישא אשתו. הואיל ואדיבוריה סמכינן:

מת הרגתיו וכו'. הואיל ועל פי עדותו נשאת איכא לזות שפתים שמא עיניו נתן בה והעיד שקר אבל לאחר תנשא דאשה נשאת בעד אחד:

רי"א הרגתיו לא תנשא אשתו. על פיו אפי' לאחר ובגמ' מפרש טעמא:

הרגנוהו. באומר אני הייתי עם הורגיו אבל אני לא הרגתיו:

גמ' מהו נאמן. קאי אהא דתנן בקידושין פ' האומר קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן ומיבעיא ליה לענין מאי נאמן ופשיט דפליגי בה שמואל ואסי ומייתי לה הכא משום דפריך עלה ממתניתין:

נאמן ליתן גט. סמכינן עליו שהוא קידשה ומותרת להנשא לכל אדם בגט זה דאין אדם חוטא ולא לו אבל הוא עצמו אסור לישאנה דאימא יצרו תקפו ומשקר:

אסי אמר. נאמן אף לכנסה דלא חציף אינש למימר לפני האב אני הוא שקבלת הקידושין ממני דלמא מכחיש ליה ואמר ידענא דלאו את יהבת לי הקידושין ולא הועיל כלום:

ואין למידין ממנו דבר אחר. דדוקא בעגונה הוא שהקילו חכמים להאמינו אבל לא בדבר אחר:

לא כל הימנו. לאו כל כמיניה לירד לתוך השדה דדלמא לאו דידיה הוא ויתלוש ויאכל:

אף בקידושין כן. האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודע למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קידשתיה לא כל הימנו וכ"ה בבבלי פ' האומר. וה"פ אינו נאמן לכנוס דאינו מירתת שיודע שתחפה עליו ותתרצה בו ותכחיש את כל הבא לומר אני הוא שקידשתיה משא"כ באב שאינו חשוד לשקר כדי לחפות עליו:

מתני' קשיא לרב. ולאמוראי דסברי כוותיה דנאמן לכנוס:

לא ישא את אשתו. כיון דאדיבוריה סמכינן חיישינן שמא משקר דיצרו תקפו:

ומשני תמן. במתני' דהכא כיון דהוחזקה אשת איש בפני כל אדם שהרי הכל יודעין שהיתה נשואה וע"י גט זה באנו להוציאה מחזקתה הלכך לא ישאנה משום לזות שפתים וחשדא:

ברם הכא. אבל התם בקידושין לא הוחזקה לאשת איש אלא בפני שנים שראו שנתקדשה שהרי לא נודע הדבר אלא ע"פ דבורו דאביה אמרינן אפשר כשיבואו אלו עדים גם הם יעידו שלזה נתקדשה ולא מרעינן לחזקה שמעולם לא הוחזקה שנתקדשה לאחר הלכך נאמן אפי' לכנוס:

ה"ג מתניתא פליגי על שמואל וכ"ה בקידושין. וה"פ סיפא דמתני' דקידושין קשיא לשמואל דתנן אם רצו אחד נותן גט וא' כונס ש"מ דנישאת ע"פ דבורו:

ומשני פתר לה. שמואל מפרש למשנתינו בשאומר האב לאחד מאלו שנים קידשתי בתי ואיני יודע איזהו הלכך כשאחד נותן גט השני מותר לכונסה ממה נפשך:

ה"ג קדם אחד מהן וכנס מוציאין מידו וכ"ה בקידושין וכ"ה גי' הה"מ. וה"פ הא דתנן בקידושין אם רצו אחד נותן גט וא' כונס קאי אהיכא שקדם אחד מהן וכנס קודם שנתן השני גט מוציאין מידו דבאיסורא נשאה ועבר על דברי חכמים לפיכך צריכה גט משניהם:

הדא דאת אמר. לא אמרן דאם קדם וכנס מוציאין מידו אלא כשבאו שניהם בבת אחת או אפי' בזה אחר זה קודם שהתירוה להנשא לאחד מהם:

לא כל הימנו. לאוסרה על הראשון שכבר כנסה:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

מה נפשך. אמתני' קאי לפרושי מילתיה דר' יהודה דאמר הרגתיו לא תנשא אשתו ממ"נ אם אמת שהרגו אינו נאמן להעיד דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו כ"ש כשהוא עצמו אומר שהוא רשע:

לא קטליה. אם אין אנו מאמינים לו שהרגו א"כ עדיין חי ולמה תנשא:

ה"ג הרגנוהו סייעתיה קטליה. וה"פ לכך נאמן לומר הרגנוהו דמתרצין דבריו שרצונו לומר שחביריו הרגוהו והוא עמד על גבן לפיכך תנשא לאחרים דנאמן אבל הוא לא ישאנה הואיל וסמכינן אדיבורי':

והלא לא אמר. לא כך אמר הרגתיו אלא אמר הרגנוהו בלוד וכוונתו שהיה עם הורגיו אבל הוא לא נגע בו:

מתני' בנדר. שנדרה הנאה מבעלה ולא היפר לה ביום שמעו ובאת לחכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה:

לא ישאנה. מפני החשד:

שהוא ב"ד. כלומר מיאון או חליצה לא עשה חכם זה ביחידי דקיי"ל חליצה ומיאון בשלשה ותלתא לא חשידי כדמפרש בגמרא:

וכולן. החכם והמביא גט והמעיד על האשה להשיא' דתנן בהו לא יכנוס אם היה להן נשים בשעת מעשה ומתו אח"כ מותרות להנשא להם דהשתא ליכא חשדא שהרי בשעה כשהעיד בה העד או שאסרה החכם היתה אשתו קיימת ולא לישא את זו נתכוין:

וכולן. הנשי' הללו שנישאו לאחרים כשאסר' החכם או כשהעיד העד שמת בעלה ומתו הבעלים השניים:

מותרות להנשא. לחכם ולעד ולמביא גט:

וכולן. הנשים האלו מותרות לבניהם או לאחיהם של אלו המתירי' אותן ואינן אסורות אלא להמתירין לבדן:

גמ' אומר אני. יש לחוש שלכך היה מתכוין מתחלה שישאנה ולכך אסרה על בעלה:

תמן תנינן. ב"מ פ' המפקיד:

אפי' הן אובדין. ע"י עכברים או ריקבון:

לא יגע בהם. למכרן דרוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו:

מה. יעשה בדמי פירות אלו שמכר:

מחלוקת ר"ע ור"ט. במוצא אבדה תנן פ' אלו מציאות המוציא דבר שאין עושה ואוכל ימכר מה יהא בדמים ר"ט אומר ישתמש בהן כדי שיהא עלייהו שומר שכר רע"א לא ישתמש בהן ודמי פירות אלו לדמי אבדה דמיין וכי היכא דפליגי באבדה פליגי הכא:

תני ב"ד. שאמרו למכור הפירות שהופקדו לא יקחו מהם מפני החשד:

ר' עקיבא אמר וכו'. שם אמורא:

מפני שהוא ב"ד. הרי שאין שלשה מצויין לחטוא וליכא חשדא והכא אמרי' שהב"ד לא יקחו מפני החשד:

תמן. התם בפירות ראוי להשתלש אפשר שיקח כל אחד שליש מהפירות ואיכא חשדא אבל אשה לבי תרי לא חזיא וליכא חשדא שיחטאו בשביל השלישי:

הא אם נתגרשו לא. שיחשדו ע"י שנתן עיניו בזו שהתיר גירש את אשתו:

שאין אדם מצוי לחטוא. עכשיו בוודאי בשביל ספק הנאתו שיוכל לבא לאחר זמן:

הדרן עלך פרק כיצד