מתני' נושאין על האנוסה. בג"מ:

ר"י אוסר. דכ' לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו כנף שראה אביו לא יגלה:

גמ' כיני מתני'. כן הוא פירושא דמתני' נושאין אחר האנוסה ואחר המפותה. דעל האנוסה משמע שעדיין היא אצלו ונושא אחת מקרובותיה עליה וזה ודאי אסור אלא הכונה אחר שאנס או שפיתה אשה מותר לישא בתה או אחת מקרובותיה:

דרך נישואין שנו. הא דתנן האונס והמפתה על הנשואה חייב לאו דוקא שהיא נשואה לו עכשיו אלא אפי' נשא אשה ומתה או גירשה ואח"כ אנס אמה חייב כיון שבתה היתה נשואה לו מעיקרא:

תמן תנינן. חולין פ' אותו ואת בנו:

שחטה ואת בת בתה. לא עבד איסורא:

ואח"כ שחט את בתה. של הראשונה בו ביום נמצא בשחיטה זו עבד תרי איסורי הראשונה ובתה דה"ל אותו ואת בנו ושנייה ושלישית ה"ל בנו ואותו:

סופג את הארבעים. דחד לאו הוא וחדא התראה וחד מעשה:

סופג שמנים. אע"ג דשם אחד הן מ"מ תרי איסורי עבד:

ה"ג א"ר לעזר סומכוס וריב"נ וכו':

דהא תנינן תמן. כריתות פ' אמרו לו:

חייב עליה. לפעמים משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו כגון שהיה נשוי את בתה ואת בת בתה מבתה אחרת ואת בת בנה:

הן. בחד קרא כתיבו ובחד לאו הלכך אין חילוק חטאת ביניהם:

מודה סומכוס בראשונה. ברישא דמתני' דפ' אותו ואת בנו תנן שחט שני בניה ואח"כ שחטה סופג ארבעים לא פליג סומכוס דשם אחד הן אבל סיפא שני שמות הן אותו ואת בנו ובנו ואותו נמצא דסומכוס וריב"נ לא אמרו דבר אחד דהתם שם אחד הן:

אשכח תני. בברייתא דאף ברישא פליג סומכוס דתניא בתוספתא שחט חמשה בניה ואח"כ שחטה סומכוס אומר משום ר"מ חייב משום חמשה לאוין:

מה אשה ובתה ובת בתה בשני לאוין. דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח:

אף אשה ובת בנה ובת בתה. אע"ג דבלאו אחד נאמרו חייב עלייהו שני לאוין:

בכולהון. בכל העריות הכתובים בפ' קדושים כגון כלתו דודתו זכר ובהמה כתיב שכיבה:

וכאן. באשה ואמה:

כתיב לקיחה. איש אשר יקח את אשה ואת אמה:

עד שתהא הראשונה זקוקה לו. דהיינו כשהיא נשואה לו חייב על השני אפי' בא עליה באונס:

או אינו אלא דרך נישואין. שגם שנייה לקוחה לו:

ומשני כבר אמרנו שאין קידושין. תופסין בעריות אלא ודאי בנישואי הראשונה איירי קרא:

והכתיב לא יקח איש את אשת אביו. כתיב לשון קיחה אע"ג שאשת אביו מחייבי מיתות ב"ד היא שאין קדושין תופסין בה:

ומשני בא להודיעך. דאינו חייב משום אשת אב אלא כשהיתה מותרת לו עד שלא נשאה לאביו:

והכתיב איש אשר יקח אשת אחיו נדה היא. ואשת אחיו בכרת וכתיב גביה כי יקח:

ה"ג ותובן ע"י ייבום וכ"ה בסנהדרין. וה"פ ועוד איכא לאשכוחי לקוחין באשת אחיו ע"י ייבום:

ה"ג ותובן לאחר מיתת אחותה. וה"פ ועוד כיון דשייך לקוחין באחות אשתו לאחר מיתת אשתו לכך נקט בה לשון קיחה:

שלא תאמר קין. והבל איך נשאו אחותם ומשני קרא חסד הוא שעשה הקב"ה חסד עם בריותיו והתיר להן אחותם כדי שיבנה העולם וכיון שאז בהיתר נשאן שייך בהו לשון קיחה:

אמרתי עולם חסד בנה. כלומר ע"ז נאמר עולם חסד יבנה:

והכתיב אלמנה וכו' לא יקח. לר"ע פריך דס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאוין:

שאם קידשה. כה"ג להאלמנה קידושין תופסין בה אע"ג דשאר חייבי לאוין אין קידושין תופסין בהן בהנך תופסין:

שמע כולהון וכו'. אמתני' דר"פ הנשרפין קאי כל השנוייה שם שהן בשרפה יליף מהאי קרא מגז"ש וכיון דילפי' לעריות בגז"ש שוין לכל הדברים לבד מה שמפורש בקרא דאינן שוין בהן וילפינן נמי מחמותו דבעינן דרך נישואין כדמסיק:

ערות אשה ובתה לא תגלה. את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה היא וכתיב איש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא אתיא זמה זמה לגז"ש:

מה למטה ג' דורות. בתה ובת בנה ובת בתה:

אף למעלה שלשה דורות. חמותו ואם חמותו ואם חמיו אסורות:

מה למטה. בתה ובת בתה בל"ת דכתיב לא תקח:

מה למעלה. חמותו אינו אלא דרך נישואין כדקאמרינן לעיל דכתיב גבה לשון לקיחה ללמדך שאינו חייב עד שתהא הראשונה זקוקה לו א"נ דרך אונסין לא מיקריא חמותו:

אף למטן. אשה ובתה דוקא דרך נישואין וה"ה בת בתה ובת בנה:

מה למעלן. חמותו בשרפה דכתיב איש אשר יקח את אשה ואת אמה באש ישרפו אותו ואתהן אף למטן בתה ובת בנה ובת בתה בשרפה:

מה למטן עשה בת זכר כבת נקבה. בת בנה ובת בתה שוין ל"א מה למטן בת בנו ובת בתו אסורין כבת בנה ובת בתה:

אף למעלה עשה אם. חמיו כאם חמותו ל"א אף למעלה עשה אם אמו כאם אמה:

ה"ג וכדרבי מאיר דרבי מאיר אומר גזירה שוה במקום שבאת דור שלישי שלמעלה מנין שהוא בשרפה וכרבנן דאינון אמרין גזירה שוה כאמור בה דור שלישי שלמעלה מנין שהוא בלא תעשה בין כרבנן בין כרבי מאיר דור שלישי שלמטן מנין שהוא בשרפה. וה"פ לרבי מאיר דאמר גזירה שוה במקום שכתוב כלומר דון מינה ומינה פי' לכל דבריה נלמוד ממנה מאחר שעיקרו של דבר למדנו מחבירו אף לכל דבריה נלמוד ממנה קשיא אחרי שבאת ללמוד דור ג' למעלה מלמטה ולמטה אינו אלא בלא תעשה דהא לא כתיב שרפה למטה אם כן אף למעלה לא יהא אלא בלא תעשה אף על גב דגבי חמותו שהוא למעלה כתיב שרפה מכל מקום אם חמותו דילפינן מבת בתה תהא כאמור בבת בתה עצמה שהיא בלא תעשה. ולרבנן דאמרי גזירה שוה כאמור בה והיינו דון מינה ואוקי באתרה פי' עיקר הדבר למדין מחבירו אבל לשאר דבריו שאתה מוצא דינו מפורש ואתה יכול ללמוד מיניה וביה דבר מדבר ואינך צריך ללמדו מחבירו העמידנו במקומו ואל תשווהו לחבירו קשיא דור שלישי שלמעלה מנין

שהוא בל"ת דנימא שלא יהא אלא בשרפה האמור למעלה בחמותו. ובין לר"מ ובין לרבנן קשיא דור ג' שלמטה מנין שהוא בשרפה דלר"מ דאמר דון מינה ומינה דור ג' למעלה איני יודע שהוא אסור אלא מדור ג' שלמטה וכיון דגבי דור ג' למטה כתיב ל"ת אף למעלה בלא תעשה אע"ג דכתיב שרפה למעלה לא מהני כיון דדנין מינה ומינה כדפרישית ולרבנן אף דילפי' למטה מלמעלה מ"מ כיון דגז"ש כאמור בה א"כ לא ילפינן מלמעלה אלא דור שני שיהא בשרפה אבל דור שלישי הרי הוא כאמור בו בלא תעשה ופירוש זה מבורר ומנופה והבן:

ומשני כיון דאייתר לן זמה זמה לגז"ש כאילו נכתב למעלה גם כל מה שנכתב למטה ולמטה כל מה שנכתב למעלה כלומר כאלו נכתב שרפה ולא תעשה למעלה ולמטה:

עד כדון. עד כאן לא שמעינן מקרא אלא בת בתו מאשתו הנשואה דכתיב ערות אשה ובתה ובת בתה ובת בנה לא תגלה ומשמע בין שילדתו לך בין שילדתו לאיש אחר והאי קרא בנישואין איירי כדילפי' בגז"ש דזמה:

בת בתו מן. אנוסתו מנין שהיא אסורה לו:

ומשני כתיב ערות בת בנך וגו' מה אנן קיימין. במאי איירי הך קרא אי בנישואין למה לי הא כתיב את בת בנה וגו':

ופריך עד כדון. עד כאן לא שמענו אלא דבת בנו ובת בתו מאנוסתו באזהרה כדכתיב ערות בת בנך וגו' לא תגלה:

לעונש. שרפה מנין:

הנה מהנה זמה מזמה. מעיקרא מייתינן לה בהנה הנה והדר בזמה זמה כתיב הכא ערות בת בנך וגו' כי ערותך הנה וכתיב ערות אשה ובתה וגו' שארה הנה זמה היא מה להלן זמה עמו אף כאן זמה עמו ובמה דאייתינן זמה לשאר דידיה ילפינן בה שרפה נאמר כאן זמה ונאמר להלן באשה ואמה באש ישרפו זמה היא מה להלן שרפה אף כאן שרפה:

ופריך עד כדון. הניחא לר"ע דיליף למד מלמד כלומר דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בגז"ש אלא לר' דלית ליה למד מלמד קשיא בת בתו מאנוסתו מנ"ל שהיא בשרפה ופלוגתייהו דר"י ור"ע מפורשת בירושלמי קידושין פ"ק הל' ב':

ומשני תני ר"י. יליף הנה דכתיב בבת בתו מאנוסתו מאתהן דכתיב באשה ואמה דכתיב באש ישרפו אותו ואתהן דר"י דורש אותו ואת אחת מהן שכן בלשון יוני קורין לאחת הינא כ"ה בבבלי סנהדרין דף עו וה"ל כאילו כתוב בהו הנה:

בתו. מאנוסתו מנין דבקרא דערות בת בנך דאוקימנא באונסין לא כתיב בתו:

לא כ"ש על בתו. ואין זה עונש מן הדין אלא גילוי מלתא בעלמא הוא דהא בת בתו מקורבה דבתו אתיא מיהו בסוגיין לא משמע כן:

בת בתו מן הנשואין. בא על בת בתו מן הנשואין ועל בת בתו מן האונסין בהעלם אחת א"נ שהיא בת בתו מן האונסין כגון שאנס אשה והולידה בת ואח"כ נשא אנוסתו מהו מי אמרי' הואיל ומשני לאוין אתיין חייב שתים או דלמא כיון דשם אחד הן אינו חייב אלא אחת:

כל שם בת בת אחת. היא ואינו חייב אלא אחת:

ה"ג הבא על אשה שנשא בתה ובת בתה ובת בנה חייב עליה משום אשה ובתה ובת בתה ובת בנה. שלש חטאות או דלמא כולן שם אחד הן אשה ובתה:

כולהון משום זמה. הכתוב עשאן לכולן אחת דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה היא ללמד שכולן זמה אחת הן ואינו חייב אלא אחת אם בא על כולן בביאה אחת כאיבעיא דידהו:

למה. לא נאמר שיהא חייב לפחות שתים ודאי בת בתה ובת בנה שם אחד הן דבלאו אחד נאמרו אבל בתה ובת בתה שני לאוין הן דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח וה"ג בתך לא תגלה בת בתך לא תקח:

ה"ג אלו הוה כתיב ערות אשה ובת בתה לא תקח הוינן אומרים דחלוקין בלאוין. אבל השתא דרישא דקרא גם אבת בתה דסיפא קאי כמאן דאינן חלוקין בלאוין דלא הדרי קרא אלא אשה ל"א אפשר לקיים הגירסא שלפנינו וה"פ אלו הוה כתיב בתרווייהו לא תגלה היינו אומרים שחלוקין בלאוין אבל השתא דכתיב לא תגלה ולא תקח איצטריך תרווייהו ללמד דאינו חייב דרך אונסין אלא בעינן שתהא הראשונה זקוקה לו כדאמרי' לעיל בסוגיין והראשון נראה:

לאוין חולקין כריתות. אף אם לא נאמר בשניהן אלא כרת אחד כיון שנאמר לאו על כל אחד בפני עצמו אם עשאן לשני דברים אלו בהעלם אחד חייב שני חטאות:

מה טעמא. כלומר מנ"ל:

וכתיב איש אשר ירקח כמהו. ואשר יתן ממנו על זר ונכרת הרי כרת אחד לשניהן ותנן ריש כריתות שלשים ושש כריתות וקחשיב נמי מפטם וסך שמן המשחה לשנים וא"ר יוחנן מנינא למה לי לומר שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ש"מ דלאוין מחלקין ובבבלי כריתות דף ג' דייק ליה בענין אחר:

ופריך וכר"י. דאמר מזהירין מן הדין אבל אין עונשין מן הדין בתו מאנוסתו מנ"ל שהיא בשרפה דליכא למילף עונש שרפה מק"ו דבת בתו:

ומשני ואתי'. הא דר"י כהא דתני חזקי':

ובת כהן כי תחל לזנו'. ה"ל למכתוב ומה ת"ל ובת איש כהן:

ה"ג להבי' הבא על בתו מן האונסין שתהא בשרפה. וה"פ ובת איש מאנוסתו שאינה בת אשתו כי תחל לזנות את אביה כלומר שזנתה עם אביה באש תשרף:

אפי' לאזהרה. כלומר ולא תיקשי לך עונש שמענו אזהר' מנין דאפי' לאזהר' מצינן למילף לבתו מאנוסתו:

אל תחלל את בתך. להזנותה כלומר אתה בעצמך אל תחלל את בתך בזנות:

ומ"ט דר"י. דמתני' דאוסר באנוס' אביו:

מה מקיימין וכו'. ורבנן האי כנף אביו מאי עבדי ליה:

ומשני תמן בבבלי אמרו תירוץ לקושיא זאת ולא ידעו מי אמרו:

כנף הסמוכה לאביו. ואיזהו זו אשת אב:

ופריך בלא כך. אפי' לא נאמר ולא יגלה כנף אביו מי לא הי' חייב עליה משום אשת אב וקרא למה לי:

להתרייא. שאם התרו העדים למי שבא על אשת אביו משום כנף אביו הוי התראה וחייב עליה. מודה ר"י במכות. הבא על אנוס' או מפותת אביו שאינו לוק':

מודה ר"י בקרבן. אם בא עליה בשוגג שאינו מביא קרבן:

ה"ג מודה ר"י בשאר כל העריות שהוא מותר. וה"פ אם אנס אשה מותרת להנשא לאחיו:

שאם קידשה. לאנוס' אביו שתופסין בה קידושין שאינ' אלא חייבי לאוין וצריכה הימנו גט:

מהו שיהא הולד ממזר כר"י. אם בא על אנוסת אביו והוליד ממנו מי הוה הולד ממזר דהא סמוך ללא יגלה כתיב לא יבא ממזר או לא:

לא יבא פצוע דכא וכו' הפסיק הענין. בין לא יגלה כנף אביו ובין לא יבא ממזר להודיעך דמכנף אביו דהיינו אנוסת אביו לא הוה ממזר:

ופריך הפסיק הענין לאשת אב. נימא נמי דהפסיק קרא לא יבוא פצוע דכא אף לענין אשת אב דכתיב לפני לא יגלה כנף אביו ולעיל ס"פ החולץ אריב"ח כל התנאים השנויי' שם במשנתינו ופליגי איזהו ממזר כולהו למדו מקרא לא יקח איש את אשת אביו וסמיך ליה לא יבא ממזר:

בכלל כל העריו' היתה. דכתיב ונכרתו הנפשות העושות ויצאה אשת אב מן הכלל דכתיב לא יקח איש אשת אביו וסמיך ליה לא יבא ממזר:

ופריך ותצא אשת אב וכו'. כי היכי דקאמרת דיצאת אשת אב ללמד על כל העריות לממזר ה"נ נימא שיצאת אנוס' דהיינו לא יגלה ללמד על כל אנוסין שבעריות לאיסורא ולעיל אמרינן מודה ר"י בשאר כל העריות:

א"ל. בשלמא אשת אב היתה בכלל כל העריות דכתיב ונכרתו הנפשות העושות שבו נכללו כל העריות כולן ושפיר דנין אותו בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל אבל אונסין מעולם לא נכללו במקו' אח' דליהוי אנוסת אביו יוצא מן הכלל:

ופריך ותצא אשת אב ותלמוד על אנוסת אביו. הא מיהת אשת אב ממש הוי בכלל ואנוסת אביו נמי אשת אביו היא אלא שאין חייבין עליה מיתה כנשואה מ"מ ה"ל דבר שהיה בכלל:

א"ל אם. היא אשת אב אינה אנוסה כלומר אין אנוסה בכלל אשת אב דאנוסתו מיקרי ולא אשתו ושני שמות הן ואין לדון אנוסה בדבר שהיה בכלל שלא נכללה מעולם:

מתני' לא חולצין וכו'. דאחוה מן האב בעינן וגרים אין להם שאר מן האב:

גמ' והלא הגר וכו'. ברייתא שנוי' בת"כ אביו ואמו קלל יכול לא יהא חייב עד שיקלל שניהם כאחת ת"ל אביו קלל אמו קלל והלא הגר וכו' כלומר עכשיו שלמדנו שחייב על אחד מהם נלמוד נמי שהגר אע"פ שאינו חייב על אביו שאין אבות לעכו"ם מ"מ חייב על קללת אמו וה"ק והלא גר יש ללמוד מכאן שחייב על אמו אע"פ שאינו חייב על אביו:

אביו ואמו קלל. קרא יתירא הוא ללמדך שאינו חייב על קללת אחד מהם אא"כ שייך בו חיוב על שניהם לאפוקי גר שאינו חייב על קללת האב פטור נמי על קללת האם:

בשתוקי. שמשתקין אותו מנכסי אביו דלא ידעינן אבוה מני דלירש עם שאר אחיו:

שהוא חייב על אמו. דאלו אתי סהדי ומסהדי אבוה מאן הוא חייב גם על קללת אביו הרי הוא כמי שחייב על שניהם וחייב על אמו:

מה פליגין. כי פליגי:

ה"ג אבל בגר שהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה אף ר"י הגלילי מודה:

לחמץ. שם מקום:

אתון. באו הנך משפחת בר עשתין ושאלו ממנו שני אחים גרים ומת אחד מהם מהו שייבם השני את אשתו:

הוון. סברוהו למימר כי אר"י דגר אסו' ליקח אשת אחיו דוקא שהניח אחיו בנים:

מה נפשך. מותר באשת אחיו גר דאם באמת אחיו הוא מותר לייבם:

אפי' כן. שלא הניח בנים אסור באשתו:

מצות ייבום ראינו בגרים. ואם יקדש אחד מן השוק אשת גר שמת ואין לו אחים תצא בלא גט דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק:

בד"א. שהגר אסור באשת אחיו בזמן שבא עליה אחיו לאחר שנתגייר אבל אם לא בא עליה לאחר שנתגייר הכל מודים שהוא כנושא אשה מן השוק דאין להם אישות ומותר בה:

והיה נשוי. בגיותו אשה ובתה:

כונס אחת ומוציא אחת. לאחר שנתגייר דלא ליתי למשרי אשה ובתה בישראל:

בד"א. שכונס איזה מהן שירצה:

שלא הכיר. שלא בא על אחת מהן כשנתגייר:

כיון שהכיר הכיר. ומותר בשתיהן:

גר. נשוי אחותו בין מאב בין מאם יוציא דב"נ אסו' באחותו בין מן האב בין מן האם הלכך אף גר אסור בה שלא יאמר באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה:

אחות אביו יקיים. דכיון דאיתפליג דרא ואין בה שאר האם יקיים:

אחות אמו מאביה יקיים. דלא דמיא לאחותו מן האם:

לא אמר אלא כנס. סתמא דש"ס דייק הכי מלשון הברייתא דוקא בדיעבד מותר בהן אבל לכתחלה לא יכנוס אחת מכל העריות:

עכו"ם אסור באחותו בין מן האב בין מן האם. בסמוך מפרש טעמו:

פשט הוא לן. כלומר ברור הוא לן טעמא דר"מ מדכתיב על כן יעזב וגו':

ה"ג על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ר' ביבי מעתה וכו'. וה"פ ר' חנין סתמא קאמר קרא דעל כן ולא פירש כלום וס"ד דר' ביבי דהכי קדריש ר' חנין ע"כ יעזוב איש את האשה הסמוכה לאביו והיינו אחותו מאביו וקשיא לי' א"כ אף אחות אביו תהא אסורה לו מדאורייתא שגם היא סמוכה לאביו ולא סיים ר' ביבי קושיתו אבל ר' שמעון בריה דר' אייבו סיימו דלפ"ז קשיא יוכבד וכדמסיק א"נ ר' ביבי פריך מברייתא דתני אחות אביו יקיים דר"מ ור' שמעון פריך מקרא:

לא היו ישראל נוהגין. שהרי יוכבד בת לוי הית' אחו' אביו של עמר' ואיך לקח' עמרם לאשה:

ומשני א"ר הילא בסמוך לו מאביו וכו'. לאו בסמוכה מאביו מפרשי' לקרא אלא הסמוכה לו הלכך אחותו בין מן האב בין מן האם אסורה לו מדאורייתא דסמוכה היא לו דע"כ יעזב איש כתיב אבל אחות אביו ואחות אמו מדאורייתא שריין שאינן סמוכין לו אלא לאביו ולאמו והא דקאסר ר"מ אחות אמו היינו מדרבנן דאמו ודאית ואתי לאחלופי בישראל אבל אין אבות לעכו"ם:

וגם אמנה אחותי בת אבי וגו'. הרי דאחותו מאב שרי' וקשי' לר"מ דאמר אחותו בין מן האב בין מן האם יוציא:

משם ראי'. בתמי' וכי לא כתי' נמי התם בסיפי' דקרא ותהי לי לאשה דקרא יתיר' הוא אלא ה"ק קורבא דאבא אית לי בהדה שהיתה בת אחיו אבל לא קורבא דאמא לפיכך ותהי לי לאשה:

מאי כדון. הלכתא מאי:

וכל ערוה שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליה. כגון חייבי כריתות אחותו ואחות אביו ואחות אמו ואשת אחיו ואשת אחי אביו ואחות אשתו:

ה"ג התיבון הרי אחותו שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליה ובני נח מוזהרין עלי'. וה"פ הא אמרי' לעיל בבריית' דאחותו מאמו לכ"ע אסורה:

ר' הילא בשם רשב"ל. מוסיף להקשו' אכללא דר' יוסי מדתניא בספרי פ' שופטים הובא בבבלי בסנהדרין דף נו ובגלל התועבות האלה וגו' א"ר שמעון מלמד שהוזהרו כנענים על כל המעשים האלו שאין עונשין את האדם אא"כ מזהירי' וכתיב סוף פ' עריות כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם וכיון דנענשו עלייהו ש"מ שבני נח מוזהרין על כל העריות אפי' חייבי כריתו':

א"ל שמעת אפי'. באחותו מאם שרי:

א"ל והתנינן וכן שפח' שנשתחררו בניה עמה. קס"ד לכל מילי דמיין שפחה שנשתחררו בניה עמה לגיור' שנתגיירו בניה עמה וגר לכ"ע אסור באחותו מאמו שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה:

ומשני לחליצה ולייבו'. הא דמדמי התנא שפחה שנשתחררו בניה עמה לגיורת שנתגיירו בניה עמה היינו דוקא לענין זה שלא חולצין ולא מייבמין שלא יאמרו מצות יבום ראינו בעבדים כדאמרינן לעיל גבי גרים:

ה"ג ואמרת אליהם. בתחלת פ' עריות בפ' אחרי מות כתיב ואמרת אליהם דמיותר ומרבינן מיניה עבדים שמצוין על העריות כישראל ובת"כ דורש מואמרת אליהם דשחוטי חוץ לרבות גרים ועבדי':

ה"ג או נאמר למיתה ולא לחלבי' אית חמרת מה מצינו בשפחה שעשה בה צד שנשתחררה כצד שלא נשתחררה אף זיקת אם נעשה בה צד שנתגייר' כצד שלא נתגיירה. וה"פ או נאמר הא דמרבינן עבדים היינו שחייבים על העריות מיתה אבל לא לקרבן נתרבו ומשני מה מצינו בשפחה חרופה דהיינו חציה בת חורין וחציה שפחה המאורסת לישראל ובא עליה ישראל אחר במזיד אינו חייב עליה מיתה אלא קרבן אע"פ שראוי לחייבו מיתה על צד שנשתחרר שתפס בה קידושין אלא ש"מ שעשה בה הכתוב צד שנשתחררה כצד שלא נשתחררה ופטורים ממיתה ה"נ בעבד שבא על אמו שפחה או על אמו גיורת כיון שיש בעבד צד שנתגייר שהרי חייב במקצת המצות וצד שלא נתגייר שהרי אינו חייב בכולן נעשה בו צד שנתגייר כצד שלא נתגייר ופטור ממיתה ולא איתרבה אלא לקרבן:

מתני' שנתערבו וולדותיהן. זכרים ויש לכל אחת מהן בן ודאי שלא נתערב:

ארבעה חולצין לאחת. בן ודאי של כל אחת מן הארבע חולץ לכל אחת מהן דכל אחת ספק ליה באשת אחיו ובן החמישית ישאנה ממ"נ אם אשת אחיו היא הרי מייבם לה ואם לאו הרי חלץ לה יבמה והרי היא מותרת לכל אדם:

הוא ושלשה. זה שייבם חולץ לאחרת ושלשה עמו והחמישי מייבם ממ"נ וחוזרים השנים הללו וחולצין לשלישית ושנים עמהם והחמישי מיבם וכן כולם ארבעה חולצין תחלה לפי שאין אחד מהם רשאי לייבם עד שיחלצו לה הארבעה כי היכי דלא לפגע ביבמה לשוק וה"ה דמצו הארבעה למחלץ לכולהו והאחד כונס את כולן אלא דהכי שפיר טפי דלמא לכל חד וחד מתרמי דיליה ומתקיימת מצות יבום:

גמ' **ופריך בכל אתר.**בכל מקום אומרי' שאין חליצה אחר חליצה כדתנן לעיל פר"ג:

והכא את אמר הכין. שארבע חולצין זה אחר זה:

ומשני כאן בודאי. שחלץ הראשון כראוי אין החליצה שאחריה כלום:

כאן בספק. אם חלץ הראשון כראוי יש אחריה חליצה עד שיבורר שנחלצה מהיבם הראוי לה כדפרישית במתני' ופריך בכל אתר. בכל מקום אמרינן כל שאינה עולה לייבם אינה עולה לחליצה והכא אמרי' שארבעה הראשונים חולצין אע"פ שאינן ראויין לייבם שמא יפגעו ביבמה לשוק:

ומשני כאן בודאי. שאינה ראוי' ליבום בודאי כגון עריות ודומיהן אמרי' כל שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה:

וכאן. במשנתינו אינו מייבם משום ספק הלכך מהני לה החליצה:

מתני' מתו הכשרים. הודאין:

לבני הכלה. לאשת בן הכלה ודאי:

אחד חולץ. תחלה והדר מייבם אידך ממ"נ אי האי דחלץ הוא בן הכלה וחלץ לאשת אחיו הא אשתריא ליה בהך חליצה ושפיר נסיב לה אידך שהוא בן הזקנה דאשת בן אחיו מותרת לו ואי האי דחלץ הוא בן הזקנה ואשת בן אחיו חלץ לה הויא לה כחולצת מן הנכרי ובן הכלה כי מייבם לה שפיר קמיבם:

גמ' כיני מתני'. כן הוא פירושא דהא דתנן במתני' לבני הכלה היינו לנשי בני הכלה וכן לבני הזקנה דנקט היינו לנשי בני הזקנה:

זאת אומרת. ממתני' שמעינן שמותר אדם לישא אשת בן אחיו ולא אמרי' דאסור בה כיון שיכול לבוא לידי ביטול מצות יבמין שהרי אחיו אסור בה דכלתו אסורה לו לעולם ל"א ממתני' שמעינן דלא גזרי' באשת בן אחיו משום אשת אחיו כי היכי דגזרו בשניות דשאר עריות ופי' זה נראה עיקר:

מתני' אוכלין בתרומה. אחד כהן ואחד עבד כהן:

וחולקין חלק אחד. בגמרא מפרש:

גמ' שכן עבדי כהנים אוכלין בתרומה. א"כ שניהם מותרים לאכול בתרומה ממ"נ:

הדא היא דתני ר"ח. מתני' מסייעא לר"ח דליכא למימר דקמ"ל שנוטלים חלק אחד קשי' פשיטא אלא ה"ק נוטלי' חלק כאחד אבל לאחד מהם אין חולקין על הגורן וכר"ח שאין חולקין תרומה לנשים ועבדים אא"כ בעליהן עמהן:

מפני הפסול. משום עבד:

ולא פסולות. כגון שפחה משום כהן:

מהו שיביאו. שניהם מנחה אחת ומתנין עליה שתהא קריבה לשם מי שהוא כהן:

ותהא קריבה בכליל. שבמנח' כהן כתיב כליל תהיה אבל מנחת ישראל נקמצת ושיריה נאכלין לכהנים ופשיט תני וכו':

ומתנין עליה. דאי אפשר שיקריבו שניהם מנחה אחת דכתיב נפש כדתנן במנחו' ס"פ המנחו' והנסכי':

שתי מנחות. ומתנין עלייהו אותה שהי' קריבה כליל תהא של כהן והנקמצת של העבד:

ותעלה להם עדות אחת. כעד אחד:

או. אתיא כהא דאר"ז וכו':

ה"ג בשם רב אסי מאחר וכו'. וה"פ כל עדות שאי אתה יכול להזימה כגון שיכולין לומר אף שהדבר שקר לא על פינו הי' ראוי ליהרג אם הוזמו אינן נהרגין ואם לא הוזמו אינו נהרג ע"פ עדותן כיון דלא שייך בהו דין הזמה:

אף הכא כן. עדות שאי אתה יכול להזימה דהא לא ידעינן הי מינייהו כשר שישלם או יענש משום שהעיד שקר:

מתני' ראויין לכהונה. ולא גרושה וחלוצה משום כהן:

אין סופגין וכו'. דכל חד אמר אנא לאו כהן אנא:

ולא משלמין. דכל חד אמר אנא כהן ואין מוציאין ממון מספק:

ומוכרין את התרומה. תרומת תבואתו כשמפרישין אותה אין נותנין אותה לכהן דכל חד אמר אייתי ראיה דלאו כהן אנא ומ"מ אי אפשר להן לאכלה אלא מוכרין אותה לכהן והדמים שלהן:

ואין חולקין בקדשי המקדש. כגון עורות קדשי' דלכל חד מינייהו אמרי אייתי ראי' דכהן את:

ואין נותנין להן קדשים. להקריב ע"י שלוחן:

ואין מוציאין שלהם מידם. אם היו חייבין חטאת או אשם או עולה אין כופין אותם לתתם לאנשי משמר ולהיות עבודתם ועורם לאנשי משמר דכל חד אמר אנא כהן וכהן מקריב כל שעה שירצה ואפי' במשמר שאינו שלו אלא או יקריבו להם קרבנותיהם ויחזרו להם העור והבשר ויתנו לכל מי שירצה או אלו יעשו שליח לכל כהן שירצו להקריב קרבנם או שישהו קרבנם עד שיתרצו הם לתתם לאנשי משמר:

ובכורו יהא רועה וכו'. אפילו בזמן הבית דהא לא מצי למכפינהו למיתן לכהנים לאקרובי ולאכול את בשרו ואינהו נמי לא מצי למיתבי' לכהן ולהחזי' להן הבשר דבכור תם אינו נאכל אלא לכהנים דכתיב ביה ובשרם יהי' לך כחזה התנופ' הלכך ירעה עד שיסתאב ומותר לשחטו במדינ' ויאכלוהו הם דבכור בעל מום אין בו משום זרות אלא משום גזל דמתנות כהונה והכא גזל ליכא דהמוציא מחבירו עליו הראי':

חומרי ישראל וחומרי כהנים. שמנחתן נקמצת והקומץ קרב בפני עצמו והשיריי' אינן נאכלי' כשירי מנחת ישראל ואינן קריבין כשירי מנחת כהן אלא מתפזרי' על בית הדשן ונשרפים שם:

גמ' ופריך לשעבר. מדתנן ושחררו משמע בדיעבד מהני השחרור אבל לכתחילה אין משחררין זה את זה אמאי הא תנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ומשחררו דלישא שפחה אינו יכול ולישא בת חורין אינו יכול ואף אלו כיוצא בו:

ומשני כיני. כן היא פירושא דמתני' ושחררו זה את זה כדינו שחייבין לשחרר זה את זה אז דיניהם שנושאין נשים כשרות לכהונה וכו':

אף ר"י הגלילי. דאמר כל המשחרר עבדו עובר בעשה דכתיב לעולם בהם תעבודו:

מודה. הוא הכא דמותר לשחררו כדי שישאו נשים שכל שלא שחררו זה את זה אסורין בכשרו' ופסולות:

מאי ראויות. דתנן במתני' לא פסולות. לכהונה כדפרישית במתני'

שהוא מקריב קרבנותיו. המוטלים עליו כגון חטאת ואשם ועולה ונדר אפי' במשמר שאינה שלו:

היה זקן או חולה. וראוי לעבוד ע"י הדחק:

עליהן. של אנשי המשמר כיון שאינן ראוין לעבודה כלל:

אילין בני התערובות. דתנן במתני' למאי מדמינן להו לזקן וחולה או לטמא ובעל מום:

ופשיט מסתברא. הסברא נותנת שהן כבעל מום וטמא שהרי גם הם אינן יכולין לעבוד עבודה ואינן ראויין לאכילה:

ומתני'. משנתינו עושה אותן כזקן וחולה שהרי תנן ואין מוציאין שלהן מידן כדפרישית במתני' וטעמא שאם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבוד ולאכול הלכך עדיף מטמא ובעל מום:

מתני' חולצין ולא מייבמין. לאשתו של ספק ואחד מבני הראשון חולץ שמא בן אביהן היה ולא מייבמין שמא בן האחרון הוא והרי הוא אחיהן מן האם ולא מן האב ואשתו עליהם בכרת וכן בני האחרון וכן הוא חולץ לנשותיהן ולא מיבם:

היו לו אחים מן הראשון ומן השני. שלא מאותה האם:

הוא או חולץ או מייבם. לאשת בן הראשון אם אחיו הוא הרי טוב ואם לאו נכרית היא אצלו וכגון שאין שם אח אלא הוא דליכא לספוקי ביבמה לשוק וכן אשת בן האחרון:

והן. אחין אחד חולץ ואחד מייבם או בן הראשון או האחרון חולץ לה וחבירו מיבם אם יבמתו היא הרי טוב ואם לאו נכרית היא ומשום יבמה לשוק ליכא למיחש שהרי חלץ לה יבמה:

היה אחד. מן הבעלים ישראל ואחד כהן:

אינו סופג. דלמא לאו כהן הוא:

הוא אונן עליהם. לחומרא שמא זה אביו וביום מיתתו אסור לאכול קדשים:

והן אוננין עליו. וביום מיתתו אסורים שניהם בקדשים ובגמרא פריך ה"ד דשניהן חיין והולד כהן:

אינו יורש אותן. דהיורשים מדחין אותו אלו אצל אלו:

והן יורשין אותו. אם לא הניח זרע דמי מעכב עליהן והוי ממון המוטל בספק וחולקין בין שניהם:

ועולה במשמרו וכו'. לעבוד ואין בני המשמר מעכבין עליו אבל אינו חולק דכל משמר דחי ליה לגבי חבריה:

גמ' ופריך מה נן קיימין. הא דתנן מי שלא שהתה וכו' במאי עסקינן:

אם לאחר מיתה. שנשאה השני לאחר מיתת הראשון:

לית יכיל. אי אפשר לומר כן דהא תנן בסיפא והם אוננים עליו ש"מ דאיירי שעדיין בעלה הראשון והשני קיימים לאחר שנולד הספק:

ה"ג אלא בשגירש ניחא לשני אינו מטמא שאני אומר בנו של ראשון הוא אלא לראשון למה אינו מטמא ממ"נ וכו'. וה"פ אלא בשגירשה הראשון ומאי אחר בעלה אחר גט בעלה הניחא לשני אינו מטמא שיש לומר שהספק הוא בן הראשון וה"ל כהן כשר אלא לראשון ליטמי ליה ממ"נ אם בנו הוא שפיר מיטמא ליה ואם אינו בנו אלא של שני למה לא יטמא ליה שהרי הוא בן גרושה וה"ל חלל:

אלא בשאנס. הראשון אשה ומאי אחר בעלה אחר בועלה:

ופריך לא כן וכו' אנוסה א"צ להמתין ג' חדשים. ובמתני' תנן מי שלא שהתה וכו' משמע דה"ל להמתין:

ומשני סברין מימר. סברוהו בני הישיבה למימר מתני' אתיא כרבנן דפליגי אר' יוסי וסברי דאף אנוסה צריכה להמתין ג' חדשים והא דאמר ר' בא דא"צ להמתין אתיא כר' יוסי ופלוגתייהו דר' יוסי ורבנן באנוסה מפורשת בבבלי בברייתא ס"פ ד' אחין ולעיל פ' החולץ:

על הספק. אם הוא בן ח' חדשים או בן ט':

מתני' אמרה כן. מתני' נמי דייקא:

והן אוננין עליו. אע"ג דספק הוא אם הוא בנו אפ"ה אוננין עליו:

ה"ל עובדא. אירע לו מעשה שמת לו ילד שהי' ספק בן ח' או בן ט':

שאל לר' יסא. אם צריך לנהוג אנינות ואבילות וליטמא לו:

א"ל לית צריך. פטור אתה מכולם:

ומשני סימנין היו ניכרין. הא דאר"ח אוננין ומיטמאין על הספק היינו בשניכרו בו הסימנין שגמרו שערו וצפרניו והאי דר' אשייאן בשלא גמרו שערו וצפרניו איירי:

ופריך ולא כן וכו' סימנין בן ח'. אע"פ שיש בו סימני' שגמרו שערו וצפרניו אין עושין בו מעשה להחזיקו בבן קיימא ומדר' חייא פריך דתני דמיטמאין לספק:

ומשני סימן הי' לו שבעל ופירש. ומשעת בעילה עד הליד' היה תשעה חדשים והא דקרי לי' ספק שלא נגמרו עדיין שערו וצפרניו ל"א אדר' יוחנן קאי הא דאר"י בן ח' לא מהני סימנין היינו בשידוע שהוא בודאי בן שמנה כגון שבעל ופירש ומשעת בעילה ועד עכשיו הן שמנה חדשי' ור' חייא איירי בספק בן ז' וספק בן ח' כיון שגמרו שערו וצפרניו אזלינן בתר רובא ומחזקינן בבן קיימא:

בן שמנה הרי הוא כאבן. איירי בשלא גמרו שערו וצפרניו וידוע ודאי שהוא בן ח':

שוחה עליו ומניקתו. מפני צערה מריבוי החלב שבדדיה:

אילין תינוקות ספיקות. הנך תינוקות דמספקא לן אם הם בן ט' או בן ח' מהו למוהלן בשבת:

ויאות. שפיר דמי למוהלן בשבת ממ"נ:

כמחתך בבשר. שחוט' ולאו חבורה היא:

ה"ג נעשה כמחתך בשר רבנן דקסרין וכו':

מי אמר שמותר לחתוך בשר. שאינו ראוי לאכילה שלא לצורך דהא מיהת טלטול שלא לצורך הוא ואסו':

ופדויו. בבכור אדם כתיב:

מבן חדש תפדה. מדתלי בהכי ש"מ עכשיו נתברר שהוא בן קיימא ולא קודם לכן:

מה פליגין. כי פליגי רשב"ג וחכמי':

בשלא נולד לחדשיו. לשבעה או לט' אלא נולד לשמנה וגמרו שערו וצפרניו דרבנן משוו לי' לבן קיימא ורשב"ג מצריך שלשים יום:

אף רשב"ג מודה. דלאלתר הוי בן קיימא:

פטור. דהתראת ספק הוא ולאו שמה התראה:

ר"ח פריך לית הדא וכו'. וכי אין ברייתא זו קשיא לר' יוחנן דאמר התראת ספק שמה התראה:

דאיתפלגון. דפליגי ר"י ורשב"ל:

בשני ימים טובים של גליות. דספק הוא איזה מהן י"ט ואיזהו חול ועשה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש בשניהם וקודם עשיית המלאכה התרו בו בשני הימים והתראות אלו ספיקא נינהו דבכל התראה איכא לספוקי דלמא היום חול ומותר במלאכה:

מקבלין התראה על הספק. אם התרו בו בשני הימים ועבר ועשה מלאכה חייב מלקות דהא ודאי עבר על איסור מלקות וקשיא לר' יוחנן אף בהכה את זה וחזר והכה את זה יהא חייב:

לית היא פליגא. לא קשיא דשאני י"ט של גליות דאפשר לעמוד עליו כשנחקור אצל הב"ד בארץ ישראל איזה יום שקבעו י"ט ולא הוי התראת ספק אע"ג דבשעת מעשה לא אתיידע לן מ"מ איתגלי מלתא למפרע דהתראה ודאית הויא:

ברם הכא. אבל כאן אי אפשר לעמוד עליו איזהו אביו מודה ר"י דהתראת ספק הוא ולאו שמה התראה:

כאחת. שחבטן במקל שניהם בהכאה אחת:

חייב. דבהתראת ודאי התרו בו אל תכה שניהם שבהכאה זו אתה מתחייב:

ר"י פוטר. קס"ד כיון שאין האיסור ניכר וברור ה"ל התראת ספק:

ר' יוחנן פריך מחלפה שיטתיה דר"י. קשיא דר"י אדר"י:

דתנן תמן. פ' גיד הנשה:

אכל. מגיד הנשה של ימין ושמאל מכל אחד כזית סופג שמנים דעל כל אכילת כזית חייב מלקות ארבעים:

אינו סופג אלא מ'. דס"ל לר"י איסור גיד אינו נוהג אלא באחת בימין או בשמאל ומספקא ליה באיזה מהם איסור גיד נוהג הלכך אינו סופג אלא מ' דהא לא עבר אלא אחדא איסורא ארבעים מיהת סופג אע"ג דספיקא הוא ובהכאה פוטר לגמרי:

ומשני תמן. בגיד הנשה עיקר הלאו ספק הוא באיזה נוהג ואם לא ילקה בכה"ג נמצא שאין לוקין על לאו זה לכך מלקין אותו:

ברם הכא. אבל כאן אלו שהתה אמו ג' חדשים היה ודאי הלכך אין לוקין על הספק:

ר' יודה. פריך א"כ נבלה שנתערבה בשחוטה ויש בה כזית בכדי אכילת פרס ואכל שניהן בבת אחת נימא שאין לוקין עליו הואיל והיה ודאי קודם שנתערב וזה אינו דא"כ כזית בכדי אכילת פרס דחייביה רחמנא היכי משכחת לה:

ה"ג מודה ר"י בשאר כל הספיקות שהוא חייב. וקסבר התראת ספק שמה התראה:

ברם הכא. אבל כאן קרא מצא ודרש שהוא פטור:

אביו ודאי ולא הספק. בת"כ משמע מדכתיב אביו ולא כתיב אב קדריש בידוע שהוא אביו בודאי ולא שהוא ספק כי הא דמתני' אמו ודאי ולא הספק. כגון שתי נשים שילדו במחבוא ונתערבו וולדותיהן ואינו ידוע איזה מהן אמו:

ופריך לא יעלה. מדלא תנן עלה במשמר של זה ושל זה אינו חולק דמשמע אם עלה אינו חולק אלא תנן עולה במשמר של זה וזה משמע דכייפינן ליה לעלות מ"ט א"נ הכי פריך למה עולה לעבוד כי היכי דיכולין לדחותו מחלוקה כך ידחהו מעבודה:

מפני פגם משפחה. שבושין עליו שיאמרו בני אדם שפסול לעבודה הלכך יכולין לכופו שיאמרו הואיל ואינך עובד במשמר שלנו מסתמא פסול היא וכן במשמור' השנייה:

והן. הא דתנן ונוטל חלק אחד והוא שיהיו שניהן בבית אב אחד שכל משמר חלוק לששה בתי אבות וכל אחד מהן עובד ביומו ונוטלין עורות קדשים הנקרבים ביומו:

הדרן עלך פרק נושאין