מתני' מצות חליצה בשלשה. והא דלא תנן החליצה בשלשה כדתנן פ"ק דסנהדרין לאשמועינן דמצותו בשלשה אבל חכמי' תקנו להוסיף עוד שנים משום פרסומי מילתא:

ואפי' שלשתן הדיוטות. והא דקרי להו דיינים שצריך שידעו לקרות פרשת יבמין כ"מ בבבלי ובגמרין משמע דה"ק לכתחלה עיקר מצות חליצה בדיינין ובדיעבד אפי' שלשתן הדיוטות כשרה:

מנעל. של עור רך הוא:

חליצתו כשרה. אבל לכתחלה לא גזרה שמא יחלוץ במנעל קרוע מלמעלה דאפי' כי קרוע מייתב אכרעיה הואיל והוא רך ואנן מידי דמגין בעינן והא ליכא אבל סנדל ליכא למגזר שהוא של עור קשה וכי נקרע לא מייתב אכרעיה הלכך תיקנו עיקר חליצה בסנדל:

באמפילייא. כמין בתי רגלים של בגד חליצתו פסולה דמידי דמגין בעינן דכתיב הכא וחלצה נעלו וכתיב התם ואנעלך תחש והוא עור:

מן הארכובה ולמעלה. שהיו רצועות המנעל קשורות למעלה מן הארכובה חליצתו פסולה:

גמ' ופריך כתיב ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים דמשמע ת"ח ואת אמרת דאפי' הדיוטות כשרים:

ומשני מצוה. לכתחלה מצותו שיהיו זקנים ובדיעבד כשרים אפי' הדיוטות:

ופריך מנין אפי' הדיוטות. כשרים:

ת"ל חלוץ הנעל. מיותר ללמד בכל ענין שחלצה הנעל הויא חליצה:

בישראל. ונקרא שמו בישראל:

לרבות את הגרים. דבישראל משמע את הטפלים אליהם והדביקים בהם:

בישראל פרט לגרים. דבעינן שיהא כולו מישראל פרט לגרים:

ופריך הכא את אומר בישראל למעוטי גרים אתי וגבי סוכה לדברי הכל דרשינן בישראל לרבות גרים:

ומשני תמן. התם גבי סוכה כתיב האזרח למעט גרים וכתיב נמי בישראל דמשמע מיניה מיעוטא לגרים וה"ל בישראל מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומרבי' גרים:

ברם הכא. אבל כאן בחליצה לא כתיב אלא בישראל ממעטינן שפיר מיני' גרים:

מ"ד חליצה בשני' פסולה. קס"ד דטעמו דסובר חליצה הוי דין וצריך שלשה הלכך אף בגרים פסולה דגר פסול לדון ומ"ד דכשרה בשנים סובר לא הוי דין א"כ אף בגרים כשרה:

אפי' כמ"ד וכו'. לעולם לדברי הכל חליצה בגרים כשרה והא דפוסל בשנים דחליצה לדיני ממונות דמיא וגרים כשרים לדון דיני ממונות:

מ"ד חליצה בלילה כשירה. קס"ד טעמו דסובר חליצה לא הוי דין הלכך כשרה בלילה:

אפי' כמ"ד בגרי' כשרה. מודה שהיא פסולה בלילה דחליצה הויא כדיני ממונות דכשרים בגרי' ופסולין בלילה דכתיב ביום הנחילו את בניו:

והן. והוא שיהיו הדיינים יודעי' לקרות ליבם לא חפצתי לקחתה ולדידה מאן יבמי וכו' ככה יעשה לאיש וכולן בלשון הקודש:

עד שלא סמכוהו למקרא. דבאחד סגי שיקרא לפניהם וכדמסיק ל"א עד שלא סמכוהו למקרא חלוץ הנעל מ"מ ואפי' הדיוטות כשרים כדאמרי' בר"פ והראשון נראה וכ"מ בביכורים פ"ג:

ובלבד. שיהא המקרא אחד מן הדיינים:

ולא עבדין כן. ולא נהגו כן אלא מקרין אפי' ע"י אחר שאינו מן הדיינין:

למי נצרכה. מתני' לאשמועינן דחליצה במנעל כשרה בדיעבד דוקא לר"מ דאמר אין חולצין במנעל לכתחלה אבל לרבנן אפי' לכתחלה חולצין במנעל:

ונמתי לו. אמרתי מורגל לך שהיית אצל ריב"ב:

ואמרתי. כלומר ותמהתי על ר"מ:

שחולצין במנעל. לכתחלה שומעין לו:

ויאמר שאין חולצין במנעל. לכתחלה שומעין לו וכל כמה דלא אתי אליהו חולצין במנעל לכתחלה:

ה"ג ר"ז מחוי לר' בא בר יצחק חולץ כיצד הוא עושה כפף. פי' העמיד עצמו בכפיפה:

א"ל ועבדין כן. לכתחלה ואינו צריך לעמוד ממש בשעת קשירה:

א"ל הא רבן כפף. ר"ז הוסיף לומר לא מיבעיא דעבדי כן אלא אף רב שלנו כלומר רב או ר' יוחנן היה כפף בשעה שחלץ ליבמתו:

קושרו. לנעל:

שיכול להלוך בו. ואינו נופל מרגלו מאליו ואין צריך לקשרו קשר חזק:

כיצד הוא עושה. שלא יהיה קשר חזק ולא יפול מרגלו והרא"ש ל"ג כיצד הוא עושה ונראה מדבריו דסובר דר"ח פליג אר"ז:

ה"ג כיצד הוא עושה. לאחר שקשרו הוא ברגליו:

מתרתו בימין וכו'. מתירת את הקשר ביד ימין כשהגביה לרגלו מן הארץ תופסתו ביד שמאל ושומטת המנעל מן העקב ביד ימין וגוררתו להמנעל משאר הרגל בימין כדי שיהיה הכל ביד ימין בלי סיועת שמאל:

עיקר חליצה התרת הרצועה. אע"פ שלא שמטה מעל רגלו דכשהותרה הרצועה נתקיים וחלצה נעלו ל"א זהו עיקר מצות החליצה ולשון זה עיקר:

ופריך לא כן אמר רבי בא וכו' ומטי בה בשם רב. ויש שאמרו כן משמיה דרב א"נ ר' זריקן מסיים בה דרב יהודה אמר כן בשם רב:

דברי חכמים. חכמים דפליגי על ר' לעזר:

עד שתחלוץ ותרוק. ש"מ דאף הרקיקה מעיקר החליצה:

ומשני אע"ג דא"ר עד שתחלוץ ותרוק אינה אלא תקנת חכמים דרקיקה מעכבת אבל מודה דמדאורייתא עיקר המצוה התרת הרצועה:

עיקר החזקה. של השדה שיהא ראיה לדבריו שהשדה היא שלו היא אכילת פירות מייתי לה הכא דדמי להא דאמר רב עיקר החליצה וכו' כדמסיק:

ופריך לא כן אמר רב. והוא שראו העדי' שהי' מנכש ומעדר אבל הכנסת פירות לחוד לא מהני:

ה"ג אר"י חלץ הוא והתירה היא:

אם רצה להחזיר. לייבמה אחר חליצה פסולה זו:

לא יחזיר. דמדאורייתא חליצה מעליא היא א"נ מדרבנן אסור' מפני חשש הרואים ל"א אם רצה לחזור לנעול המנעל בלא קשירה ותחלצנו מעל רגלו או שאם חסר' ההתרה תחזור ותתר לחוד בלא חליצה לא מהני והראשון נראה עיקר:

למה. חליצה פסולה אי משום שאין בחליצ' זו שתיהן החליצה והתרה ע"י היבמה עצמה או משום שאינן על הסדר שצריכה להתיר תחלה ולחלוץ אח"כ:

מה נפיק וכו'. מאי איכא בין הנך תרי טעמי:

חזרה והתירה. לאחר שהתיר היבם וחלצה היא חזר היבם ונעלו וקשרו וחזרו היבמה והתירתו הרי שעשאה היבמה חליצה והתרה אלא שלא עשאתן על הסדר שהתרה צריכה להיו' קודם חליצה:

הרי. מדקאמר אם רצה להחזיר לא יחזיר ש"מ שאין הטעם אלא משום שאינן על הסדר והיינו כלישנא בתרא שכתבתי בסמוך וללשון ראשון ה"פ הרי מדברי ר' לעזר בסמוך יש להוכיח דאסדרא קא קפיד:

יש מהן שאמרו וכו' ואם רצו להחזיר יחזיר. והיינו אמפיליא והחולצת לקטן דמייתי בסמוך וכדרב דאמר זו דברי ר"מ דאמר החולצת לקטן חליצתה פסולה אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום אפי' לפוסלה עליו וה"ה החולצת באמפיליא אינה כלום:

ה"ג ויש מהן שאמרו חליצה פסולה ואם רצה להחזיר לא יחזיר. והיינו בשהתירה היא וחלץ הוא וחזרה וחלצה אחר שהנעילו שניה או שחלצה היא והתיר הוא וחזרה והתירה א"נ אפי' לא חזרה והתירה נמי לא יחזיר דמדאורייתא בחד מינייהו סגי דכל מעשה בפני עצמו התרה או החליצה בכלל וחלצה נעלו הן אלא דרבנן גזרו שצריך שניהן לפיכך לא יחזיר וש"מ דאין פסולו אלא משום דבעינן על הסדר וסדרא מדאורייתא לא מעכב דאי הטעם משום שאין בה שתיהן ומדאורייתא צריכין שתיהן למה לא יחזיר הרי זו כמו אמפיליא ויהא מותר להחזיר ולהך לישנא צריכין להגיה בסמוך באמפיליא והחולצת לקטן חליצתו פסולה ואם רצה להחזיר יחזיר חלץ הוא והתירה היא וכו' חליצתה פסולה ואם רצה להחזיר לא יחזיר ולל"ב שפירשתי ה"ק בחלץ הוא והתירה היא אם רצה להחזיר להשלים החליצה אף ההתרה הראשונה כשרה משא"כ באמפיליא דלא מהני החליצה הראשונה כלום ודוחק:

במנעל באמפילייא. שהי' לבוש מנעל ע"ג אמפיליא וחלצה למנעל:

מ"ד חליצתו כשר' כשהיתה אמפיליא של בגד ומנעל של עור. דאמפיליא הואיל ואינה ראוי לחליצה בטלה לגבי מנעל וקרינן בי' מעל רגלו:

כשהיתה אמפיליא של עור וכו'. הואיל ואמפיליא היא של עור אינה בטלה למנעל וחליצתה פסולה דמעל רגלו כתיב ולא מעל דמעל:

אר"ח מ"ד יוצאין באמפיליא של בגד. דלאו מנעל הוא ולית ביה משום איסור נעילת הסנדל:

תמן אמרין. רבנן שבבבל:

כגון. הנך מנעלים הנקראי' קנסורס שהן מחפים את העקב:

רבנן דהכא. חכמי' שבא"י אמרו כגון מנעלי' שלנו:

אמר רב. אי לאו שראיתי דודי ר"ח הגדול שחלץ בשרשיפ' דשנצוי והוא סנדל שיש לו שנצין לפתחו ולסגרו ונוח הוא לחלוץ לא היה לבינו ושכלינו רב וגדול כל כך להתיר לחלוץ בו:

ה"ג לא הי' לבן רב עליה וכו':

אר"ז. ועוד זאת עשה שחלץ בלא רקיקה:

שמע רב ואמר. מי יעשה כן אלא בן אחותו של רב כהנא ובלשון גנאי קאמר דבכולהון לאו שפיר עבד שחלץ בלילה לכתחילה ולאו שפיר עבד דת"ק דמתני' דמכשיר בלילה בדיעבד דוקא הוא דמכשיר דתנן חליצתו כשרה אבל לא לכתחילה וחלץ ביחיד בזה עביד כיחידא' דתנן לקמן בפרקין דר"ע הוא דמכשיר ביחיד אבל חכמי' פליגי עלי' וחלץ בלילי שבת וקיי"ל לא דנין בשבת ואיהו קסב' הואיל ומותר ביחיד לאו דין הוא ושרי וחלץ בסנדל של שעם תניא בברייתא בבבלי בפרקין חליצתה כשרה דיעבד ואיהו לכתחל' עבד וחלץ מעומד שהוא עמד בשע' שחלצ' בפניו וכיון דקיי"ל דחליצ' דין היא לכתחלה צריך לעמוד כדאמרינן לענין חליצ' בליל' ואיהו דחלץ בליל' וסבר חליצה לאו דין היא לפיכך חלץ נמי מעומד וחלץ בלא רקיק' ועבד כר"ע דתנן לקמן בפרקין דמכשי' בלא רקיק' מיהו אימור דאר"ע בדיעבד לכתחלה מי אמר:

כיני מתני'. לא תאמר הא דתנן מן הארכובה ולמטה היינו שנקטע רגלו מן הארכובה ולמטה אלא כן הוא פירושא דמתני' שקושר סנדלו מן הארכובה ולמטה הוא דחליצתה כשירה אבל אם כשר למעלה מן הארכובה פסולה:

ופריך כתיב וכו':

ותני עלה. קידש ידים עד הפרק ורגלי' עד הסובך והוא הפרק שבין קוליות לעצם האמצעי וארכובה גופה אינה בכלל הזה:

והכא את אמר הכין. שקושר למעלה מן השוק על הארכובה וזהו נקרא רגלו:

ומשני שנייא היא. שאני הכא דכתיב מעל רגלו דמשמע מן הרגל עצמו:

ופריך מעתה. דמעל למעלה משמע אפי' קשרו למעלה מן הארכובה תהא החליצה כשרה ובמתני' תנן למעלה פסולה:

ומשני שניא היא דכתיב מעל רגלו. דוקא והיינו ארכובה אבל למעל' מארכובה ה"ל מעל דמעל:

בשלייתה היוצאת מבין רגליה. ש"מ דקרי רגל אפי' למעלה מן הארכובה:

ומשני וכי מבין רגליה יוצאת. השליא הלא אינה יוצאה אלא מבטן מאי קאמרת שנראית כאילו יוצאת מבין רגליה ה"נ כיון שנופלת לארץ מבין רגליה קרי לה א"נ כיון שכורעת לילד נראי' כיוצא מבין רגליה:

כההיא דתנן תמן. מייתי ראיה דמשתעי הכי:

דתני תמן. מדות פ"ג:

וכי מבין אולם ולמזבח הי' נתון. הלא היה משוך לכותל דרום ולא הי' בין אולם ולמזבח ממש אלא מן הצד בחלל הצדדים שבין אולם ולמזבח אלא כיון שהי' נראה כעומד בין אולם ולמזבח תני כן אף בקרא משתעי הכי:

מתני' בסנדל של עץ כשרה. והוא שיהיה מחופה עור:

בגדול. שהסנדל גדול ממידת רגלו אם יכול להלוך בו כשרה:

או בקטן. ממדת רגלו אם חופה רוב רגלו כשירה:

גמ' שופר של ע"ז. ששימשו בו לע"ז או אפי' בשל ע"ז ממש והוא של נכרי כיון דבביטול סגי לא מיכתת שיעורי' אבל בע"ז של ישראל שאין לה ביטול עולמית כתותי מיכתת שיעורי' ולדברי הכל אין יוצאין בו:

תני ר"ח כשר. כר' לעזר:

משלכם. שיהא ראוי לכם לאפוקי איסורי הנא':

יום תרועה יהיה לכם. יהי' משמע בכל ענין ששמע יצא:

אר"ל. בלאו קרא נמי איכא לחלק בין שופר ללולב דבלולב יוצא בגופו והוא אסור בהנאה ה"ל מצוה הבאה בעבירה:

ברם הכא. אבל כאן בשופר בקול שופר לחוד הוא יוצא ויש קול אסור בהנאה בתמי':

בסנדל של עיר הנדחת. אף על פי דלשריפה קאי כשר:

והך. והוא שלא יהיה של עץ אלא אותו חתיכה שע"ג המנעול שאוחזין בו להלבישו והוא מכה ודופק ע"ג המנעל ובלשון אשכנז נקראים קלפפי"ן לשון מכה וחבטה אבל שאר המנעל של עור:

מעמידין. הוא מה שתחת המנעל והולך בו על הארץ:

תרסיותיו. רצועות המנעל:

מתני'. ברייתא דמייתי בסמוך מסייעא לר"י:

סנדל של קש. משמע שכולו קש:

לא הודו למדרס. כיון שאינו יכול לעמוד אלא זמן מועט אינו מקבל טומא' מיהו מודו שכשר לחליצה:

אזניו. מקום קביעות הרצועות אחת מבחוץ ואחת מבפנים כעין שיש למנעלי' שלנו:

חבטין. עור שע"ג הרגל לאחוז בו כשנועלו:

תרסיותיו. רצועות המנעול:

מכפיו. שול"א בלע"ז עור שתחת פרסת הרגל:

טהור. דתו לא מתקני לי' ואי נמי מתקנו חידוש הוא והשתא מיהא בטיל ליה:

טמא. לא פרחה טומאה מעליו דאכתי מנא הוא ואפילו נפסקה אזן החיצונה דאי בעי מפיך לי' מימין לשמאל ונמצא חיצונה נעשית פנימית:

והחיצונה טהורה. דבטיל ליה מתורת מנעל:

הלכה כר"י לענין שבת. שאם נסדקה החיצונה אסור לצאת בו דלאו כלי הוא כדמסיק דלענין שבת נמי פליגי:

הוה ליה עובדא. אירע לו מעשה שנפסקה החיצונה ושאל לריב"א ולר' חייא בר בא אם מותר לצאת בו בשבת:

והורי ליה כרבנן. כלי הוא ומותר לצאת בו בשבת:

ה"ג שמע מימר הלכה כר"י וכו'. וכ"ה בשבת פ' במה אשה וה"פ היה מתמיה על ריב"א דאמר משמיה דרב הלכה כר"י ולמה פסק הלכה כרבנן:

אם כדברי מי שהוא מטמא. והיינו רבנן מותר לצאת בו דכלי הוא:

ולא אפיק גביה כלום. לא הוציא מתשובתו הלכתא כמאן:

אבל מטייל הוא בו. בסנדל שנפסק בשבת עד שמגיע לפתח חצירו אע"ג שאסור לצאת בו לכתחלה ברה"ר מ"מ כשנפסק ברה"ר מותר לטייל בו עד ביתו:

הוון. היו הולכים לטייל ברחובות קטנות שבתוך החצר:

ה"ג איפסק סנדלא דר' אחא:

מן דמטין פילי. כשהגיעו לשער הרחבה:

א"ל ר"ז. זו היא פתח חצרך ואסור לך לצאת בו מכאן והלאה:

כרך סבנא. סיב של דקל כרך ע"ג סנדל שנפסק ויצא בו:

כרך אגוד מלבניקי. כרך על סנדל שנפסק אגודת ירק ששמו מלבניקי:

סבר ר"א. ש"מ דקסבר ר"א אגוד מלבניקי מאכל בהמה הוא ומותר לטלטלו לכל דבר הצריך לו:

טלקא לחנותא וכו'. סנדל שנפסק לו ברה"ר זרקו לחנות שמוכרים בו תכשיטים ומרגליות ודברים יקרים ואמר אף שנפסק דבר מועט מ"מ כבגד שרד היקר הוא נחשב ומותר להביאו לרה"י:

טלקא. לשון השלכה ותשלך את הילד מתרגמינן וטלקת ית טליא:

חליטרא. תכשיט ותעד נזמה וחלייתה מתרגמינן ואיתקנת בקדשהא ובחליט מרגליתא:

ציבחר. מועט:

סרד. שרד מתרגמינן סרד:

ה"ג יקר ר' לעזר מטלק לה. וה"פ ר"ל היה זורקו ברה"ר במקום שנפסק:

מהו להחליף. סנדל יש לו שתי רצועות אחת מבחוץ ואחת מבפנים בין שתי הרגלים כעין שיש למנעלים שלנו ושנפסקה החיצונה ראוי להפך המנעלים וליתן של שמאל בימין ומיבעיא ליה אם מותר להחליף ולצאת בו בשבת ולא גזרינן דלמא מחייכא עליה ואתי לאתויי ארבע אמות ברה"ר:

א"ל שרי. ואף שאני מתיר לך צא וראה אם יסכים עוד זקן ות"ח אחד להתיר אז תוכל לסמוך עלינו למעשה להיתר:

ה"ג מתני' אמרה שהוא מין מלבוש. וה"פ מתני' נמי דייקא שמנעלים הפוכים מין מלבוש הן:

חליצתה כשרה. ש"מ דמלבוש הוא אפי' ע"י היפוך:

הדא דתימר. לא אמרן דשל שמאל בימין חליצתו כשרה ויוצאין בו בשבת בשנתנו לאורך רגלו אבל אם נתנו לרוחב רגלו צריך שיחפה הסנדל רוב רגלו:

מתני' לעיני הזקנים. וירקה לעיני הזקני' ובלילה אי אפשר לראות הרוק לפיכך בלילה חליצתה פסולה:

פרט לב"ד הסומא. שאינו יכול לראות הרוק שפסול לחליצה:

ר"י. פריך קשיא דר"א אדר"א:

תמן. גבי מצורע כתיב על בהן רגלו הימנית ולדברי הכל ימין מעכב ובחליצה מכשיר ר"א בשמאל:

אזנו אזנו. ר"א יליף רציעה שהיא באזן ימנית מגז"ש דאזנו אזנו נאמר במצורע על אזן המטהר הימנית ונאמר ברציעה ורצע אדוניו את אזנו מה מצורע ימנית אף רציעה ימנית:

ופריך ואמר רגלו רגלו. ונילף נמי בחליצה דבעינן רגל ימנית מגז"ש דרגל רגל ממצורע:

ומשני מאן דאית ליה וכו'. אפי' מאן דאית ליה גז"ש דאזנו אזנו לית ליה גז"ש דרגלו רגלו דאינו מיותר:

ופריך והא תני וכו'. וקשיא ברייתא ומתני' אהדדי:

הוי. הרי ע"כ לומר תרי תנאי אליבא דר"א:

והדא מתני'. כלומר ולמשנתינו לית ליה לר"א גז"ש ממצורע לא אזנו אזנו ולא רגלו רגלו:

מתני' חליצתה כשרה. דקריא' אינה מעכבת דכתיב ככה יעשה וקריאה אינה מעשה אלא דיבור בעלמא:

דבר שהוא מעשה מעכב. דכי כתיב ככה דמשמע עיכובא אמעשה כתיב דכתיב ככה יעשה:

כל דבר שהוא מעשה באיש. חליצה שהאיש עושה מעשה בגופו של איש לאפוקי רקיקה דלאו מעשה בגופו של איש היא:

גמ' תרוק. דרקיקה מעכבת והיינו כר"א דמתני' חלצה אבל לא קראה. או שחלצה וקראה אבל לא רקקה חליצתה פסולה:

עוד היא כר"א. אף זו כר"א דמתני' אתיא דר"א סובר אף קריאה מעכבת:

ה"ג דברי חכמים אמר ר' בא בשם ר"י ור"ז מטי בה. לאמרה בשם רב דחכמים פליגי אר"א ור"ע דמתני' וסברי חליצה ורקיקה מעכבין החליצה אבל לא הקריאה:

הקדימה רקיקה לחליצה. למ"ד רקיקה מעכבא מי בעינן שתחזור ותרוק לאחר החליצה כסדר שהן כתובין במקרא או דלמא אין הסדר מעכב:

אמר ליה כמי שהן על הסדר. דסדרא לא מעכבא ואינה צריכה רקיקה אחרת:

ה"ג קידש בנופו של סופין. וה"פ עוד שאל ר' בא מר' אימי המקדש אשה בענף מאילן תאנה ובענף מחוברים סופי תאנים והן תאנים רעות שאינן נגמרין באילן עד סוף הקיץ מבעיא ליה מי אמרינן כיון דתאנים רעות הן בעינן שיהא בענף שוה פרוטה דמסתמא דעתה אענף ולא אתאנים או דלמא אפ"ה דעתה אתאנים אם יש בהן שוה פרוטה מקודשת:

ה"ג א"ל בתאנים שבו קידש:

מהו לפתוח. ועוד זאת שאלו מהו לפתוח חלון מצרית והוא חלון קטן שאין ראשו של אדם נכנס לתוכו:

לחצר השותפין. לחצר שיש לו בו שותפות:

למעלה מד' אמות. מקרקע הבית יכול השותף למחות ולעכב או לא:

א"ל כן. אנו אומרים דמותר לפתוח דאין שכנו יכול לסתום אויר העולם בפניו וחלון קטן כזה לא נעשה אלא לאוירו:

כן אמר. בלשון הזה אמר ר' אימי:

מאן דבעי. מי שרוצה לעשות ביתו כמין שובך שיש בו חלונות למעלה וכי אין שומעין לו אף זה כיוצא בו ואינו יכול למחות:

מתני' החרש שנחלץ חליצתה פסולה. שאין חליצת החרש כלום לפוטרה במקום אח כשר:

והחרשת שחלצה חליצתה פסולה. היא עצמה אינה נפטרת בחליצה ואין לה תקנה אלא בייבום ואם רצה להוציאה אחר כך יוציאה בגט:

גמ' שאינן יכולין לומר. דחרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר הלכך חרש וחרשת לאו בני חליצה נינהו שאינן יכולים לדבר וכתיב ביבם ועמד ואמר וביבמה וענתה ואמרה:

ופריך וקרייה מעכבת. בתמיה הא לכולא עלמא אין הקריאה מעכבת כדתנן לעיל במתני' ולמה תהא חליצת החרש פסולה:

ושאינו ראוי לקרייה. כגון אלם ואלמת:

תמן תנינן. בריש חגיגה:

בראייה. ליראות פנים בעזרה אי נמי להביא קרבן ראייה:

ופריך עד כדון. עד כאן לא שמעינן דפטור מראייה אלא מדבר ואינו שומע דכתיב למען ישמעון והאי לאו בר שמיעה ולאו בר לימוד הוא אלא שומע ואינו מדבר דבר שמיעה ובר לימוד הוא מנ"ל דפטור:

ה"ג למען ילמדון ולמען ילמדון וכ"ה בחגיגה. וה"פ ה"מ למכתב למען ילמדון וכתיב בוי"ו ולמען ילמדון למידרש שילמדו הם אחרים וכיון שאינו מדבר אינו בכלל הזה:

הדא אמרה. זאת אומרת דכללים דתני ר' במתני' לאו דוקא ואין למדין מהם:

דתנינן תמן. פ"ק דתרומות:

חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום. ואם תרם תרומתו תרומה חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר:

וסברינן מימר. ואנן סברנו לומר דחרש דתנן במתני' דחגיגה איירי בשומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע כמו שלמדנו מקרא ש"מ דכללא דר' לאו דוקא:

ותנינן. כלומר משנתינו נמי דייקא כר' יונה דאין למדין מן הכללות כדמסיק:

ואר"י שאינן יכולין לומר ואמר ואמרה. הרי אפי' שומע ואינו מדבר חרש הוא:

מה בין קטן מה בין קטנה. דקטן חליצתה פסולה אפי' בדיעבד וקטנה בדיעבד חליצתה כשרה:

א"ל איש כתוב בפרשה. ככה יעשה לאיש:

ר' מנא אמר לה. להא דמסיק דמתני' דר"מ היא משמיה דנפשיה ור"י בריה דר"ח אמרה לה משמיה דר' יונה:

דר"מ היא. הא דתנן קטנה לא תחלוץ אתיא כר"מ דמקיש אשה לאיש מיהו מדרבנן הוא וכיון דמדאורייתא חולצת הלכך בדיעבד חליצתה כשרה:

מתני' חלצה בשנים. כשרים או בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול ולא נשתיירו רק שנים כשרים חליצתה פסולה. בבית האסורים היה המעשה. שחלצה בינו לבינה:

גמ' ולבית האסורים. כשהי' ר"ע בבית האסורים באה שאלה זו לפניו כדמסיק:

עבד. עשה עצמו כרוכל המחזיר בעיירות למכור תכשיטי נשים:

יומא. יום אחד עבר לפני בית האסורים שהיה ר"ע אסור בו והכריז מי חפץ לקנות מחטין או צינורין והוא הברזל שעל הכוש שטוין בו והבליע תוך דבריו שאלה זו חלצה בינו לבינה מהו:

אודיק ר"ע. הציץ ר"ע מן החלון:

א"ל אית לך כושין וכו'. כדי שלא יבינו השומרים שעוסקים בדברי תורה שגזרת המלכות היתה שלא לעסוק בדברי תורה לכך היו מבליעים השאלות והתשובות במילי דעלמא:

מתני' עצה ההוגנת לו. בגמרא מפרש:

בתלמידים. היושבים שם לפני רבן בשעת החליצה:

גמ' אין הוה סב. אם היה היבם זקן אומרים לה זקן זה למה לך אם היתה זקנה אומרים לו זקנה זו למה לך:

היא טליתא. אם היא ילדה והוא זקן אומרים ליה היא ילדה והיא מבזית אותך ואם הוא ילד והיא זקנה אומרים לה ילד זה למה לך והוא מבזה אותך:

כל המעכב. היבום שומעין לו לכפות השני לחלוץ:

היו שניהן רוצין. לייבם ואחד מהן זקן או זקנה מי מניחין אותן או דלמא חיישינן שמא אינן עושין לשם מצוה וקפגע באשת אח שלא במקום מצוה:

ה"ג אפי' לבר מאה. שנים נמי אין מעכבין את היבום:

מי מרדף אחר מי. דקיי"ל התובע הולך אחר הנתבע אם היבם במקום אחר מיבעיא ליה אם היבמה צריכה לילך אחר היבם שהיא תובעת כתובתה או דלמא היבם צריך לילך אחר היבמה שהוא תובע נכסי אחיו:

ועלתה יבמתו השערה. משמע שהיא תובעת אותו א"כ צריכה היא לילך אבתריה:

כד שמע ר"י. להא דר"ל אמר יפה למדני ר"ל שהקרא משמע כדבריו:

וקרייה מעכבת. אהא דתנן במתני' מצות חליצה היא אומרת מאן וכו' פריך וכי קרייה מעכבת הא ארשב"י לעיל בפרקין כל שראוי לקרייה אין הקרייה מעכבת:

ומשני א"ר מנא וכו' שהוא אומר על הסדר. והיינו דתנן מצות חליצה שתהא כסדר הזה:

ובלחוד. הא דאמרי' שיאמר על הסדר מפרש ובלבד שלא תאמר מאן יבמי להקים לא אבה יבמי לאחיו שם בישראל דמשמע שאין רצונו להקים לא אבה יבמי אלא לעשות לאחיו שם בישראל א"נ אע"פ שאין בו שינוי משמעות כיון שהפך הדברים מעכבת:

ה"ג חפצתי לא לקחתה אלא מאן וכו':

תמן אמרין. בבבל המנהג לכתוב נוסח גט חליצה:

קרבת. באה לפנינו יבמה פלונית וחלצה נעל מעל רגלו הימיני וירקה לפנינו רוק הנראה על הארץ ואמרה ככה וכו':

אפי' הפריחתו הרוח. שהעביר הרוק ולא נפל לארץ לפני היבם והב"ד:

רקה. היבמה דם ולא רוק:

סימוניא. שם מקום ואנשי מקום ההוא באו לפני ר' וא"ל רצונינו שתתן לנו אדם אחד שהוא דרשן ודיין וראוי להיות חזן ומלמד תינוקות ולעשות לנו כל צרכינו ונתן להם לוי בר סיסי:

ולא אגיבון. לא השיב להם דבר:

רקקה דם. עוד שאלו יבמה שרקקה דם מהו ולא השיבון:

אמרין. שמא אינו בעל הלכות אלא בעל הגדה נשאל ליה דברי אגדה ושאלו ממנו דברי אגדה:

ה"ג שאלין דאגדה:

אמת למה רשום. דאמת משמע כתב מפורש ומובן לכל ורשום משמע סימנא בעלמא:

**אתון.**באו לגבי ר' וא"ל וכי על אדם כזה בקשנו ממך:

בר נש. אדם שכמותי גדול בתורה נתתי לכם עד שלא נתחתם ג"ד רשום. שאפשר להתבטל ע"י תפילה:

א"ל ולמה לא. השבת להם:

וטפח רוחי עלי. גבה רוחי ושכחתי:

אם נבלת. שלא ידעת להשיב בדברי תורה למה בהתנשא לפי שהיית מתנשא עצמך ואם זמות שחשבת להתגאות בדברי תורה סוף שתשים יד לפה שלא יהיה בידך להשיב:

עד שיהיו שניהן מתכוונין. לפטור זה מזו בחליצה זו ואיך אמרת שכזה חליצתה כשרה:

והיא נותנת לך מאה מנה. אע"ג דלא יהבה ליה חליצתה כשרה דכל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי זהו שאפשר להתנות ע"י שליח כמו שעשה משה את יהושע שליח לתת להם ארץ גלעד אבל חליצה שאי אפשר לעשות ע"י שליח אין תנאי מועיל בה:

אם אמר על מנת. מחוייבת ליתן דע"מ לא בעי תנאי כפול ולא שאר דברים שהיו בתנאי בני גד ובני ראובן:

ועבד כרשב"ל. שא"ל חלוץ לה והיא ניתרת לך לאחר זמן:

חזר וכפה. לחלוץ לה שניה דאסירא ליה מדרבנן ולא מעגנינן לה:

להנשא לו. כלפי היבם אמר כן:

א"ל. אם יבואו משה ושמואל לא יתירו לך שתשאנה מעתה תן לה חליצה אחרת:

וקרא עלוי. היבם קרא עליה דר"ח:

כמשנה הראשונה. שאמרו מצות יבום קודמת למצות חליצה:

כמשנה האחרונה. שאמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום כדתנן בבכורות פרק ב':

על ידי שפגם דבר אחד בתורה. שלא בנה בית אחיו:

ויקרא בהם שמי. כתיב בברכת יעקב למנשה ואפרים:

אף כאן שבח. שקיים מצות חליצה:

הדרן עלך פרק מצות חליצה