מתני' בש"א אין ממאנין אלא ארוסות. יתומה שקידשוה אמה ואחיה ממאנת אבל אם ניסת ע"פ אמה ואחיה אינה ממאנת:

בש"א בבעל. אבל אם מת ולא מיאנה בו ונפלה לפני היבם אינה יוצאה במיאון אלא תמתין עד שתגדיל ותחלוץ:

אין בנות ישראל הפקר. ואפי' מן האירוסין לא תמאן ותארס לאחר ותחזור ותמאן אלא ממאנת בזה ותמתין מליארס לאחר עד שתגדיל:

ותמאן. בראשון ותינשא ובגמרא מפרש:

גמ' תמן תנינן. פ"ו דעדיות:

שממאנין את הקטנות. כלומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו כדתנן לקמן בפרקין:

ופריך ועל עדות חולקין. בתמיה וכי פליגי ב"ש וב"ה על עדות הא קיי"ל עדות הלכה היא:

ומשני על עיקר עדות חולקין. איך העיד ר"י בר אבא בש"א כך היה העדות שאין ממאנין אלא ארוסות ובה"א שהעדות היה שממאנין ארוסות ונשואות:

נישואין התירו. כלומר חכמים תקנו נישואין לקטנה ומפני כך הבעל זכאי במציאתה וכו':

ואת אמר הכין. שממאנת אפי' לאחר הנישואין הרי היא כאלו לא היתה אשתו מעולם איך זכה בכל אלו וכ"ש בהפרת נדריה למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא ל"א ה"ג נישואיה תורה כלומר ע"כ נישואיה מן התורה שהרי בעלה זכאי אפי' בהפרת נדריה ואיך תצא במיאון:

ומשני משלך נתנו לך. נישואיה מדרבנן והם תקנו לה שיזכה הבעל בכל אלו ונדרים קודם שתביא שתי שערות הם דרבנן:

בדין. פירושא קמפרש מדין תורה הוא שאין נישואין לקטנה אלא מדעת אביה אלא חכמים תקנו לה נישואין והם אמרו שתמאן בו אפי' לאחר נישואין ותצא:

אם אומר את כן. שממאנת אפי' לאחר נישואין נמצא כל הבעילות שבעל בעילת זנות הם ומה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו נישואין לקטנה יתומה שלא ינהגו בה מנהג הפקר הא מימנעי ולא נסבי לה דחיישי דלמא ממאנת ואין אדם רוצה לעשות בעילתו בעילת זנות א"נ אין לנו לתקן דבר שע"י עשה עבירות הרבה שבכל ביאה וביאה אלא [צ"ל עבר אלאו] דלא יהיה קדש וכן עיקר:

אתיא דב"ש כר"ל. דקטנה זו כשממאנת פנויה היא למפרע:

הדא אמרה. זאת אומרת דלב"ש אפי' בדיעבד אין מיאוניה מיאונין דא"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן דמימנעי מנסבי לה אולי תעבור ותמאן וה"ל בעילת זנות וללשון השני שפירשתי בסמוך ה"פ ודאי אפי' בדיעבד לא הוי מיאון דלא יעבור הבעל אאיסור דלא יהיה קדש:

נכנסה לחופה ולא נבעלה. לב"ש מהו מי עבדי לה כארוסה שהרי לא נבעלה וליכא איסורא או כנשואה דלא פלוג חכמים בנשואה:

ארוסה שביהודה שלבו גס בה. ויש לחוש שנבעלה מי הויא כארוסה שהרי לא נשאה עדיין וממאנת או דלמא כיון שיש חשש בעילה אינה ממאנת דלא ליהוי בעילתו בעילת זנות:

נראית שלא למאן. כגון שהשיאה אביה ומת בעלה או נתגרשה בעודה קטנה ומת אביה והשיאה אמה ואחיה ובנישואי אביה ודאי שאינה יכולה למאן וקמיבעיא ליה אם יכולה למאן בנישואין האחרונים דהא נישואי דרבנן נינהו או דלמא כיון שכבר יצאה בחיי אביה מרשותו אינה יכולה למאן ובעיא זו היא אף אליבא דב"ה:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

מ"ט דב"ש. שאינה ממאנת ביבם:

יבמה שנפלה לו בע"כ. מקידושי ראשון ומכח נישואין רמיא עלי' ובראשון לא מיאנה:

אם בעיקר. בבעל ממאנת כ"ש ביבם דאת' מחמתי':

ממאנת היא ביבם. לב"ה דאמרי ממאנת היא ביבם מהני המיאון לעקור נישואי קמאי דבעל והרי היא כמפותה ואם היתה נשואה לאחי אביה מותר האב בצרתה וכלה לחמיה דלאו כלתו היא ומותרת לאבי המת והיבם:

ופריך רב ורשב"ל כב"ש. דמתני' בתמי':

דבש"א בבעל. ולא ביבם יכולה למאן:

ומשני מה אנן קיימין. במאי עסקינן כלומר במאי פליגי:

כל עמא מודיי. הכל מודים שעוקרת אף זיקת היבם:

ה"ג אלא כן אנן קיימין באומרת אי אפשי בנישואין רי"א כאומרת אי אפשי לא בנישואיך ולא בנישואי אחיך רב ורשב"ל תריהון אמרין כאומרת אי אפשי בנישואין אבל בנישואי אחיך אני רוצה וכ"ה לעיל פ"ק. וה"פ כי פליגי באומרת סתם אי אפשי בנישואין ר"י סובר הלשון משמע שממאנ' בתרווייהו בבעל וביבם ורב ורשב"ל סברי אינה ממאנת אלא ביבם דקאי קמה אבל אינה עוקרת נישואי הבעל:

מתני'. דפ"ק דמכילתין קשיא לר"י:

נתגרשו ולא הימנו. בתמיה הא ודאי בחיי הבעל איירי א"כ ה"ה מיאנו בחיי הבעל איירי ותני תרי גווני גירושין אבל לאחר מיתת הבעל אין המיאון מתיר צרתה:

תני ר"ח כן. ותניא נמי הכי בברייתא דר"ח מפורש אם מיאנה לאחר מיתת הבעל צרתה חולצת ולא מתיבמת:

תיפתר. תפרש הא דתני ר"ח לאחר מיתת הבעל היינו שמתו ולא מיאנו צרותיהן חולצות אבל אם מיאנו אפי' לאחר מיתת הבעל צרותיהן מותרות ומיאנו דמתני' לא הוי דומיא דנתגרשו אלא דומי' דנמצאו איילונית דאיירי לאחר מיתה:

ופריך דמתניתא. דפ"ק דתנן כל היכולה למאן כגון בתו קטנה נשואה לאחיו ולא קיבל בה אביה קידושין שכבר השיאה אביה לאחר ונתגרשה והרי היא כיתומה בחיי האב שמתקדשת ע"י עצמה ויכולה למאן ואם לא מיאנה ומת צרתה חולצת ולא מתייבמת דכיון דלא מיאנה בתו הויא לה הך צרת ערוה וקשי' אמאי תמאן השתא ותעקר לנשואי קמאי ותתייבם צרתה וקושיא זו היא גם לרב ורשב"ל:

ה"ג כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת כן מתניתא כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצ' ולא מתייבמת וכ"ה לעיל בפ"ק וה"פ אף משנה זו צריכין לפרש שלא מיאנה ומתה לאחר מיתת הבעל הלכך צרתה חולצת ולא מתייבמת אבל אם היא קיימת ממאנת וצרתה מתייבמת:

אפי' תימר בקיימת. לעולם אימא לך דמתני' וברייתא איירי בקיימת ול"ק דאיירי שאין שם יבם אחר אלא אביה דמשעת נפילה נראית כצרת בתו ואסורות להתייבם הלכך אפי' לאחר המיאון אסורה משום מראית העין ור' יוחנן איירי בשיש שם אחים אחרים שבשעת נפילת צרות אלו עמדו להתייבם לכך לאחר שמיאנה בתו אף האב מותר בצרות:

מן האירוסין. הא דתנן במתני' ריש פ"ק נמצאו העריות איילונית צרותיהן מותרת דוקא שלא נישאו לאחיו אלא נתארסו לבד ולא הכיר בה אחיו והוי מקח טעות והרי הן כאלו לא נתארסו מעולם אבל אם נישאת לאחיו דודאי הכיר בה הויא כאשתו וצרתה צרת ערוה. הך פלוגתא לא שייך הכא אלא אגב שיטפא דסוגי' דפ"ק מייתי לה הכא:

אפי' מן הנישואין. דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסור ואיילונית דבלא ערוה נמי לא חזיא ליבום הויא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה:

במחזירה תנינה. במהדורא בתרא כשלמדו שנית מסכת יבמות חזר בו ר' יוסי ואמר כר' יונה:

לא כן. למדתנו רבינו אפי' מן הנישואין:

א"ל והא קביעא גבך. מה שלמדת ממני כאלו נקבע בזכרונך במסמר כלומר אמת שאמרתי כך אבל הדרי בי:

אר"ז. לפני ר"מ שפיר א"ר יוסי קודם חזרה בתמי'. כלומר איך ס"ד דר' יוסה לומר אפי' מן הנישואין צרותיהן מותרות:

מפני שניתוסף. עליה איסור איילונית תהא צרתה מותרת בתמי' הא אפי' באיילונית לחוד בלא ערוה איכא למימר דאין צרתה חולצת דאיילונית אינה בת חליצה ויבום דכתיב אשר תלד פרט לאיילונית וקיימא עליה באיסור אשת אח וה"ל צרתה צרת ערוה ואף דלא קיי"ל הכי מ"מ לא גרעה בהכי משאר צרת ערוה:

ה"ג הוי איילונית כמי שאינה בעולם. אפי' הכיר בה הרי היא כאלו לא נשאת מעולם וכדפרשתי בסמוך דאיילוני' כיון דבלאו ערוה נמי לא חזיא ליבום הויא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה:

וחלץ לה. לאיילוני' או בא עליה:

שמא פטור בחברתה כלום. בתמיה דודאי אינה פוטרת צרתה ש"מ דאיילונית כאלו אינה בעולם שאין זיקה עליה כלל וה"ל צרת ערוה שלא במקום מצוה:

ה"ג בתו ממאנת. קאי אהא דתנן ריש פ"ק וכולן אם מיאנו וכו' צרותיהון מותרות ובתו בכלל אלו וקשיא ליה איך אפשר לבתו שתמאן דאין מיאון אלא בקטנה והכא ודאי איירי כשקידשה אביה דקידושי עצמה כשהיא קטנה לית לה כל זמן שאביה חי וקידושי אביה דאורייתא הן ואינה יכולה למאן:

ולא נשואי תורה הן. בתמי' הא כתיב את בתי נתתי לאיש הזה אלמא בדידיה תליא הנתינה:

תיפתר. תפרש למתני' דאיירי בקטנה שהשיאה אביה לאחר ונתגרשה כשהיא קטנה ושוב אין לאביה רשות בה והלכה וניסת לאחי אביה בעודה קטנה ויוצאת במיאון והיא נקראת יתומה בחיי האב לקמן בפרקין:

זאת אומרת. מדתנן בריש פ"ק ואי אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו שמיאנו ש"מ שאין קטנה יולדת:

דלא כן. דאל"כ אלא קטנה יולדת קשיא אמאי אין חמותו ממאנת תמתין עד שתגדיל ותמאן בבעלה שמת לעקר נישואין הראשונים ויהא חתנה מותר בצרתה:

מיאנה ובנה על כתפה. דסובר בנים אינן כסימנים ופליג אתנא דמתני' היא מתני'. הא דפליגי בית שמאי ובית הלל במתני' בממאנת ביבם איירי בשנפלה לפני שני יבמין וסברי בית שמאי דממאנ' למאמרו ולזיקתו ואין מיאון לחצי זיקה ומותרת אפי' לו הלכך לא מהני המיאון וב"ה סברי יש מיאון לחצי זיקה כדמסיק:

ופריך תמאן למאמרו ותינשא לשוק. קס"ד טעמא דב"ש משום דעבד בה מאמר לא מהני המיאון דאכתי אגידה בי' מחמת זיקה וקשיא ליה לב"ש כיון דאי לאו מאמרו של זה מודים דיכולה למאן א"כ אף עכשיו תמאן במאמרו ובכולא זיקה ותינשא לשוק:

ותמאן במאמרו וכו'. א"נ תיהני מיהת המיאון שלא תהא אגודה ביבם זה ותהא מותרת לאחיו ולמה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ:

באומרת אי אפשי בך. דאינה עוקרת כל הזיקה דמשמע באחיו השני רוצה בו הלכך לא תינשא לשוק וגם בלשון זה עוקרת מאמרו של זה וגם זיקתו ואין מיאון לחצי זיקה:

בשהשיאה אביה. לבעל שהן קידושי תורה ואינה יכולה למאן:

ה"ג שמיאנה אשתו שלא בפניו וכ"ה בבבלי:

לפי שמדד בכפישה. במדה כפוי' מדד לשון אונאה כמודד בשולי המדה שהיה מפסיד נכסי מלוג שלה:

שמא מתירין ערוה שלו. בתמיה וזו לב"ש ערוה מדבריהם היא שאין במיאונה כלום שהרי נשואה היתה שאכל מנכסי מלוג שלה וגם המיאון היה שלא בפניו:

ה"ג א"ל הא ארוסיך איעבר. כלו' הא ארוסיך עובר לפניך ותתבייש מיני':

ואמרה. בפני החנוני לבדו אי אפשי בפלוני בעלה הוי מיאון ולא אמרינן משום דאטרחה להביא חפץ משלו הוא דקאמרי הכי:

ופריך ובית דין יושבין במיאונין. בתמי' והתני ברח מן שלשה וכו':

הדבק בחליצה. דהכונס את יבמתו לשם נוי לשם דבר אחר כאלו פוגע בערוה וקרוב להיות הולד ממזר:

ובהיתר נדרים. דתניא ר' נתן אומר כל הנודר כבונה במה והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן דה"ל לאיתשולי עלי':

ובהבא' שלום. דכתיב בקש שלום ורדפהו:

וברח מן המיאונין. דלמא גדלה ומיחרטא בה:

ומלהיות ערב. דכתיב רע ירוע כי ערב זר:

אלא פוקדון. צא לדין דשכיחא מילתא לירד לדינא ודיינא ע"י קבלת פקדונות:

א"ר ברכי'. מן התורה מנ"ל להתרחק מן הערבות דכתיב בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפך עשה זאת והנצל לך התרפס ורהב רעך:

וב"ד יושבין במיאונין. לב"ש פריך דקאמרי בפני ב"ד דוקא א"נ אף לב"ה פריך דקאמרי בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד הא אי אפשר למצוא שיבואו מיאונין בפני ב"ד:

ומשני תיפתר. תפרש למתני' שהיו ב"ד עסוקים בענין אחר ובאה לפניהם ומיאנה:

כיני מתני' וכו'. קשיא ליה אדברי ב"ש דקאמרי אלא ממתנת וכו' ותמאן ותנשא הא מיאנה חדא זימנא בבעלה ואמאי קתני ותמאן ותנשא אלא כן הוא פירושא דמתני' ותמאן בו וממתנת מלארס לאחר עד שתגדיל כדי שלא תחזור ותמאן בשני או אם רצה להנשא ממאנת בבעלה ותנשא לאלתר דתו לא ממאנת לב"ש דנשואה היא:

ה"ג אין מיאוניה מיאונין. וה"פ אס"ד דאף בנשואה לב"ש בדיעבד הוי מיאון א"כ מאי בין אירוסין לנשואין דהא לב"ש אין ממאנת אלא פעם אחת א"כ למה לא תמאן ותתארס דהא אינה יכולה למאן שנית אלא ודאי באירוסין שנית בדיעבד מיאוניה מיאונין ובנישואין לעולם אין מיאוניה מיאונין:

קול יוצא לנשואה וכו'. כלומר לעולם אף בנשואין בדיעבד מיאוניה מיאונין והא דלא חשו בנישואין שתמאן שניה דכיון שהקול יוצא לנישואין ימנעו אותה בני אדם שלא תמאן אפי' בפני אחרים כ"ש בפני ב"ד שלא תמאן משא"כ באירוסין ולא ידעו להזהר בה לעכבה מלמאן:

מתני' אין מעשה קטנה כלום. דכמי שלא ניסת דמי:

גמ' גנון. חופה:

קוזמירין. תכשיטין:

ומדכרין לה גבר. ומזכירין לה שתינשא לבעל וגירסת הרשב"א ומדכרין לה גבר איזהו שלא לדעת עבדין לה גנון ומלבשן לה קוזמירין ולא מדכרין לה גבר:

מה חולקין. מי פליגי חכמים על רבי חנניא בן אנטיגנוס או לא:

והיא מוציאה אותו לאחר זמן. כשתובעו אותו ממנו ושיעור זה לאחר שיעורא דרחב"א דקודם שש שנים יודעת לשמור קידושיה ושיודעת להוציאו לאחר שנתגדלה יותר משש שנים ש"מ דחכמים פליגי על רחב"א ורבי יוחנן אליבא דחכמים אמר שמעתתיה:

אלא שהיא צריכה ממנו מיאונין. דאי בכדי תיפוק תהא נראית כאלו היתה זונה אצלו:

זכאי במציאתה. דרבנן אפקרוה גביה והפקר בית דין הפקר:

ה"ג אלא שהיא יוצאת הימנו במיאון:

חוץ ממידות רבי אליעזר. דלר"י חלק דאי אשתו היא תיבעי גט:

אף על פי כן. שכנסה להפיק רצון אמו לא בא עליה עד אחר שגדלה דאסור לשחק בתינוקות:

ותיטול קנס ממנו. אם מיאנה בו מן האירוסין ואח"כ בא עליה באונס מהו שיהא חייב לשלם לה קנס:

ותיטול קנס מאחר. פשיטא ליה דהמאנס ארוסתו אחר שגירשה דאין לה קנס ממנו וזו ודאי כארוסתו שגירשה היא לר"י אלא הא מיבעיא ליה אם יש לה קנס מאחר דה"ל כנשואה שנתגרשה דודאי אין לה קנס או דלמא כיון דיוצאת במיאון יש לה קנס:

מהו שתמאן בו ותעקור גיטה. כאלו לא נתגרשה מעולם ומותרת לכהן או לא והך נמי לר"י הוא דקמיבעיא ליה אבל לר"א אף גיטה אינו כלום ופשיטא שהמיאון מבטלו:

ה"ג חלל וממזר ר' יצחק שאל וכו'. וה"פ קטנה בת כהן נשואה לחלל או לממזר מהו שתמאן בו ותחזור למזונות בית אביה כאלו לא ניסת לו כלל ולא מיפסלא מתרומה דבי נשא:

פשיטא שאינה חוזרת למזונות בעלה. שהיתה נשואה לכהן ומת וניסת לישראל ומיאנה בו פשיטא שאינה חוזרת למזונות בעלה שמת דמיד כשניסת נתעקרה מהאי ביתא אע"ג שהמיאון עוקר לנישואין האחרונים מ"מ כבר יצאה מביתו של הראשון שמת ואין לו ממנו מזונות שכך כותבין ואת תהויין וכו' וזו אין זה ביתה ולר' יהושע פריך דס"ל קטנה בת ישראל שניסת לכהן אוכלת בתרומה אבל לר"א אין מעשה הקטנה כלום ואינה אוכלת בתרומה:

לא צורכא. לא קמיבעיא לן אלא אם היא חוזרת למזונות אביה:

תמן תנינן. ריש מסכת תרומות:

ולא תשאו עליו חטא. בהרימכם את חלבו ממנו ובתרומה איירי קרא:

ואת שאינו בנשיאת עון. דקטן עד שלא הביא שתי שערות ודאי אינו בנשיאת עון דלאו בר עונשין הוא עד שיביא שתי שערות אף הוא אינו תורם:

התיבון. השיבו חכמים לר"מ הרי עכו"ם שאינו בנשיאת עון אם אינו תורם כלל או אם תרם מן הרע על היפה ואפ"ה תרומתו תרומה כדתנן פ"ג דתרומות:

ונחשב לכם תרומתכם. כלומר טעמא דר"מ מהכא:

את שכתוב בו מחשבה. כלומר את שיש בו דעת:

ואת שאין כתוב בו מחשבה. דקטן אין לו מחשבה לכ"ע:

הרי אין כתוב בהן מחשבה. דהא כתיב ונחשב לכם תרומתכם דהיינו תרומת ישראל אבל לא תרומת עכו"ם ואפ"ה תרומתו תרומה א"נ עכו"ם אין מחשבה שלהם מועלת וכן עיקר:

תני ר"ה וכו'. מייתי ראי' מהא דתני ר"ה דעכו"ם אין להם מחשב':

בין להכשיר. את הזרעים דכתיב כי יתן מים על זרע וקרינן כי יותן ודרשינן כי יותן דומיא דכי יתן דניחא ליה אבל אם נפל מים על זרעי' ולא ניחא לי' אינן מכשירין את הזרעי' ובישראל במחשבה בעלמא דניחא לי' סגי אבל עכו"ם וקטן בעינן שיעשו מעשה ומדרבנן סגי שתהא מחשבתן ניכרת מתוך מעשיהם דניחא להו:

בין לתרומה. דאין תרומתו תרומה עד שיוציא בשפתיו ויאמר הרי זו תרומה משא"כ ישראל דסגי במחשבה דכתיב ונחשב לכם ולא לעכו"ם:

כדברי מי שהוא אומר אינו תורם. מ"ד קטן אינו תורם סובר נמי דקטן אינו מקדיש והקדשו אינו הקדש:

ופריך ולמה לא אמר. נמי ומ"ד דתורם סובר נמי הקדשו הקדש:

ומשני בגין דר"י. בשביל ר"י דסובר קטן תורם ואפ"ה סובר קטן אינו מקדיש:

ואפי' כמ"ד אינו תורם. עד שיביא שתי שערות אפ"ה משהגיע לעונת נדרים הקדשו הקדש ופליג אדרב כהנא:

מהו. יכול להקדיש דוקא עולה ושלמים שהן באין בנדבה:

להביא חטאת. על חלב או על דם וה"ה שאר חייבי חטאות לא קמיבעיא ליה דודאי אינו מקדיש דקטן אינו ממחויבי חטאת כי קמיבעיא לי' אם הקדיש קרבן על זיבתו ועל צרעתו אי קדוש או לא:

מאחר שהיא חובה. קרבנו של קטן שהיה זב או מצורע הוא חובה ואין הקטן מביאו דהא לאו בר חיובא הוא אלא אביו מביא עליו קרבנותיו:

או מאחר שהוא מטמ' בהן. דאפי' קטן בן יומו מטמא בזיבה אף מביא ומפריש בעצמו קרבנותיו:

כותי פשיטא לך שהוא מביא. שמפרי' קרבנותיו נדרים ונדבות כישראל מיהו הא מיבעי' לן מי נעשה שליח להפרי' קרבן בשביל ישראל הואיל ואית בהקדש קרבן דנפשי' או דלמא כיון דבכל התורה ומצות אין שליחות לעכו"ם ה"נ לא שנא:

הרי יש לו טבל ד"ת. מן התורה אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מן המעשרות א"נ טבל שקנה מישראל ופוטר טבלו מן התורה כדתנן עכו"ם וכותי שתרמו תרומתן תרומה ואפ"ה אינו נעשה שליח לתרום את של ישראל כדתנן בריש תרומות עכו"ם שתרם את של ישראל אפי' ברשות אין תרומתו תרומה:

ה"ג והכא אע"פ שהוא בהן אינו נעשה שליח. וה"פ גבי קדשים נמי אע"ג שהוא מפריש קדשי עצמו אינו נעשה בהן שליח:

מהו שיבי' עכו"ם ביכורין. כי היכי דמפרי' תרומות ומעשרות:

ה"ג כר"י דרי"א הוקשו לקדשי גבול וכו' הוקשו לקדשי המקדש. וה"פ פשיטא לר"י אינו מביא ולרבנן מביא דתנן פ"ג דביכורי' רי"א נותנין את הביכורי' לכהן חבר בטובה דרך צדקה וגמילות חסד דדמיין לקדשי גבול לתרומות ומעשרות וראשית הגז ודדמיין להו ורבנן אומרים נותנין אותו לאנשי משמר כשאר קדשי מקדש והשתא לר"י לתרומות דמיין ועכו"ם מביא ביכורים ולרבנן דדמיין לקדשי המקדש אינו מביא:

מהו שיביא. עכו"ם קרבן חגיגה כלומר אם הפריש בהמה לחגיגה קדוש או לא מי אמרי' כיון דחגיגה בישראל קרבן חובה הוא וכל דבר שבחובה אין מקבלין מהן כדתנן בשקלים פ"ב או דלמ' מאחר שאם נאבד' החגיג' ונמצאת לאחר זמן קריב שלמים ה"ל כבא בנדבה וקדוש:

כותי פשיטא לך שהוא מביא ל"ג וכ"ה בתרומות:

מביא הוא אדם פסח. שנאב' לו בזמנו ומצאו בשאר ימות השנה עוקר שם פסח ממנו ומביאו לשם שלמים וה"ל כשלמים וקדוש:

ה"ג מהו שיביא מעשר בהמה. וכ"ה בתרומות וה"פ מי אמרינן לשלמים דמי שהרי נאכל לזרים א"ד כיון שהוא חובה אינו מביא:

ופשיט אין סובר כר"מ. אי קיי"ל כר"מ פשיטא דמביא כדמסיק:

מכל מעשרותיכם. כתיב בפ' תרומת מעשר וכתיב לשון רבים ללמד דהוקשו כל המעשרות זה לזה:

ה"ג כשם שמביא מעשר דגן כך מביא מעשר בהמה ובסמוך נמי גרסי' כשם שמביא מעשר דגן כך מביא מעשר בהמ' וכשם שמביא מעשר בהמה כך עושה תמורה וכ"ה בתרומות. וה"פ כשם שמביא מעשר דגן כדתנן בתרומות פ"ג עכו"ם מעשרותיו מעשר ה"נ מעשר בהמה שלו קדש וכשם שמעשר בהמה שלו קודש ה"נ עושה תמורה דכתיב במעשר בהמה והי' הוא ותמורתו יהיה קדש:

ויסבור כר"ש. ואי סבירא לן כר"ש דאמר מעשר בהמה בכלל כל הקדשים היתה ולמה יצאה להקיש לה שאר כל הקדשים שעושין תמורה אף בכל הקדשים אינו עושה תמורה אפי' בקדשים דאית בהן:

כשם שאינו מביא מעשר דגן. דר"ש אית לי' פ"ג דתרומות תרומות עכו"ם אין חייבין עליה חומש דס"ל אין תרומתו תרומה א"כ אף מעשר בהמה אינו מביא:

מהו שיהו חייבין. על קדשי קטן אם שחטן גדול בחוץ:

דר"י פוטר טבלו דבר תורה. טבלו שהוא אסור מן התורה קאר"י תרומתו תרומה ופוטרו אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש דאורייתא אתי גברא דאורייתא ומתקן טבל דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן איך פוטר איסור דאורייתא וכיון דמדאורייתא גדול הוא למה לא יהא הגדול חייב על שחיטתו בחוץ:

ומשני כמ"ד מאליהן קבלו המעשרות. כלומר תרומה בזמן בית שני ובזמן הזה דרבנן והא דאר"י תרומתו תרומה היינו בתרומה בזמן הזה:

וקשיא. אר' יוחנן דאמר חייבין על קדשיו בחוץ ש"מ הקדישן דאורייתא הוי הקדש וה"ה נדריהן מדאורייתא הן נדר:

על דר' יהושע. מהא דא"ר יהושע לעיל בשמעתין יתומה קטנה שניסת בעלה זכאי במציאתה ובהפר נדריה ונישואי יתומה קטנה אינו אלא דרבנן ונדריה קיימין מדאורייתא:

לית כאן הפר נדרים סמי מדברי ר' יהושע ובהפר נדריה כי היכי דלא תקשי מדברי ר' יהושע אדברי ר"י ובבבלי פ' יוצא דופן משני כל הנודר' על דעת בעל' היא נודרת:

ויהי כן באסורות. אסר הקטן את שלו על אחרי' בנדר חייבין עליו או לא:

אין לוקין על האסורות. האוסר דבר על חבירו ועבר הנאסר ונהנה ממנו אינו לוקה:

הוי. הרי זה כהא דתנינן תמן פ' יוצא דופן:

קודם לזמן הזה. תינוקת קודם שנת י"ב ותינוק קודם שנת י"ג:

אין נדריהם נדר. דקטנים הם:

לאחר הזמן הזה. בתינוקת בת י"ב שנה ויום אחד ותינוק מן י"ג שנה ויום א' ולמעלה:

אע"פ שאמרו אין אנו יודעין וכו'. גדולים הן ובכלל שוטה לא חשבינן להו דסופן לבוא לכלל דעת ואין שוטה אלא המקרע כסותו והלך בבית הקברות ויוצא יחידי בלילה אבל תוך הזמן הזה בתינוקת כל שנת י"ב ותינוק כל שנת י"ג אם יודעין לשם מי נדרו נדריהן נדר ואם לאו אין נדריהן נדר דחשבינן להו לקטנים:

והדא דמתני' מהו. הך מתני' כמאן:

ע"ד דכהנא. דאמר לעיל מ"ד אינו תורם אינו מקדיש ואין חייבין על קדשיו בחוץ צריכין לומר הך מתני' במחלוקת שנוי' ואתיא כמ"ד תורם ומקדיש והיינו כר' יוסי דאמר משהגיע לעונת נדרי' תורם ודלא כר"מ דאמר אינו תורם עד שיביא שתי שערות:

דברי הכל. דאפי' למ"ד אינו תורם מקדיש וכדא"ר יוחנן לעיל:

מתני' כל עכבה וכו'. כל מה שהיא מעכבת אצלו בשבילו כאילו היא אשתו ובגמרא מפרש:

גמ' בגט זו היא עכבה מן האיש. דכיון שלא מיאנה בו גלתה דעתה דבשבילו היתה מעכבת אצלו ואשתו היא לאסור בקרובותיה ופסלה בגיטו מן הכהונה:

במיאונין. עכבה שאינה מן האיש שלא נתעכבה אצלו בשביל אישות וסיפא דתנן נתן לה גט וכו' פירושי קמפרש:

מתני' נתן לה גט. אפי' היא קטנה הרי היא כשאר גרושות ואסורה בקרוביו:

מותרת לחזור לו. אע"ג אם לא החזירה וניסת לאחר מתוך הגירושין ונתארמלה או נתגרשה אסורה לראשון אפ"ה כי החזירה ומיאנה בו אתי מיאון וגלי עלה דקטנה היא ובטלה לגיטא ולא הוי בחזרה שני' כמחזיר גרושתו משניסת לאחר:

לאחר ומיאנה בו. כלומר חזרה וניסת לשלישי ומיאנה בו:

גמ' אין בה אלא משום זיהום כהונה. הא דתנן ופסלה מן הכהונה אינו פסול גמור אלא שהכהנים מזהמין אותה כאלו היא פסולה אבל אין הב"ד פוסלין אותה דמדאורייתא אין מעשה קטנה כלום ונשואיה אינן אלא מדרבנן א"נ אסיפא קאי גירשה וניסת לאחר ומיאנה בו שאסורה לזה שיצאה הימנו ע"י מיאון אין הב"ד פוסלין אותה דאמרי' אתי מיאון דחברי' ומבטל גיטא דידי' אלא שהכהנים מזהמין אותה:

הממאנת כו' אר"י וכו' עד א"ר יוסי ל"ג לי':

והוא שיהא הגט בסוף. אסיפא קאי דתנן זה הכלל כל שיצא' הימנו בגט אסורה לחזור לו דוקא כשגט בסוף אבל אם המיאון בסוף מותרת לחזור לכולם דאתי מיאון ומבטל לגט ומתני' ששילשה בגיטין א"נ ל"ג מיאון השלישי וכ"ה בבבלי:

מתני' מותרת ליבם. ולא אמרינן נשואין הראשונים מפילין היבמה לפני היבם ומשעה שגירשה אחיו קיימא עליה באיסור אשת אח דהויא לה גרושת אחיו:

ורבי אליעזר אוסר. מפרש טעמא בגמ' כיתומ' בחיי האב. אף על פי שהאב חי הרי היא כיתומה לענין קידושין דשוב אין לאב כח לקבל קידושין:

ומודי' חכמים וכו'. כולה הך בבא ליתא בבבלי במתני' אלא ברייתא שנוי' שם:

החזירה. בקטנותה ומת בעודה קטנה אסור' ליבם אפי' לרבנן דקידושי חזרה אינן כלום דהא פקע רשות האב מינה והיא הואיל והיא קטנה אין לה יד לקדש את עצמה וה"ל כאלו עדיין היא גרוש':

או שגידלה תחתיו. אמרי' סתם ביאה משגדלה קידושין הן:

גמ' מפני שעמדה עליו באיסור. גרושת אחיו שהיא בכרת שעה אחת דהיינו כל זמן שהיתה גרושה הימנו:

קידושיה וגירושיה תורה. דאורייתא הן דמן התורה האב יכול לקדש בתו כשהיא קטנה וכדפרישית במתני' צרתה. של גרושה שהחזיר לר"א מהו מי הויא כצרת ערוה ופטורה מחליצה ויבום או חולצת ולא מתייבמת או אפי' מתייבמת כצרת חייבי לאוין:

בין על רבנן דהכא. ר' יוחנן שהי' מא"י בין על רבנן דתמן רב שהי' מבבל ולא מצאתי אדם שסובר כמותי דצרתה מותרת חוץ רבי שמעון בן לקיש:

ה"ג א"ל רב ור"י אמרו צרת גרושה אסורה אמר חזרו. וה"פ רב המנונא אמר והא רב ור"י אמרו צרתה אסורה אמר רב אדא בר אחוה חזרו בהן רב ורבי יוחנן ואמרו שמותרת א"נ רב אדא בר אחוה אמר הדרי בי ואסורה והרמב"ן והרשב"א אמר גירושין אמר אוסרה אמר חזריו ל"ג לי':

ברם. אבל למאן דאמר צרתה אסורה קשיא ממה נפשך:

ה"ג צד שקנה בה כנגדה היתר בצרתה וצד שלא קנה בה כנגדה היתר בצרתה וכ"ה גי' הרשב"א. וה"פ למה תהא הצרה אסורה שהרי צד הקנוי במוחזרת כלומר הא אינה אלא מחייבי לאוין וקידושין תופסין ואיסור הוא דעבד עכ"פ אותו צד שגרשתו קנויה לו אותו צד פשיטא דצרתה מותרת וצד שלא קנוי בה ואסורה לבעלה באותו הצד אינה אלא כנכרי' ואינה אוסרת על הצרה:

וכי יש מה נפשך בעריות. וכי אומרים ממה נפשך להתיר עריות:

מהו כדון. מאי קאמרת הא אמרינן ממה נפשך בכל התורה ולמה לא נאמר אף בעריות ממ"נ:

ה"ג כל יבמה שאין כולה לפני'. וה"פ משני לכך לא אמרינן כאן להתיר ממה נפשך שכל יבמה שאינ' מותרת ליבם מכל צד נידון צד הקנוי שבה משום ערו' הואיל ונאסר' עליו מצד שאינה קנוי' לו וערוה פוטרת את הצרה ואסורה להתייבם הלכך ה"נ אין ראוי להתיר הצרה ביבום:

מתני' תצא משום אחות אשה. ופטורה מן החליצה ומן היבום:

וכן שתי חרשות. דאין לחרשת נישואי דאורייתא דלאו בת דעת היא אלא רבנן תקינו לה נישואין דלא תהוי פנויה לעולם וינהגו בה מנהג הפקר:

מת בעלה של גדולה. ונפלה לפני בעל הקטנה זיקתה של הגדולה אוסרת הקטנה עליו דנישואיה דרבנן והויא לה אחות זקוקתו מה יעשו:

רא"א מלמדין את הקטנה שתמאן בו. ותעקור נשואיה ויהא מייבם את הגדולה:

רג"א. אין זיקת הגדולה אוסרת את הקטנה דלא אלימא זיקה לאסור אשתו עליו הלכך אם מיאנה מוטב ותתייבם הגדולה ואם לאו תמתין הקטנה אצלו עד שתגדיל ויהיו נשואיה נשואין גמורין ותצא הלזו משום אחות אשה אבל מיחליץ לגדולה לא דפסל את הקטנה עליו משום אחות חלוצתו:

אי לו. אוי לו שמוציא את אשתו בגט ואין מלמדין אותה למאן דלעול' יתרחק אדם מן המיאונין ומיתב נמי לא יתבי תותי' דקסבר יש זיקה אלא תצא בגט וזו לא תתייבם דה"ל אחות גרושתו אלא תצא בחליצה:

גמ' ר' יודן וכו' עד אלא ארוסות ל"ג:

כקניינו של זו וכו'. הא דתנן במתני' שתי יתומות קטנות תצא הלזו משום אחות אשה היינו טעמא דשני הקנייני' שוין ונדחית היבמה מפני קניינה של אשתו וכן הטעם בשתי חרשות:

ופריך ולא כן תני. במתני' בסיפא קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה וכן תני ר"ח קטנה וחרשת מת בעל הקטנה בעל החרשת מוציאה בגט וכו' שמעינן מיהת דאין קנין קטנה וחרשת שוין וקסבר הא דקאמר כקניינה של זו וכו' אקניין קטנה וחרשת קאי דקנין שניהן שוין ואגב גררא מפרש לכולא ברייתא דר"ח:

ה"ג תמתין עד שתגדיל ותחלוץ מיד. וה"פ קשיא לי אר"ח דתני תמתין עד שתחלוץ ולמה לא תחלוץ מיד:

ומשני לית יכיל. אי אפשר שתחלוץ מיד משום רבי מאיר דאמר רבי מאיר קטנה לא חולצת ולא מתייבמת שמא תימצא איילונית נמצא שאין קנין אחיו כלום ואינה פוטרת צרתה בחליצתה:

מת בעל החרשת וכו'. סיומא דברייתא דר"ח היא:

והחרש' אסורה איסור עולם. דלאו בת חליצה היא:

מפני תקנת'. דאי אמרת לא תפטר בגט אין לה תקנה לעולם ונשואי חרשת דרבנן לפיכך הקילו בה:

כיני מתני'. כן צריך להיות בברייתא דר"ח מת בעל החרשת הקטנה תמתין ותגיע לפרק לי"ב שנה ויום אחד ותנשא לו משנעשית גדולה דאפי' להנשא לו מותרת דזיקת חרשת דרבנן ואין אוסרין עליו את אשתו בשבילה אלא תמתין עד שתגדיל ותנשא ותצא החרשת משום אחות אשה ל"א אמתני' קאי אדברי ר"ג וצריך להיות תמתין עד שתגדיל ותנשא ותצא הלזו משום אחות אשה אבל אי לא בעל משגדלה לא נפטרה אחותה הגדולה דקידושי קמאי לאו כלום נינהו וא"ר לעזר שאין צורך להגיה ותנשא אלא אפי' אירסה לאחר שגדלה סגי ונפטרה אחותה אע"ג דקדמה זיקה לקידושין וכדמסיק ר' יוחנן ולשון זה עיקר:

ה"ג דאר"י זו דברי ר"ג:

נפטרה יבמתו מן החליצה ומן היבו'. דאתיא קידושין ומבטלי לזיקה:

הוי. הרי הא דתנן פ' החולץ שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה וכו' מת היבם מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה אתי' דלא כר"ג דאומר אף הקידושין לחוד מבטלין הזיקה:

ופריך ר"ל אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ואת אמר הכין. דהלכה כר' ליעזר אם מיאנה מיאנה הא לר' ליעזר לא שייך לשון אם מיאנה מיאנה:

ר"ז ר"ח וכו'. כלומר אלא אר"ז וכו'. הלכה כר"י אם מיאנה מיאנה:

ופריך רי"א אי לו על אשתו וכו' ואת אמר הכין. הא גם לר"י לא שייך לשון אם מיאנה מיאנה:

ר' הילא וכו'. אלא א"ר הילא:

הלכה כר"ג ומודה ר"י לר"ג. כלומר ולא פליג אדר"ג אלא מוסיף שאם אינו רוצה לעגן את היבמה ואת הקטנה שתמתין מוציא את אשתו בגט וכו':

מתני' שתי יתומות. נכריות:

או חליצתה. לאחר שתגדיל:

וכן שתי חרשות. כלומר כשם ששתי קטנות ביאת אחת מהן פוטרת צרתה כך שתי חרשו' אבל חליצה ליכא למימר בחרשת דלאו בת חליצה היא:

קטנה וחרשת. אע"ג דשתיהן אין נשואיהן נשואין גמורי' מ"מ לא ידעינן בהי מינייהו ניחא ליה והי מינייהו חשובה אשתו טפי:

גמ' כקנינה של זו וכו'. כלו' שתי קטנות או שתי חרשו' קניניהן שוין הלכך ביאת אחת מהן פוטרת צרתה:

כיצד הוא עושה. קטנה וחרשת דתנן אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה וחרשת לאו בת חליצה היא דניפוק תרווייהו בחליצה ואי מייבם לחרשת וחליץ לקטנה משתגדיל מיפסלה חרשת דקם עליה בלא יבנה דהא קודם חליצת הקטנה לא פקעה זיקה שאין ביאת החרשת חזקה כל כך דנימא דאין אחריה כלום:

כונס את החרשת ומוציאה בגט. כשיחלוץ לקטנה דחליצתה פוסלת':

ה"ג והקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ:

מיד. למה תמתין עד שתגדיל תחלוץ מיד בקטנותה:

ומשני לית יכיל. אי אפשר שתחלוץ מיד משום הא דאר"מ קטנה אינה חולצת ולא מתייבמת עד שתגדיל שמא תימצא איילונית ואינה פוטרת צרתה שאין לאחיו בה קנין:

ה"ג שמא תימצא איילונית א"ר הילא מפני תקנתה. דאי אמרת לא יכנוס את החרשת ותפטור בגט אין לה תקנה לעולם ונשואי חרשת דרבנן לפיכך הקילו בה:

מהו מפני תקנתה. הלא יש לה תקנה אחרת טובה הימנה:

ה"ג כמה דתימ' תמן יחלוץ צד הקנוי שבה ויפטור צרתה אף הכא יחלוץ צד הקנוי שבקטנה ויכני' החרשת. וה"פ כי היכי דאמרינן בשתי קטנות ביאתה או חליצתה פוטרת צרתה ומטעמא דשניהן שוין בקנין ה"נ קטנה וחרשת שניהן שוין דקנוי' ומשויירת ונימא שיחלוץ לקטנה לפטו' קנינה ויכניס החרש':

לא מצינו שתי יבמות. הבאות מבית אחד שתהא אחת נפטר' בחליצה והשניי' מתייבמת:

ופריך ומצינו וכו'. כלומר הא אף לפי תקנתך נמי קשיא והיכן מצינו שתי יבמות הבאות מבית אחד שאחת חולצת ואחת יוצאת בגט דאמרת הקטנה חולצת והחרשת יוצאת בגט:

א"ל. הרי תנינן כיוצא בה לעיל פר"ג מאמר לזו וחלץ לזו הראשונה צריכה גט הרי גט וחליצה לשתי יבמות הבאות מבית אחד:

אלא פוסלת את הפקחת. שהיא נאסרת על ידי ביאת החרש' להתייבם לו וצריכה גט וחליצה:

ביאת הגדולה פוטרת את הקטנה. דביאת מי שנישואיה נשואין גמורין פוטרת אותה שאין נשואיה נשואין גמורים אבל איפכא לא:

אלא פוסלת את הגדולה. מלהתייבם:

לא פסל את הראשונה. שהרי ביאתן שוה ואי הראשונה קנוי' היא הרי היא אשתו וביאת האחרונה ביאת זנות ואי לאו קנוי' היא הרי שתיהן נכריות אצלו שלא היו קרויות לאחיו ומקיים את הראשונ' שלא נפסלה עליו אבל אחרונה לא דלמא קנויות הוו ומשבא על הראשונה קיימא הך עליה באיסו' שני בתי':

פסל את החרשת. דשמא קטנה קנוי' כולה וקנין החרשת משויירת וה"ל שני בתים:

ופריך אפי' לא בא על הקטנה פוסל את החרשת. דהא איכא לספוקי דלמא קטנה קנוי' לגמרי והחרשת קנוי' ומשויירת נמצא שהקטנה צריכה חליצה ואוסרת את החרשת ול"ל למיתני בא יבם על הקטנה וכו' ואפי' אם נאמר איפכא שהקטנה קנוי' ומשויירת והחרשת קנוי' ואינה קנוי' מ"מ הקטנה צריכה חליצה שמא אין החרשת קנוי' ואוסר החרשת שלא יאמרו שתי יבמות מבית א' אחת חולצ' וא' מתייבמת:

ומשני שאלו לא בא על הקטנה ומתה. היה היבם מותר בחרשת הנשארת לבדה אבל עכשיו שבא על הקטנה פסל את החרשת ליבום לעולם אע"פ שמתה דה"ל שתי יבמות הבאות מבית אחד:

ופריך אפי' לא בא על הפקחת פוסל את החרשת. שהרי החרשת קנוי' ומשויירת והפקחת קנויה לגמרי וצריך לחלוץ את הפקחת ולפסול את החרשת:

לשעבר. דוקא בדיעבד שבאו על שניהם כדי שלא לדחות שניהם הוא דלמדין את הקטנה שתמאן אבל לכתחלה אין מלמדין את הקטנה שתמאן דיש להתרחק מן המיאונין כדאמרי' בריש פרקין:

מתני' יגדלו זה עם זה. ואינו יכול לגרשה עד שיגדיל דגט קטן אינו גט:

היבמה שאמרה תוך ל' יום. שכנסה היבם לא נבעלתי ליבם והוא אומר בעלתיך ודייך בגט כופין אותו לחלוץ ולא סגי בגט דהיא נאמנת דעד תלתין יומין מוקי איניש נפשי' ולא בעיל:

לאחר ל' יום. הוא נאמן דלא מוקי איניש נפשיה ומיהו איהי שויא נפשה חתיכה דאיסורא ולא משתרי בלא חליצה ומבקשים ממנו שיחלוץ אבל אין כופין שהרי הוא אומר שכבר בעל:

כופין אותו שיחלוץ לה. דלא אסקא דעתה שימות בעלה ותפול לפניו ליבום ונוטלת כתובתה:

אבל לאחר מיתת בעלה. הויא מורדת וקיי"ל כותבין אגרת מרד על שומרת יבם:

מבקשים הימנו שיחלוץ לה. ויתן כתובת' אם ירצה ואם אינו רוצה לחלוץ והיא מורדת בו ובא להפסיד כתובתה כופין אותו לחלוץ:

גמ' אמר לה סתם. להך שמעתתא דבסמוך ולא אמרה משמי' דר' יוחנן ור' יצחק אמרה בשם ר' יוחנן:

ר"ח כתובה. כך שמו:

ה"ג דלא כר"מ היא. וה"פ הא דתנן יבם קטן שבא וכו' יגדלו זה עם זה בא על יבמה גדולה תגדלנו אתיא דלא כר"מ דלר"מ דאמר אין חולצין ומייבמין את הקטנה כל ביאה ביאה דאיסורא היא שמא ימצא הקטן סריס נמצא שבעל אשת אח שלא במקום מצוה וכן בקטנה אם תימצא איילונית:

טענת בתולים. להפסיד כתובתה:

עד שלשים יום. דיכול לטעון לא בעלתי עד עתה:

מה נן קיימין. במאי עסקינן:

אם בשבעל. דידעינן שכבר בעל ושתק ועכשיו בא לערער פשיטא דאינו נאמן:

ואם בשלא בעל. דידעינן שלא בעל עד עכשיו פשיטא דנאמן אפי' לאחר כמה ימי' אחר שהכניסה לחופה:

אלא הכא במאי עסקינן בסתם. דלא ידעינן אימתי בעל והוא אומר שלא בעל עד עכשיו ר"מ סובר כיון דאפשר לעמוד על עצמו שלא לבעול עד ל' יום נאמן לומר עכשיו בעל תחלה ולא מצא בתולים ורבנן אמרי אין אדם מעמיד עצמו אפי' יום אחד וכל שכן טען מיד כשמצא ב"ד לאחר הנישואין אינו נאמן:

על דר"מ. לדברי ר"מ:

בשביל לעשות הולד. הנולד מהיבמה שתוקי שהרי היבם אומר שלא בא עליה וה"ל כולד הנולד לשומרת יבם מאיש זר שאין הולד ממזר לדברי הכל אבל שתוקי הוא א"נ אפי' בשאר נשי' מיבעי' ליה שאמר תוך שלשים לא בעלתי אם הבעל כהן נאמן לשתקו מדין כהונה והראשון נראה:

נשמעינה מן הדא תא שמע:

ה"ג לחלוץ וא"ר לעזר וכו' וכ"ה בכתובות:

דר"מ היא. מתני' אתיא כר"מ אבל לחכמים אין הדבר תלוי בשלשים יום אלא בסתירה:

לא שנו. דכופין ומבקשין וצריכה חליצה:

אלא אצלה. לגבי יבמה עצמה:

הא אצל צרתה לא. אם אמרה יבמה לאחר שכנסה לא נבעלתי אין צרתה נאסרת בשביל דיבורה של זו דכל כנוסה בחזקת בעולה לאלתר ואיהי דשויא נפשה חתיכה דאיסורא:

לא הכל ממנה. אין כל הנאמנות שלה לאסור צרתה:

אף הכא. נמי אין כל הנאמנות שלו לאסור בנו. כהדא לא גרס הכא ואגב שיטפא דסוגיא דקידושין נכתב כאן אי נמי ה"ק כי היכי דאמרינן הכא לא הכל ממנו ה"ה אם חזר ואמר לא בעלתי לא הכל ממנו ואינו נאמן:

לא הכל ממנו. לאו כל כמיניה להוציאה בחליצה לחוד אלא צריכה נמי גט שכבר משעה הראשונה אמר בעלתי וגם החזקה מסייעו דעד תלתין יומין מוקי אינש נפשי' טפי לא מוקי נפשי' מיהו צריכה נמי חליצה דהא איהי שויא נפשה חתיכה דאיסורא:

אבל. אי לא אמר משעה ראשונה בעלתי אלא מודה שלא בעל:

שניהן יכולין לעקר חזקה. דלא מוקי איניש נפשי' אלא אמרי' קושט' קאמרי ופטורה בחליצה לתוד בלא גט:

חברייא. מקשים הא דתנן במתני' כופין אותו שיחלוץ במאי עסקינן אם כמשנה הראשונה דתנן ספ"ק דבכורות מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכונין לשם מצוה ועכשיו שאין מתכונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום וקאמ' משנתינו במאי מוקמ' לה אי למשנה הראשונה עד שכופין אותו לחלוץ נכפנו לייבם. שמענו שמותר לייבם. כלומר שמצוה לייבם:

אם למשנה אחרונה. שמצות חליצה קודמת:

שמענו שמותר לחלוץ. אבל הא לא שמענו שכופין אותו לחלוץ אם הוא רוצה לייבם:

שמענו שכופין. בתמיה:

והוא שיהא הגט וכו'. לעולם למשנה ראשונה אתיא מתני' והא דכופין אותו לחלוץ ולא לייבם דאיירי שיש עדים שראו שנתן לה גט סתום א"נ אין העדים יודעין אם היה גט יבמין לזיקתה או גט אשה לביאתה:

חזקה לא בעל. ומסתמא היה גט יבמין ונאסרה עליו הלכך כופין אותו לחלוץ:

לאחר שלשים יום. מסתמא היה גט אשה הלכך מבקשין ממנו שיחלוץ:

ר"י בעי. מקשה אסיפא דמתני' דתנן לאחר שלשים יום מבקשין הימנו שיחלוץ כיון דחזקה בעל מאי מהני החליצה לחוד הא בעיא נמי גט:

אלא כיני. כן היא פירושא דמתני' כדר"ה אמר רב וכו' הלכך לאחר שלשים יום חזקה בעל ומסתמא גט אשה נתן לה וא"צ גט אלא שצריכה חליצה דשויא נפשה חתיכה דאיסורא ואין לכפותו לחלוץ אלא דרך בקשה:

פשיטא דמעלה לה מזונות. דהא איהו הוא דאמר אשתו היא:

פשיטא שאינו יורשה. בנכסים הנכנסים והיוצאין עמה כדתנן לעיל פ' החולץ:

לא צריכא. לא קמיבעיא לן אלא מהו שיירש נכסי אחיו המת כדין יבם ואין לשאר אחיו חלק בהן או דלמא כיון דהיא מכחשתו אינו יורש לבדו נכסי אחיו:

פשיטא שאינו מעלה לה מזונות. שאין מוציאין ממון מיד המוחזק אלא בראיה ברורה:

ה"ג פשיטא שאינו יורש נכסי אחיו:

לא צריכא. כי קמיבעיא לן מהו שיירשנה מי אמרינן כיון דהיא אומרת נבעלתי יורשה או דלמא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והוא אומר לא בעלתי:

הדרן עלך פרק בית שמאי