מתני' האשה. שלום בינה לבינו. שאם היתה קטטה ביניהם איכא למיחש שמא מחמת שנאה משקרת וכוונתה לאסור עצמו עליו:

ושלום בעולם. שאין שעת חירום דתימא בדדמי מאומד לבה שפירש ממנה זמן מה ואמרה הואיל ולא חזר ודאי לסטים הרגוהו א"נ ראתה אותו מוכה במלחמה וסברה ודאי ימות אבל השתא דליכא שעת חירום אי לא דחזיתיה דמית חיישת לקלקולא שמא יבא לאחר שניסת ותהא מקולקלת שתצא מזה ומזה וכל הדרכים האמורים ר"פ האשה רבה בה הלכך סמכינן עלה דלא אמר' בדדמי ונאמנת:

גמ' ופריך כמה דאת אמר. כתובות פ"ב האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיתה אשת איש ואמרה גרושה אני אינה נאמנת שכבר הוחזקה ע"פ עדים באשת איש לא סמכינן אדיבורא דידה להתירה:

ואמר אף הכא כן. ונאמר גם כאן אחרי שיצאה בחזקת אשת איש אינה נאמנת להתירה ע"פ עצמה:

ומשני שנייא היא. שאני הכא בעדות של מיתה הקילו שירא' לשקר אולי יבא בעלה ויתגלה שקרותה לעיני כל אדם מה שאין כן בגט אף אם יבא בעלה ויאמר לא גרשתיך מכחשת אותו ואומרת גט היה לי ונאבד ממני:

ופריך ותהא נאמנת. נמי לומר מת יבמי שתינשא לשוק דהא יראה לשקר במיתה:

לית יכיל. סיומא דקושיא הוא כלומר ואי אפשר לומר כן שתהא נאמנת לומר מת יבמי דהא תנן לקמן בפרקין שאינה נאמנת:

ה"ג שתיכנס לביתו:

בעלה שניסת לו. מתחילה לרצונה שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה הלכך לא אמרי' דנשתנה דעתה לשנאתו ומשקר' כדי לאסור עצמ' עליו משא"כ ביבם דניסת לו בע"כ חיישינן שמא משקרא כדי לאסור עצמה עליו:

ד"ה. פריך אמור לנפשך קטנה או נערה שהשיאה אביה בע"כ לא תהא נאמנת לומר מת בעלי ואנן סתמא תנן במתני' ולא משני מידי:

לא סוף דבר. הא דתנן במתני' האשה נאמנת לומר מת בעלי לאו דוקא למשנה האחרונה שבסוף מכילתין דתנן עד אחד נאמן בעדות אשה אלא אפי' למשנה הראשונה שאמרו אין עד אחד נאמן אפ"ה האשה עצמה נאמנת:

ופריך מה בינה לעד אחד. מאי איכא בין עדות עצמה לעד אחד שהיא נאמנת אפי' למשנה הראשונה:

והיא אינה חשודה לקלקל עצמה. אלא דייקא ומנסבא:

עד אחד מהו שיהא נאמן. בשעה שיש מלחמה בעולם אם בא להעיד שמת בעלה של פלונית מי אמרי' דחיישינן שמעיד בדדמי או לא:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

חד וכו'. אדם אחד הי' בימי ר' ושאלו לי' פלו' היכן הוא אמר להו מת ושאלו אותו על אדם אחר היכן הוא א"ל גם זה מת ואמרו לי' וכי כולן מתו אמר להו ואלו היו בחיי' לא היו באים לכאן בחיי' שהי' מלחמה בעולם והרגו כל הנמצא ל"א ואלו היו בחיים מי לא היו באים לביתן בתמי' אלא דעו שכולן מתים וכן עיקר:

ר"י וכו'. כלומר ואר"י בשם ר"ח מעשה זה בא לפני ר' אם העד נאמן או לא:

ואמר. ר' אותן שנישאו לא יצאו דתלינן להקל שוודאי מת אלא שסניפין היה מביא לדבריו לברר אצלם שמת דאלו הוו בחיים היו באים:

מאן דלא נישאת לא נישאת. כלומר כיון דלא נישאת לא תנשא הואיל ואמר אלו הוו בחיים לא היו באים חשש ר' שמא אמר בדדמי:

בשעת מלחמה הוות. הך מעשה דבסמוך:

הדא אמרה. זאת אומרת עד אחד נאמן במלחמה ולא חיישינן שמא משקר או שאומר בדדמי דהא אלו אמר סתם מתו הי' נאמן שתינשאו אף לכתחלה:

סבורה בו שמת ולא מת. כלומר אומרת בדדמי:

עד כדון. הניחא דאינה נאמנת כשמלחמה בעולם דוקא בדידעינן בודאי שהמלחמה בצפון העולם והיא באה מן הצפון א"נ שהמלחמה בדרום והיא באה מן הדרום:

היתה מלחמה בצפון. מיהו הא קמיבעיא לן בשהיתה מלחמה בצפון והיא באה מדרום ואומר' שבאת מצפון ושם מת בעלה מהו מי אמרינן מה לה לשקר מגו דאי בעית היתה אומרת מדרום באתי ומהימנא השתא נמי מהימנא או דלמא הכא ליכא למימר מה לה לשקר דאיהי גופא לא מכווני לשקורי אלא כיון דאתחזק מלחמה אמרה בדדמי וסבורה היא שמת:

ה"ג ואני אומר מן הדרום באתי והיא אומרת מן הצפון באתי סבורה להתיר את עצמה. וה"פ פשיט האיבעיא דנאמנת שאני אומר מן הדרום באה והא דאומרת מן הצפון סבורה היא שאם תאמר שמצפון באה יאמינו להו טפי כיון דאיכא שם מלחמה וכ"ת כיון דאמרי' דמשקרא נימא נמי במה שאומרת מת משקרא הא ודאי ליתא לא אמרי' דמשקרא לקלקל את עצמה:

היא אומרת על מטתו מת. שהיתה מלחמה בעולם והיא אומרת על מטתו מת מהו נאמכת דהא ליכא למיחש שאומרת בדדמי או דלמא חיישינן דמשקרא ופשיט אני אומר למלחמ' הלך וסוברת שמת ולאמת דבריה אומרת שמת על מטתו כדי שיאמינו לה דאע"ג דלא חיישינן דמשקרא כדי לקלקל את עצמה אלא כל שסובר' שאמת אומרת מוספת שקר לאמת דבריה:

איזו היא קטטה. דודאי לאו בכל קטטה אמרינן דאינה נאמנת שכן דרכן של נשים להתקוטט עם בעליהן ואפ"ה רחמא לי' אלא בעינן שתהא הקטט' בענין שהיא רוצה לשמט נפשה מתחת בעלה:

אין זה קטטה. שהדבר ידוע שהיא אשתו ולא אמרה כן אלא מחמת כעס:

הרי זה קטטה. שנראין הדברים שהיא רוצה לפטור ממנו:

אמרה ר' בא. להך דר"ח בר אשי לפני ר"ח בר אבא:

ה"ג א"ל לא בני. שאמרה גירשתני אלא אפי' תובעת ממנו שיגרשנה ה"ז קטטה שנראה ממנה שרוצה לפטור ממנו ומשקרת ל"א ה"ק אלא אפי' תובעת להתגרש אין זה קטטה דרוב הנשים אומרים כך בשעת כעסן והראשון נראה:

מתיבין. השיבו חכמים לר"י לדבריך שתי נשים של איש אחד שבאו לב"ד ואמרו מת בעלן אחת בוכה ואחת שותקת תתיר לזו שהיא בוכה להנשא ותאסו' את זו שאינה בוכה בתמי' הלא יהיו דברי חכמים כחוכה ואטלולא אלא אחת זו ואחת זו תנשא:

התיב ר"ח. על דברי ר"י שאין הבכיה וקריעת בגדיה ראי' למיתת בעלה דשמא בנה מת ולכך היא בוכה ובגדיה קרועים:

מתני' אלא בבאה מן הקציר בלבד. בגמרא מפרש טעמייהו דב"ה:

אלא בהווה. בדבר הרגיל שבשעת הקציר שכיח מיתה ומיהו ה"ה בכל הזמנים נאמנת:

גמ' והלא כל השנה כולה קציר. ולדבריכם שאתם אומרים כמעשה שהיה בעינן נימא נמי דוקא קציר חטים בעינן דמעשה שהיה קציר חטים היה א"נ לדבריכם אין כאן סימן שהרי כל השנה כולה קציר:

הא באיזה צד. כלומר הא כיצד שתהא כל השנה קציר:

מסיק. קצירת הזתים קרוי מסיק:

וקיימו את דבריהן. והודו ב"ה לב"ש:

ולמה קציר. מאי ס"ד דב"ה לומר קציר דוקא:

דאונסא שכיח. שהאדם מתעלף מחום השמש וע"י כך הוא מת:

הה"ד ויגדל הילד וכו'. דקשיא לו ל"ל למימר ויצא אל הקוצרים אלא לאשמועינן הסיבה למה כאיב לי' רישיה משום שהלך אל הקוצרים וקדחה לי' חמה:

דריחשא שכיח. נחש מצוי אז בשעת הקציר' ונושך וממית:

ביום שהקיץ נושק את החורף. דהיינו כשהקיץ יוצא והחורף בא אז יכסה ראשו משריפ' החמה שמזיק ביותר כדאמרינן בעלמא שילהי דקייטא קשה מקייטא:

זה נשקו של גוג. יום מלחמתו של גוג קרי ליה יום נשק שיהיו שם הרבה כדכתיב כי בנשק יבערו אש:

ביום ששני עולמות נושקין זה את זה. והיינו ביום המיתה שהאדם צריך ליתן דין וחשבון א"נ בעת התחיה שיום הדין יוצא ויום תחיית המתים נכנס:

מתני' שאין האחין. אחי בעלה אינן נכנסין לנחלת המת על פיה דרחמנא אמר על פי שנים עדים וגומר וגבי נישואיה הקילו רבנן משום עיגונא:

מספר כתובתה. מנוסח הכתוב בשטר כתובתה:

שאם תנשאי לאחר וכו'. והרי היא נישאת לאחר הלכך תטול נמי כתובתה:

גמ' בנות מהו שייכנסו למזונות על פיה. שכל זמן שהוא חי אינו חייב במזונות הבנות כדראב"ע בסמוך מיבעיא ליה אם תיהני עדותה שאמרה מת בעלי גם לבנותיו שיזונו מנכסיו או לא:

עבדין כתובה מדרש. דורשין לשון הכתוב בשטר לפסוק הדין אחריו:

ה"ג הלל עבד כתובה מדרש א"נ לאחר שהודו אף הם עושין כתובה מדרש:

לשון הדיוט שהיו כותבין באלכסנדריאה. שהרגילו ההדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו:

וחבירו חוטפה מן השוק. ונשאה והולידו בנים ובקשו חכמים לעשות הבנים ממזרים:

כתובת אמותיהן. שכותבין להם ביום אירוסין:

כשתכנסי לביתי וכו'. והכשירון שלא חלו הקידושין עד שתכנוס לביתו והרי חטפה השני קודם לכן:

הבנים ירשו והבנות יזונו. שתי תקנות תקנו ב"ד בתנאי הכתובה הבנים ירשו כתובת בנין דכרין והבנות יזונו מנכסיו עד דתבגרון ודרש ראב"ע מה הבנים אין יורשין כתובת אמן אלא לאחר מיתת אביהן דהא אינון ירתין תנן אף הבנות אינן ניזונות אלא אחר מיתת אביהן:

ר"מ עבד כתובה מדרש. לשון שהורגלו ההדיוטות לכתוב היה דורש ואפי' לא כתבו הסופר בשטר זה ה"ל כאילו נכתב דאי בשכתב דוקא פשיטא שכל תנאי שבממון קיים ולאו אסמכתא היא:

המקבל שדה מחבירו. למחצה לשליש ולרביע מכל אשר תוציא השדה:

אם אוביר. אניחנה בורה:

ולא אעביד. לא אעשה בה פעולה הראויה לעשות בשדה כזו אשלם במיטב כפי אשר ראויה לעשות:

ע"י אשתו. בשביל אשתו:

כל קרבן שהיא חייבת. כגון קרבן זיבתה ואשמה וחטאת חובה שעליה אבל נדריה ונדבותיה אינו חייב לשלם:

פטרה. גירשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהן שכך כותבת לו בשובר שכותבת על קבלת כתובתה:

ואוחרן וכו'. התקבלתי כתובתי וכל אחריות שהיה לי עליך מלפני היום הזה:

לעשות כתובה מלוה. שכל מה שכתוב בשטר כתובה ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי נשא לבית בעלה וכו' נפרעת ממנו כשנתארמלה או נתגרשה כדרך שבעל חוב נפרע ככל הכתוב בשטר מלוה כגון שכתוב בה כמו אחריות דנא קבלית עלאי:

גובה את הכל. החתן גובה מחמיו כל מה שכתוב בה:

לכפול. מקום שנהגו לשום את מה שמכנסת לו כפליים בדמיו בשביל כבודן וכותבין גם בכתובה כפליים בשום וכשהיא יוצאת אינה נפרעת אלא החצי:

אינו גובה החתן מחמיו אלא המחצה:

ה"ג ר"א הקפר עבד כתובה מדרש דרש ר"א הקפר אין אדם רשאי וכו' וכ"ה בכתובות פ"ד. וה"פ מספר כתובה דרש שאין אדם רשאי וכו' שכך כותב הוי לי לאנתו ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ליכי וכו' מדמתחיל בתנאי זה ש"מ דאי לאו דאית ליה למפרנסה אסור לישא אותה וה"ה חיה ועוף אסור ליקח אא"כ התקין להן מזונות:

לא ימשכנו. ע"י שליח ב"ד במשכון שהוא שוה יתר על חובו:

שכן הוא כותב לו תשלמתה וכו'. כשמשיב לו העבוט לזמן מרובה שמין לו את המשכן וכותב לו בשטר זה יהיה לך כל התשלומין עלי ליפרע ממנו דמי המשכון הזה מנכסים שיבואו לידי ואפי' דאקנה מהיום ואם יפרע יותר מחובו נמצא גובה שלא כדין:

אף הבנות ניזונות. אפילו מן המטלטלין:

ה"ג ודשמואל כרשב"א וכ"ה בכתובות:

נכסים שיש להן אחריות. מקרקעי ושאין להן אחריות מטלטלי:

נפרעים מהן. מן היתומים:

ה"ג הבנים מוציאין מן הבנים. קטנים מן הגדולים לחלוק בשוה:

והבנות מן הבנות. הקטנות מן הגדולות אם אין שם אלא בנות והחזיקו הגדולות בנכסים מוציאין מידם וחולקות בשוה שאין הקטנות נזונות מנכסי אביהן במקום שאין שם אלא נקבות הואיל וכולן שוין בירושת אביהן:

והבנים מן הבנות. אם לקחו טפי ממה שצריכין למזונות:

והבנות מן הבנים. למזונות ולפרנסה:

ואין הבנות מוציאין מן הבנים. שאינן ניזונות ממטלטלי:

אמרין חזר בו ר"ה. והורה כשמואל:

אמרין יאות. שפיר עבד דהדר ביה:

כתובה דבר תורה. כתובת אשה דאורייתא ואפ"ה אינה נגבית ממטלטלי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובה כ"ש מזון הבנות שאינן אלא מדבריהן שאינן ניזונות ממטלטלי:

ופריך ודבריהן עוקרין דברי תורה. בתמיה וכי יש יכולת ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ולמה לא תגבה האשה ממטלטלי:

אלא בכסף כתובת אמן פליגי. היינו כתובת בנין דכרין בה פליגי ר"ה ושמואל וקסבר שמואל אף כתובת בנין דכרין אינן גובין ממטלטלין ושתי תקנות הללו שתקנו חכמים בתנאי כתובה למדות זו מזו וכדדרש ראב"ע ור"ה סובר כתובת בנין דכרין גובין ממטלטלין:

ה"ג ואפי' בכסף כתובת אמן פליגין. נמי קשיא לר"ה דהא תנן פ' מי שהיה נשוי כתובת בנין דכרין אינה נגבית אלא ממקרקעי דאפי' רבנן דפליגי אר"ש התם בכתובות לא פליגי אלא במותר דינר שיכול להיות מטלטלין דמקיים ביה ירושה דאורייתא אבל מודו רבנן לר"ש דבעינן מקרקעי שיעור שתי כתובות דתנאי כתובה ככתובה אלא מחוורתא במזון הבנות פליגי ולאו מפני קושיא הדר ביה:

ותלש. פירות שנה זו:

הרי זה זריז. מהיר לזכות בשלו טרם יפסיד שכל פירות התלושים מן הקרקע הן שלו ביציאה כדתנן כתובות פ' האשה שנפלו ונשכר בזריזות:

אלו הן. כנכסי שבויין שאין מוציאין אותן מידו:

נכסי נטושים. שהנכנסים נטושים:

הן שבויין הן נטושין. כלומר הנטושים כשבויין ואין מוציאין אותן מידו:

רטושים. שהנכסים רטושים ונעזבים מבעליהן:

שבוי זה שיצא שלא לדעת. אלא בע"כ נשבה פתאום לפיכך אין מוציאין מידו דאמרינן אלו יצא לדעת הי' מצוה לקרוב שירד לנכסיו לעבדם ולשמרם וכן נטוש הוא היוצא בע"כ כדכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה:

ה"ג רטוש זה שיצא לדעת וכ"ה בבבלי פ' המפקיד כדכתיב אם על בנים רוטשה ושמואל לפרושי דברי רשב"ג קאתי:

תדע לך. שעלילה היה רוצה להבריח קרובו מנכסיו דכיון שיצא לדעת אלו היה רוצה שירד קרובו לנכסיו היה לו לצוות כן קודם יציאתו אלא ודאי לא ניחא ליה לפיכך מוציאין אותו מידו:

המטלטלין אין בהן משום נכסי רטושין. ואין מוציאין אותן מיד הקרוב כיון שצריך להחזירן בעינייהו:

קמה עומדת לקצור וכו'. ואינן צריכין עוד לקרקע כמטלטלין הן ואין בהם משום נכסי רטושין:

אילין דיקלייא דבבל. אותן דקלים שבבבל שאינן צריכין להרכבה שדרך הדקלים להרכיבן זכר בנקבה שיעשו פירות ויש דקלים שאינן צריכין הרכבה:

מי לא מסתבר לעשותן כקמה העומדת לקצור וכו'. כיון דהדרו בעיניה וממילא קא רבו ואינן עלולים להפסד או דלמא כיון דצריכין השגחה מיהת קצת ואין לשום כמה הן מוציאין בכל שנה מוציאין אותן מיד הקרוב כשהן נכסי רטושין:

מתני' חוץ מחמותה וכו'. טעמא דכולהו מפני ששונאות זו את זו ומתכוונות לקלקלה חמותה שונאתה שאומרת בלבה זו תאכל כל עמלי:

בת חמותה. אומרת זאת תירש כל עמל אבי ואמי:

יבמתה. יראה שמא סופה להיות צרתה:

ובת בעלה. מאשה אחרת אומרת זו באה במקום אמי ואוכלת כל עמלה:

מה בין גט למיתה. דתנן פ"ב דגיטין אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה ממדינת הים אע"ג דעלייהו סמכינן דצריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם:

שהכתב מוכיח. וסמכינן עיקרא על הגט הכתוב לפנינו ואמרינן מסתמא נכתב כדינא:

מתני' עד אחד אומר מת ונשאת. בגמרא מפרש:

ובא אחר. אח"כ ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון:

עד אומר מת ושנים אומרים לא מת. כגון שהיו פסולי עדות וקמ"ל הואיל והאמינה תורה עד אחד אין כאן תורת עדות וכי היכי דחד חשוב פסולי עדות למי חשיבי והולכין אחרי רוב דעות:

שנים אומרים מת וא' אומר וכו'. קמ"ל דאזלינן בתר רוב דעות בפסולי עדות אפי' לקולא:

גמ' כך אינה נאמנת עליהן. דכתיב כמים הפני' לפנים כן לב האדם לאדם כמים הללו שהאדם צופה ורואה בהן פנים כפניו אם הוא שוחק הם שוחקות ואם הוא עוקם אף הם עקומות כן לב האדם לאדם אחר אם זה אוהב את זה גם זה אוהבו הלכך כלה פסולה לחמותה ולבת חמותו ולבת בעלה:

בן חמותה. פסול להעיד לכלה מחמת שנאה כבת חמותה דטעמא מאי בת חמותה אינה נאמנת דאומרת זו תירש כל עמל אבי ואמי בן חמיו נמי אע"ג שגם הוא יורש מ"מ שונאה שנוטלת כמוהו וכן בן בעלה סני לה כבת בעלה שאומר זו באה במקום אמי ואוכלת כל עמלה:

צרתה. דתנן במתני' שפסולה להעיד אפי' ניסת כבר שגירשה בעלה א"נ ניסת ע"פ עצמה וכן יבמתה שהיא אחותה שאי אפשר שתהיה צרתה אינן נאמנות דלא פלוג חכמים:

מתני' אמרה כן. ממתני' איכא למידק שלא עשו זכרים כנקבות לענין עדות אשה לחוש שמא יעידו שקר מחמת שנאה:

דתנינן תמן. לקמן בפרקין:

ה"ג שתיכנס לביתה ואין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו מפני שאין לה בנים וכו'. וה"פ דוקא ליבם את אשת אחיו הוא דאינו נאמן אבל נאמן עליה כשיש לה בנים ואינה נופלת לפניו לייבם שמע מינה בן חמותה והיינו אחי בעלה אינו חשוד לשקר מחמת שנאה:

ופריך והכתב מוכיח. בתמיה וכי הכתב לחוד הוא המתיר הלא אלו אינה אומרת בפ"נ ובפ"נ מי מתירין אותה להנשא נמצא שעליה סומכין:

כההיא דא"ר בון. אהא דפריך הש"ס ריש גיטין מאי מהני שאומר השליח בפ"נ ובפ"נ ניחוש שמא חתם הבעל הגט בעדים פסולים וקא"ר בון אין הבעל חשוד לקלקלה בידי שמים ולהכשילה באיסור אשת איש דלמה יעשה ככה הלא ברצונו הדבר תלוי לגרשה או שלא לגרשה:

בב"ד חשוד לקלקלה. מתוך שנתחרט על הגט שנתן אומר שהגט מזוייף:

ה"ג שמתוך שהוא יודע שאם בא וערער ערעורו בטל אף הוא מחתמו וכו'. וה"פ כיון שאינו נאמן לערער נמצא אם מחתימו בעדים פסולים מקלקלה בידי שמים ולא חשדי' ליה בכך:

שלא עשו בה דבריה אצל חברתה. ואינה מקלקלה שאף אם יבא הבעל ויערער אינו מועיל כלום שהרי כשאמרה בפ"נ ובפ"נ אינו נאמן אף היא אינה משקרת ואומרת האמת:

גמ' מפני שאמר. העד השני לא מת אחר שניסת הא אם בא עד השני קודם שניסת וניסת תצא:

זו דברי ר' מנחם בר' יוסי. דאמר שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ואח"כ ניסת תצא וה"ה בעד אומר מת ועד אומר לא מת קודם שניסת וניסת תצא:

אבל דברי חכמים. בשני עדים בין שבאו בבת אחת בין שבאו בזה אחר זה לא תנשא מפני שהוא ספק ואם ניסת לאחד מעדיה והיא אומרת ברי לי לא תצא וה"ה בעד ועד:

אפי' אתון. אפי' באו בעליהן אח"כ:

ה"ג אמרין ליה לית אתנו. אין בנו כח להוציאה הואיל ואמרו שנים שמת בעלה של זו אמרינן זהו איניש אחרינא הוא וקלסתר פניו דומה להראשון א"נ לית אתנו אין אתם בעליהן של אלו שהרי העדים העידו שמתו:

הגע עצמך. אמור לנפשך אם הבעל השני הוא אדם חשוב ומפורסם כר' אימי שהכל מכירין אותו וכי נאמר שאחר הוא:

ה"ג ולית תמן א"נ ולית כאן בר נש וכו'. וה"פ וכי אין בכל העולם אדם גדול בתורה כר' אימי ואיכא למימר זה אדם אחר שבא לכאן מסוף העולם וטעמא דמלתא כיון שיצאה בהיתר ע"פ שני עדים שוב אינו נאמן אע"פ שבא בעצמו:

אתא עובדא. בא מעשה כזה שניסת ע"פ עדים ואח"כ בא בעלה לפני חכמים שבבבל:

אמרין ליה לית אתנו. ואין מוציאין אותה מן הראשון:

ה"ג ולחש ליה גו אודניה וא"ל בחייך הב לה גט מספק. וה"פ אבא לחש לבעל השני באזנו שיתן לה גט מספק דנראה שזהו הבעל הראשון ושקר העידו:

קמו תלמידיה דרב. והכו אותו על שחלק על רב רבן בפניהם או באתרא דרב:

אמר. מאן דהוא:

ערקתא יקד. הרצועה שהוכה בה אבא וגם הספסל שרבע עליה בשעה שלקה שתיהן נשרפו להראות דשלא כדין לקה:

שמואל אמר. שם הייתי בשעת ההכאה ולא הרצועה ולא הספסל נשרפו אלא ראיתי שאבא נלקה ועמד והלך לו ל"א וקם לה הלכתא כתלמידי דרב:

אתא עובדא. בא מעשה כזה לפני ר"א וא"ל להבעל השני שנשאה אין בני היא מותרת לך אלא הוי יודע שבניך מאשה זו קרוב לודאי שהן ממזרים לפני המקום ב"ה שלפניו גלוי אם האמת אתה שאין זה בעלה:

והוה ר' זעירא. משבח ליה לר' אימי שהוא יודע להעמיד הדבר על בוריו שעשה לדברי שניהם:

מתני' אחת אומרת מת. שתי צרות הבאות ממדינת הים אחת אומרת מת בעלי ואחת אומרת לא מת:

הואיל זו וזו מודות וכו'. הא אחת מודה ואחת אינה מודה לא ינשאו שתיהן אלא האחת:

גמ' מודה רבי מאיר בראשונה. ברישא אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת מודה ר"מ זו שאומרת מת תינשא דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא דרבנן הימנוהו לקמא:

אשכח תני. מצא ברייתא דתני אף ברישא פליג ר"מ ורישא ר"י ור"ש היא דאמרי צרה לא מכחשה דלצערה קא מכוונת:

מה בין שנייה וכו'. לר' יעקב בר אחא פריך דקאמר מודה ר"מ ברישא מ"ש רישא מ"ש סיפא וקאמר רישא לא עשו דבריה כלום אצל חברתה מטעמא דפרישית דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא:

מודה ר"י ור"ש בעדים. אחד אומר מת ואחד אומר נהרג ובאו שניהן בבת אחת שאינן נאמנין ומשני לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום דאמרי' לקלקלה קמכוונת שלא תנשא משא"כ בעדים:

אלו אמרה ר' לעזר. אם אמת הדבר שר"ל אמר להך שמעתתא ראוי שאקפיד עליו שלא אמרה משמי שממני שמעה ואמרה:

תמן תנינן. ספ"ג דנזיר:

שנזר שתים. שתי נזירות. ה"ג ואלו מעידין שנזר חמש בש"א נחלקה העדות ואין כאן נזירות ובה"א יש בכלל חמש שתים דין הוא שיהא נזיר שתים:

בכלל נחלקו וכו'. בסמוך מפרש איזה כלל ואיזה פרט:

כל עמא מודיי. הכל מודים:

שיהא נזיר שתים. שאין הכחשה במונה בפרט דכי אמרו אינך שמנה שלש ארבע וחמש לא כיוונו למעט שלא אמר אחת ושתים:

ה"ג אר"י במונה נחלקו:

אבל בכלל ודאי כוונת האומרים חמש להכחיש שלא אמר שתים ונחלקה עדותן:

והידינו כלל וכו'. ואיזה כלל ואיזה מונה:

כלל. אלו אומרים שאמר הרני נזיר שתים ואלו אומרים שאמר הרני נזיר חמש:

מונה. אלו אומרים שאמר הרני נזיר אחת ושתים ולא יותר ואלו אומרים שאמר הרני נזיר שלש וארבע וחמש:

ה"ג רב אמר הכחיש עדות בתוך עדות. כלומר שההכחשה היא בדבר שאינו נוגע בגוף העדות וקודם עיקר המעשה שמעידים עליו אפ"ה לא בטלה העדות כיון שאינן מכחישין זה את זה בעיקר העדות:

ד"ה הכחיש העדות לאחר העדות. שמכחישין זה את זה במעשה שנעשה לאחר עיקר הדבר שמעידין עליו וכדמסיק בסמוך ד"ה לא בטלה העדות:

כדעתיה. לשיטתו:

הוחזק המונה. במונה סוברים ב"ה דיש כאן נזיר שתים ששתי הכיתות אינן מכחישות זא"ז על שתים אלא על המותרת אבל בכולל לד"ה בטלה העדות וה"נ במכחיש עדות תוך העדות לכולל דמיא ל"א הוחזק המונה כלומר הדבר ברור לפי דברי שתי עדות שמנה לו מעות אלא שזה אומר מן הכיס מנה מלוה מעות שהלוה ללוה וזה אומר מן צרור הכסף אשר לקח בידו מתוכו מנה זהו הכחיש עדות בתוך העדות שהרי במעשה שנעשה בשעת ההלואה מכחישין זא"ז:

ואף רב מודה שבטלה העדות. סתמא דש"ס קאמר בהא אף רב מודה כיון שאינן אלא כת אחת והן מכחישין זה את זה:

מה פליגין. כי פליגי רב ור"י:

וכרב לא בטלה העדות. דהא איכא תרי סהדי שמעידים בשוה:

בתוך חיקו המה וכו'. אלו אומרים המעות שקיבל הלוה הניחם בתוך חיקו ואלו אומרים שהניחן לתוך אזורו הוי הכחשה לאחר גמר העדות ולד"ה לא בטלה העדות וי"ג לתוך חיקו מנה והיא היא:

זה אומר במקל הרגו וכו'. קמ"ל דאף בעידי נפשות פליגי:

אלו אומרים בדרום פנה. הרוצח או הנרצח לאחר שקטלו וי"ג בדרום חנה:

חייליה דרב מן הדא. כחו וראייתו של רב מהא דתנן במשנתינו:

ה"ג הרי אלו ינשאו. ש"מ אע"ג דמכחישות זא"ז לא בטלה העדות:

ולא שמיע. כלומר ולא ס"ל לרב הא דאמר ר"ל לעיל דמודו ר"י ור"ש בעדים המכחישות זא"ז שבטלה עדותן ודוקא בצרה הוא דאינן מכחישות זא"ז שאין הצרות נאמנת על חברתה. מתני'. דר"פ היו בודקין קשיא לרב:

עדותן בטלה. ובדיקות הן הדברים שאינן בגוף העדות כהאי דלעיל במה הרגו ואפ"ה עדותן בטלה:

פתר לה רב עד בעד. רב מוקי לה בעד אחד מכחיש את העד השני בבדיקות הוא דעדותן בטלה ובהא אפי' רב מודה וכי קאמר רב עדותן קיימת בשתי כיתי עדים המכחישות זא"ז:

ואפי' תימר. דמתני' איירי נמי בשתי כיתי עדים לא קשיא מינה לרב דשאני דיני נפשות דכתיב צדק צדק תרדוף שלא יהא בהן שום הכחשה ורב איירי בדיני ממונות ור' אבין פליג אהא דאמר סתמא דש"ס לעיל דאף בדיני נפשות פליג רב:

ה"ג האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש. וכ"ה בסוטה:

ופריך וניתני במתני' עד אומר מת ואשה אומרת לא מת וכו'. דה"ל רבותא טפי דאפ"ה לא תנשא וכ"ש בשני עדים שוין:

ומשני תני דבית ר' כן. באמת שנו כך תלמידי ר' במשנתם עד אומר מת ואשה אומרת לא מת וכו' לא תנשא:

ה"ג הולכין אחר רוב הדיעות:

היך עבידא. היכי דמי הולכין אחר רוב דיעות הא קיי"ל תרי כמאה:

עשו אותן כשני עדים ועד אחד. ואין דבריו של אחד במקום שנים:

הדא דאת אמר. הולכין אחר רוב דיעות דוקא באשה ושתי נשים דכולן פסולי עדות נינהו בעדות אחרת:

ה"ג ועד אחד כעד ועד אינון וכ"ה בסוטה. וה"פ דינייהו כעד אומר מת ועד אומר לא מת:

מתני' היתה. צרתה בת ישראל לכהן:

תאכל בתרומ'. בחזקת שבעל' קיים ואינה חוששת לעדות צרתה דכשם שאינה נאמנת להתירה לעלמא כך אינה נאמנת לאסרה בתרומה:

וחמותה אסורה. שאין כלה מעידה לחמותה ואע"ג דאמרה ברישא מת בעלי דתו אינה כלתה והויא נכרית אפ"ה לא מהימנא דאמרי' לא בעלה ולא חמיה מת וקאמרה הכי לקלקל חמותה:

גמ' חשודה היא לקלקל עצמה וכו'. טעמא קיהיב למה אינה נאמנת על צרתה כשם שנאמנת על עצמה משום דחשידא לקלקל את עצמה כדי לקלקל גם את חברתה:

ופריך מעתה. שחשודה היא בכך כל מקום שיש צרה אפי' על עצמה לא תהא נאמנת דנימא דמשקרא כדי לקלקל צרתה:

ומשני מתוך שהיא יודעת. שאין דבריה מועילין כלום להתיר צרתה אף היא אומרת האמת שלא לקלקל את עצמה:

ופריך מעתה. שאתה מחזיק דבריה באמת שאינה מקלקלת את עצמה אף על צרתה תהא נאמנת:

חוזר לקלקול הראשון. אם תהא נאמנת גם על הצרה חיישינן שתחזור לקלקול הראשון שתגיד שקר ותקלקל את עצמה כדי לקלקל את צרתה:

ופריך ותהא נאמנת לומר מת חמי. דהא לא תנן לעיל בפרקין במתני' בנשים שאינן נאמנות להעיד אלא חמותה דאמרי קאכלה לעמלי שסופה לירשנה אבל כלה מעידה לחמותה דלא סניא לה:

ומשני לא כן סברוהו למימר. לעיל אמתני' דהכל נאמנין להעידה חוץ מחמותה וכו' כשם שאינן [צ"ל נאמנות עליה כך היא אינה]נאמנת עליהן דאף היא שונאתן דכתיב כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם:

ה"ג תיפתר שהיה חמיה כאן וסיימה. וה"פ שגם חמיה היה שם במקום בנו שהוא בעלה וסיימה ג"כ מן חמיה כדי לאמת דבריה והא דלא מפרש כן במתני' משום דמסתמא דרך הבן להיות אצל אביו:

מתני' נותן גט לכל אחת. אם אינו חפץ לישא את כולן:

גמ' מתני'. דב"מ דמייתי בסמוך אתיא כר"ע ולא כר"ט:

דתנינן תמן. בב"מ פ' המפקיד:

ה"ג אמר לשנים וכו':

נותן לזה מנה ולזה מנה. ולא סגי בהנחת מנה:

שהודה מפי עצמו. הואיל והודה מפי עצמו:

ד"ה היא. אפי' כר"ט נמי אתיא דהתם איירי בבא לצאת ידי שמים ושואל מהב"ד כיצד יעשה להנצל מעונש גזל מורין ליה שיתן מנה לכל אחד שאם יהא מונח עד שיבא אליהו הנגזל מפסיד על ידו ובכה"ג מודה ר"ט:

כאן שיש עדים. מתני' דהכא איירי שיש עדים המעידים שגזל אחד מהן ואינן יודעין ממי גזל והוא עצמו אינו יודע אם גזל הלכך סובר ר"ט דדי בהנחת דמי גזלה ביניהם ובהמפקיד איירי שהודה מפי עצמו שכבר נתחייב בהודאתו לכל אחד א"נ כיון דידע דגזל ה"ל למידק שפיר:

כאן בשותקים. מתני' דהכא איירי שאין הנגזלין תובעין אותו אלא הוא אומר כן מעצמו:

כאן במדברים. מתני' דהמפקיד איירי שתבעו אותו מודה ר"ט שחייב לשלם לכל אחד דה"ל כמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע שמשלם:

כאן בשנשבע. מתני' דהמפקיד איירי שכבר נשבע להנגזל בשקר שלא גזלו ואינו יודע לאיזה מהם דהשתא צריך לעשות השבה מעלייתא לפיכך אפי' לר"ט צריך ליתן לזה מנה ולזה מנה:

ה"ג ר' יוחנן אמר אם בשנשבע היה לו לעשות שליח ב"ד ולמסור ר' יוחנן סובר מימר שליח ב"ד שעשאו גוזל ולא שעשאו נגזל וכ"ה פ' המפקיד. וה"פ אם בשנשבע איירי מתני' למה יתן לזה מנה ולזה מנה יתן מנה אחת לשליח ב"ד שהוא יתן להנגזל שכך תנן ב"ק פ"ט הגוזל את חבירו שוה פרוטה יוליכנו אחריו למדי לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו אבל נותן הוא לשליח ב"ד וקסבר ר' יוחנן הגזלן עושה שליח ב"ד לשלוחו ואפ"ה פטור מכל אונס לכך קשיא ליה למה לא יתן מנה אחת לשליח ב"ד וסגי בכך:

ה"ג רב אמר שליח ב"ד שעשאו נגזל ולא שליח ב"ד שעשאו גוזל. וה"פ הא דפטור הגזלן בשעשה הנגזל שליח ב"ד לשלוחו אז ה"ל השבה מעלייתא כאלו מסרו לידו ממש וה"פ דמתני' לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו של נגזל אבל אם עשה הנגזל שליח ב"ד לשלוחו נותנו לשליח ב"ד אבל בשעשה הגזלן שליח ב"ד לשלוחו הוי [צ"ל לא הוי] השבה לכך מוקי מתני' בשנשבע דהא לא ידעינן הי מינייהו דליעבד שליח לפיכך חייב לשלם לכל אחד מנה:

חייליה דרב. כחו וראייתו של רב מהא דארשב"א דנתינה לשליח ב"ד הוי השבה כשעשאו נגזל ולא כשעשאו גזלן:

ה"ג ואם בשנשבע היה לו לשתוק וכ"ה בב"מ. ובסמוך פליגי אמוראי ממאי ה"ל לשתוק:

היה לו לשתוק ולא להודות. כיון שאינו יודע וכל זמן שלא הודה אינו חייב לעשות השבה מעלייתא:

היה לו לשתוק ולא לישבע. הואיל ואין אדם תובעו:

ה"ג א"ר הילא ואפי' תימר וכ"ה בב"מ. וה"פ ואפי' תימר כר' אסי דפליג אהא דאר"ה בשם ר"ל דאמר לעיל מתני' דהמפקיד כר"ע ודלא כר"ט דאין חילוק בין שותקין בין מדברים ה"מ בגזלה הוא דפליג אבל בפקדון מודה דיש חילוק בין תובעין או שאינן תובעין אלא שמודה מפי עצמו דבתובעין תנן בסיפא דמתני' דהמפקיד שנים שהפקידו וכו' נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח ובמודה מפי עצמו צריך ליתן לכל אחד כפי הפקדון כדתנן ברישא דהך אמר לשנים אביו של אחד הפקיד אצלי מנה נותן לזה מנה ולזה מנה:

דשתק מתגר. מרויח לשון איתגורי איתגר:

דמשתעי מספר. לשון מספריים כלומר נחתך ממנו הראוי לו שאלו שתק והנפקד הודה מפי עצמו היה חייב ליתן לו מאתיים:

ואיני יודע איזה מכם. או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזה מכם נותן לזה מנה ולזה מנה וכדפרישית:

מתני' מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת. דכשיצאה בחזקת היתר לשוק יצאה שהיה לה בן השתא שאמרה מת בעלי ואח"כ מת בני נמי נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

אינה נאמנת. להתייבם לו וחוששין לדבריה דלא תינשא לשוק דשויא נפשה חתיכה דאיסורא לעלמא ולא משתריא בלא חליצה:

ניתן לי בן. והיא יצאה מכאן בלא בן ובחזקת עתידה ליבם:

מת בני ואח"כ בעלי נאמנת. להתייבם דלא מפקא נפשה מחזקתה:

אינה נאמנת. להנשא לשוק בלא חליצה דכי הימנוה רבנן לאשה גבי בעלה משום דדייקא ומנסבא אבל לאפוקי נפשה מיבם לא הימנוה משום דזימנין סניא ליה וחוששין לדבריה דאפקא נפשה מיבם וחולצת ולא מתייבמת:

ניתן לי יבם. שילדה חמותה בן במדינת הים וכשיצאה בחזקת שאין לה יבם יצאה:

מת בעלי ואח"כ מת יבמי. דבתרווייהו קשריא נפשה לשוק נאמנת ומותרת לשוק כחזקתה הראשונה שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

גמ' מאן תנא חוששין לדבריה וחולצת. מדקתני לדבריה משמע לדבריה הוא דחוששין אבל לדברי צרתה אין חוששין בשום ענין להחמיר עליה והיינו כר"ט דאמר לעיל דאוכלת בתרומה ואינה חוששת לדברי הצרה:

הכא אוף ר"ע מודה. כיון שאם לא ניחוש לדברי הצרה ליכא עבירה כלל אבל בפלוגתא דר"ט ור"ע אלו לא ניחוש לדברי הצרה ואכלה בתרומ' איכא עביר':

מה בינה לקדמיתא. אמתני' קאי מ"ש רישא באומרת מת בעלי ואח"כ בני דנאמנת ובסיפא מת בני ואח"כ בעלי דאינה נאמנת:

ה"ג הן דתימר נאמנת כשיצתה מכלל היתר ליבם:

ברישא יצאה בחזקת היתר לשוק הלכך נאמנת משא"כ בסיפא וכדפרישית במתני' ה"ג מתני' אמרה כן שלא עשו זכרים כנקבות דתנינן ואין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו מפני שאין לה בנים הא יש לה בנים נאמן. וה"פ ממתני' איכא למידק דוקא חמש נשים אינן מעידות זא"ז מחמת שנאה אבל זכרים אינן נפסלים לעדות מחמת שנאה דדוקא לייבם אשת אחיו אינו נאמן להעידה דנוגע בעדות הוא אבל אם היה לאחיו בנים היה נאמן להעידה אע"ג דבן חמותה הוא ש"מ בת חמותה היא דאינה נאמנת אבל בן חמותה נאמן:

הדרן עלך פרק האשה שלום