מתני' הבא על יבמתו שוגג. קסבר אשה אחרת היא:

מזיד. לשם זנות ולא למצות יבום:

אפי' הוא שוגג והיא מזידה. לא מבעיא היכא דהיא מכוונה לשם מצוה אלא אפי' היכא דתרווייהו לא מכווני למצוה כגון שהוא מכוין לאשה אחרת והיא מתכונה לשם זנות קנה דאמר קרא יבמה יבא עליה מ"מ:

המערה. שלא גמר ביאתו ובגמ' מפרש:

קונה. וזכה בנחלה ואם בא להוציאה בגט א"צ חליצה:

ולא חלק בין ביאה לביאה. בין ביאה כדרכה לשלא כדרכה:

גמ' אנן תנינן. במתני' תני ר"ח. בברייתא:

הוון בעי מימר. סברוהו למימר:

לא יקנה אלא לדעת. שיאמר בפירוש הריני בועל לשם מצות יבמין:

שבעלו. דיעבד משמע והיינו שבעלו שלא לשם מצות יבמין ואפ"ה קנה:

ולקחה לו לאשה. למה לי דכבר כתיב יבמה יבא עליה לרבות שאם בא עליה שלא לדעתו קנה:

ויבמה אפי' בע"כ. כגון שנתכוין לאשתו ובאו אחרים ותקפוהו ודבקום זה בזה ובא עליה:

אפי' מן הצד. נראה דהיינו כמו יוצא דופן שיש לה נקב בדופן:

ביאה שאינה גמורה. כגון דש מבפנים וזורה מבחוץ א"נ אפי' משמש באבר מת בלא קישוי והראשון נראה דללשון השני קשה הא בעינן ביאה להקים זרע וזו אינה ראויה להקמת זרע:

עד שיהא נראה. אבר התשמיש בין שפתי בית הבושת:

עד שתכנס העטרה. הוא בשר הערוה ואינו מן הגיד עצמו:

זו היא גמר ביאה. והעראה הויא כדאמר שמואל ופליג ר"ח בר בא אהא דאמר סתמא דש"ס בשם ר' יוחנן:

מה אנן קיימין. למאי הלכתא קאר"י זו היא גמר ביאה:

עשה בהן את המערה כגומר. כדתנן בסיפא א"כ מאי נפקא מיניה אי הוי גמר ביאה או לא:

אם בשפחה חרופה. והיינו חציה שפחה וחציה בת חורין כדכתיב והפדה לא נפדתה אם בא עליה בן חורין מביא אשם:

עד שיפלוט. אינו חייב עד שיפלוט זרע כדכתיב ואיש אשר ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש וגו' והיינו ביאה ממש:

שכבת זרע. שנא' בשפחה חרופה היינו דבעינן עד שיפלוט:

אלא. כי קאר"י הכנסת עטרה זו היא גמר ביאה נ"מ לאלמנה לכה"ג וכדמסיק ר' בא בר ממל:

חייב משום חללה. נעשית חללה וכהן אסור בחללה:

חייב משום ביאה. לא יקח:

תמן תנינן. נדה פ' יוצא דופן כל הנשים מטמאות נדה אפילו כשהדם הוא בבית החיצון והעמידוהו כותלי בית הרחם ועדיין לא יצא לחוץ:

עד מקום שהתינוקות יושבות. להטיל מים ונפתח מקצת רחמה:

עד בית השינים. תלתלי בשר יש ברחם כמין שינים:

ומבין השיניים. עצמן כלפנים:

בית הבושת. בית הערוה:

קרוי בית החיצון. וגמר ביאה דקאמר לעיל היינו בית השיניים:

לא קנה. באחת מן הביאות גרועות הללו דתנן במתני' אלא לדברים. האמורים בפרשת יבמין שכתוב בה יבמה יבא עליה דדרשינן מיניה בין בשוגג בין במזיד וכו':

לירש. דכתיב יקום על שם אחיו:

ה"ג ולאסרה לאחיו. אם מת ולו בנים מאשה אחרת או אם הוציאה בגט אסורה לאחיו:

ולהתיר צרתה לשוק. אם יש לה צרה נפטרה בביאתה של זו אע"פ שהיא גרועה:

קונה כל הדברים. מיד אם הוא כהן אפי' הלך למדינת הים ולא בא עליה ביאה גמורה:

מה פליגין. כי פליגי בהעראה אבל אם גמר הביאה אפי' בשוגג או באונס אף שמואל מודה שקנה לכל הדברים:

ה"ג אבל אם בא עליה בבית בעלה וכו'. וה"פ כיון שהכניסה לביתו דבאשה קנה לכל הדברים אפי' בלא ביאה כדתנן בכתובות פ' נערה אף ביבמה קנאה אפי' בביאה גרועה:

מתני'. לעיל פ' החולץ אמרה כן שבכניסה קונה אותה לכל דבר:

כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר. משמע בכניסתה לחופה או לבית היבם דדמיא לחופה ה"ה כאשתו וכ"ש בביאה גרועה בבית בעלה:

מהו שתאכל בתרומה. בביאה גרועה כשהיבם כהן:

אם היתה אוכלת בתרומה בחיי בעלה. כגון שנתאלמנה מן הנישואין מבעלה שהיו ראוי להאכילה:

ואם לאו. כגון שנתאלמנה מן האירוסין או שהיה בעלה חרש:

אינה אוכלת. דלא אלים היבם מן הבעל דבחיי בעלה לא אכלה דאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנוס לחופה:

אפילו לא אכלה אוכלת. דהא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד:

אפי' נראית לאכול. כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה. מתני' מסייעא וכו'. כלומר תניא כוותיה דשמואל ות"כ דר"י:

אינה אוכלת בתרומה. דחרש מדאורייתא אין לו קידושין הלכך אינו מאכיל וכדתנן לקמן פ' אלמנה חרש פוסל ואינו מאכיל:

ה"ג בתוספתא פ"י אם היה פיקח אוכלת חרש אינה אוכלת עד שתכנס לחופה לשם נישואין ותבעל לשם אישות. וה"פ הא דאמרי' אם היה היבם פיקח אוכל' היינו דוקא לאחר נישואי היבם ממש שאוכלת בשבילו אבל קודם נישואין אע"פ שהוא פיקח או לאחר נישואין אם הוא חרש אינה אוכלת ולאפוקי מברייתא השנויה בסמוך שיבם חרש מאכיל אפי' בשהיה גם בעלה חרש:

עד שיחרש וכו' אינה אוכלת בתרומה. דהך חופה לאו חופה היא דגזרינן נשואי חרש אטו קידושי חרש:

אפי' חרש אוכלת. דלא גרע ביאת חרש מביאת שוגג וזנות ואונס שאין מתכוין לקנות ורבייא רחמנא לגבי יבם וזו אע"פ שלא אכלה בחיי בעלה אפ"ה יבם חרש מאכיל ה"ה לביאות הגרועות והיינו כר' יוחנן:

מתני' וכן הבא על אחד מכל העריות. באחת מכל הביאות הגרועות השנויות ברישא:

או. על הפסולות כגון אלמנה לכה"ג וכו'. פסלה לכהונה משום זונה ואפי' באונס דמותרת לבעלה ישראל מ"מ לכהונה פסולה וגרושה אע"ג דפסולה וקיימא לכהונה מ"מ אם היא בת כהן מיפסלא בהך ביאה מתרומה דבי נשא:

ממזרת ונתינה לישראל. לאו אפסולה לכהונה ולתרומה קאי דהא פסולה וקיימא אלא לענין העראה נקט לה למלקי עלה בהעראה כגמר ביאה אלמנה לא יקח. בכה"ג כתיב אלמנה וגרושה וכו' לא יקח ולא יחלל זרעו בעמיו משמע דתרתי בעינן קידושין וגמר ביאה ואז חייב שתים אבל אחדא לא מיחייב:

גמ' יכול אפי' אנס. וגמר ביאתו יהא פטור עד שיהיו קידושין קודם הביאה:

ת"ל ולא יחלל זרעו בעמיו. והרי חילל:

יכול אפי' הערה. יהא פטור:

ה"ג ת"ל לא יחול ולא יחלל אפי' בהערייה. וה"פ ה"ל למכתב לא יחול וכתיב ולא יחלל לרבות הערייה שחייב עליו משום לא יחלל:

עד כדון כר"ע. הניחא לר"ע דדורש בכל התורה לשונות כפולים:

כר' ישמעאל. אלא לר' ישמעאל דאמר דברה תורה כלשון בני אדם ולא דריש כפולי' מנ"ל דחייב בהערייה:

נאמר כאן. בחייבי לאוין דכהונה לא יקחו:

בשאר כל העריות. איש כי יקח אחותו:

עשה בהן את המערה כגומר. דכתיב כי את שארו הערה:

והולד ממזר. דולד חייבי כריתות ממזר הוא ניליף בגז"ש וולד חייבי לאוין דכהונה הוי ממזר:

ליידא מילה. א"כ דהולד הוי ממזר לאיזה צורך כתב קרא דזרע חייבי לאוין דכהונה הוי חלל הא ממזר פסול טפי מחלל שאסור לבוא בקהל ש"מ דחלל הוא דהוי ולא ממזר:

ונאמר להלן לקיחה בשומרת יבם. ולקחה לו לאשה:

ה"ג גמר את הביאה חייב משום ולא יחלל זרעו בעמיו. הלכך לא מצי ר' בא בר ממל לשנויי כר' יוסה דא"כ ולא יחלל ל"ל דאיצטריך ולא יחלל למלקי עלה משום ולא יחלל זרעו:

מתני' מן האירוסין לא יאכלו בתרומה. מפני שנתקדשו קידושי עברה נפסלה מתרומה דבית אביה אם בת כהן היא:

מכשירין. עד שתבעל ותעשה חללה דכתיב ולא יחלל שני חילולין אחד לה ואחד לזרעה וזה דוקא לאחר שנבעלה:

נתארמלו או נתגרשו. מן הכהנים הללו:

מן הנישואין פסולות. דשויוה חללה בביאתן:

מן האירוסין כשרות. דאף הת"ק לא פסלן מן האירוסין אלא בחייהן שמשתמרו' לביאה פסול' אבל מתו לא:

גמ' נאמר כאן הויה. ובת כהן כי תהיה לאיש זר וגו' ולקמן מפרש:

מ"ט דר"ל ור"ש נאמר כאן הוי'. אלמנה לא יקח וקיחה לשון הוי' הוא:

לא מן הדין קרייא. הלא אין להם לימוד אחר אלא מדכתיב כי תהיה לאיש זר והוי' אירוסין משמע:

הכא. ללמד דארוסה בת ישראל אינה אוכלת בתרומה מפרשין כי תהיה לשון אירוסין וכאן באו למילף גז"ש ומפרשין כי תהיה לשון נשואין אלא ודאי טעמייהו דר"ל ור"ש כדפרישית במתני' דמלא יחלל נפקא:

מה טעמון דרבנן. הא לאיש זר כתיב וכה"ג לאו זר הוא:

לאיש המאכיל. כתיב כי תהיה לאיש האי לאיש מיותר דהמ"ל כי תהיה לזר אלא ה"ק כי תהיה אפי' לאיש המאכיל לאשה אחר' אלא שהוא זר לזו שהיא אסור' לו אף זו היא בתרומת הקדשים לא תאכל:

והלא דין הוא. ול"ל לאיש המאכיל:

מה אם בישראל. בת כהן שניסת לישראל:

שאין ביאתו פוסלתה מן הכהונה. אלא מת בעלה מותרת לכהן:

ביאתו של ישראל פוסלתה לבת כהן מתרומה דבי נשא:

שביאתו פוסלתה מן הכהונה. שנעשית חללה ע"י ביאתו:

שאינו מאכיל את אחרות. אפי' נשא אשה כשרה:

נשבר הק"ו. מיפריך הק"ו וצריך ראיה ממקרא לפיכך צרי' הכתוב לומר לאיש יתירא ללמד דאפי' איש המאכיל פוסל:

ה"ג מ"ט לא אר"ל ור"ש אירוסין פוסלין מן התרומה מה עביד לה ר"ל ור"ש משום שהיא ראוי' לאכול או משום שהוא ראוי להאכיל. וה"פ מ"ט מכשירין ר"ל ור"ש באירוסין מספקא לן משום מה אמרו ר"ל ור"ש דמיפרי' הק"ו אי משום שכשמגרשה מן האירוסין לכ"ע ראוי' לאכול כדתנן בסיפ' דמתני' הלכך אף קודם הנישואין אע"פ שמשתמרת לביאה פסולה אוכלת או משום שכה"ג ראוי להאכיל אשה כשרה מאכיל גם אות':

נישמעינ' מן הדא. תא שמע ממתני' לקמן פ' הערל:

ה"ג אם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו. וה"פ הנשואה לכהן ואח"כ נעשה פצוע דכא אם לא בא עליה אחרי כן אוכלת אע"ג שמשתמרת לביאה פסולה והתם אף בבת ישראל שניסת לכהן איירי:

דר"ל ור"ש היא. הך מתני' אתי' כר"ל ור"ש דסברי ארוסה המשתמרת לביאה פסולה אוכלת אף זו כיוצא בה:

אית לך מימר. וכי יש לך לומר הכא הטעם משום שהיא ראויה לאכול דהא בבת ישראל נמי איירי ועוד נשואה היא ואין אוכלת בתרומה דבי נשא אא"כ שבה אל בית אביה אלא הטעם משום שהוא ראוי להאכיל לעבדיו ושפחותיו ה"נ משום שראוי להאכיל לאשה כשרה:

לאו דוקא מן הנשואין הא דמכשרו ר"ל ור"ש באירוס לאו דוקא שאינה נאסרת עד שתהא נשואה ממש אלא בבעילה תליא מילתא כל שנבעלה לכהן נעשית חללה ואסור' בתרומ' ואפי' נתארמלה או נתגרשה מן האירוסין ואם לא נבעלה אפ' ניסת מותרת בתרומה:

מתני' לא ישא את הבוגרת. דכתיב והוא אשה בבתוליה יקח פרט לבוגרת שכלו בתוליה:

גמ' אלמנה לא יקח. משמע בין מן האירוסין וכו' גרושה סתמא כתיב משמע אפי' מן האירוסין וקמ"ל דלא ילפי' אלמנה מתמר דהוי' מן הנישואין אלא אמרי' אלמנה דומיא דגרושה:

בוגרת כלו בתוליה במעיה. וקורא אני בה והוא אשה בבתוליה יקח:

בוגרת עברו ימי הנעורים. וילפינן בתולה מנערה המאורסה דדוקא נערה משמע:

ה"ג אחות מוכת עץ. וה"פ אחות כהן שהיתה מוכת עץ ומתה:

לא יטמא לה דבטומאת כהנים כתיב ולאחות הבתולה וילפינן מכ"ג כל שאינה ראוי' לכ"ג אינו מטמא לה:

יאות. שפיר קאמרו ר"מ ור"ש על דעת התנאי' דבסמוך דתני ושוין שלא יקח מוכת עץ דלתנאי דמחלפין ור"ל ור"ש מכשירין במוכת עץ קשיא מ"ט דר"ש דאמר שאינו מטמא למוכת עץ אלא גם להנך תנאי קשיא מחלפה שיטתון דרבנן:

תמן. באונס כתיב כי ימצא איש נערה בתולה ותפשה וגו' ודרשי' נערה ולא בוגרת בתולה ולא מוכת עץ:

והכא אינון אמרין הכין. דהכהן מטמא למוכ' עץ והכא נמי כתיב בתולה:

כל מדרש בעניינו. כלומר הכא מענינו דקרא והתם מענינו דקרא:

תמן. גבי טומאה:

פרט לאנוסה ומפותה. אחותו שנאנסה או שנתפתתה דלאו בתולה היא:

ה"ג או יכול שאיני מוציא וכו'. שאף היא אינה בתולה:

את שהיתה בידי איש. שנאבדו בתוליה ע"י איש הלכך אמרו רבנן דמטמא לה אבל בכה"ג לא כתיב אשר לא היתה לאיש בעינן בתולה ממש ולא מוכת עץ:

לרבות את הארוסה. דסד"א אשר לא היתה פרט לארוסה שהיתה לאיש דהוי' קידושין משמע:

ה"ג תמן אינון אמרין הקרוב ולא ארוס' אליו לא גרושתו והכא אינון אמרין הכין וכ"ה בחי' הרשב"א וה"פ בפ' נחלות כתיב לשארו הקרוב אליו ודרשו רבנן הקרוב ולא ארוסה שאין הארוס יורש ארוסתו וכתיב אליו ללמד שאם מתה לאחר שנתגרשה אין הבעל יורשה והכא באחותו דרשינן הקרובה לרבות ארוסה:

אחותו לעולם היא בפנים. לעולם מוקמינן לה אחזקת קמא שמטמא לה עד שתצא לחוץ מרשות האב בבירור הלכך מרבינן ארוסה שמטמא לה:

ארוסתו. לעולם הוא חוץ מרשות בעלה עד שתיכנס לחופה:

אנוסתו ומפותתו. של הכ"ג עצמו:

לא יכנוס. דכתי' בתולה יקח בשעת ליקוחין תהיה בתולה:

מוציאין מידו. דזו ודאי בעולה היא:

לא ישא את הקטנה. דכתיב בתולה מעמיו יקח אשה ולא קטנה:

ופריך וממאנת לאו קטנה היא. בתמי' הא גדול' אינה בת מיאון. ומשני ממתינן לה עד שתגדיל. דסד"א לגרושה או לאלמנה דמיא קמ"ל דשריא לכה"ג כשהיא גדולה אע"ג שמיאנה כשהית' קטנה ובמיאנ' מאירוסין איירי:

ה"ג ודכוותה אירס את האלמנ' ונתמנה להיות כה"ג לא יכניס קורא אני וכו'. וה"פ כל זמן שהיא קטנה לא יכנוס דכתיב אשה ולא קטנה אבל אלמנה מרבינן מדכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ואשה קרא יתירא הוא למדרש מיני' דלפעמים נושא אשה והיינו כשאירס אלמנה עד שלא נתמנה:

שאל וכו'. אמתני' קאי דתנן ומינוהו המלך ולא תנן ונתמנה אלא ש"מ שע"פ פעולה מינוהו המלך אע"פ שלא הסכימו אחיו הכהני' והיינו שמתה אמה של מרתא שאל יהושע בן גמלא ממרתא מהו להושיב אמה בקברו' אבותיו לקברה שם:

פיריו. חפירותיו:

שמעת. מרתא ונתרצי' לכך השומע סבר מדנתרצית לקבור אמה בקבר משפחתו מסתמ' נתקדש' לו ודעתה שגם אמה תקבר במקום שתקברנה בעלה וע"י כך יצא שמה בעיר מקודשת:

ותניא. סוף מסכת גיטין:

ה"ז מקודשת. וצריכה גט והיתה אשה גדולה ובושה לקבל גט ועייל' תרקב' דדינרי למלך שימנ' לו לכה"ג וניסת לו:

אף ב"ש מודה בה. אהא דתנן במתני' שומרת יבם וכו' עשה בה מאמר לא יכנוס אתיא אפי' ב"ש דאמרי מאמר קונה ומשייר כדמסיק לעיל פ"ד אחין מודי הכא שלא יכנוס שהרי לא קנה קנין גמור קודם שנתמנה ולא דמייא לאירוסין דאלמנה:

ואף ר"ש. דאסיקנ' לעיל ריש פ"ב דמספקא ליה אי מאמר קני או לא מודה הכא דלא יכנוס דדלמא לא קני נמצא עובר על דברי תורה:

ולא כר"ל בן ערך. אבל כרלב"ע לא אתיא מתני' המאמר קונה קנין גמור ביבמה. דכיון שקונה קנין גמו' עדיף מאירוסין דאלמנה ולמה לא יכנוס:

אומר לו עבור על ד"ת. בתמי' הא כיון דחליצה קנין גמור הוא ה"ל ככונס יבמתו ועובר על לאו דאלמנה לא יקח:

מתני' אא"כ יש לו אשה ובני'. דמצוה על פריה ורבי':

אלא גיורת ומשוחרר'. דביאת עכו"ם ועבד פסלה:

ושנבעלה בעילת זנות. כגון חייבי לאוין או חייבי עשה וכ"ש חייבי כריתות ומיתת ב"ד אבל הבא על הפנויה לא עשאה זונה:

גמ' הא ישראל וכו' מותר בה. לישא איילונית:

עוד הוא אסו' בה. הא גם ישראל אסור בה דאטו כהנים מיפקדי אפרי' ורבי' ולא ישראל:

ה"ג אלא בגין דתנינן בתרה ר' יהודה אומר אף מי שיש לו אשה ובני' אסור באיילוני' שהיא זונה האמורה בתורה וחכ"א אין זונה וכו' וכולהון לכהן וכו'. וה"פ אלא בשביל דתני בסיפא רי"א וכו' שהיא זונה האמור' בתורה ופליגי חכמים עליה וזונה לכהנים היא אסורה ולישראל שריא לפיכך תני אף ברישא כהן:

בין שורותם יצהירו. אדור המבול קאי ודרך רמז דריש לקרא על עניני זנות דסיפ' דקרא ויקבי' דרכו ויצמאו שבעלו שלא לעשות פרי וכן דריש נמי רישא בין שורותם יצהירו ולא יפנה דרך כרמי' שכל השורות שבתוכו אינן אלא להוציא פרי וכתיב בדור המבול ומלאה הארץ זימה ש"מ דכל בעילה שאינה לבנים ה"ל בעילת זימה וזנות וכר' יהודה:

הזנו ולא יפרוצו. לשון פריה ורביה כדכתיב ויפרוץ לרוב ומדנקט הזנו ש"מ כל שאין בעילתו לשם בנים זנות מיקרי:

שהי' מתעדן בגופה. ובעלה בענין שלא תלד כדי שלא להכחיש יפיה וצלה היתה לו להוליד ממנה בנים:

הגע עצמך. לדבריך כל שאינה ראוי' להוליד אסורה לכהן משום זונה א"כ עקרה וזקינה יהיו אסורי' לכהן וזה לא שמענו ואקטנה לא פריך דעתידה להוליד:

הדא אמרה. מדר"א שמעינן דוקא הבעילה שלא לשם אישות עשא' זונה אבל לשם אישות לא הוי בעילת זנות הלכך כה"ג שקידש בתולה בביאה מותרת לו וכ"ש דאינו חייב עליה משום זונה ולא אמרי' גמר ביאה הוא דקונה ובתחלת ביאה נעשית בעולה ובגמר ביאה עובר עליה:

מתני' בש"א שני זכרים. בגמרא מפרש טעמייהו:

אינו רשאי ליבטל. אלא או יגרשנה או ישא אחרת עליה:

מותרת לישא לאחר. אפי' אין לו בנים ולא אמרי' דלמא עקרה היא אלא אמרי' שמא הראשון לא זכה להבנות ממנה:

אבל לא האשה. בגמרא מפרש טעמא:

גמ' שנאמר במשה גרשום ואליעזר. וכיון שהיה לו שני בני' פירש מן האשה:

מברייתו של עולם. אדם וחוה:

לכן צריכה. לא נצרכא אלא הא דאמרי ב"ה זכר ונקבה היינו אפי' בזכר ונקבה וכ"ש בשני זכרים דקיים פריה ורביה:

דלכן. דאל"כ ה"ל הך פלוגתא דבית שמאי ובית הלל דמתני' מקולי בית שמאי ומחומרי דבית הלל דלבית שמאי סגי בשני זכרים ולב"ה לא יצא בשני זכרים:

בני בנים כבנים. אם מת הבן או הבת והניחו בנים הרי הן כבנים כדמסיק בסמוך:

ה"ג בן בן ובת בת עולין וכו'. והא דקאמר בני בנו' אינן כבני' היינו בנים זכרים א"נ ה"ג בן בן ובת בן עולין בת בת ובן בת אינן עולין וכ"נ עיקר וה"פ לעולם בני בני' כבנים אפי' בנות הבני' ובני בנות אפי' זכרים אינן כבני':

איילונית והסריס וכו' אינן עולין. דלשבת יצרה בעינן והנך אינן ראויין לשבת:

טעמא. דהך תנא דמתני' דקאמר אם שהה עשר שנים אינו רשאי לבטל דיליף ליה מאברהם:

מקץ עשר שנים וגו'. בא על הגר:

צא שנים. ששהה עם שרה בח"ל שאינן עולין מן המנין דדלמא משום עון ח"ל היו עקורים:

ותני כן. ותניא נמי הכי דתלינן בכל דבר שאפשר שמנעה מבנים:

לרביעי ולחמישי אין לה כתובה. דבתלתא זימני הוי חזקה:

לשלישי עצמו אין לה כתובה. דבתרי זימני הוי חזקה:

מה. שיחזרו הראשוני' לתבוע ממנה הכתובה שנתנו לה דאיגלי מילתא למפרע דמקחם מקח טעות דאיהי גרמה המניעה או דלמא מצית אמרית השתא הוא דכחשי:

ופשיט יכולה היא לומר עכשיו נעשי' עקרה ולא בזמן הראשון ואין מוציאין ממון בספק:

מהו תחזור על הרביעי. לתבוע ממנו כתובתה דהא חזינן דממנו הוא. ופשיט אומרי' לה שתיקותיך יפה מדיבוריך. דמצי אמר לה אנא אדעתא דהכא שאפשר לך להוליד לא גרשתיך נמצא הגט בטל ובניה ממזרים:

שלישי' לא תיבעל. דבתרי זימנא הוי חזקה א"כ הרי היא מוחזקת לראות דם מחמת תשמיש ואסור' להבעל שלישית:

הוון. סברוהו למימר הנך תנאי נמי פליגי אי תרי זימנא הוי חזקה או תלתא זימנא בעינן:

מודו הוא הכא שלא ימול מפני סכנת נפשות. וחמיר' סכנתא מאיסורא:

הניחוהו לאחר זמן. המתינו לו עד שיפול בו דמו דאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש חוץ משלשה דברים ודמו של זה היה נבלע בין עור לבשר והדם הוא הנפש ומתוך שאין בו חיות הוא מת במכה קלה:

רוחא חנקת בני דהאי איתתא. ע"י צער שמת בנה נעשית עקר' כלו' אתיליד בה כחישות' לפי שעה כדאמרי' לעיל דתלינן בכל דבר:

טעמא דהן תנא. דפליג אר"י בן ברוקה:

וכבשה כתי'. מי שדרכו לצאת למלחמה ולכבוש הוא דחייב בפרי' ורבי' והיינו האיש אבל לא האשה:

אם תובעת. אשה שאין לה בנים שיגרשנה בעלה ותנשא לאחר:

הדין עמה. וכופין אותו להוציא ודוקא בבאה מחמת טענה מי לא בעי האי איתתא חוטרא לידה ומרא לקבורה אבל אם לא תבעה אם יש לבעלה בנים מאשה אחרת אין כופין אותו להוציאה בשבילה שלא קיימה פרי' ורבי' דלי' הלכתא כריב"ב:

ה"ג כהדא דתנינן וכו'. וה"פ כיוצא בזה אירע להנך תרי אמוראי בענין אחר:

דתנינן תמן. סוף מסכת תענית:

לעקור ט' באב. משמע לגמרי רצה לעקרו דבזמן דאין שלום ואין צרה תליא ברצון ואין בזה מבטל דברי ב"ד חבירו שכך התנו מתחלה דברצון ב"ד הדבר תלוי:

עמך הייתי. כשאמר ר"ח דבר זה ולא כך אמר אלא ט"ב שחל בשבת היה ורצה לעקו' שלא יצומו למחר דהואיל ונדחה ידחה לגמרי:

א"ל ידחה למחר. דהא בליל עשירי באב נשרף ההיכל כולו:

טובי' השני'. שלומדי' מן הרב בפע' אחת מן האחד שלומד אצל הרב לבדו דשנים מזכירין זה את זה דברי הרב כגון הכא שהזכיר ר' בא בר זבדא את ר"ל והתם הזכיר ר"ל את ר' בא וע"י כן ניצולו שניהם מן הטעות וכיוונו אל האמת:

הדרן עלך הבא על יבמתו: