מתני' אלמנה לכה"ג. עבדי מלוג. מה שאשה משיירת לעצמה ואינה כותבת בכתובת' נקראי' נכסי מלוג שהבעל מולג אותן נכסים כמליגת התרנגולים מפני שהוא אוכל פירות מאותן נכסים ואם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה ונכסי צאן ברזל הן הנכסים שהכניסה לו ומה שהוסיף הוא לה וכתבו בכתוב' סך הכל קבל עליו פלוני כך וכך בכתוב' ולכך נקראי' צאן ברזל שהקרן קיים כברזל שאם מתו חייב הבעל לשלם ולפי שהיו רגילים לשום הצאן לרועה והי' חייב באחריותן כפי השומא אפי' אם מתו לפיכך נקראו גם הנכסים שהבעל מקבל עליו אחריותן נכסי צאן ברזל:

עבדי מלוג לא יאכלו. לפי שהן שלה והיא חללה:

בת ישראל שניסת לכהן. אפי' עבדי מלוג יאכלו דהיינו קנינו שקונה הכהן ובגמרא יליף דהקניין שקנה הכהן אוכל בתרומה:

גמ' שנשא אשה. או קנה לו עבדים:

מנין לאשתו. בת ישראל שנישאת לכהן וקנתה עבדים מנכסי מלוג שלה או עבדיה שקנו עבדים שיאכלו בתרומה:

קנין כספו. קרא יתירא הוא ודרשינן הכי כהן כי יקנה קנין נפש יאכל בו והיינו עבד של כהן שקנה עבד אף הוא יאכל בתרומה:

הם יאכלו. קרי ביה הם יאכילו קנין כספו של כהן הם יאכילו לאחרי' וקנין כספו דמיותר איצטרך לדרשא אחרינא א"נ מכח יתורא דקנין כספו דריש יאכילו:

היא מתני'. איירי הך ברייתא:

קנינו. של עבד לבדו הוא ואין לכהן קנין בגויה ולמה יאכלו בתרומה:

כל הקודם בהן זכה. דשל עבד הן והרי הן כנכסי גר דהפקר הן וכל הקודם בהן זכה:

והכא. במתני' תנן עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה קשיא לי' אמאי לא יאכלו בתרומ' לאו קנין קניינו הוא בתמיה הא אשה זו אע"ג דאסורה לו מ"מ קניינו היא ועבדי מלוג קנין קניינו הן:

הראוי לאכול מאכיל. לכך כתיב יאכלו ללמד הנקני' לכהן כשהן אוכלי' יאכילו לאחרי' אבל כשהן אינן אוכלי' אינן יכולי' להאכיל לאחרי' ואלמנה לכה"ג היא עצמה אסורה מלאכול הלכך גם עבדי' לא יאכלו:

משום קנס. מדאורייתא מיכל אכלי ורבנן קנסוה שלא יאכלו כי היכי שתתן על לבה אני איני אוכל ועבדי אינן אוכלין כזונה היא אצלו ותצא ממנו:

מה נפיק מן ביניהון. מאי בינייהו:

עבד שהוא ערל. שאסור לאכול בתרומה דלא עדיף מכהן ערל א"נ בגז"ש ילפי' מפסח שערלות פוסל בתרומה ואותו עבד ערל קנה עבדים:

אין כאן קנס. לא שייך הכא קנס דאיירי בשהוא אנוס וא"א למול הלכך עבדיו אוכלים בתרומה:

בעבדי צאן ברזל פליגין. ר"ל ור"י כדמסיק בסמוך:

מכרן. בכה"ג נשא אלמנה איירי אם מכר עבדי צאן ברזל שלה אינן מכורין א"נ בכל אדם איירי אם מכר מנכסי צאן ברזל של אשתו אינן מכורין ופי' זה נראה:

אוכלין בתרומה. אפי' נישאת לכהן באיסורא והיא אינה אוכלת אפ"ה עבדי צ"ב אוכלין ש"מ דשלו הן ואיך קאמרת דאינן מכורין:

א"ל הרי עבדי מלוג. כהן שנשא כשרה לכ"ע עבדי מלוג שלה אוכלין בתרומה ואם מכרן אינן מכורין ש"מ שאין הדבר תלוי באכילת תרומה דאע"ג דאוכלין בתרומה אפ"ה אינן מכורין:

ומשני משלך נתנו לך. בשלמא עבדי מלוג בדין היה שלא יאכלו בתרומה דאינן קנין כספו אלא חכמים אמרו בעל אוכל פירות נכסי אשתו והרי הן כשלו לפיכך יאכלו בתרומה והם אמרו נמי אע"פ שאוכלין בתרומה מ"מ מכרן אינן מכורים אבל נכסי צאן ברזל דמדאורייתא אוכלין בתרומה למה לא ימכרן:

מתני' וכו'. כלומר תניא כוותיה דר"ל ות"כ דר' יוחנן:

יוצאין בשן ועין לאשה. אם סימת עינו:

אבל לא לאיש. אם סימא את עינו דלאו דידי' הוא:

קל הוא בשחרור. אע"ג דלענין מכירה אינו מכור לענין שחרור יוצא הוא לחירות:

אפותיקי. אפה תהא קאי כלומר לא יהא לך פרעון אלא מזה:

אינו מכור. וב"ח גובה הימנו:

שיחררו משוחרר. אם שיחררו הלוה יצא לחירות והמלוה גובה ממקום אחר הרי שהקילו בשיחרור:

אינן בדין יום או יומיי'. יעמוד אלא דינו כאלו הכה עבדו של חבירו ואפי' חי מעת לעת אחר שהכהו ואח"כ מת מחמת המכה חייב עליו:

בין לאיש בין לאשה. לא לאיש כיון שאינו יכול למכרן ולא לאשה הואיל והבעל אוכל פירו' ומדאינן בדין יום או יומיים אף לאיש ש"מ אם מכרן אינן מכורין:

מה פליגין. מיבעיא ליה במאי פליגי ר"ל ור"י אי בשמכרן הבעל לעולם אפי' כשימות הוא תחלה פליגי או דלמא אפילו בשמכרן כל ימי חייו ולכשימות יחזרו לה נמי פליגי:

ה"ג א"ת בשמכרן לעולם אבל מכרן לשעה ד"ה מכורין א"ת בשמכרן לשעה אבל מכרן לעולם ד"ה אינן מכורין. וה"פ אם נאמר בשמכרן לעולם פליגי א"כ בשמכרן לשעה אף ר"י מודה שהן מכורק וא"ת בשמכרן לשע' פליגי א"כ בשמכרן לעולם אף ר"ל מודה דאינן מכורין:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

מכר'. הבעל או הלוה אם מכרו להשדה:

הלוקח יחוש לעצמו. שמא לא תמות האשה בחיי בעלה או שמא לא ישלם הלוה למלוה נמצא מקחו בטל שאם אין להם להאשה ולבע"ח לגבות מבני חורין יטרפו את זו אע"ג שבשע' שלקח' היו שם בני חורין אפ"ה לא מצי למימר הנחתי לך ב"ח לגבות הימנו כיון שעשה לשדה זו אפותיקי משא"כ בלוקח סתם שדה כשיש שם עוד בני חורין כפי החוב או כתובת אשה ליכא למיחש מידי שיאמר להם הנחתי לכם מקום לגבות:

שתהא אשתו מחזרת. לאחר מותו על בתי דינין לדון עם הלוקחי' ולא תדע על מי לחזור מי קנה ראשון ומי אחרון ומסתמ' על מנת כן נישאת לו שתהא אחריות כתובתה על שדה זו הלכך אינה מכורה:

אמרו. בני הישיבה אתיא דר"ל דאמר בנכסי צ"ב אם מכרן מכורין כרבנן דס"ל הא דלא ימכור נכסי צ"ב הטעם שלא תצטרך לחזור על ב"ד להוציא את שלה מן היורשין ור"ל דאמר מכורין ש"מ בדיעבד לא חיישי לכך היינו כרבנן ור"י דאמר אינן מכורין כרשב"ג דאין אדם רוצה שתהא אשתו מחזר' על ב"ד וע"מ כן נישאת שלא ימכור נכסי צ"ב שלה:

הוי. ש"מ בשמכרן לשע' פליגי ר"ל ור"י דהא רבנן ורשב"ג נמי במכרן לשעה פליגי דמודה ת"ק שהלוקח יחוש לעצמו:

וולד בהמת מלוג. נפלה לה בהמה בירושה וילדה הרי הוא לבעל דאף אם תמות אין הקרן כולו כלה דאיכא שיור עור' והא דתנן במתני' ואם הותירו הותירו לה היינו שהשביחו הן עצמן כגון שנתיקרו או שהגדילו:

וולד שפח' מלוג לאשה. דחיישינן שמא תמות השפחה ונמצא כליא קרנא:

כולד שפחת מלוג. דחייש למיתה ועורה לא הוי שיור שאם היה רוצה לשחטה אינו יכול ויותר נראה דה"ג חנני' בן אחי יהושע אומר וולד שפחת מלוג כוולד בהמת מלוג וכ"ה בבבלי כתובות פ' האשה וכ"מ בסמוך מהא דמותיב שמואל לרב וטעמא דחנני' דלא חייש למיתה:

הוון ידעין. שר' יוחנן סובר כחנני' בן אחי ר"י לכך קאמר אם מכרן אינן מכורין דהן של אשה לעול' ולגירסתי בסמוך אתיא כפשטא דאר"ל דר' יוחנן אמר הלכתא כחנניה:

רב ושמואל. פליגי:

רב אמר הלכה כרבנן. דאת אמר וולד שפחת מלוג לאשה. ש"מ דס"ל דלשבחא דאתא מעלמא דמי ולא תקינו לי' רבנן לבעל:

מעתה לא יטול הבכור פי שנים. אם הניח להן אביהן פרה וילדה לאחר מיתת אביהן ותניא הניח להן אביהן פרה וילדה בכור נוטל פי שנים והובא' בבבלי פ' יש נוחלין דף קכ"ג:

ומשני הגע עצמך. אמור לנפשך אם הכניס' בהמו' כשהן קטנים והגדילו מי לא מודה שהשבח הוא לאשה ולדברי הכל בכור נוטל פי שנים בשבח זה דה"ל שבחא דאתי ממילא אלא ודאי שאין לדמות נכסי מלוג דאשה לחלק בכור:

הכניסתן. לעבדי' כשהן קטני' והגדילו ונעשו נערים נוטלתן כמו שהן:

הכניסה לו שני כלים. בכתובתה:

היה אחד יפה ככתובתה. שהשביחו הכלים ועמדו כפלים ממה שהיו בשעת נישואין:

נוטלתן בכתובה. והשני שלו דברשותיה אשבחו:

וחורנה. ואידך:

ואפי' היה יפה א' ומחצה ככתובת' וכו'. וה"ה אפי' יפה אחד בכתובתה נמי נוטלת השני לפי שלא עלת על דעת וכו' אלא נקט אחד ומחצה לפי דפליגי בה ר"ה ורנב"י:

מתני' אמרה כן. תניא נמי הכי:

הכניסתן בדמים. ששמו כלי' שהכניסה בדמי' כדתנן במתני' בכתובות פ"ו:

נוטלתן בדמי'. והא ודאי בשהשביחו איירי דאל"כ פשיטא שנוטלתן בלא דמי' שהרי הן שלה:

מלוג מלוג. כענין מליגת התרנגולי' שתולשין הנוצות והגוף קיים כך הבעל אוכל פירות והקרן קיים לה ואין לו רשות לכלותו:

תמן תנינן. בכורות פ"ב:

המקבל צאן ברזל מן העכו"ם. כגון שיש לו מאה צאן אומר לו הרי הן עשויות עליך במאה דינרין וולדו' חלבן וגיזותן שלך ואם מתו חייב אתה באחריותן ואתה מעלה לי סלע בכל אחת משלך באחרונה הכי מפרש לה בירוש' פ' איזהו נשך:

הוולדו'. של אותן צאן ברזל כשנתגדלו וביכרו פטורין מן הבכורה:

וולדי וולדו'. של צאן ברזל שביכרו ונתנו הבכורו' שהן רביעית לצאן ברזל לכהן:

תמן. בבכורות את אומר הוולדו' לראשון. לבעל הצאן שהוא העכו"ם לפיכך פטורין מן הבכורה:

והכא. בצאן ברזל דמתני' את אמר הוולדות לשני שהוא הבעל דע"כ לא פליגי רבנן וחנני' אלא בוולדות בהמות מלוג אבל בוולדות צ"ב לד"ה הרי הן של בעל:

תמן. בבכורות ע"י שעיקרו שגוף הבהמות הן של עכו"ם הלכך גם הוולדות נקראי' על שמו:

ברם הכא. אבל כאן ע"י שעיקרו לשני שהרי א"צ להעלו' לה מס מהן גם לפעמי' הגוף שלו שאם מתה בחיי הבעל הוא יורשה הלכך הוולדות שלו:

מתני' לא יאכלו עבדיה בתרומה. בגמרא מפרש:

שהעובר פוסל. אם בת כהן לישראל היא והניחה מעוברת ואין לה בן אחר פוסלה מלאכול בתרומה דבית אביה:

ואינו מאכיל. בת ישראל לכהן והניחה מעוברת אין כח בעובר להאכיל את אמו ועבדיו בתרומה:

אף בת כהן לכהן וכו'. כיון דאמרת שאינו ילוד אינו מאכיל אף בת כהן לכהן אין העבדים אוכלים בתרומה מפני חלקו של עובר שהרי גם עבדיו הם ואינן אוכלין אלא בשבילו והרי אין בו כח להאכילם:

גמ' כיני מתני'. כן היא מתני' לא יאכלו עבדיו בתרומ':

דלכן. דאל"כ אלא כדתנן במתני' דעבדיה לא יאכלו בתרומה קשיא היא אוכלת בתרומה למה לא יאכלו עבדים בשבילה:

אם מזו. מכאן אין ראיה דאיכא למימר אף היא לא תאכל כשהיא מעובר':

לא דר"י פליג. על ר"א אלא מוד' ר"י דעבדיה יאכלו בתרומה אלא ה"ק מכאן אין ראיה די"ל אפי' היא לא תאכל אבל לדינא מודינא לך:

אתא עובדא. מעשה בא לפני ריב"ל במעוברת אם תאכל היא או עבדיה:

האיך הציבור נוהג. אף אתה נהוג כך:

ולא דבר הלכה זו. ולאו דוקא דין זה אלא כל הלכה שהיא רפוי' ביד ב"ד ומסופקי' בה סמכינן אציבורא איך הם נוהגי' כך עבדינן עובדא:

ואנן רואין דנוהגין הציבור שאין עבדיה אוכלין בתרומ' כשהיא מעוברת:

ה"ג הדא אמרה אין העובר פוסל וכו'. וה"פ מדתנן במתני' לא יאכלו עבדיה בתרומה אבל היא עצמה אוכלת זאת אומרת שאין העובר פוסל את מי שהיה ראוי לאכול בחיי אביו:

ולא מאכיל. את עבדיה שקנת אמו עכשיו לפי שלא היו ראויין לאכול בחיי אביו:

ה"ג תני ר"י בר יוסי משום אביו:

היה בת. זה שמת והניח אשתו מעוברת אם הניח בת ובן ונכסי' מועטי' דתקנת חכמים היא הבנות יזונו והבני' ישאלו על הפתחי' אוכלין העבדי' ממ"נ אי האי דמעברא בן הוא לא עדיף מזה שהוא בעולם שאינו נוטל כלום אי בת היא כל כמה דלא נפק' לאויר העול' לא תקינו לה רבנן מזונות:

ר"א בשם ר"י. פריך אפי' הניח בן למה לא יאכלו בתרומה:

שכן היה ראוי' לתופסן. לעבדיה למזונות כדאמרי' בכתובות פ' אלמנה אפי' תפסה אלף זוז למזונותיה אין מוציאין מידה:

ה"ג ראוי' היא לתבוע כתובתה ולאבד מזונותי'. וה"פ כיון שאם תובעת כתובת' אין לה מזונות נמצא מה שתפסה צריכה להחזיר והרי הן מעכשיו בחזקת הבנים ויש לעובר חלק בהן ואינו מאכיל:

ה"ג וקשיא תרומה מדבר תורה וכו'. וה"פ איך יאכלו עבדיה בתרומה אם יש שם בן ובת ונכסי' מועטין הא תרומה מדאורייתא אסורה לזרי' ומזין הבנות שאינו משל אביהן לאחר מיתתו אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא הכל לבנים ואף לעובר יש לו בו חלק ואינו מאכיל מדבר תורה:

ומשני מאליהן קבלו עליהן המעשרות. בימי עזרא דכתיב בעזרא ובכל זאת אנחנו כורתי' אמנה וגו' ואת ראשית עריסותיכם תרומתינו וגו' נביא לכהנים הרי שע"י כריתות ברית חייבו עצמם לתרומו' ומעשרו' ולא מדין תורה דבעינן שיהיו כל יושביה עליה והארץ ביד ישראל ואין עליהם שום מלך ושר מהאומות:

ה"ג אשכחת אומר ריב"י פליג על אביו. וה"פ נמצאת אומר ריב"י דסובר מעשרו' בימי עזרא דאורייתא כדמסיק חולק על אביו דהא דאמר בשם אביו הבת מאכלת אוקימנא לה כמ"ד מעשרות דרבנן:

ה"ג נמנו על אויר אשקלון וטיהרוה וכ"ה בשביעית. וה"פ נמנו שאין אויר אשקלון מטמא כאויר ח"ל שאשקלון היה סמוך לארץ ישראל ואין ביניהן מקום טמא ושנינו בתוספתא דשביעי' ארץ העמים אם יכול לכנוס בטהרה טהורה:

ה"ג לסידקי של אשקלון. והוא שוק של מוכרי תבואות:

ולוקחין חטי'. בשביעי' או בשאר שני שבוע ולא חשו לעשרן:

ה"ג וטובלין ואוכלין את פסחיהן לערב. וה"פ היו טובלין משום דבשעת הלקיחה היו עכו"ם נוגעין בהן אבל אין חוששין משום טומאת ארץ העמים להצריך שלישי ושביעי כנוגע במת:

לפוטרו מן המעשרות. כדאר"פ בן יאיר שאין מעשרות נוהג בו:

ומשך ריב"י את ידיו. להסכים עמהן לפטרה מן המעשרות אע"פ שאמר רפב"י:

שהיה מסתמיך. בידיו על ר"א בן הקפר:

ה"ג א"ל בני למה לא אמרית לי למה משכת את ידיך והייתי אומר לך. כך היה ריב"י אומר לר"א בן הקפר:

ה"ג ועכשיו אני אומר לך אתמול וכו'. ועכשיו שלא שאלתני אני אומר לך מעצמי אתמול נמניתי עמהם לטהרה מפני שטומאת ארץ העמים דרבנן והם אמרו שטמא והם אמרו שספקו טהור א"נ הם אמרו כל שאין פסק בין ארץ העמים לא"י אוירו טהור והיינו דקאמר אני טמאתי ואני טהרתי כלומר שניהם מדרבנן:

ועכשיו. שאיני רוצה להסכים עמהם אני אומר לך הטעם המעשרות דאורייתא ושמא נתכבשה אשקלון בכיבוש הארץ נמצא שחייב במעשרות מדבר תור' וה"ל ספיקא דאורייתא איך אני מתיר ספק דאורייתא ש"מ דס"ל מעשרות דאורייתא נמצא שחולק ריב"י על אביו:

ה"ג מאימתי היא טמאה משום ארץ העמים ר' סימון בשם ר"י משתשהא ארבעים יום. וכ"ה בשביעי'. וה"פ מאימתי אשקלון מטמאה משום ארץ העמים משישהא הנכרי במדור מ' יום הוא דטמא משום מדור העכו"ם כא"י אבל טומא' ארץ העמים אין בה וכ"פ הר"ש ודלא כהרא"פ ומייתי לה הכא אגב שיטפא דסוגיא דשביעית:

אשכח תני. בתר הכי מצא ברייתא מפורשת דתני בשם ר' יוסי מאליהן קבלו המעשרות ואינן אלא מדרבנן:

ואמר. יפה א"ר יוסי לעיל אם היתה בת מאכלת בתרומה דס"ל תרומות ומעשרות בזמן הזה דרבנן הלכך מזון הבנות אף שהוא דרבנן דוחה תרומה דרבנן:

ה"ג רשב"י אומר היו שם זכרי' מאכילין נקבות אין מאכילו' הי' שם זכרי' מאכילין שהוא שני ספיקו' ספק זכר ספק נקבה ספק בן קיימא ספק אינו בן קיימא שתי ספיקות מד"ת להקל נקבות אינן מאכילו' שהוא ספק א' ספק בן קיימא ספק אינו בן קיימא מה נפשך זכר וכו'. וה"פ אם יש זכר בבנים אוכלים העבדים בשבילו ולא חיישינן לחלקו של עובר דיש כאן שני ספיקות שמא העובר נקבה ואין לה חלק במקום בן ואת"ל זכר שמא תפיל שכל היולדות מחצה זכרי' ומחצ' נקבו' ויש שמפילות סמוך מיעוטא דמפילו' למחצה נקבות ה"ל זכרי' מיעוטא ולמיעוט' לא חיישינן נקבות אין מאכילות דה"ל חד ספיקא דספק זכר ספק נקבה ליכא דממ"נ יש לעובר זה חלק בעבדים ועובר פוסל ואינו מאכיל דאם זכר הוא כל הירושה שלו דאין לבנות במקום הבן ואם נקבה היא יש לה חלק כשאר הבנות הנולדים וס"ל לרשב"י תרומה בזמן הזה דאורייתא וכ"מ בבבלי:

מתני' העובר. פוסל ולא מאכיל דהאי עובר אי בת כהן לישראל היא פוסל את אמו מתרומה דבי נשא ואי בת ישראל לכהן היא אינו מאכיל את אמו ובגמרא מפר' טעמא:

והיבם. בת כהן שומרת יבם לישראל פסלה מתרומ' אביה ובת ישראל שומרת יבם לכהן אינה מאכילה קנין כספו אמר רחמנא והא קנין דאחיו הוא:

והאירוסין. בת כהן מארוס' לישראל פסלה דמשעת הוי' איפסל' דכתיב ובת כהן כי תהי' לאיש זר ובת ישראל לכהן אינו מאכילה גזרה שמא ימזגו לה כוס יין של תרומה בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה א"נ קרא מצאו וסמכו עליו לאסור ארוסה בתרומה כדאמרי' בכתובות דף כ"א:

והחרש. בגמר' מפרש:

ובן ט' שנים ויום אחד וכו'. אחד מן הפסולים לכהונה שהוא בן ט' שנים ויום א' ובא על כהנת או לויי' או ישראלי' פסלה מן התרומה וכגון שהייתה לויי' או ישראלי' אוכלת בשביל בניה דבן ט' שנים ויום אחד ביאתו ביאה ונתחללה בביאתו ובת ישראל שניסת לכהן בן ט' שנים ויום אחד אינו מאכילה בתרומה דקטן הוא ואין קנינו קנין גמור:

ספק שהוא בן ט' שני' ויום אחד וכו'. מפרש בגמרא:

נפל הבית עליו ועל בת אחיו. שהיא אשתו ספק הוא מת ראשון ונפלו שתיהן ליבום לפני אחיו ופטורה צרתה משום צרת הבת ספק היא מתה תחלה דבשעת נפילת הצרה כבר מתה בתו ותנן פ"ק וכולן אם מתו או מיאנו וכו' צרותיהן מותרות וכיון דספיקא הוא הלכך צרתה חולצת ולא מתייבמת:

גמ' בזו. בהנך שפוסלין ולא מאכילין לקתה מדת הדין שאין טעם בדבר דאם יש בהן כח לפסול למה לא יהא בהן כח להאכיל:

ה"ג ואם אינו מעשה להאכיל לא יעשה לפסול:

מעשה. לשון פעולה:

יאות. ופריך שפיר קאר"ש ומ"ט דרבנן:

ומשני הם יאכלו. דכתי' ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי בי' הם יאכילו ואילו אינן ראויין לאכול אינן מאכילין:

ופריך הרי ממזר שאינו ראוי לאכול דחלל הוא ומאכיל את אמו אם בת ישראל לכהן כדתנן לקמן בפרקין ממזר פוסל ומאכיל:

ומשני שנייא היא. שאני הכא דכתיב יליד בית אפי' ממזר אוכל בשביל אביו כל זמן שאביו קיים:

ופריך מעתה. כי היכי דאמרי' ילוד מאכיל שאין ילוד אינו מאכיל נימא נמי ילוד פוסל שאינו ילוד אינו פוסל ובת כהן לישראל אפילו מעוברת תאכל:

פרט לשומרת יבם. שאינה ברשותה לשוב דהא אגידא ביה:

כנעוריה. משמע בזמן שהיא דומה לנעוריה פרט למעוברת:

הדא אמרה. מדילפינן מקרא דעובר פוסל ואינו מאכיל ש"מ שעובר עשו אותו כממש כאלו כבר ילדה לפסול את אמו:

ולא עשו אותו כממש להאכיל. אלא הרי הוא כאלו אינו בעולם:

מיליהון דרבנן. דברי ר"ז דבסמוך דפירש ברייתא דבסמוך דאיירי בבת ישראל שניסת לכהן פליג אר' יוסי כדמסיק:

ארוסה ושומרת יבם. לכהן ומעוברת מכהן לאחר מיתת בעלה שאכלו תרומה:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אינה זרה לו. לתרומה ומשלמת קרן ואינה משלמת את החומש כדתנן פ"ז דתרומות בת כהן שניסת לישראל ואכלה משלמת קרן ואינה משלמת את החומש וקאמר התם בירושלמי הטעם מפני שהיא ראויה לחזור לבית אביה ולאכול ולמה תנ' מעוברת:

אלא. הכא במאי עסקינן בבת ישראל שניסת לכהן שאינה אוכלת אלא בשביל בעלה ובניה קמ"ל דאפ"ה אינן משלמין חומש:

אם אומר. מעתה אם נאמר כר' יוסה דעובר לא עשו אותו כממש להאכיל למה לא תשלם המעוברת קרן וחומש הלא זרה ממש היא:

טובלת מחיק בעלה. דצריכה טבילה לקריו ואוכלת בתרומה דבית אביה אם בת כהן היא דאין קנין לחרש לפסלה והרי היא כאלו היא עדיין בבית אביה:

בחרש פסול. מתני' איירי שניסת לחרש פסול הלכך פוסל מתרומה דבי נשא שנבעלת לאסור לה ונעשית זונה או חללה:

**בחרש יבם.**שנקנית לו בקנין אחיו פקח שמת:

לפסול. הנך ספיקות אמילתא דלעיל קאי וקאמר דספק בן תשע דמספק הוי כבן ט' לפסול אבל להאכיל אין חילוק אם הוא בן ט' או שאינו בן ט':

להאכיל. דכהן קטן שנשא אשה כל זמן שלא הביא שתי שערות אינו מאכילה בתרומה:

ופריך והכא אתינן מיתני ספיקות. וכי בא התנא לשנות כאן כל הספיקות שבגמרא דתנא כאן נפל הבית עליו וכו':

ה"ג אלא בגין דתנינן ספק צרות תני צרות. וה"פ דתנן במתני' קטן שקידש אשה שהיא ערוה לאחיו ספק הביא שתי שערות ספק לא הביא וכשהגדיל נשא אשה ומת צרתה חולצת ולא מתייבמת לפיכך תני גם דין נפל הבית וכו' כאן:

מתני' והשוטה. אפי' ע"י חופה וקידושין לא פוסל ולא מאכיל שאין קניינו קניין:

הרי אלו פוסלין. שהרי נתחללה בביאת פסול לה:

היה ישראל שבא על בת כהן. באונס או בפיתוי שלא לשם קידושין:

עיברה לא תאכל. כדילפי' לעיל העובר פוסל דכתיב בנעוריה פרט למעוברת:

נחתך העובר במעיה תאכל. וה"ה אם ילדה ומת:

עיברה לא תאכל. שהעובר אינו מאכיל עד שיצא לאויר העולם:

גדול משל אב. שהבועל אינו מאכיל לפי שלא בא עליה לשם קידושין ולאו קניינו הוא ובנו מאכיל:

גמ' הדא אמרה. מדתנן במתני' האונס והשוט' לא פוסלין זאת אומרת:

שאין אונסין פוסלין בכהנות. פנויה שנאנסה ומותרת לאכול בתרומה:

טובלת מחיק בעלה. לקריו ואוכלת בתרומה לערב דקידושין אין להם:

אף פנוי הבא על פנויה. וכ"ש נשוי הבא על פנויה דחשיבא זונה אלא אורחא דמילתא נקט:

ה"ז בעילת זנות. וזונה אסורה בתרומה:

אנוסה א"צ להמתין ג' חדשים. דבשאר כל הנשים תנן לעיל פ' החולץ שלא ינשאו לאחרים עד שיהו להן ג' חדשים לאחר שנתארמלו או נתגרשו כדי לידע אם מעוברת היא מראשון או משני אבל אנוסה א"צ להמתין ומותרת להנשא מיד דודאי מתהפכת אחר הביאה מיד שלא תתעבר דאלת"ה קשיא הא דתנן האונס וכו' לא פוסלין ניחוש שמא עיברה ובסיפא תנן עיברה לא תאכל אלא ודאי דלא חיישינן לעיבור דודאי מתהפכת וה"ה בנשואה לשוטה אמרי' דודאי מתהפכת דאינה רוצה להתעבר הימנו לפי שיראה שלא תוכל לסבלו:

לא תקבל עליו. לא תשמע לו דאין ללמוד ממתני' דמתהפכת ודאי אלא דשאני תרומה שהקילו בה חכמים ולא חששו לספק מעוברת אבל ליוחסין חששו דמעלה עשו ביוחסין ואסורה להנשא עד אחר ג' חדשים:

אלו בת כהן וכו'. כלומר ותדע שהקילו חכמים באכילת תרומה:

שמא אינה אוכלת בתרומה מיד. בתמיה הא ליכא למיחש דמעוברת היא ואפ"ה צריכה להמתין מלהנשא עד לאחר ג' חדשים מיום השמועה דלא חילקו חכמים ש"מ דבתרומה הקילו:

ואלו הן. שאינן ראויין לבא בישראל:

בן ט' ויום אחד. שהוא גר עמוני וכו' דאסורים לבא בקהל. ה"ג ומצרי ואדומי. עד דור שלישי בעשה:

חלל. פסול לכהונה:

נתין וכותי. בלא תתחתן בם וקסבר כותים גירי אריות הן:

פסלה מן הכהונה. אם בת כהן היא מן התרומה ולויה וישראלית להנשא לכהן:

רי"א וכו'. בסמוך מפרש מאי קאמר:

ומה ביניהון. מאי איכא בין רשב"ג לר"י:

גר עמוני ומואבי. איכא בינייהו שהזכרים אסורים עד סוף כל הדורות והנקבות מותרות מיד דדרשינן עמוני ולא עמונית:

זה הואיל. ואיכא מקצתו זרעו שפסול פוסל דומיא דאלמנה לכה"ג שזרעו פסול ופוסל:

ה"ג מ"ד כל שאת מותר בבתו מותר באלמנתו וזה הואיל ואת מותר בבתו את מותר באלמנתו. וה"פ וזה גר עמוני הואיל ואת מותר בבתו דנקבות מותרות מיד אף אלמנתו מותר דיליף מאלמנ' לכה"ג מה אלמנה לכה"ג שכל זרעה פסול פוסל אבל מי שאין כל זרעו פסול אינו פוסל:

ופריך דברי חכמים. כלומר מאי איכא בין ת"ק לר' יוסי:

ה"ג ר' ירמיה בשם רבנן ור' בא תרווייהון אמרי גר אדומי שני וגר מצרי שני אע"פ שבניו מותרין את אסור וכו'. וה"פ אלמנת גר מצרי ואדומי שני איכא בינייהו דביאתן בעבירה דכתיב דור שלישי יבא להם וגו' ולא שני דלת"ק אע"פ שבניו מותרין את אסור באלמנתו כיון דנבעלו לאסור להן ולר' יוסי כיון שכל זרעו כשר את מותר באלמנתו:

ה"ג ר"ז אלכסנדריא משלח שאול. שלח לשאול לחכמים:

בת גר עמוני וכו'. מהו לכהונה קס"ד דקמבעיא ליה על אלמנתו אם כשרה לכהונה:

את אסור באלמנתו. לרבנן ולר' יוסי דוקא כל שזרעו פסול פוסל בביאתו ואלמנת מצרי שני כשרה לכהונה:

לא כן נצרכא. לא כך מיבעיא ליה אלא מצרי שני שנשא בת ישראל קמיבעיא ליה בתו מהו מי אמרי' הואיל ונתחללה אמה לת"ק אף בתה פסולה או לא:

ועוד מן הדא. מפלוגתייהו דר"י ורשב"ל דבסמוך מיבעיא ליה אתרווייהו אאמה ובתה:

בת גר עמוני וכו'. שנשאו ישראלית:

ר"ל אמר פסולות. הואיל ואמם נתחללו בביאתן אף בנותיהן פסולות:

בזקינות פליגין. באלמנות פליגי:

רי"א כשרות. דס"ל כר"י וכרשב"ג:

ר"ל אמר פסולות. דסובר כת"ק ומיבעיא ליה לר' זכיי אם יש לסמוך על דברי ר"י בר אחא או על דברי ר"י בר בון:

מתני' העבד פוסל משום ביאה. אם בא על כהנת פסולה מלאכול בתרומה ובגמ' מפרש מנ"ל:

ואינו פוסל משום זרע. אם יש זרע לבת כהן מישראל כשר שהוא עבד ומת בעלה ישראל ונשאר זה לא אמרי' הרי יש לה זרע מישראל ולא תשוב לתרומת אביה דעבד ודאי לאו זרע הוא ומפרש ואזיל היכי משכחת לה שיהא זרע ישראל כשר עבד:

נכבש. נדחק ובא עליה ולשון גנאי הוא:

ה"ז עבד. שולד שפחה כמותה:

היתה אם אביו בת כהן לישראל תאכל בתרומה. אם מת אביו והוא קיים אע"ג דבעלמא ולד ולד פוסל האי אינו פוסל דלאו בתר אביו שדינן ליה דלאו זרעו הוא:

גמ' שיש לה עליו אלמנות וגירושין. כגון ישראל שהוא בתורת גיטין וקידושין הוא דחוזרת אם נתאלמנה או נתגרשה ממנו או אפי' בזנות:

את שאין לה עליו אלמנות וגירושין. כגון כותי ועבד שאין קידושין תופסין בהן אינה חוזרת:

הרי אין לה אלמנות וגירושין. דבזנות בא עליה ואפ"ה חוזרת לתרומה דבי נשא:

לא אמר כן. לא פריך הכי אלא דקשיא ליה דר"י אדר"י:

בגיטין הוא אומר. כששנינו מסכת גיטין אמר ר"י כותים משום מה הן פסולין איזה פסול נתערב בהן שאסרוהו:

ה"ג ר' יוחנן בשם רבי לעזר משום עכו"ם ועבד וכו' וכ"ה במס' גיטין. וה"פ משום שנתערבו בהם הנולדים מעכו"ם ועבד שבאו על בת ישראל שהן ממזרים וגזרו על כולן שפסולים לבוא בקהל:

בקידושין הוא אמר. ובמסכת קידושין שנינו:

תריהון אמרין. עכו"ם ועבד שבאו על בת ישראל הולד ממזר וקשיא א"כ ל"ל קרא שפוסלין בביאתן השתא ממזר הוי מיפסל בביאתן מיבעי:

ומשני הכא. בקידושין א"ל משמיה דנפשיה:

והכא. וכאן ביבמות אמר משמי' דר' ישמעאל כלומר הא דידיה הא דרביה ור' ישמעאל סובר עכו"ם וכותי שבאו על בת ישראל הולד כשר:

שכן לדברי חכמים. כלומר סובר להלכה דהולד ממזר שהרי חכמים פליגי על ר' ישמעאל וסברי דהולד ממזר:

ר"ח לא אמר כן. הקשה בענין אחר דשמע מרבי' דר"י אמר בשם רבי ישמעאל כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ואמר נמי בשם ר' ישמעאל הך דרשא דהכא מי שיש לו אלמנות וגירושין עליו וכו' ול"ל הך דרשא כיון דממזר הוא מיפסל בביאתו מיבעיא ולא משני מידי דהשתא ליכא לשנויי הא דידיה הא דרבי':

סלקית לסחור'. עליתי למקום ששמו סחורה:

ואמרתי יאות שפיר קאמריתו דאיצטרך קרא לעכו"ם ועבד שפוסל בביאתו שאין ממזר אלא מחייבי כריתות וכותי ועבד אע"ג דאין קידושין תופסין בהן מ"מ חייבי לאוין נינהו והולד כשר אבל אי הוה ממזר מעכו"ם ועבד לא צריך קרא דהשתא ממזר הוה מיפסל בביאתו מיבעיא:

ה"ג אין ממזר כשמעון התימני שאין ממזר וכו':

גמ' ופריך לית הדא. וכי אין משנה זו קשיא לרב דתנן ניסת לעבד וכו' ה"ז ממזר ורב קאמר דהולד כשר:

ומשני פתר לה. רב מפרש למתני' בעכו"ם פסול כגון עמוני ומואבי מצרי ואדומי:

ועבד פסול. מאומות אלו הפוסלין לבא בקהל:

מתני' כ"ג פעמי' שהואפוסל. את בת כהן מן התרומה משום זרעה מישראל:

מאכיל את אמו. לאחר מיתת אביו:

ופוסל את אם אמו. אפי' לאחר מיתת אמו דאי לאו הוא הוה הדרא אם אמו לתרומה דבית אביה לאחר מיתת בתה וכל זמן שזה קיים אינה חוזרת דכתיב וזרע אין לה עיין עליו או בת הבת או בן הבן עד סוף כל הדורות פוסלין:

לא כבני כ"ג. כלומר לא ירבו כמותו שהוא פוסליני מתרומה:

בן יומו. כלומר מיד לאחר שיצא חי מרחם אמו פוסל ומאכיל:

כיני מתני'. כן היא פירושו דמתני' לא כבן בתי כה"ג דבני דתנן לאו דוקא אלא בן בתה הוא:

ובת ישראל שניסת לכהן. כלומר בתה שהיא בת ישראל שניסת לכהן וילדה הימנו ראוי להיות כ"ג ומאכיל את אמו ופוסל את אם אמו כדתנן במתני' הדרן עלך פרק אלמנה לכהן גדול