מתני' הערל וכו'. כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה:

נשיהם ועבדיהם יאכלו. דהא משום ערלה וטומאה לא נפקו מכלל כהנים אלא אינהו גופייהו מחסרי תקנתא:

ונשיהם. של פצוע דכא וכרות שפכה לא יאכלו דשויוה חללה בביאתו שהרי נבעלה לפסול לה:

ואם לא ידעה. לא בא עליה אחרי כן והיתה נשואה לו קודם לכן:

גמ' איש איש. מזרע אהרן והוא צרוע או זב לרבות ערל כטמא אצל אכילת תרומה דבהאי קרא תרומה כתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים והיינו תרומה דסגי לה בהערב שמש:

ופריך או. נימא איש איש לרבות האונן שאסור בתרומה כי היכי דאסור במעשר וקדשים:

כתיב כל זר. וה"מ למכתב זר כל ל"ל:

ה"ג משום זרות אסרתי לך ולא משום אנינות:

ה"ג או נאמר זרות אסרתי לך ולא אסרתי משום ערלה א"ל וכו'. וה"פ ר' טויפה פריך מה ראית לרבות ערל ולמעט אונן אימא איפכא:

שהוא מחוסר מעשה בגופו. למול עצמו דומיא דזב ומצורע שמחוסרים מעשה בגופן:

ופריך עד כדון כר"ע. הניחא לר"ע דדריש לשונות כפולות שבתורה שפיר איכא לרבויי ערל מאיש איש:

כר"י. אלא לר"י דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מנ"ל דערל אסור בתרומה:

ונאמר תושב ושכיר בתרומה. תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש:

פסל בו את האונן. כדילפינן לקמן:

ה"ג לא למדו תושב תושב אלא לדברים האמורים בפרשה. וה"פ לא שבקינן ערלות דכתיב בגופיה דפסח וילפינן אנינות מפסח דפסח גופיה ממעשר גמרינן הלכך מסתבר לאוקמי מיעוטא דוכל זר למעט אונן וגז"ש דתושב תושב לרבות ערל:

ה"ג טומטום וערל ממקום אחד באו. וה"פ טומטום מרבינן לאיסורא בפסח ובתרומה שהרי ספק ערל הוא וכתיב וכל ערל לא יאכל בו:

אונן. שאסור בפסח לאו בפסח גופיה כתיב אלא ממעשר שני יליף:

מק"ו. ממעשר שני:

הרי הוא אסור לאונן. דכתיב לא אכלתי באוני ממנו:

שהוא טעון מחוצה. שאסור לאכלו חוץ לירושלים דכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו:

לא צרכו. אי אפשר ללמד זה מזה:

ללמד מן הפסח. מה פסח ערל אסור בו אף שאר קדשים כן:

לית את יכיל. דאיכא למפרך מה לפסח שאסור בשבירת עצם משא"כ שאר קדשים:

ולא מן התרומה. איכא למילף שאר קדשים:

שהוא למד מן הלמד. דתרומה גופה דערל אסור בה ילפינן מפסח בגז"ש דתושב תושב ובקדשים לא ילפינן למד מן הלמד:

הוי סופך. ע"כ צ"ל דילפינן שאר קדשים דערל אסור בהן מכח גז"ש דבפסח כתיב לא תותירו ממנו עד הבקר ובקדשים כתיב לא תותירו ממנו:

ופשיט ממנו ממנו. ילפינן בגז"ש ממעשר:

מה ממנו שנאמר במעשר. לא אכלתי באוני ממנו:

ופריך ומופנה הוא. בתמיה והלא דרושה היא הא איצטרך ממנו דפסח לגז"ש ותושב ושכיר אצטריך לדרשא אחריתא כדמסיק וכיון דלאו מופנה איכא למפרך מה לפסח שכן חייבין עליו משום פגול נותר וטמא ושבירת עצמות משא"כ תרומה א"נ אגז"ש דתושב ושכיר דלעיל פריך דאינה מופנה וכ"נ עיקר:

זה קנוי קנין עולם. עבד עברי הנרצע בא הכתוב ללמדך שאין גופו קנוי לכהן זה שיאכילוהו ככנעני:

זה קנוי קנין שנים. סתם עבד היוצא בשש שנים:

והקנוי קנין שנים אוכל. בתמיה:

אלו כן. דלא נאמר אלא תושב הייתי אומר תושב זה קנוי קנין שנים אבל הקנוי קנין עולם אוכל לכך כתיב שכיר יתירא ללמד דתושב היינו נרצע שהוא מיושב אצלו לזמן מרובה ושכיר זה שעומד לצאת:

הכי גרסינן אמר רבי מתיא מכיון דכתיב כל ערל וכל בן נכר לא יאכל בו כמי שהוא מופנה משני צדדין. וה"פ תושב ושכיר דפסח מיותר דאי בתושב ושכיר דישראל איירי משום דה"ל תושב ושכיר איפטר ליה מפסח בתמיה הא כתיב וכל עדת שראל יעשו אותו אלא בתושב ושכיר עכו"ם איירי ולגופיה לא איצטרך דלא עדיף מערל ובן נכר אלא לאפנויי ותושב ושכיר תרי קראי נינהו שדי חד אלמד וחד אמלמד וה"ל מופנה משני צדדין ולמדין ואין משיבין:

ופריך על דעתיה דרבי עקיבא. דיליף דערל אסור בתרומה מדכתיב איש איש תושב ושכיר דכתיב גבי תרומה ל"ל:

הכי גרסינן ע"מ שלא למוהלן אפי' מלן לא יאכלו בתרומה. דכיון דקנה אותן שלא למוהלן לאו קנין כספו הן שהרי צריך למכרם הלכך אע"פ שמלן אח"כ אסורין בתרומה שהן בכלל תושב ושכיר וכתיב תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש:

ואם לאו מותר למכרן לעכו"ם. דשאר עבדים אסור למכרן לעכו"ם שמבטל ממצות ה' שהעבדים מצווין בהן:

הכל כמנהג המדינה. ימכרנו כמו שנוהגין למכור שם:

בעא מיקרוץ. רצה להשכים לצאת לדרך:

למה. אריב"ל לר"י נשיאה שימתין עד למחר:

מפני כבוד הזקן. מפני כבודו של ר"י הנשיא שלא להטריחו בלילה אמר להמתין עד למחר או דלמא משום שאין מטבילין את הגיורת בלילה דכתיב ביה משפט וה"ל תחלת דין ואינו אלא ביום:

ולא הורו. לא רצו לפסוק דין זה:

עבד תושב. אם רוצה להיות עבד ישראל על מנת לקיים שבע מצות אבל לא שאר מצות שעבדים חייבין בהן מותר להשהותו לעולם:

גר תושב. שאינו מקבל עליו אלא שבע מצות הרי הוא כעכו"ם לכל דבר:

ה"ג גר תושב מגלגלין עמו י"ב חדש וכו':

א"ר הילא. א"כ יבואו לטעות ויאמרו הדברים ככתבן:

לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. או מכור לנכרי ותניא אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה לגר במכירה מנין ת"ל לגר תתננה ואכלה או מכור לנכרי בנתינה מנ"ל ת"ל תתננה ואכלה או מכור לנכרי דר"מ רבי יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה והשתא כי יאמרו שצריך גר תושב לקבל על עצמו לאכול נבלות יטעו השומעים ויסברו שהדברים ככתבן:

עד שיקבל עליו כל המצות שבתורה. חוץ מאכילת נבלות דאל"כ ישראל מעליא הוא ובבבלי ע"ז פ' השוכר תני לה בשם אחרים:

עד שיכפור בע"ז שלו. אע"ג דמקבל עליו שלא לעבוד ע"ז אינו כלום עד שיכפור ויבטל לע"ז שלו:

עד שיכפור בע"ז. וכל זמן שלא כפר ה"ה כעכו"ם ל"א עד שיכפור בע"ז והרי הוא כעכו"ם לבטל ע"ז של עכו"ם:

מדברי כולהון. שמעינן:

דצריך שיכפור בע"ז:

ופריך דל כן. דאל"כ מה היינו אומרים שגר תושב אינו מבטל ע"ז הואיל והוא מצווה על הע"ז וכי עכו"ם אינן מצווין על ע"ז הא ע"ז מכלל שבע מצות היא ואפ"ה עכו"ם מבטל ע"ז שלו ושל חבירו:

א"ר יוסה. איצטרך לאשמועינן דגר תושב מבטל ע"ז שלא תאמר כיון דהושווה לישראל בג' מצות בלא תעשוק וכו' אף ע"ז לא יבטל כישראל לפיכך צריך לאשמועינן דמבטל כעכו"ם:

בלא תעשוק. דכתיב בשעריך זה גר תושב דכתיב לגרך אשר בשעריך תתננה:

ולא תונה. דכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו עמך ישב וגו' לא תוננו והאי קרא בגר תושב איירי:

וגולה כישראל. גר תושב גולה ע"י גר תושב כישראל כדתנן פ"ב דמכות:

ה"ג הרי בלא תעשוק דברי ריב"י:

ואסור בכל מלאכה. שאינה צורך אוכל נפש:

מגבב. מלקט עצים מן השדה וכיוצא בו שאר דבר האבד:

עבד איש. עבד שלקחת מן העכו"ם אתה מל בע"כ של עבד אע"פ שהוא גדול ובן דעת ואי אתה מל בן עכו"ם בעלמא דלאו עבד והוא גדול בע"כ:

הא בן. עכו"ם קטן אתה מל בע"כ אפי' הוא בן שר גדול שבאומות בתמיה הא אינו כפוף תחת ידיך:

אורכינס. שר ומושל:

הא כיני. הא דפריך ר' יוחנן הא בן קטן וכו' לאו אהא דלעיל קאי אלא אהא דמצא בתוכה תינוק וכו' כדמסיק:

מצא בתוכה וכו'. במכשירין תנן מצא תינוק מושלך אם רוב עכו"ם עכו"ם ותני עלה אם המוצא תינוק מושלך הטבילו לשם עבד ה"ז עבד לשם בן חורין ה"ז בן חורין:

אפי' כבנו של אורכינס בתמיה איך יכופו להטבילו לשם עבד הא קי"ל בן איש אי אתה מל בע"כ:

לא אמר כן. דבן איש אתי למעוטי קטן אלא כדמסיק:

בנך. שהוא גדול והיה לאיש אין אתה מחוייב למול בע"כ אלא העונש חל על הבן ואינו מעכב האב לאכול פסחו ולא אמרי' דבכלל מילת זכריו הוא:

ה"ג כההוא דא"ר הילא הלוקח עבדים ערלים מן עכו"ם ע"מ שלא למול. לא אתיא הך דא"ר הילא דאיצטרך גר ותושב דתרומה לר"ע ללוקח עבדים ערלים וכו' כדאמרינן לעיל בסוגיין כהא דאמר ר' אבוה ור"א:

דממה נפשך אם אתה עושהו לזה שנקנה מן העכו"ם ע"מ שלא למוהלו כעבד איש למה לא ימהלנו בע"כ ואם אתה עושהו כבן איש כיון דע"מ כן מכרו אדוניו מ"מ יכול למוהלו בע"כ דלא ממעטינן מבן איש אלא בנך איש שאין אתה מוהלו בע"כ אלא ודאי סובר ר' הילא כמ"ד בן איש אין אתה מוהלו בע"כ והאי עבד לבן איש דמיא:

ה"ג מה נפשך כעבד איש הוא את מוהלו בע"כ כבן איש הוא את מוהלו בע"כ:

המשוך. מהול שנמשך ערלתו וכסתה את העטרה:

והמל עד שלא נתגייר. כגון ערבי וגבעוני מהול שנתגיירו:

לא יאכלו בתרומה. עד שיטיף מהם דם ברית:

משום קנס. אסור משוך בתרומה הואיל ומשך ערלתו:

גזרה גזרו. לפי שנראה כערל וגזרו אטו ערל ממש:

מה נפיק וכו'. מאי בינייהו:

אין כאן קנס. דהא איהו לא עביד מידי:

אפי' כן. במשך לו אדם אחר או שנמשכה מאיליו נמי אסור מטעם גזרה:

ה"ג המול ימול שתי מילות וכן הוא בשבת פר"א:

לציצין. שנשתיירו שלא חתך כל הערלה:

עד כדון. הניחא לר' עקיבא שסובר כל לשונות כפולין שבמקרא אתיין לדרשא דרשינן שפיר מהמול ימול ציצין ופריעה:

כרבי ישמעאל. אלא לר"י שהוא אומר לשונות כפולין הן ודברה תורה כלשון בני אדם כמו הלך הלכת וכו' דהנך לשונות ודאי לאו לריבויי אתיין אלא כך דרך לשון בני אדם מנלן ציצין ופריעה דמעכבין:

למולות. לשון רבים משמע שני מילות:

שצריך להטיף ממנו דם ברית. דדלמא ערלה כבושה היא העור דבק בבשר:

עד שימול. את עצמו וה"ק המל מי שהוא בעצמו נימול ימול לאחרים:

ואצ"ל עכו"ם ערל. שאינו בר מילה שלא ימול לאחרים:

ואתה את בריתי תשמור. לאברהם נאמר ואתה מיותר אלא ללמד אתה וכל כיוצא בך שהם בני ברית ונימולים כשרים למול לאפוקי עכו"ם אפי' מהול:

והכותי. אע"פ שהוא מהול:

לשום הר גריזים. דמות יונה טמונה להם בראש הר גריזים ולשם אותו דמות הן מלין ולא לשם שמים:

שהמילה צריכה כוונה. שתהא המחשבה פוסלת בה:

עד שתצא נפשו. של המוהל:

המשוך לא ימול שלא יבא לידי סכנה. שיעשה כרות שפכה:

בימי בן כוזיבא. שמפני אימת עכו"ם משכו ערלתם שלא יכירום שהם יהודים א"נ שמשכום עכו"ם באונס וגברה יד בן כוזיבא ונלחם בהם ומלך על ישראל שתי שנים ומחצה וחזרו ומלו בימיו:

שצריך להטיף ממנו דם ברית. דחיישינן שמא ערלה כבושה היא:

על גר. כגון ערבי מהול דליכא לספוקי בערלה כבושה:

הלכה כדברי התלמיד. הלכה כרשב"א אע"ג דר' יהודה רבו פליג עליה וסובר דאף בנולד מהול פליגי כמפורש בבבלי פר"א דמילה:

אתא עובדא קומי רב. מעשה בא לפני רב בתינוק שנולד מהול בשבת ושאלו מהו להטיף ממנו דם ברית בשמיני בשבת:

ואמר. ופשיט מהא דתני רשב"א מפני שהיא ערלה כבושה ולא תני חיישינן שמא היא ערלה כבושה ש"מ דסובר דודאי ערלה כבושה היא וה"ל ודאי מילה בזמנה ודוחה את השבת:

אין דוחין וכו' וצריך להטיף ממנו דם ברית. בחול דספק ערל הוא ועבדינן לחומרא:

ה"ג אתיליד ליה חד בר כי מסמס ביה מית. וה"פ רב אדא בר אהבה נולד לו בן כשהוא מהול ומיסמס ביה להטיף ממנו דם ברית ומת ע"י מסמוס:

א"ר אבון. לא כך היה המעשה שמת מיד אלא מתחלה נעשה פצוע דכא ע"י החבורה שהטיף ממנו דם וכיון שנפסל לבא בקהל התענה עליו רב אדא והתפלל שימות:

ערלתו ודאי דוחה את השבת. דבהאי קרא וביום השמיני דילפינן מיניה אפי' בשבת כתיב בסיפא ערלתו דמשמע מיעוטא ערלתו של זה ולא של אחר ולמעוטי ספק אתי כגון שהוא ספק בן ז' ספק בן שמנה חדשים:

ואין אנדרוגינוס דוחה את השבת. דספק הוא:

ואין. נולד בין השמשות דוחה את השבת דספק זמנו הוא או לא:

אין נולד מהול דוחה את השבת. דספק הוא שמא ערלה כבושה היא או מהול גמור הוא:

ה"ג שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובה"א אינו צריך וכ"ה בבבלי פר"א דמילה:

תמן תנינן. חגיגה פ"ק הכל חייבין במצות יראה כל זכורך שצריכין להתראות בעזרה ברגל:

חוץ מחש"ו. דלאו בני דעה נינהו ופטורין ממצות:

וטומטום ואנדרוגינוס. פטורין שהן ספק זכר וכתיב זכורך:

ה"ג מה אמר כא ר"י. מה אמר ר"י הכא באנדרוגינס מי אמרי' כיון דסובר דמחללין עליו את השבת ש"מ דס"ל דזכר ודאי הוא חייב במצות ראייה או לא:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

אף הסומא פטור. מן הראייה ואמתני' דחגיגה קאי:

לית בר נש. אין אדם אומר אף אא"כ הוא מודה במה שאמר זה שלפניו אלא שהוא בא להוסיף ש"מ דמודה ר"י באנדרוגינוס לעניין ראייה דפטור דכתיב זכורך דמשמע זכר ממש ולא אנדרוגינוס:

ופריך מחלפא שיטתיה דר"י. א"כ קשיא דר"י אדר"י:

תמן בראייה קאמר זכורך למעט אנדרוגינוס:

והכא. במילה אמר זכר לרבות אנדרוגינוס:

ומשני ר"י ורבנן וכו' רבנן דורשין ערל. כתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו' ובערל הוי סגי זכר ל"ל אלא ללמד דאינו חייב עד שיהא כולו זכר:

רבי יודה דרש זכר. לחוד משמע כולו זכר וערל ל"ל ללמד דאפילו על מקצת ערל חייבין כרת אם לא מל:

תמן תנינן. שבת פרק רבי אליעזר דמילה:

אחזתו חמה. חולי המחמם כל הגוף:

ממתינין לו שלשים יום. מאותו יום שאחזתו חמה ואחרי כך מלין אותו שסכנה היא לו שמפני תשות דאתיליד ביה ימות מחבורת המילה:

מהו להאכילו. באותן שלשים יום:

מחלבה של תרומה. מחלב העשוי מחיטי תרומה מי אמרי' ערלה שלא בזמנה כי האי שלא הגיע זמנו למול הוי ערלה או לא:

מהו לסוכו. באותן הימים בשמן של תרומה:

אין ערלה אלא משמיני והלאה. אבל משעבר יום שמיני אף על פי שנתעכב מן המילה באונס הוי ערלה דאם לא כן פשיטא דאינו ערל קודם יום שמיני דאין לך אונס גדול מזה:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

כל שלשים יום. משאחזתו החמה ביום השמיני:

לילי שמיני מה את עביד ליה. מי הוי כערל שהגיע זמנו ואסור בתרומה או דלמא כיון דלילה לאו זמן מילה דכתיב ביום השמיני ימול ודרשינן ביום ולא בלילה. לא הוי כערל:

ופשיט מן. הא דתני לילי שמיני מיום לידת הולד נכנס לדיר להתעשר אבל קודם ליל שמיני אינו נכנס לדיר להתעשר דמחוסר זמן לקרבן הוא דכתיב מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן ש"מ לילה אינו מחוסר זמן אע"ג דאין הלילה ראוי להקרבה דכתיב ביום זבחכם ה"ה במילה ערל הוא בליל שמיני ואסור בתרומה:

ותני כן. ותניא נמי הכי שבעת ימים וכו' משמע דוקא ז' ימים אבל לא בליל שמיני:

תמן תנינן. שבת פרק ר"א דמילה:

אלו הן ציצין המעכבין את המילה. בשר החופה רוב העטרה:

בחופה רוב גובהה של העטרה. כלומר לא תימא רוב העטרה דתנן במתני' רוב היקיפו אלא אפי' רוב גובה במקום אחד מעכב:

בחופה רוב גגה של העטרה. ומיקל מר' אבינא ואינו מצריך גילוי כל העטרה:

בשעה שהוא מקשה. שמחמת הקישוי בשרו מתפשט ואם נראה אז כמהול אסור למולו שניה בשבת:

מל ולא פרע כאלו לא מל. סיפא דמתני' דשבת דמייתי בסמוך היא:

וענוש כרת. אם לא פרע את המילה ל"א ענוש כרת על החבורה שעשה בשבת ולא קיים המצוה:

בשאין ביום כדי למרק. שאין שהות ביום השבת לגמור ולעשות גם הפריעה אז חייב כרת על החבורה אבל אם יש שהות ביום כדי לגמור ולעשות הפריעה פורע ואינו חושש ופטור מכרת שהרי קיים מצות מילה כתיקונה:

כל שעה שהוא עוסק במילה. ולא סילק ידיו ממנה ורואה שנשתיירו בה ציצין בין שחופין העטרה ובין אינן חופין חוזר וחותכן דסיומא דמילה היא והרי ניתנה שבת לדחות אצלה:

פירש. סילק את ידיו:

אלא על ציצין המעכבין. שהן כמילה עצמה:

היידן ר"י. הי ר' יוסי דמתיר אפי' פירש:

ההוא דתנינן תמן. סוכה פ"ג:

מפני שהוציאו ברשות. אע"ג מדאגבהי' נפק ביה ותו לא קעביד מצוה כיון שיש קצת מצוה בנטילת הלולב בידו בכל מקום אשר הוא הולך אף על ההוצאה פטור דה"ל כגמר מצוותו ה"ה ה"נ אף על הציצין שאינן חופין חוזר דגמר מצוה היא:

אף בסכין של מילה כן. מיבעיא ליה אם גם בסכין של מילה הדין כן אם הוציאו לאחר גמר מצוותו פטור משום חיבוב מצוה או לא:

אף במצה כן. אם הוציאה אחר שאכל כזית מהו:

ופשיט מן מה דאר"י וכו' הדא אמרה. זאת אומרת לר' יוסי כל גמר מצוה מותר דה"ל כעוסק במצוה עצמה:

דר"א ור"ש היא. מתני' אתיא כר"א ור"ש דתנן לעיל פ' הבא על יבמתו אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ר"א ור"ש מכשירין אע"ג דמשתמרת לביאה פסולה אפ"ה מכשירין ה"נ אע"ג דמשתמרת לביאת פצוע דכא שהיא ביאה פסולה אוכלת אם לא ידעה משנעשה פצוע דכא:

שנייא היא. שאני הכא שלא עשה בה קנין משנפסל אלא הקנין נעשה בה בהכשר הלכך אפי' רבנן מודו דאוכלת משא"כ בארוסין של האלמנה לכה"ג שתחלת הקנין היה בפסול:

אתיין וכו'. פלוגתייהו דר"י ור"ל דהכא אתיין כפלוגתייהו דלקמן:

שומרת יבם. בת כהן שנפלה לפני שני יבמים כהנים כשרים דממ"נ אוכלת בתרומה:

עד שנעשה פצוע דכא. או כרות שפכה:

לכשיבעול. נפסלה אבל כל זמן שלא בעל אע"פ שמשתמרת לביאה פסולה מותרת בתרומה כיון שלא עשה בה קנין בפסול:

היה אחד מן היבמים כשר. לכהונה והשני חלל אף ר"י מודה דאסורה לאכול כבת כהן שהיא שומרת ליבם ישראל דאסורה בתרומה דבי נשא דכתיב ושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם כמפורש לעיל פ' אלמנה:

עשה בה. היבם הכשר מאמר מהו מי אמרינן כיון דעשה בה הכשר מאמר כמי שאינה משתמרת לביאה פסולה היא ומותרת בתרומה או דלמא כיון דזקוקה נמי ליבם האסור לה כמי שמשתמרת לביאה פסולה היא ואסורה:

א"ל. אף בזו פליגי ר"י ורשב"ל דמאמר לאו קנין גמור הוא:

מתני' ונשתייר. ואם נשתייר מהעטרה למעלה לצד הגוף אפי' כחוט השערה כשר שאין גיד אלא מהעטרה ולמעלה לצד הגוף:

גמ' פצוע. אלו כתיב פצוע ולא כתיב דכא ה"א אפי' נפצע עינו או אחד משאר אבריו:

ת"ל שפכה:

שיהא הפצע סמוך למקום ששופך וכרות שפכה היינו הגיד ששופך ופצוע היינו הבצים:

אם פצוע שבצד שפכה. כלומר אף מכאן אין ראיה די"ל פצוע הוא העין וכרות שפכה היינו סמוך למקום ששופך והיינו החוטם:

ת"ל דכא. דבר שנידוך תמיד והן הביצים שמונחים בין עקיביו של אדם ונידוכים:

אין לך נמוך באדם וכו'. מפרש דכא לשון שפלות כמו דך נכלם:

ויאות. שפיר שמעינן דפצוע דכא הוא באותו מקום:

שבכולן. כל הכתובים בפ' שאסורין לבא בקהל כגון עמון ומואב מצרי ואדומי וממזר כתיב דורות עד דור עשירי ודור שלישי:

חוץ מזה. שאין כתיב בו דורות לפי שאינו מוליד:

ולא סוף דבר. ולאו דוקא נפצעו כמו פצע שהוא ע"י מכת חרב וסכין:

נימוקה. מחמת מכה והקטינה מאיליה:

אפי' חסרה. כל שהוא:

בכרם. שהיו יושבין שורות ככרם הנטוע שורות שורות:

והוא. כסריס חמה דתנן לקמן דכשר דלא אסרה תורה אלא פצוע ודך וכרות:

ה"ג הל' כר"י בן ריב"ב:

ולית. ואין אני יודע ממי שמעתי דהלכה כר' ישמעאל בנו של ריב"ב:

לא היה ר"י שמע. דבר זה מאדם קטן אלא מגברא רבא שמיע ליה ומנו רב הונא כדמסיק וראוי לסמוך עליו:

דו סבר. דהוא שמואל סובר כר"י בנו של ריב"ב ומכאן שמע ר' יוסי דהלכה כר"י:

ובלבד של ימין. תהא קיימת ושל שמאל חסרה אבל איפכא אף ר' ישמעאל מודה דפסול ויש גורסין ובלבד שנטילה כולה כשהיא שלימה אבל נפצעה אפי' אחת פסול דגרע מניטל:

אתא עובדא. מעשה בא לפני רבי אימי באשה ששאלה אם מותרת לבעל ביצה אחת א"ל אין בתי דאת מותרת להנשא לו כר"י בנו של ריב"ב אבל הוי יודע שאינו מוליד:

והוה ר"ז. משבח לר' אימי שהוא מסיק דבר על בוריו שהבין הא דאמר ר"י והוא סריס חמה כוונתו שאינו מוליד וכשר כסריס חמה:

בידי שמים. ע"י רעמים או ברד או ממעי אמו:

לא יבא ממזר לא יבא פצוע דכא. מדסמיך ליה קדריש א"נ בגז"ש דלא יבא יליף וכן נראה מדמייתי לא יבא ממזר תחלה אע"ג דכתיב בתורה בתר לא יבא פצוע דכא ללמד דלאו מסמוכים דריש אלא בגז"ש:

לא יבא פצוע דכא. סתמא כתיב משמע לעולם בכל ענין אסור:

עוד הוא יליף וכו'. אף מ"ד בידי שמים פסול יליף ליה מלא יבא ממזר:

ופריך וממזר בידי שמים הוא. בתמיה הלא ע"י שהזנו בני אדם בא פסולו:

ומשני יצירתו של ממזר בידי שמים הוא:

הוון בעי מימר. סברוהו למימר:

בידי שמים כשר. אתיא כר"י בנו של ריב"ב דסברי דאינו מכשיר אלא בידי שמים אבל בידי אדם מודה ר"י דפסול:

כולא דרבנן. הנך תרי ברייתות כרבנן אתיין ותרווייהו סברי בידי שמים כשר והא דתני בחדא בידי שמים פסול היינו דע"י שמים בא שנפצע ע"י אדם כגון שעלה לו חטטין בבציו וכשהוא מחכך נימס כיון שתחלתו ע"י חולי שהוא בידי שמים קורא לה הך תנא בידי שמים אבל רבי ישמעאל אפילו בידי אדם מכשיר:

בעטרה העליונה. כלפי ראשה לצד גופו נשתייר מלא החוט על פני רוב הקיפה אבל אם נחתך כלפי הגוף ונשתייר מלא החוט מן העטרה על פני היקף כל הגיד בצדה כלפי קרקע פסול:

בעטרה התחתונה. אפילו כלפי קרקע כשר ל"א בעטרה העליונה היינו כלפי קרקע ובעטרה התחתונה היינו כלפי הגוף:

כמרזב. שנחקק כסילון ויש לו דפנות משני צדדים והחקק באמצע כמין סינור:

כקולמוס. כחיתוך קולמוס שמתתכין את חודו באלכסון לכתוב בה:

כקולמוס הפוך. שהחוד הוא כלפי מטה:

ניקב בו נקב מבפנים. ברייתא היא ומפרש לה בסמוך:

מן העטרה ולפנים. כלפי הגוף פסול:

מפני שהוא שופך. שהזרע אינו נמשך מן הגוף בקילוח שמחמימות התאוה יוצא דרך הנקב ואינו יורה כחץ וקיי"ל זרע שאינו יורה כחץ בשעת יציאתו אינו מזריע:

אין בין. נקב של פצוע דכא דהיינו נקב בגיד או נקב בביצים אלא משום הלכות הרופאין כלומר לכך נקב בגיד כשר שיש לו רפואה ושבבצים אין לו רפואה:

כיצד הוא עושה. לרפאות פצוע דכא:

מביא נימולין. סכינים קטנים כמין איזמלין ומושך עור הגיד כדי שיסתום הנקב וקוצץ העור שנכפלה ל"א מביא נמלים חיים ומניח ראשן על הנקב וע"י נשיכתן נדבק ראשן בנקב וחותכין הראש הנדבק וכל זמן שראש הנמלה בלה בשרו עולה ומתתבר וכן עיקר וכעין רפואה זו אמרי בבבלי בסוגיין:

לא שנו. אמתני' קאי דתנן פצוע דכא מותר בגיורת וקאמר ריב"ל לא שנו אלא ישראל אבל כהן פצוע דכא לא בדא אינו בכלל הזה אלא בקדושתיה קאי ואסור בגיורת ומשוחררת:

תמן תנינן. קידושין פרק עשרה יוחסין:

ה"ג כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זה בזה. וה"פ ממזרי ושתוקי אע"ג שזה ודאי פסול וזה ספק אפ"ה מותר בו דכתיב בקהל יתירא ודרשינן בקהל ודאי לא יבא אבל בקהל ספק יבא:

ר"י אוסר. בסמוך מפרש טעמו:

כללא. כל דתנן במתני' אתי לרבויי פצוע דכא ישראל הואיל והוא אסור לבא בקהל מותר בממזרת:

בלבד פסול משפחה. הא דתנן שמותרין לבוא זה בזה דוקא הנך שאסורין לבוא בקהל מחמת פסול משפחה דאית בהו כגון ממזר ועמוני אבל פסולי גוף כגון פצוע דכא וכרות שפכה אסורין בממזרת ופליג אדר' ירמיה:

חיילי' דרבי יוסי. כחו וראייתו דר"י מהא דאר"ח וכו':

אבל פצוע דכא כהן. אסור בממזרת:

כמה דאת אמר תמן. כמו דאריב"ל כאן כיון שהוא ודאי כהן אע"פ שפסול בגופו בקדושתיה קאי ואסור בגיורת שהיא זונה אף הכא ישראל ודאי הוא בקדושתיה קאי ואסור בממזרת:

ע"ד דר"י. דאוסר גר בממזרת מיבעיא לן אם הוא אוסר אף ממזר בממזרת מי אמרי' טעמא דר"י משום דקהל גרים איקרי קהל ומותר בממזרת או דלמא טעמו שלא יתרבו ממזרים בישראל ואפי' בממזרת אסור:

כדי שיתכלו ממזרים מן העולם. שגם בניו ממזרים עד סוף כל הדורות דבממזר הולכין אחר הפגום כדתנן ס"פ האומר:

ודכוותה. מיבעיא לן לר"י דאוסר גר בממזרת משום דקסבר קהל גרים איקרי קהל מי אוסר גר עמוני בעמונית או לא:

על דרבנין. לר"י ולרשב"ל דאמרי בסמוך קסבר ר' יהודה ממזר אסור בממזרת:

נצרכה. בתמיה הא ודאי לדבריהם מותר בעמונית דאל"כ אתה אוסר גר עמוני מלישא אשה א"נ לדידהו קשיא וכי גר עמוני לא ישא אשה:

דאין יסבור ר"י גרין. אפילו בפסולין כגון גר עמוני נמי בכלל קהל ה' הוא נגד פסולין אחרים גר עמוני לא ישא אשה דבת ישראל ודאי אינו נושא שהיא קהל ה' אצלו וה"ה גיורת לר"י:

לישא. גיורת עמונית אינו יכול שהיא מותרת לבא בקהל והויא לה קהל ה' אצלו:

לישא מצרית אינו יכול. שהוא קהל ה' אצלה. אבל למ"ד גר מותר בממזרת שפיר מיבעיא לן דאיכא למימר גר עמוני ישא ממזרת:

משחררין לו שפחה. ונושאה ואסור בעמונית שהיא קהל ה' אצלו ואסור בממזרת כדי שיתכלו ממזרים מישראל והאשה אשר כשרה היא לו שפחה משוחררת דאינה בכלל קהל ה':

ודכוותה. מיבעיא לן אם גר מצרי מותר בגיורת מצרית דשניהם אסורים לבא בקהל ואין בהם איסור דלא יבא או דלמא כיון שהם בכלל האסורין לבא בקהל אוסר ר"י לישנא אחרינא מיבעיא ליה מי סובר ר"י כר"ש בסיפא דמתני' דאף במצרי נקבות מותרות מיד:

ואני משיאו לגיורת מצרית ראשונה. דקסבר הולד בתר האב שדינן ליה א"נ ס"ל כר"ש נקבות מצרית מותרות מיד:

אלא אף אתה השיא לבנך בת מצרית שנייה. דתנן הלך אחר הפסולים ונקבות מצרית אסורות עד ג' דורות:

כדי שיהיו ג' דורות. מן האב ומן האם ש"מ דמצרי מותר במצרית:

הלכה כר' לעזר. דמתני' פ' י' יוחסין דאמר ודאי בודאן מותרין וודאן בספיקן וספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור:

דברי חכמים. מ"ט דחכמים דפליגי אר' לעזר ומתירין ספק איסורא דאורייתא:

לא יבא ממזר בקהל ה'. מיותר ללמד בקהל ודאי הוא דלא יבא אבל בקהל ספק כגון שתוקי יבא:

תמן תנינן. לעיל פ' החולץ:

ספק וכו'. הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת ספק בן ט' והוולד מן הראשון שמת וספק אם הולד בן שבע והוא מן היבם:

יוציא מספק. והוולד כשר ממה נפשך:

וחייבין באשם תלוי. שמא בעל אשת אח שלא במקום מצוה:

תני הראשון. אם לא הוציא היבם את היבמה וילדה לו בנים הולד הנולד לו ראשון והוא הספק דתנן במתני' כשר להיות כה"ג. דממ"נ כשר הוא:

והשני. שנולד מהיבם והיבמה לאחר מכאן:

ממזר בספק. שאם היה הראשון בן המת הרי היבמה אסורה ליבם באיסור אשת אח שיש לו בנים שהוא בכרת והולד השני ודאי ממזר ואם היה הראשון בן היבם ולד השני כשר שהרי יבמתו היה:

אין ממזר בספק. דספק ממזר מותר לבא בקהל דדוקא ממזר ודאי הוא דבלא יבא אבל ספק יבא כדאמרינן בסמוך לרבנן:

מודה ראב"י בספק כותים ובספק חללים. דאסורין לבא בקהל וכ"ש דפסולים לכהונה דדוקא ממזר דרבייא קרא דאייתר לן חד קהל להתיר ספק ממזר אבל כותי וחללי לא:

ופריך כההוא דתנינן תמן. ריש פ"ד דקידושין:

עשרה יוחסין עלו מבבל. כהנים וכו' ממזרים שתוקי ואסופי וכותי מותרין לבא זה בזה ש"מ דספק ממזר מותר בודאי ממזרת ויש ממזר מספק:

ומשני ע"ד דראב"י שמנה יוחסין הן דשתוקי ואסופי מותרין לבא בקהל דספיקות הן:

ע"ד דר"ג ור"ל. דתנן פ"ק דכתובות ר"ג ור"ל אומרים נאמנת האשה לומר לכשר נבעלתי אין כאן אלא תשעה שתוקי כשר שהרי אמו נאמנת:

מתני'. רפ"י יוחסין דתנן גר מותר בממזרת דלא כר"י:

ארבע קהילות אינון. ארבע פעמיס כתיב קהל בפסולי יוחסין לא יבא ממזר בקהל ה' עד דור עשירי לא יבא לו בקהל לא יבא עמוני ומואבי בקהל לא יבא להם בקהל וה"מ למכתבינהו כולהו בחד קהל לא יבא ממזר ועמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם עד עולם אלא ללמד ארבע קהלי נינהו ואי לא כתיב אלא חדא ה"א בקהל כהנים הוא דלא יבא:

קהל גרים. וכיון דגרי' קהל נקראו אף גר אסור בממזרת ודלא כמתני' מתיבין. מקשים על ר"י הא כתיב לא יבא פצוע דכא וכו' בקהל ה' הרי חמשה קהל הן:

ומשני פסולי גוף אינון. פצוע דכא וכרות שפכה הן פסולי גוף ולא קחשיב אלא קהל דכתיב בפסולי יוחסין:

ופריך והכתיב. גבי מצרי ואדומי בנים וכו' יבא להם בקהל ה' הרי פסולי יוחסין חמשה הוויין:

ומשני בעשה אינון. ולא קחשיב אלא הנך דכתיבי בלאוין:

שלשה קהלות הן. דפסולי יוחסין ארבע הן ולא קחשיב אלא הנך שהן בלא יבא לאפוקי קהל דמצרי ואדומי וחד לגופי' ותלתא לדרשא כהנים לוים וישראלים וקהל גרים לא איקרי קהל:

דלמה. מעשה בר"ה הגדול ור"י הנשיא יושבין ורץ ר' יוחנן ולחיש לר"ה באזנו פצוע דכא כהן מהו שישא בת גרים ויאכילנה בתרומה:

א"ל. ר"י הנשיא לר"ה מה אמר לך ר"י:

א"ל. ר"ה אמר דבר שגם ת"ח ובן ת"ח אינו יכול להשיב תשובה על בעייתו:

לא א"ל גיורת. לא שאל מהו שישא גיורת להאכילה בתרומה שגיורת עצמה כזונה היא אצלו דגיורת פסולה לכהונה וכזונה דמיא:

ולא. שאל על בת ישראל כשרה שודאי אינו מאכילה בתרומה שנעשית חללה בביאתו וחללה אסורה בתרומה:

לא א"ל. לא שאלני אלא על בת גרים אם מתחללת בביאתו או לא:

ופריך ובת גרים לאו כישראלית היא. בתמיה ופשיטא דמשויא לה חללה:

ומשני פתר לה כר"י וכו'. וקמיבעיא ליה אליבא דר"י מי אמרינן אע"ג דס"ל דבת גר זכר אסורה לכהן כבת חלל זכר מ"מ לאו זונה היא ואיהי נמי אינה מחוללת דהא בלא"ה אסורה לכהן או דלמא הא מיהת לכהן כשר אסורה אף לכהן פצוע דכא אסורה:

והוליד בת בת הבת מהו. אבתו לא קמיבעי' ליה דהא תנן במתני' בקידושין פ"י יוחסין בת חלל זכר פסולה לכהונה אלא אם נשא ישראל בת חלל זכר והוליד ממנה בת מיבעי' לן אם כשרה לכהן או לא:

חד אמר כשרה. דכתיב לא יטמא בעל בעמיו וכתיב לא יחלל זרעו בעמיו מה לענין טומאה זכרים ולא נקבות אף לענין פסול זכרים ולא נקבות מיהו מדכתיב זרעו ולא כתיב בנו שמעי' דנקבות פסולות וגז"ש אהני לבת בתו דכשרה וכן א"ר יוחנן שם בקידושין:

וחד אמר פסולה. דזרעו דמרבינן נקבות לפסול אפי' זרע זרעה משמע וגז"ש איצטרך לחללה מכנה כלומר ממכונה שהיא עצמה נעשית חללה ע"י ביאת איסור אבל מעיקרא היתה לה שעת הכושר אם נשאת לישראל בתה כשרה אבל בת חלל שלא היה לה שעת הכושר מעולם אף בתה פסולה לכהונה והיינו כדאמר רב שם:

ה"ג בת חלל זכר פסולה לעולם וחללה מכנה אינה פסולה משום מה את פוסלה וכ"ה בקידושין. וה"פ דהקשה למ"ד פסולה ממתני' דקידושין דתנן בת חלל זכר פסולה לכהונה משמע דוקא בתו אבל בת הבת כשרה לכהונה ושנייא ליה וחללה מכנה וכו' כלומר לא תידוק הא בת הבת כשרה אלא דוק מינה דוקא בת חלל עצמו שלא היה לה שעת הכושר פסולה אבל בת חללה ממכונה שנעשי' חללה ע"י ביאת איסורי כהונה וילדה אח"כ בת מישראל כשרה לפי שהיה לאמה שעת הכושר ומשום מה תהי' הבת פסולה הלא לא היה יצירתה בעבירה שחללה מותרת לישראל גם לאמה היה חזקת כשרות אבל בת בת חלל זכר שלא היה לאמה שעת הכושר אף בתה פסולה:

ה"ג מעשה במשפחה אחת בדרום:

ערער. לפסלה מכהונה:

פחות מבת ג' שנים ויום א'. וניסת לכהן ובני המשפחה בני בניה היו:

והכשירה. לאותה משפחה לכהונה:

כר"ש הכשירה. דאר"ש גיורת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כשרה לכהונה:

ד"ה היא. כדברי הכל הכשירה דאף רבנן דר"ש מודי' דמשפחה זו כשרה כדמסיק:

ה"ג כהדא דאר"ז וכו':

וולד בוגרת. כה"ג שנשא בוגרת והולידה בת כשרה לכהונה:

עשה היא. ואין חלל אלא מחייבי לאוין לא מחייבי עשה:

ה"ג ודכוותה כי אם בתולה מזרע בית ישראל ולא גיורת וכו' עשה היא. וה"פ מהאי קרא כי אם בתולה וכו' ממעטינן בקידושין פ"י יוחסין לכולהו תנאי דגיור' פסולה לכהונה שמעינן דכהן שנשא גיורת עובר בעשה הלכך בניה כשרים:

הרי דור שני של מצרי. שאינו אלא עשה דור שלישי דוקא אבל לא שני ולאו הבא מכלל עשה עשה ואפ"ה אם ניסת בניה חללים:

לא דומה. אינו דומה עשה השוה בכל ישראל כגון מצרית שנייה שאסורה גם לישראל חמיר איסורא הלכך אם ניסת לכהן בניה חללים א"נ בניה מישראל פסולות לכהונה משא"כ עשה שאינה נוהגת אלא בכהנים קיל ואין בניה חללים:

מתנ' אם הלכה. שמעת מרבך שהנקבות מותרות במצרי ואדומי מיד נקבל ממך:

ואם לדין. שאתה דן קל וחומר מעצמך יש תשובות להשיב ובגמרא מפרש לה:

לא כי. אפי' אם אני דן מעצמי אין לכם תשובה כדמפרש בגמרא ומ"מ הלכה אני אומר:

גמ' עמוני. כתיב ולא כתיב עמון ומואב אלא יו"ד יתירא לטפויי קאתי להתיר נקבות דעמון ומואב עמוני ולא עמונית:

ופריך ודכוותה. נדרוש מיו"ד יתירא דכתיב גבי אדומי ולא אדומית ומצרי ולא מצרית ויהיו נקבותיהם מותרות מיד:

ומשני כתיב על דבר וכו'. ואין דרכן של נשים לקדם:

ופריך היה להם לנשים לקדם. לקראת נשים:

ומשני כתיב אשר שכר וכו'. מי דרכו לשכור ולתת עצה אנשי' אבל לא נשים ש"מ דנקבו' מותרות:

כתיב ושחרים וכו'. מקרא הוא בד"ה וכל השמות שבד"ה ניתנו לדרוש:

שהיה משוחרר מן העוונות. שהיה צדיק וגבר על יצרו:

אלא שחש כנמר. שמיהר כנמר לבאר ההלכה שאשתו מותרת לו:

לא צורכא וכו'. לא ה"ל לקרא למימר הכי אלא ויולד מן בערא נשיו כדכתיב בקרא קמא:

אלא על ידיה וכו'. וה"ק ויולד דבר חדש מן אשתו שע"י נתחדשה ההלכה עמוני ולא עמונית וכו':

ישמעלי הי'. דאל"כ לא היה הכתוב מכנה אותו לגנאי:

ה"ג לבית דינו של ישי א"נ של יהושע והראשון נראה:

פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ. אף אומות העולם יושעו:

ונתגייר ונתן לו. ישי את בתו אביגיל:

כישמעאל. שהם קלים וזרוזי מתנים:

או נהרוג או נהרג. דדמי' לבועל ארמית שקנאין פוגעין בו ואי הפך הבועל והרג הקנאי פטור:

או נקיים דברי רבי. היינו דברי ב"ד של שמואל הרמתי:

כל מי שעובר על הלכה זו. ופוסל עמונית מלבוא בקהל דינו כזקן ממרא שחייב מיתה:

אני אין לי אלא משנה. דהלכה למשה מסיני היא דנקבות עמונית ומואבית מותרין מיד ולא מיו"ד יתירא קדריש:

השבה משדי מואבי. השבו ה"ל למכתב שהרי גם נעמי שבה משם:

זו היא ששבה משדי מואב תחל'. שאז נתחדשה ההלכה עמוני ולא עמונית:

אחורי. ועוד ראיה אחרת שאז נתחדשה ההלכה:

ותעזבי אביך ואמך. ותלכי אל עם אשר לא ידעת מתמול שלשום וקרא יתיר' הוא אלא ה"ק אלו באת אלינו מתמול שלשום לא היינו מקבלין אותך שעדיין לא נתחדשה ההלכה:

עברת בידך תלת נהרין. כלומר באת מרחוק מבבל לא"י ועברת בכחך שלשה נהרות:

ואתברת. ובדית דברי כזב מלבך ששנית בברייתא בת גר עמוני כשרה ודקדקת מינה דבת גיורת עמונית פסולה וליתא אלא ל"ש דכתיב כי אם בתולה מעמיו והמ"ל עמיו אלא להביא בתולה הבאה משני עממין כגון גר עמוני שנשא בת ישראל או גיורת עמונית שניסת לישראל או לעמוני בתה כשרה:

לא צריכא. ר' יוחנן לאשמועינן דבת גר עמוני כשרה אלא כשהיתה אמה מישראל נשואה לעמוני דסד"א כשם שנתחללה אמה דהא נבעלה לפסול לה כך תהא בתה מחוללת קמ"ל דכשרה אבל בת גיורת עמונית שניסת לישראל או לגר עמוני שאין ביאתן בעבירה פשיטא. דכשרה:

כשרה אפי' לכה"ג. בת גר עמוני שאמה מישראל כשרה לכה"ג וכה"ג דנקט לאו דוקא דבאיסור גיורת אין חילוק בין הדיוט לכה"ג אלא כיון דהך קרא בכה"ג כתיב נקט כה"ג:

ה"ג מ"ט מעמיו. כי אם בתולה מעמיו והמ"ל עמיו אלא להביא בתולה הבאה משני עממין כגון גר עמוני שנשא בת ישראל וכולא קרא מעמיו מיותר דרשינן נמי דאפי' גר שהוא משני עממין כגון גר עמוני דדמי לשני עממין שזכרים אסורים ונקבות מותרות וכ"ה בבבלי בפרקין:

מטיפה פסולה. דביאתה בעבירה דבת ישראל אסורה בעמוני:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

עממין זה בזה. שהתחתנו עמוני ומואבי ומצרי ואדומי זה בזה כגון שנשא מצרי עמונית הכל הולך אחר הזכר הלכך נקבות מותרות מיד ונקבותיהם מותרות לאחר ג' דורות דמשנתגיירו הכל הולך אחר הפגום וכרשב"ל דאמר בת גר עמוני פסולה:

מתניתא אמרה כן. מהך ברייתא שמעינן דעד שלא נתגיירו הכל הולך אחר הזכר:

ה"ג שבא על אחת מן הכנענים. אע"ג שהן בלא תחיה כל נשמה מותר לקנות הבן לעבד:

ת"ל אשר הולידו בארצכם. היינו בני שאר אומות הולידו מבנות ארצכם במקומות אחרים מבנות שאר האומות ובאו הבנים לגור כאן אצל אבות א"נ ה"ג ולא מן הנכרים אשר בארץ. דהכל הולך אחר הזכר:

היך עבידא. היכי דמי:

גר עבד עמוני. כלומר עמוני שנתגייר להיות עבד ונשא לשפחה מצרית:

ה"ג לאחר שלשה דורות נשתחרר. אם תאמר אף כשהן עבדים חשבינן להו דורות אע"ג דאין לעבד חייס דורות מיהת נינהו א"כ נקבות מותרות לאחר ג' דורות ממ"נ אי נשדינהו בתר האב נקבות מותרות מיד ואי נשדינהו בתר האם הרי ג' דורות כמצרית:

ה"ג עריות יוכיח הרי בת בנו ובת בתו הרי הן אסורין עד ג' דורות. שלא אסר בהן אלא ג' דורות בת בתו אסורה לו והוא בכלל ג' דורות ועשה בהן נקבות כזכרים בת בתו כבת בנו:

ר"א אמר רשב"ל. הקשה מאי השיבו רבנן עריות יוכיחו וכי משיבין מדבר שהוא ממזר שאם בא על בתו הולד ממזר הלכך זכרים ונקבות שוין באיסורן תאמר במצרי ואדומי שאינו אלא עשה דור שלישי יבא להם בקהל ה' ולא ראשון ושני ולאו הבא מכלל עשה עשה ואין הולד ממנו ממזר הלכך לא נעשה בו נקבות כזכרים:

משיבין דבר שהוא כרת. הבא על העריות חייב כרת ומצרי אינו אלא חייבי עשה ור' אבהו בא להוסיף על קושית רשב"ל:

לא כי הלכה אני אומר. ועוד מקרא מסייעני:

בנים. אשר יולדו להם דוקא בנים זכרים ולא נקבות:

ולא דרש. גז"ש עשירי עשירי בממזר נאמר עד דור עשירי לא יבא להם בקהל ולא נאמר עד עולם ובעמון ומואב כתיב גם דור עשירי וגו' עד עולם וכיון דלא יליף גז"ש א"כ עשירי שנאמר בממזר דוקא אבל דור אחד עשר שרי:

ה"ג ונקבות מותרות ר' שמואל וכו' וכ"ה בקידושין:

גז"ש במקום שכתוב. כל היכא דגמרינן מילתא ממילתא בגז"ש גמרינן כולא מילתא מינה כאלו נכתבה כל הפ' בדבר הלמוד וה"נ כיון דילפי' ממזר מעמון ומואב בגז"ש ה"ל כאלו כתיב עד עולם אף גבי ממזר ודומיא דעמון ומואב מה התם נקבות מותרות אף דור אחד עשר שבממזר נקבות מותרות:

ופריך מעתה אפי' מיד. יהיו נקבות מותרות בממזר דהא קאמרת כולא מילתא ילפי' מעמון ומואב:

ומשני ובלבד מעשירי ולמעלה. עד עשרה דורות דאיסורא בגופיה כתיב ליכא למגמר מעמוני דנקבות מותרות דהא ממזר מום זר משמע ואפי' נקבות אבל מעשירי ואילך דגמרי' איסורו בגז"ש אמרי' דיו דומיא דעמון דנקבות מותרות:

הביאו לי דור שלישי וכו'. כלומר דבר שאי אפשר הוא שיהיה דור שלישי בעולם שהקב"ה מסלקן מן העולם וכדמסיק:

אחת לששים. או לשבעים שנה:

ואייתינהו. ואתיא כי האי דאמר רבי לוי:

שלא לפרסם את החטאים. לכך לא קבע לחטאת מקום בפני עצמו לשחיטתו שלא יבינו הרואים שהוא חטאת ומתבייש שבעולה הבעלים עומדים על גבה גם סמוך לשחיטה סמיכה:

ה"ג לא מסתברא דלא וגם הוא חכם ויבא טוב. וה"פ אלא ה"ל למכתב ויבא טוב דחכמה להרע אינה אלא גנות ולאו חכמה היא:

ואת דברו לא הסיר. דכתיב וגם הוא חכם ויבא רע ואת דברו לא הסיר דריש דברו מלשון דבר ומגפה וה"ק והדבר לא הסיר מן העולם כדי לכלות על ידו בית מרעים והם הממזרים כדכתיב זרע מרעים:

ועל עזרת פועלי און. כלומר אותן הכשרים שמתו עמהם בדבר הם אותן שלא עשו הרע בעצמן אבל סייעו לדבר עבירה או שלא מיחו בהן א"נ כשרים מתו להיות לעזרת פועלי און שלא יתפרסם:

ה"ג פועלי און רב הונא וכו' וכ"ה בקידושין:

אין ממזר חי יותר משלשים יום. כדי שלא יטמעו בכשרים ובאינו מפורסם איירי כדמסיק:

ר"ז כשעלה לא"י שמע שאמרו זה ממזר וזו ממזרת:

א"ל מהו. זה לפ"ז ליתא לדר"ה דאמר ממזר לא חי ל' יום:

עמך הייתי. כשאמר ר"א בשם ר"ה אין ממזר וכו' וסיים בה אימתי בזמן וכו' והנך שבא"י מפורסמים היו לפיכך הם חיים:

אין הקב"ה נזקק. לבער הפסולים מישראל אלא שבט לוי הוא מטהר:

כאדם שהוא שותה בכוס נקי. כך הלוים שמשמשים לפניו צריך לטהרן אבל שאר שבטי ישראל מניחן כמות שהן:

בגין דאנן לוים נפסיד. רב הושעיא לוי היה ואמר למה יפסידו הלוים להוציא לעז עליהם לפרסים הממזרים שבהם:

אף לעתיד הקב"ה עושה. עם הלוים צדקה שאי אפשר שלא לצרפן אלא שאינו מגלה שהן ממזרים אלא יאמר עליהם שהן ישראלים וזה מפני כבודן של בני לוי וזהו הצדקה שעושה עם בני לוי שהם מגישי מנחה שלא יפרסם חטאיהן:

שנשתקע בה פסול. ולא נודע לרבים אין מדקדקין אחריה לגלותו:

מתני'. דסוף עדיות נמי דיקא:

בן ציון. אדם חשוב ואיש זרוע:

וריחקה. שהכריז עליה שהיא פסולה:

בשבוע. בשמיטה:

העבודה. לשון שבועה:

לפשחור בן אימר. היה כה"ג בימי ירמיה:

וכולם נשתקעו בכהונה. ול"ג גדולה:

נשתקעו. שהיו מחזיקים עצמן בכהנים לפי שאכלו תרומה והם לא אכלו אלא מפני שהיו עבדי כהן:

עיקר טירונייא שלהן. עיקר יחוסן של הכהנים תמצא במעיזים ומריבים שבהם שכן דרך הכהנים להיות עזים וקנטרנים כדכתיב ועמך כמריבי כהן:

י"ג עיירות נשתקעו. נתערבו בכותים בימי השמד ואמרו עיר ששמה מישן דאמרי' לעיל פ"ק שכל הדרים בה פסולין הן היא היתה אחת מי"ג עיירות אלו:

מתני' והסריס לא חולץ. דכתיב להקים לאחיו שם בישראל והאי לאו בר הכי הוא:

ולא חולצין לאשתו. דכתיב ולא ימחה שמו מישראל פרט לזה ששמו מחוי:

ואין לי לפרש. איני יודע לפרש איזה סריס בר חליצה ואיזה פטור מחליצה:

סריס אדם. שנסתרס לאחר שנולד:

סריס חמה. שהוא סריס ממעי אמו שהיה סריס עד שלא ראה החמה:

לקיים דברי ר"ע. עדות זו העיד ריב"ב לקיים דברי ר"ע:

לא פסלה. מן הכהונה שאין חליצתו חליצה:

בעילת זנות. שאסורה לו משום אשת אח שלא במקום מצוה:

גמ' הושיט ידו. למעי אמו וסירסו בעודו בפנים:

ד"ה אסור לבא בקהל. דה"ל כסריס אדם וכסריס חמה:

נותנין עליו חומרי סריס אדם וחומרי סריס חמה במחלוקת. כדפליגי ר"א ור"י במתני' דאיכא חומרא וקולא בכל אחד אם בעלה פסלה וגם בחליצה פסלה:

ופריך מחלפה שיטתיה דר"א. קשיא דר"א אדר"א:

ה"ג תמן הוא אומר הזכר כב"ה והכא את אמר הכין לא כי אלא סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו. וה"פ בפ' יוצא דופן תנן בן עשרים שנה ולא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן עשרים והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם וכו' דברי ב"ה בש"א בן י"ח רא"א הזכר כדברי ב"ה הרי דסובר ר"א סריס חמה אינו חולץ כב"ה והכא תנן דסובר ר"א סריס חמה חולץ:

לא אר"א. הזכר כדברי ב"ה אלא שאם הוא בן עשרים ה"ה סריס והוה גדול לכל עונשין שבתורה אבל לענין חליצה פליג אב"ה וסובר סריס חמה חולץ:

דו מתני'. והיינו דתנן במתני' בסיפא סתמא הסריס לא חולץ וכו' משמע בין סריס אדם בין סריס חמה והיינו כחכמים דסברי שאין חילוק בין סריס אדם ובין סריס חמה:

מתני' סריס חמה כהן וכו'. אבל סריס אדם מיפסל נמי פסיל לה מתרומה דבי נשא דהיינו פצוע דכא:

לא יחלוץ. אם יש לו אח אחר:

אבל לא נישא. שהוא כזכר והשוכב עמו בין בזכרות בין בנקבות הרי הוא כבא על הזכר:

חייבין עליו סקילה כזכר. דוקא במקום זכרות כלומר מאחוריו אבל לא בנקבות שלו:

גמ' תני. סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכיל' אף בחזה ושוק:

כמה. ק"ו הן דמאכילה אף בחזה ושוק:

פתח חיכך וקבל. כלומר פתח פיך וקבל תשובתך:

מגחך הוה עימיה. מצחק היה בו כשתפתח פיך מיד תדע הק"ו שדבר פשוט הוא אבל האמת אין כאן ק"ו אלא לרוב פשיטותו אמר כאלו הוא ק"ו לא [צ"ל אלא] רשב"ל סובר דאפי' בתרומה דאורייתא לא קאכלה וכ"ש בחזה ושוק וכ"ה בבבלי:

מילה א"ל. דבר נכון השיבו שיש כאן ק"ו ל"א מחיך שהוא טועם המאכל יש להשיב ק"ו והראשון נראה:

שאינה ראויה לישראל בכ"מ. שמעולם לא היתה ראויה לישראל אפי' לבכורים ועוד שהתרומה ניתנה לכהנים תמורת חלקם בארץ ולא היתה לישראל מעולם:

חזה ושוק שהן ראויין לישראל בכ"מ. מתחלה היו ראויין לישראל כדמסיק בברייתא בסמוך אינו דין שתהא אשתו אוכלת אותן:

ראויין היו וכו'. ה"ג בת"כ כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל ראויין היו לישראל וכשנתחייבו ניטלו מהן וניתנו לכהנים וה"פ מאי לקחתי הל"ל יתנו בני ישראל אלא ראויין היו לבכורי ישראל אלא שנלקחו בעוונם בעון העגל:

כך אם יזכו. ישראל ויעשו תשובה שלימה יחזירו להן מתנות אלו:

ריב"א אמר. הך הלכה דאר"י אינה אוכלת בחזה ושוק אבת ישראל שניסת לכהן ולא אאשת סריס:

ואין חולקין. אמתני' קאי וכי לא פליגי ר"י ור"ש דמתני' על דברי רבי יהודה דאמר אנדרוגינס הוא כזכר ממש או דלמא חולקין אלא דמקילין בתרומה:

מייבמין את אשתו. של אנדרוגינס ש"מ דזכר וודאי הוא ואס"ד דחולקין א"כ הלכתא כוותייהו דרבים נינהו ועוד ר' יוסי נימוקו עמו:

ה"ג קידש חוששין לקידושיו נתקדש אין חוששין לקידושיו. והיינו כרבי יהודה דאמר זכר ודאי הוא:

נבעל. לפסול נפסל מן התרומה כנשים שנבעלו לפסול:

ה"ג כנשים ר' ניחא בר סבא וכו':

אפי' מין במינו. שנבעל אנדרוגינס לפסול ממינו פוסל אותו:

בכל שהוא. בין דרך זכרות בין דרך נקבות:

וקשיא אם. אנדרוגינס זכר הוא למה יפסול למינו הא אין זכר פוסל כהן זכר בבעילתו וה"ה אם נקבה הוא והא ודאי אין סברא לומר שיהא הבועל זכר והנבעל נקבה דודאי שניהם מין אחד הם:

ומשני צד זכרותו. של אנדרוגינס פוסל צד נקבותו של השני דכשנבעל בנקבות דינו כנקבה א"נ מדרבנן גזרינן אטו נקבה ממש ופליג אר' ניחא ל"א כל שהוא דא"ר המנונא היינו שפוסל מקצת ומאכיל מקצת דהיינו עבדיו כדמסיק:

מכח זכרותו. שהרי גם כהן כשר מאכיל אשתו מפני שהוא זכר אף זה כיוצא בו שהרי צד זכרות לא נפסל כלל:

מכח זה וזה. כלומר מכח כל גופו הן אוכלין וכבר נתחלל צד נקבות שבו:

ובלבד ממקום זכרות. הא דתנן אנדרוגינס חייבין עליו סקילה כזכר דוקא אם בא עליו ממקום זכרות אבל ממקום נקבות פטור:

אפי' ממקום נקיבה. נמי מחייב ר"א סקילה:

ה"ג ר"י בר זבדי בשם ר' אבוה. מהאי קרא דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה איזהו זכר שיש לו שני משכבות הוי אומר זה אנדרוגינס ועל שני משכבות הזהיר הכתוב:

ביקשתי. להבין דברי ר"א בן שמוע באנדרוגינס ועל בוריו ולא מצאתי וכשבאתי ללמוד אצלו:

וחברה עליו. תלמידי ר"א בן שמוע בחבורה ולא הניחוני ללמוד הימנו:

ה"ג ולמה שלא לגלע בו או משום שאינו כדאי. וה"פ משום מאי חברו עליו אי משום שלא יגלה לו ר"א דעתו או משום שחשבו שאין ר' כדאי ללמוד תורה מר"א:

מה נפיק מן ביניהון. מאי בינייהו:

היה דרכו. של ר"א לגלות דין זה שלא לכל אמר אנדרוגינס כזכר:

אין תימר משום שלא לגלות. הרי כבר גילה ר"א דעתו לענין קדשים דאנדרוגינס אינו קדוש דלענין קדשים בעינן זכר ודאי או נקבה ודאית:

הוי. הרי שאין הטעם שחברו עליו אלא משום דסברי שאין ר' כדאי ללמוד מר"א תורה:

מה היה לו. לגלות עוד באנדרוגינס:

יורש וכו'. סימני הלכות הם שאנדרוגינס יורש כזכר במקום שיש נקבות:

מעיד. כשר להעיד כזכר אפי' עדות שאין אשה כשרה לה:

מנחתו קריבה בכלל. אם הוא כהן מנחתו אינה נקמצת וכולה כליל כמנחת כהן ולא ככהנת שמנחתה נקמצת כדתנן בסוטה:

מזמנין עליו. ברכת המזון כזכר ועוד הרבה חילוקים ביניהם:

הדרן עלך פרק הערל