מתני' יש מותרות. ה"ג כהן הדיוט שנשא את האלמנה כ"מ בגמרא:

כשר שנשא כשרה וכו'. בגמרא מפרש:

גמ' למה לי נשא. אכהן הדיוט שנשא אלמנה פריך למה תנא נשא הא אפי' אם קידש אחיו אלמנה מאיש אחר ומת גם הוא ונפלה לפני אחיו הרי זו מותרת לבעל ואסורה ליבם:

למה לי אלמנה. כלומר ותו קשיא למה תנן אלמנה הא אפי' אם נשא בתולה ומת אסורה לכה"ג דהא השתא מיהת אלמנה היא ולא משני מידי א"נ ר' ניחא לא שאל אלא למה תנן נשא ולא תני קידש ור' יונה השיב תיקשי לך נמי למה תנן אלמנה ולא תנן בתולה אלא משום דקבעי למיתני סיפא כ"ג שנשא אלמנה ויש לו אח כהן ודוקא אלמנה אבל בתולה חזיא ליה משום הכי תני רישא אלמנה מהאי טעמא נקט נמי נשא דסיפא דוקא נשא:

ה"ג ואילין אינון הא אית לי חורנין. וה"פ ותו ליכא והא איכא צרת סוטה כגון שהיה נשוי שתי נשים וזינתה אחת תחתיו בעדים ומת בלא בנים היא וצרתה פטורות מן החליצה ומן הייבום דטומאה כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה והרי היא כעריות שפטורות צרותיהן ולבעלה הצרה מותרת:

אחיו וכו'. והא איכא נמי אם נשא אחיו המת לאחות חלוצתו של היבם שמותרת לבעל כדתנן לעיל פרק החולץ ליבמתו וכו' ובאחותה בזמן שהיא קיימת והאחין מותרין:

כשר שנשא כשרה וכו'. כלומר והא איכא נמי כשר וכו' אע"ג דבמתני' תנן כשר שנשא כשרה ויש לו אח חלל מ"מ לפי מאי דמסיק בסמוך סמינן ממתני' הך בבא קאמר הש"ס מאן דפליג על ר"י בר בון קשיא למה לא תני נמי הא ויותר נראה דל"ג הך בבא כשר שנשא כשרה כאן אלא ה"ג אחיו שבא וכו' ומותרת ליבם הדא וכו':

הדא. משנתינו סייעתא לר' יונה דאמר כללות ששנה ר' במתני' הן לאו דוקא אפי' במקום דתנן ואלו:

ופריך ולא כן וכו' וחלל מותרין. בכהנות שלא הוזהרו הכשרות להנשא לפסולין א"כ אף היבם מותר בכשרה:

ומשני כיני מתני'. כן צריכין להגיה במתני' ה"ג חלל שנשא כשרה ויש לו אח כשר. וה"פ כיון שבא עליה החלל נעשית חללה ואסורה לכהן הכשר:

ה"ג ופסולים על הכשרות ופסולות על הכשרים אבל לא כשרות על הפסולין:

ופריך והתני לא יקחו לא יקחו. כתיב אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו תרי זימנא לא יקחו ל"ל ללמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש וכל שהאיש לוקה אף האשה לוקה:

ה"ג סברין מימר בכשרות על הפסולין. וה"פ סברוה למימר קרא יתירא דלא יקחו אתי להזהיר אף הכשרות על הפסולין וקשיא לר' יוסי בר בון ואינו כן דקרא לא אתי אלא להזהיר פסולות על הכשרים שכשם שהכהן מוזהר שלא ישא זונה חללה וגרושה כן הפסולות מוזהרות שלא תנשאו להם:

מתני' כהן גדול שקידש. בגמרא מפרש:

ויש לו אח כה"ג. כגון משוח שעבר כדתנן פ"ק דמגילה:

גמ' לא אמר. לא תנן במתני' אלא כה"ג שקידש אלמנה אבל אם בעל נתחללה בביאתו ואסורה אף ליבם שהוא כהן הדיוט:

ה"ג הדא דתנינן אסורות לבעל ומותרות ליבמיהן ואילין אינון וכו'. וה"פ הא דתנן במתני' ואלו מותרות ליבמיהן וכו' קשיא ותו ליכא והאיכא אחרנייתא המחזיר גרושתו משניסת שאסורה לבעל דכתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה וגו':

ומותרת ליבם. ולא אמרי' ק"ו הוא דאסורה ליבם מה במותר לה אסורה באסור לה לא כ"ש דלא אלים ק"ו למידחי מצות יבום:

הוא. הבעל שנשא אחות חלוצתו שאסורה לו כדתנן לעיל פ' החולץ והאחין מותרין:

פצוע דכא וכו' ומותרת ליבם. שאין ביאת פצוע דכא אוסרתה מקהל:

ואילין אינון. אסיפא דתנן אסורות לאלו ולאלו כה"ג וכו' פריך והא איכא סוטה אשה שזינת' תחת בעלה בעדים ומת הבעל בלא בנים פטורה מן החליצה ומן הייבום דטומאה כתיב בה כעריות:

חלוצה. עצמה אסורה לבעל וליבם בלא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה:

מתני' שנייה לבעל ולא שנייה ליבם. אם אמו של בעל ולא של יבם כגון אחים מן האב ולא מן האם:

ולא פירות. בגמרא מפרש:

ולא מזונות. אינו חייב לזונה בעודה תחתיו א"נ אם הלך למדינת הים ולותה ואכלה אינו משלם:

ולא בלאות. אם הבלאות ושחקי' מבגדים שהכניסה לו עדיין קיימים אינה נוטלתן כשיוצאת דקנסוה רבנן:

אלמנה לכה"ג. בגמרא מפרש טעמא:

גמ' מאחר שהיא מותרת לו יש לה כתוב'. דהא בכל יבמה אי לית לה כתובה מבעלה הראשון כגון שלא הניח נכסים תקינו לה רבנן כתובה מנכסי השני וזו נמי לית לה מראשון אית לה משני דהיינו מהיבם:

אין לה כתובה. אף מהיבם ולא איפשיטא:

מהו שיהא לה כתובה אצל היבם. מנכסי המת:

והיא. היתה מותרת לו להראשון:

שאין לו עליה אלא אכילת פירות בלבד. לענין זה היא כאשתו שאוכל פירות נכסיה אבל לשאר דברים אינה כאשתו ומתני' ה"ק ולא פירות שאין הפירות שלה אלא שלו אע"פ שאינו חייב בפרקונה וחכמי' התקינו שיאכל הבעל פירות תחת פרקונה וזו דלא קרינן בה ואותבינך לאינתו פטור מלפדותה מ"מ אינו חייב לשלם פירות שאכל מנכסי מלוג שלה:

תני ר"י צודנייה. ברייתא לפני ר"י והיא קשיא על ר' ירמיה:

צידונייה. מצידון היה א"נ אומן לעשות מצודות:

וזכאי במציאתה וכו'. מהך ברייתא שמעינן לאו לאכילת פירות לחוד היא כאשתו אלא גם לכל דבר שהבעל זוכה מאשתו:

מהו ולא פירות. כלומר אלא מהו ולא פירות דתנן במתני' אכילת פירות שאכל. הבעל מנכסי מלוג שלה אינה יכולה להוציא ממנו דקנסינן לה:

בכל שעה. כלומר תמיד היה מרגלא בפומיה דר' אילא שנייה יורשה ומטמא לה דכיון דהוא יורשה ה"ל כמת מצוה שאין לו קוברים הלכך אפי' הוא כהן מטמא לה:

ותני כן. בתמיה וכי תני הכי בברייתא ל"א בניחותא ותניא נמי הכי ואינו מטמא לאשתו הפסולה היינו פסול' דאורייתא דאל"כ ה"ל למתני ואינו מטמא לנשים האסורות לו:

היא אוכלת. דמדאורייתא קנין כספו היא:

ועבדיה אינן אוכלין. בתמיה הרי אין הפסול בעבדים אלא בה וכיון דהיא אוכלת כ"ש עבדיה:

תמן תנינן. גיטין פ' הזורק:

מעושה. בחזקה שכפוהו ליתן גט:

פסול. וצריכה גט אחר:

ופוסל לכהונה. משום ריח הגט:

ומר שמואל. ואמר שמואל לתלמידיו הכריזו בעיירות גט מעושה פסול ופוסל לכהונה:

ה"ג אין מעשין אלא לפסולין וכ"ה בגיטין:

שמואל אמר אין מעשין אלא כגון אלמנה לכה"ג וכו'. סתמא דש"ס קאמר הא דאמר שמואל אין מעשין אלא לפסולין משמע דוקא אלמנה לכה"ג דאיכא איסורא דאורייתא אבל שניות דרבנן אין מעשין:

ופריך והא תנינן. במתני' שניות כופין אותו להוציא וקשיא לשמואל:

ה"ג לא כגון אמר שמואל. וה"פ משני וכי לא אמר שמואל כגון בתמיה ובא לרבות אפילו איסורי דרבנן שכופין ולא בא למעט אלא נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה שאין כופין להוציא הואיל ואין עברה בנישואיה:

ופריך והא תנינן. כתובות פ' המדיר:

יעמיד פרנס. שליח שיפרנסנה:

יוציא ויתן כתובה. קס"ד ה"ה דכופין:

ומשני שמענו שמוציא. מבקשין ממנו שיתן גט וכי שמענו ממתני' שכופין בתמיה דודאי כל שאין עברה בנישואין אין כופין אותו להוציא:

מה בין אלו לאלו. אמתני' קאי מה בין שניות שאין להן כתובה לאלמנה לכה"ג וכו' שיש להן כתובה:

ה"ג אלו על ידי שהן דברי תורה. אלמנה לכה"ג וכו' שהן אסורין מדאורייתא אינן צריכין חיזוק לפיכך יש להן כתובה. ואלו. שניות שהן מדרבנן צריכין חיזוק שלא יעברו עליהן לפיכך אין להן כתובה כדי שלא תינשאו להן:

אית דבעי מימר. איכא דאמרי:

אלו על ידי שקנסן בידן וכו'. אלמנה לכהן גדול על ידי שהיא נעשית חללה על ידי ביאתו והולד ממנו חלל לא צריך לקנסן עוד בקנס אחר:

ואלו. שניות שהיא לא נפסלה בביאתו וגם הולד ממנו לא נפסל הוצרכו חכמים לקנסו בדבר אחר שלא יהיה לה כתובה:

מה נפיק מן ביניהון. מאי איכא בין הנך תרי טעמי:

וזו הואיל והוא דבר תורה. דכתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה:

וזו הואיל ואין קנסה בידה וביד הולד. דאי למיפסלה לכהן לא מיפסלה בהך חזרה דהא פסולה וקיימא משעת גירושין ואי למיפסלה מתרומה לא מיפסלא בהכי דכתיב ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר בעינן שיהא זר אצלה מעיקרא וזו אין זר אצלה מעיקרא ובניה כשרים דכתיב בה כי תועבה היא ודרשינן היא תועבה ואין בניה תועבין ובניסת לישראל איירי:

במזונות פליגין. אם יש לאלמנה לכהן גדול מזונות פליגי ר"י ורבי אליעזר:

אומר לו הוציא. ב"ד כופין אותו להוציא ואת אמרת הכי שיש לה מזונות בתמיה:

הוון. סברוהו למימר בתנאי כתובה פליגי ר"י ור"א כגון כתובת בנין דכרין ומזונות הבנות לאחר מיתת אביהן:

ה"ג בתנאי כתובה פליגין רבי יוחנן אמר יש לה תנאי כתובה א"ל רבי לעזר כל עמא מודיי וכו'. וה"פ ר' לעזר השיב כיון דכ"ע מודים שאין לה מזונות אע"ג דמתנאי כתובה הוא כ"ש שאין ליורשיה תנאי כתובה:

הא בתנאי כתובה לא. אלא הכל מודים שיש להן:

למה. ומאי טעמא:

ומשני בה קנסו. כדי שיוציאנה אבל ביורשיה לא קנסו חכמים:

מתני' לא תאכל בתרומה. כדתנן לעיל פ' אלמנה העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין:

לא יאכלו לא בתרומה ולא במעשר. בגמרא מפרש טעמא:

גמ' ולית היא גו בייתה. ארוסה איננה בבית בעלה הכהן:

ה"ג מעוברת מכהן ויליד בית אין כאן יליד בית שומרת יבם לכהן וכו'. וה"פ כתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל:

ולית היא גו בייתה. שומרת יבם עדיין אינה בביתו דהא מצי לחלוץ לה:

ובת כהן כי תהיה לאיש זר. היא בתרומת הקדשים לא תאכל והוי' לשון קידושין משמע:

פרט לשומרת יבם. שאינה שבה אל בית אביה כנעוריה דהא אגידא ביבם:

אתם וביתכם. במעשר ראשון כתיב:

אלא בכהן. כלומר בתרומה אבל במעשר מנ"ל:

ומשני כמה. דאמרינן התם בתרומה ילוד מאכיל וכו' אמרינן נמי כן במעשר דגילוי מלתא בעלמא הוא א"נ מדכתיב כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה איתקש מעשר לתרומה בכל עניניו:

ופריך ולא בת כהן כתיב. ומנ"ל למעט בת לוי:

ה"ג אר"י ובת אחת בת כהן וכו'. וה"פ וי"ו דובת כהן כי תהיה לאיש זר לרבויי אתי לבת לוי דאירוסין דישראל אוסרתה במעשר:

חוזרת לבית אביה. אם היא כנעוריה בלא בנים ואוכלת בתרומה:

ופריך ניחא. דבת לוי לכהן ובת כהן ללוי לא יאכלו בתרומה דצד כהונה שבהם גריעא מחמת האירוסין אלא במעשר יאכלו ממה נפשך כדמסיק:

כהנת היא תאכל. דאף כהנים מותרין במעשר ראשון:

כמ"ד אין נותנין מעשר לכהונה. אלא ללוים דוקא וזו לאו לויה גמורה היא ויטעו לומר שנותנין לה מעשר בשביל שהיא כהנת:

הוי הוא דאמר וכו'. מדקאמר מתני' אתיא כמ"ד אין נותנין ש"מ דר"י סובר נותנין מעשר אף לכהנים:

מתני' ניסת ללוי. אחר שילדה מכהן:

תאכל במעשר ולא בתרומה. דהדר הויא זרה:

מת ולה הימנו בן תאכל במעשר. בשביל בנה מלוי אבל לא בתרומה בשביל בנה מכהן שהרי יש לה זרע מזר:

גמ' ניחא. בשלמא בת כהן שניסת לישראל מת ולה הימנו בן לא תאכל בתרומה לפי שאינה אוכלת בשביל בעלה אלא בשביל עצמה והיא אינה חוזרת ואוכלת אלא כנעוריה דהיינו כשאין לה בנים אלא בת ישראל שניסת לכהן מת לה הימנו בן וניסת ללוי או ישראל למה אינה אוכלת בתרומה הא אינה אוכלת אלא בשביל בנה והוא עדיין חי ולא אימעיט בת ישראל מקרא שלא תאכל בשביל בנה ואי משום שניסת לאיש זר הא לא כתיב אלא ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל אבל לא ישראלית:

מתלמדתה של כהן. המורגלת אצל כהן ואפי' בת ישראל הנשואה לכהן כשתהיה לאיש זר לא תאכל בתרומה:

כמה דתימר בת בבל השדודה וגו'. וכי בת בבל היתה הא קרא באדום איירי כדכתיב ברישא זכור ה' לבני אדום וגו' אלא לפי שהורגלו בני אדום אצל בני בבל למדו ממעשיהם להחריב מקדש ה' לכך נקראו בני אדום בת בבל:

שתי בנות אמורות בפרשה. תרי זימני כתיב בפרשה ובת ברישא כתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת קדשים לא תאכל והדר כתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל מוקמינן חדא לבת כהן שניסת לישראל שחוזרת ואוכלת והשני דמיותר דהא בבת כהן משתעי קרא מוקמינן באם אינו ענין לרבות אף בת ישראל שניסת לכהן ומת לה הימנו בן וניסת לישראל והיינו שתהיה לאיש אינה אוכלת אע"ג דבת כהן דרישא איצטרך לגופיה מ"מ שדינן ובת כהן דסיפא דמיותר נמי לקרא קמא ולתרוצי לקושית ר' ליונטי אתי:

ופריך אמור מעתה. דלמא תרווייהו בבת כהן ממש איירי וחד לבת כהן שניסת לפסול לה אע"ג דאין לה בנים הימנו נפסלה מתרומה דבי נשא דלאיש זר היינו מי שהוא זר אצלה וחד לבת כהן שניסת לישראל אם יש לה זרע הימנו אינה חוזרת לתרומה דבי נשא:

הלכה כשהיא חוזרת לבית אביה חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לאכילת חזה ושוק:

מלחם אביה תאכל לרבות וכו'. כלומר מהלחם שאוכל אביה תאכל והיינו מלחמי תודה ורקיקי נזיר שנקראו לחם וה"ה מחזה ושוק:

הדרן עלך פרק יש מותרות