מתני' האשה שהלך וכו'. ואמרו לה מת בעלך. שא"ל עד אחד מת בעלך וניסת ע"פ עד אחד לפיכך תצא מזה ומזה כדין אשת איש שזנתה שאסורה לבעל ולבועל דלאו אנוסה וכדמפרש בגמרא:

וצריכה גט מזה ומזה. אם תרצה להנשא לאחר וטעמא דבעיא גט משני מפרש בגמרא. לא מזונות. אפי' מה שלותה ואכלה תתתיו:

ולא בלאות. שחיקת בגדים שהיו לה לא תוציא משם א"נ בלאות שנאבדו לית לה מבעל אבל הקיימים אית לה:

והוולד ממזר מזה ומזה. בגמרא מפרש:

נפסלה מן הכהונה. משום זונה:

מן המעשר. בגמרא מפרש:

יורשים כתובתה. מפרש בגמרא:

חולצין. אחיו של ראשון חולץ מדאורייתא דרבנן גזרו שלא ייבם ואחיו של שני חולץ מדרבנן כי היכי דבעיא גט משני:

גמ' ופריך כמה דתימר תמן. כי היכי דאמרינן לעיל ס"פ ארבעה אחין אשה שנבעלה באונס באיסור מפרישין אותה מבעלה ג' חדשים להבחין בין זרע כשר לפסול ואח"כ מותרת לבעלה ואם היתה קטנה שאינה ראוי' לילד מותרת מיד:

ואמר אף הכא כן. ה"נ נאמר במתניתא באשה שהלך בעלה וכו' שתהא מותרת לבעלה אחר ג' חדשים ולמה תנן שתצא מזה ומזה:

ומשני שנייא היא. שאני התם שאחרים הטעו אותה שבשעת כניסתה לחופה נתחלפה כדתנן התם במתניתא והיא לא ידעה להיכן מוליכין אותה שיצאה בהינומא א"נ כלה הופכ' פניה תנן ומתביישה לראות ולהבחין ועל השושבינין לבדוק:

ופריך והכא לא אחרים הטעו בה. בתמיה הא העדים או העד שבא וא"ל שמת בעלה הוא שהטעה:

ומשני אלא קנס קנסו. אותה חכמים שתהא דייקת שפיר אם אמת העיד ואח"כ תנשא אבל אשה שנחלפה לא ה"ל למידק כמ"ש בסמוך:

ופריך ויקנסו. אותה אצל השני שניסת לו באיסור אבל לראשון שניסת לו בהיתר למה קנסו אותה אחרי שחפץ בה:

מריח ערוה נגעו בה. מפני חשש הרואים אסרו שיאמרו שנבעלת באיסור לשני ברצון שלא בעדים ויאמרו סוטה ודאית מותרת לבעלה:

ופריך מעתה. דביאת השני כאשת איש שנבעלה ברצון חשבינן לה א"כ לא תהא צריכה ממנו גט דהא זנות בעלמא הוא:

ומשני שנייה היא. שאני הכא דמ"מ צריכה גט מפני אותן בני אדם שיודעין שבאו עדי' וא"ל מת בעלך ואינן יודעין שבא בעלה ויאמרו אשת איש יוצאת בלא גט:

אומר אני. לכך צריכה גט משני דחיישינן הרואין שהראשון חי יאמרו בעלה הראשון שלח לה גט ממדינת הים ושני שפיר קנסיב ויאמרו אשת איש יוצאת בלא גט:

והתנינן. לקמן בפרקין:

תהא אסורה לחזור לו. שיאמרו מותר להחזיר גרושתו משנתארסה:

אלא. מתני' דלקמן נמי צריכה גט והא דמותרת לחזור לו דמתניתא אתיא כר"י בן כיפר דאומר גרושתו מן האירוסין מותרת לחזור:

ופריך ולא מודה ר"י בן כיפר. שאם היה הראשון כהן ונתן לה הארוס גט שפסלה מן הכהונה דהא אפילו ריח הגט פוסל בכהן כ"ש כאן דצריכא גט מדרבנן:

ותנינן. בסיפא דהך אע"פ שנתן לה האחרון גט לא פסלה מן הכהונה ולא חיישינן שיאמרו שמן הדין צריכה גט משני שגירשה הראשון קודם שנתארסה לשני:

כדי לברר איסורו של ראשון. לכך ברישא צריכא גט משני כדי לברר שנאסרה לראשון ולאו משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה דכ"ע תלו טפי בנישואי טעות ולא בהיתר אשת איש בלא גט ופליגא אשמואל אבל בסיפא אינה צריכה גט:

עד כדון. הניחא בשיודעת שהיא אשת איש ועברה ונסבה ראוי' לקנוס שהי' לה לדקדק ולחקור:

ה"ג לא היתה יודעת שהיא אשת איש והיידא קטנה שהשיאה וכו'. וה"פ אלא באינה יודע' שהיא א"א ואיזו זו קטנה בשעה שהשיאה אביה והלך בעלה ממנה בקטנותה וגדלה וניסת לאחר מי קנסוה וצריכה גט או לא:

ה"ג וא"ר אילא נשמעינה מן הדא תני תמן וכו':

כל עריות שאמרו. שהן ערוה אין צריכות גט אם נישאו לאסור להן:

חוץ מאשת איש בלבד. שניסת ע"פ ב"ד דאצרכוה רבנן גיטא כדתנן במתני' אף אחות אשתו ואשת אחיו. אם נשאה בטעות צריכה גט:

שנייא היא תמן בין שהיא יודעת וכו'. כלומר בתמיה וכי יש לחלק באחות אשתו ואשת אחיו בין שהיא יודעת או שאינה יודעת הא מסתמ' יודעת בנישואי אחותה וגם הבעל יודע מזה ה"ה לת"ק באשת איש לעולם צריכה גט אפילו אינה יודעת:

שאינה יכולה להוציא. מן השני הפירות שאכל מנכסיה אע"ג דנישואין דידי' לאו נישואין נינהו דקנסוה חכמים:

הדא דתימא. הא דאמרן דוקא פירות שאכל עד שלא בא הראשון אין מוציאין מידו:

בשנטלה. הכתובה או המזונות:

כמה. שאינה מוציאה מידו הפירות שאכל קודם שבא הראשון דבהיתירא בא לידו כך אין מוציאין מידה מה שנטלה מכתובה ומזונות עד שלא בא הראשון:

ופריך הניחא דהוולד ממזר משני. שהרי נולד מאשת איש אלא מהראשון מ"ט הוי ממזר הא אשתו היא ואינה אסורה לו אלא בלאו דונטמאה וישראל מעליא הוי ואיך שרינן ליה לישא ממזרת:

הבא על סוטתו. היינו אשת איש שנבעלה לאחר הולד ממזר דטומאה כתיב בה א"נ בכלל לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה היא וקסבר ר"ע מחייבי לאוין הוי ממזר:

המחזיר גרושתו משניסת. נמי חייבי לאוין היא הולד ממזר:

ד"ה הולד כשר. מדאורייתא אלא ממזר מדרבנן הוא:

כגיטה. שהצריכו חכמים דבעיא גט מהראשון משום ריח ערוה כך גזרו חכמים דליהוי הולד ממזר. ואסור בבת ישראל מדרבנן ובממזרת מדאורייתא:

מה נפיק מן ביניהון. מאי בינייהו:

הולד ממזר כר"ע. דה"ל מחזיר סוטתו:

ד"ה הולד כשר. דע"כ לא גזרו חכמים אלא עד שלא גירש השני דאיכא למטעי באיסורא דאשת איש אבל אחר שגירש השני ליכא למטעי אלא באיסור דמחזיר גרושתו והגט מן השני נמי אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא לא בעיא גט לא גזרו רבנן והולד כשר:

הדא וכו'. כלומר תנינן להא דתני ר"ח:

בי"ג דבר. השנויים במשנתינו:

עבד. חשיב:

ותני כן. ותני נמי הכי:

לוי' שנשבית. דחיישינן שנבעלה לשבוי ונעשית זונה:

או. שידוע בבירור שבא עליה א' מן הפסולין כגון עבד או כותי וכל הנך הפוסלין בביאתן לכהנת מתרומה לא פסלי את הלויים ממעשר:

לויים המזוהמין מאמן. שאמותיהן חללות ובפ' יש בכור משמע דאיירי בבת לוי דאיעבר מעכו"ם ועבד בנה לוי:

לא חשו להם. חכמים לפסול בניהם ממעשר אפי' משום ריח פסול:

ופריך והתנינן. במתני' בת לוי נפסלת מן המעשר והיינו משום דנבעלה בעילת איסור:

אר"י. תפרש למתני' שהשני ישראל הוא וילדה ממנו בן ונפסלה ממעשר בשביל בנה:

כהנת שזינתה. אע"ג דאיפסלה מתרומה לא נפסלה ממעשר למ"ד כהנים מותרים במעשר:

ופריך ולא מתני' הוא דמותרת במעשר ומאי קמ"ל ריב"ל:

ומשני כמ"ד וכו'. אי ממתני' סד"א דאתיא כמ"ד אין נותנין מעשר לכהן לכך לא צריך למתני דנפסלה גם מן המעשר וריב"ל קמ"ל דאפילו למ"ד נותנין לא נפסלה:

מיליהון דרבנן. דברי חכמים שבסמוך שאמרו משמיה דר"ה פליגי על ריב"ל:

כהן שבא על גרושה והוליד בן. וה"ל חלל ואינו פוטר עצמו מבכורה כישראל:

הבן חייב לפדות את עצמו. דהא לא זכה אביו בפדיונו שהרי לא איחייב אב מעולם אלא בן נתחייב לאחר מיתת אב ואיחייב ליה למיתבי' לכהן אחר גם לא היה כח לאביו לפדותו קודם שלשים:

לאחר שלשים יום. ישנו במצות פדייה דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה:

חזקה שפדיי' אביו. אע"ג דהפדיון הוא שלו מ"מ חייב לפדותו ש"מ שכהנת שנפסלה והיא חללה אף במעשר אינה אוכלת דאס"ד שאוכלת במעשר ליהוי כלויה שפוטרת את בנה ואפילו מת האב קודם שלשים אינו צריך פדיי' אלא ודאי משנפסלה כזרה חשיבא וגריעא מלויי' שנבעלה לפסול לה:

אם לאחרים וכו'. פירושא קמפרש למה אמרי' חזקה שפדאו אביו דאם הכהן פודה אחרים כ"ש שפדה בנו א"נ הש"ס מתמה ל"ל חזקה הא אפילו פדיון אינו צריך דהשתא לאחרים הוא פודה כ"ש לבנו אלא הכי הל"ל שכבר זכה אביו בפדיונו וכ"ה פ' יש בכו' והראשון נרא':

ולא כבר וכו'. אהא דתנן במתני' ולא זה וזה יורשין כתובתה פריך הא תנן ברישא ואין לה כתובה א"כ מאי ס"ד דיורשין כתובתה:

שלא תאמר וכו'. אי מרישא ה"א בה קנסו רבנן דלית לה כתובה דעבדא איסורא אבל לזרעה לא קנסו ויטלו כתובת בנין דכרין קמ"ל שאף יורשיה אין יורשין כתובתה:

לפום כן. לפיכך איצטריך התנא לאשמועינן שאין להן כתובה:

ה"ג אין להן כתובה:

כך אסורה לבועל. שנאמר ונטמאה ונטמאה שני פעמי' אחת לבעל ואחת לבועל:

כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל. אם מת הבעל ונפלה לפני אחיו ליבום אסורה לו שהרי מחמת אחיו באתה ולא היתה אסורה כ"ש לאחיו:

כך היא אסורה לאחיו של בועל. לעולם:

יכול כשם שצרת סוטה אסורה לאחיו של בעל. דטומאה כתיב בה כעריות דכתיב ונסתרה והיא נטמאה ובעריות כתיב אל תטמאו בכל אלה וצרת ערוה אסורה ליבם כדתנן ריש מכילתין:

כך תהא אסורה לאחיו של בועל. לעולם וכ"ש לבועל עצמו:

נשמעינה מן הדא. תא שמע מברייתא השנוייה בתוספתא סוף מכילתין:

ה"ג והיה לה יבם כאן ויבמה וכ"ה בסוטה:

אסור בה. באשתו שנתייבמה הואיל ונטמאה בבעילת אחיו:

ומותר בצרתה. באשתו השנייה שלא נתייבמה:

אסור בה. באשתו שנתייבמה:

ומותר באשת אחיו. שמת:

ואשת אחיו לאו כצרת סוטה הי'. בניחותא ולא אמרינן דצרת סוטה היא דהא לא תפסי בה קידושין דאשת איש היתה:

הדא אמרה. מדקאמר ומותר בצרתה ש"מ צרת סוטה מותרת לאחיו של בועל דאל"כ יהא אסור באשתו שהרי אלו מת הוא לאחר שבא לכאן ואחיו קיים היה אחיו אסור בצרתה שזו שייבם בחיי אחיו אסורה לו מדאורייתא ופוטרת צרתה א"כ דין הוא שתאסור גם עליו כצרת סוטת אחיו של הבועל אלא ודאי צרת סוטה אסורה לאחיו של בועל ויותר נ"ל דה"ג ואח"כ בא בעלה וגירשה ומת אסור בה וכו' וה"פ היבם הראשון מת קודם שבא הבעל ואח"כ בא הבעל וגירש את זו שנתיבמה ומת אחיהם השלישי שבא לייבם נשי שני אחיו אסור בה בסוטה ומותר בצרתה היינו אשת היבם שמת ואסור בסוטה ומותר באשת אחיו היינו אשתו של זה שהלך למדינת הים שלא נתייבמה וקאמר ואשת אחיו לאו כצרת סוטה היא בתמיה הא ודאי לאחיו היבם כצרת סוטה הויא ואסורה לו ש"מ דצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל דאל"כ אסורה להאח השלישי דהיינו היבם השני משום צרת סוטה של אחיו הבועל:

אתיא. הא דתניא ומותר באשת אחיו:

כרבנן דתמן. כחכמים שבבבל דאמר ר' הילא משמן דרבנן ור"ע פליגי באשת אחיו שנשאה בטעות אם צריכה גט ולדידהו אתיא הך ברייתא כרבנן:

כל עריות שאמרו. שהן ערוה אין צריכות גט אם נשאה בטעות למי שהיה ערוה עליו:

חוץ מאשת איש. שניסת ע"פ ב"ד הצריכו חכמים גט משני כדתנן במשנתינו:

אף אחות אשה ואשת אחיו. שנשאן בטעות שסבר שמתה אשתו או שמת אחיו ואח"כ נודע לו שטעה צריכות הימנו גט שיאמרו בהיתירא נשאו וקידושין הראשונים היו קידושי טעות ואם לא יתן גט יאמרו אשת איש יוצאת בלא גט וכיון דמחמת חששא זו מצריך ר"ע גט ה"ה אשת אחיו נמי אסורה לו שהרי הסוטה צריכה חליצה שיאמרו היבם כדין נשאה נמצא גם צרתה אסורה שלא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד אחת חולצת ואחת מתייבמת. ולל"ב שפירשתי ה"פ איך ייבם שתיהן הא מיהת צריך לחלוץ הסוטה משום אחיו היבם שמת דהא לא מהני הגירושין שגירשה בעלה דעדיין יש לחוש שהיבם כדין נשאה הדרינן לקמייתא שיאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד אחת חולצת ואחת מתייבמת:

ה"ג אף אחות אשתו ואשת אחיו ברם כרבנן דהכא וכ"ה בסוטה פ"ק. וה"פ אבל לרבנן דהכא והיינו ר"ח בשם ר' יוחנן דבסמוך דקאמר באשת אחיו שניסת בטעות לכ"ע צריכה גט קשיא ברייתא זו דלא כמאן:

משום הלכות אשת איש קנה בה וערוה היא וערוה פוטרת צרתה וכ"ה בסוטה. וה"פ כיון שניסת לו בהיתר גמור החמירו בה כאילו היא אשתו א"נ כיון דבאיסור אשת אחיו ואיכא נמי איסור אשת איש החמירו בה כאשת איש דעלמא שניסת בטעות דתנן במתני' שצריכה גט:

וערוה היא. סתמא דש"ס קאמר לה לדברי ר' יוחנן שדנו באשת אחיו דין אשת איש א"כ ה"ל כמו ערוה הנשואה להשני שהרי היא אסורה לו כערוה אחרי שנטמאה וערוה פוטרת צרתה ואיך תני בברייתא דמותר בצרתה ומותר באשת אחיו:

אר"ח. לעולם אפי' כרבנן דהכא והיינו ר' יוחנן נמי אתיא והא דמותר באשת אחיו היינו טעמא כמו דאמרינן בעלמא לענין ממון בה קנסו ולא קנסו ביורשיה ה"נ בה קנסו ולא קנסו באשת אחיו לענין מצות יבם:

אר"ח בריה דר"ה. לא כדקאמרת אפי' כרבנן דהכא אתיא אלא דוקא כרבנן דהכא אתיא דצריכה גט הלכך אסור בה דלבעלה אסורה גזרה שמא יאמרו שני שפיר קנסיב דהראשון קידשה בטעות ולאחר הגט אסורה משום גרושת אחיו ולא כרבנן דתמן דלדידהו דסברי שא"צ גט מהשני דאנוסה היא אפי' בה יהא מותר מיהו אף רבנן דתמן מצי לאוקמי הך ברייתא כר"ע:

צרת סוטה אסורה. דטומאה כתיב בה כעריות:

וצרת גרושה. כלומר צרת מחזיר גרושתו משניסת מותרת וקס"ד דדוקא קאר"י צרת גרושתו אבל גרושה עצמה אסורה ליבם מק"ו השתא בהותר לה דהיינו בעלה זה שמת שהיתה מותרת לו קודם שניסת להשני אסורה לו לאחר שניסת באסור לה והיינו היבם שהיתה אסורה לעולם קודם שניסת להשני משום גרושת אחיו לא כ"ש שאסורה לו לאחר שניסת אבל צרתה מותרת דלא אלים ק"ו למדחי צרה מיבום:

גרושה עצמה מותרת לביתה. כלומר ליבם דלא אמרי' ק"ו במקום מצוה:

מה פליגי. מבעיא ליה מי פליג שמואל אר"י דלא קאמר ר"י אלא צרת גרושה אבל גרושה עצמה אסורה כדפרישית:

ופשיט בגין וכו'. לעולם לא פליגי והא דאר"י צרת גרושה ולא אמר גרושה עצמה בשביל שהיו עוסקין בדיני צרת נקט צרת גרושה אבל באמת סובר דאף גרושה עצמה מותרת:

מריח ערוה נגעו בה. סוטה דמיא לערוה לבעלה וליבם לפיכך החמירו בצרתה כמו בצרת ערוה וכן א"ר יוחנן לעיל בריש פרקין:

מפני שכתוב בה טומאה כעריות. דכתיב בה ונסתרה והוא נטמאה ובעריות כתיב אל תטמאו בכל אלה:

מתני' ביאתה או חליצתה. ארישא פליג דקתני ולא מייבמין:

ואין הולד ממזר. אם החזיר הראשון:

ניסת שלא ברשות. ב"ד שבאו שנים ואמרו מת בעלך שאינה צריכה להיתר ב"ד:

מותרת לחזור לו. דאנוסה היא ומאי הוה לה למיעבד:

ופטורה מן הקרבן. דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור:

שלא ע"פ ב"ד. אלא בעדים חייבת בקרבן דשוגגת היא ואין זה אונס להפטר מקרבן דה"ל לאמתוני:

וקלקלה. כגון אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט:

גמ' זהו ראשו של פרק. ר' יוסי פליג ארישא בניסת ע"פ עד אחד ואח"כ בא בעלה כתובתה על נכסי בעלה הראשון:

מה אר"י בשאר כל הדברים. השנוים במשנתינו מי אמרי' אכתובה דוקא פליג או דלמא קסבר כולהו ליתנהו בה כיון שעשתה ברשות:

נישמעינה מן הדא. תא שמע ממתני' דלקמן בפרקין:

זהו ראשו של פרק. ר"י ארישא קאי ניסת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן ע"פ עדים תצא וחייבת בקרבן וקאמר ת"ק ל"ש ע"פ עדים דאשת גיסו שריא ול"ש ע"פ ב"ד דהיינו ע"פ עד אחד דאשת גיסו אסורה אשתו שריא וא"ל ר"י ע"פ ב"ד דפוסל ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו ע"פ עדים דאינו פוסל ע"י אחרים אינו פוסל ע"י עצמו:

הדא אמרה. זאת אומרת דאין ר"י פליג אשאר כל הדברים דהא קאמר דע"פ ב"ד פוסל ע"י אחרים והיינו כדתנן במתני' דתצא מזה ומזה:

מה אר"ל בכתובה. מי מודה לר"י או לו:

ומשני מה אם דברים אלו. מציאתה ומעשה ידיה:

שנפלו דרך איסור. בשעה שהיתה יושבת תחתיו באיסור:

כתובה שנפלה דרך היתר. דלמשקל ולמיפק קאי דזהו תחלת גירושין לא כ"ש שיש לה:

מסתברא דר"ל יודה לר"י. כדאמרן:

ר"י לא יודה לר"ל. דדוקא כתובה דלמיפק קאי יש לה אבל מציאתה ומעשה ידיה איכא למימר דאין לו דאתי לקיימה הואיל ונוהג בה מנהג נשים:

ר"י ור"ל. מודים לר"ש דמה אלו שהן מחיים לא קנסינן לה ביאה דלאחר מיתה לא כ"ש:

ר"ש לא מודה לר"ל ולר"י. דדוקא ביאה דלאחר מיתה לא קנסינן אבל אלו שהן מחיים קנסו:

הדא אמרה. ממתני' שמעינן דסבר ר"ש ביאה פסולה פוטרת צרתה:

לא מסתברא. לשנות מתני' כמו שהיא שנויה לפנינו אלא נישאת ברשות מותרת שכח ב"ד יפה ניסת שלא ברשות אסורה הואיל ומעצמה עבדה איסורא:

א"ר יוחנן. לעולם כדקתני במתני' שלא ברשות מותרת ומתני' כר"ש דאר"ש:

עשו בית דין בהוראתן. שהורו להנשא בעד אחד ואח"כ בא בעלה:

כזדון איש ואשה. כהבא בזדון על אשת איש ונאסרה על בעלה וע"פ עדים כשגגת איש באשה ולא נאסרה על בעלה:

אר"י לית כאן פטורה. הא דתנן במתני' ניסת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מקרבן ליתא אלא חייבת בקרבן דטעות הוא ואין זה הוראה לסמוך עליה ולפטור היחיד דהא גלוי לכל דטעות הוי שהרי בעלה לפנינו הוא אלא דסמכו אעד:

ויהא כן בהורייה. ואפי' נימא שהוראת ב"ד היא ולא טעות אפ"ה חייבת בקרבן שהרי ההוראה היא שמותר לבא על אשת איש:

ולא עקירת הגוף היא. בתמיה וכיון שעקירת גוף המצוה דאשת איש היא חייבת בקרבן דקיי"ל הורו ב"ד לעקור כל הגוף ועשה יחיד על פיהם חייב בקרבן יחיד ולא מיפטר בהוראת ב"ד:

ומשני בשהורו. ב"ד עד חמש שנים אסורה ולאחר מכאן מותרת נמצא שעקרו מקצת וקיימו מקצת וה"ל הוראת ב"ד שהיחיד פטור עליה:

ופריך ויהא כן בקלקול. נמי תהא פטורה מקרבן שהרי ע"פ ב"ד נעשה שעשאו אותה פנויה וע"י כן קלקלה:

ה"ג הקלקול דומה לאכילת חלב ודם בשהורו מותר לאכול חלב ואכל חלב ודם. וה"פ מי שאכל חלב ודם והב"ד לא התירו לאכול דם אלא חלב חייב על הדם דהא לא על פי בית דין עשה ה"נ כיון שעברה עוד על איסור אחר מה שלא התירו לה ה"ל כאלו לא עשאה על פי בית דין:

מתני' ואח"כ מת בנך. ולא הוזקקה ליבום:

ונישאת. לשוק:

ראשון ואחרון. ראשון שלפני השמועה ואחרון שלאחר השמועה ממזר ומתני' כר' עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין וה"ה מיבמה לשוק:

קיים היה. כשניסת:

הולד הראשון. שהיה לה בעודו חי:

גמ' ופריך מה את עביד. למאי מדמינן הנך תרי סהדי קמאי ובתראי דמתני' אם מדמינן להו לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת או לעידי גירושין שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה:

ה"ג אין תעבדינה כעידי מיתה פליגי בין על רבנן דהכא בין על רבנן דתמן אין תעבדינה כעדי גירושין פליגא על רבנן דתמן. וה"פ אם עדים דמתני' לעידי מיתה דמיין קשיא מתני' לרבנן דהכא ודהתם דמייתי בסמוך דשניהם מודים בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תינשא ואם ניסת לא תצא ובמתני' תנן תצא ואם לעידי גירושין מדמינן לרבנן דהכא דאמרו שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אם ניסת תצא ניחא אלא לרבנן דהתם דאמרו אף בעידי גירושין אם ניסת לא תצא קשיא מתני' רבנן דתמן. חכמים שבבבל ורבנן דהכא חכמים שבא"י והיינו ר' יוחנן שבסמוך וכ"ה בבבלי כתובות פ"ב דר' יוחנן פליג עם סתמא דברייתא דמייתי התם:

ותני כן. לא שייך הכא ואגב שיטפא דסוגיא דכתובות פ"ב נדפסה כאן:

ואם ניסת תצא. בסמוך מפרש מ"ש רישא ומ"ש סיפא:

תמן אמר. חכמים שבבבל אמרו ל"ש מיתה ל"ש גירושין אם ניסת לא תצא:

ופריך ע"ד וכו'. בשלמא לרבנן דהתם ניחא דהשוו מידותיה' במיתה וגירושין אבל לרבנן דהכא קשיא מ"ש מיתה מגירושין:

ר"ז א"ל להך שינוייא דבסמוך בסתם ולא אמרו משמיה דרבי יוחנן ור' חייה אמרו משמיה דר"י:

הדעת מכרעת בעידי מיתה. שדין הוא בעידי מיתה דמהימנינן לקמאי טפי מבתראי דמסתמא ברי לה שמת בעלה דאל"כ מירתת שמא יבא בעלה ואינה יכולה להכחישו ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אבל גירושין יכולה להכחישו ולומר גרשתני ואי שרית לה תסמוך אהכחשה ומינסבא:

כדעתן. אזלו לשיטתייהו:

בשעה שיצאה בעדות ברורה יצאת בו. ראובן אוכל שדה בחזקת שהוא שלו והביא שמעון עדים כשמת אביו היתה בידו וטוענין ליורש ואמרינן של אביו היתה מוציאין אותה מראובן ונותנין לשמעון חזר ראובן והביא עדים כשמת אביו של שמעון לא היתה שדה זו ברשותו רבנן דתמן סברי כיון דתרי ותרי נינהו אין מוציאין השדה מיד שמעון המוחזק בה בעדות ספק אע"ג דאיגלאי מילתא למפרע שהיה לנו להניח השדה ביד ראובן המוחזק בה בראשונה כיון דבשעה שיצאה מיד ראובן בעדות ברורה יצתה שהרי לא היו שם עדים אחרים זולתם ה"ל חזקת שמעון חזקה גמורה ואין מוציאין מידו:

ה"ג כן רבנן דתמן אמרין הכא בגירושין בשעה שנשאה בעדות ברורה נשאה. והשתא שהן תרי ותרי לא תצא מספק:

ה"ג אמר רבי יוסי לא מסתברא דלא מחלפא וכ"ה בכתובות וה"פ לא מסתברא אלא למחלפא שיטתייהו דרבנן דתמן:

לא מודיי. דמי לא מודו רבנן דהתם דאם באו תרי ותרי סהדי בעוד שהשדה ביד ראובן דאין מוציאין מידו ואם הוציאו מידו שמחזירין לראובן דלאו בעדות ברורה הוציאו מידו ואלו בגירושין לרבנן דתמן דאמרי ל"ש מיתה ל"ש גירושין אפי' באו תרי ותרי בהדי הדדי וניסת לא תצא:

ה"ג אלו שנים אומרים נתגרשה וניסת וכו'. וה"פ אלו אמרו בשנים אומרים נתגרשה וניסת ואח"כ באו שנים ואמרו לא נתגרשה דלא תצא הויא דמיא ממש לשדה:

יאות. אתיא שפיר דאזלו לשיטתייהו אבל בבאו בבת אחת ודאי קשיין אהדדי למה לא תצא הא לעולם היתה בחזקת אשת איש:

ופריך מתני'. ברייתא דמייתי קשיא לר' יוחנן:

לא תצא. קס"ד ה"ה שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה לא תצא:

שנים אומרים נתקדשה ונתגרשה. הנך שנים שאומרים נתקדשה אומרים נמי דנתגרשה והנך האומרים שלא נתקדשה אומרים נמי שלא נתגרשה הלכך לא תצא:

ופריך מה. בין זו לשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דאמר ר"י אם ניסת תצא:

ומשני תמן. בגרושה דשני כיתי עדים מודים שהיתה אשת איש אלא שמכחישים אהדדי בגירושין אמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקמא לאשה באיסור אשת איש הלכך תצא:

ברם הכא. אבל כאן בשנים אומרים נתקדשה ונתגרשה ושנים אומרים לא נתקדשה ולא נתגרשה תרווייהו בפנוי' קא מסהדי אלא כשיבאו שנים ויאמרו שנתקדשה והנך אומרי' שלא נתגרשה השתא מיהת ליתנהו הלכך לא תצא:

שני' אומרים נשבית והיא טהורה וכו' לא תצא. והא הכא דתרווייהו בשבוי' קמסהדי אפ"ה לא תצא:

כמי שאלו אומרים וכו'. וה"ל כאילו אין כאן עדים כלל:

ואנו כחיין מפיה. ואמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר ונאמנת לומר נשביתי וטהורה אני כדתנן פ"ב דכתובות:

מדמי לה לחלבין. לאכל חלב:

שמא אינו מביא אשם תלוי מספק. בתמיה דודאי מביא אשם תלוי כדתנן בכריתות:

והכא. נמי זה שאומרים עליו שקידשה יתן גט מספק:

לבי נוקרני. לבי נוקפי שמא אכלתי חלב נמי מביא אשם תלוי ואפי' אין כאן עדים כלל הלכך החמירו חכמים בתרי ותרי שיביא אשם תלוי אבל בשאר ספיקי דאוריית' לא מחמרי' אפי' בעדו' המכחישות זו את זו:

מתני'. רישא דברייתא קשיא לר' יוסי דאמר דלא מחמרינן בשאר ספיקות א"כ למה לא תינשא:

וסיפ'. קשיא לר' יונה כיון דמדאורייתא אסורה למה לא תצא:

לא דר"י אמר תנשא לכתחילה. אלא אמר דלא דמיין לחלבים כדמסיק אבל מודה מיהת דמדרבנן לא תנשא לכתחילה:

ולא ר' יונה אמר אם ניסת תצא. ודאי מדאורייתא אלא אמר דיש לדמותו לחלבים וקשיא ליה כיון דהבא עליה באשם תלוי קאי למה לא תצא אבל לדינא לא פליגי ותרווייהו סברי כהך ברייתא:

ה"ג לא ר' יונה אמר אם ניסת תצא אלא שיש לדמותו לחלבים ולא ר' יוסי אומר תצא [צ"ל תנשא] לא אמר אלא לא תדמינה לחלבים וכו':

לא היתה צריכה להנשא. כלומר ממתני' שמעינן דאם היה הבעל והיבם קיים כשניסת ואח"כ מתו שניהם אבל אם לא היה הבעל קיים והיבם עדיין קיים לאחר שניסת מיבעיא ליה מי מהני חליצת היבם אח"כ להתירה לבעלה או לא:

והיא יבמה וכו'. כלומר והיינו ככל יבמה שניסת בלא חליצה והחולץ עודה תחת בעל' השני והבעל מקיים אותה:

היך סבר ר'. לרבי פנחס א"ר ירמי' [צ"ל יוסי] כן איך הוא סובר:

דלא כן. דאם לא יחזור מדין זה יכתוב עליו שהוא זקן ממרא כדמסיק בסמוך:

ה"ג זו דברי ר"מ שאמר משום ר"ע. וה"פ זו דברי ר"מ שי"ג דברים השנויי' במשנתינו בריש פרקין באשה שהלך בעלה וכו' כולן ביבמה שניסת בלא חליצה ואחת מנהון שהולד ממזר מזה ומזה:

הא לצאת. מזה שנשאה קודם חליצ' ושלא ישאנה היבם אחר גירושי השני מודו חכמי' דתצא שהרי אמרו דפליגי חכמים בכל י"ג דברים אלא שאין ממזר מיבמה אבל בשאר כל הדברים מודו חכמים ומדרבנן תצא משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו מת בעלך וניסת ואח"כ בא בעלה דאסרינן להחזירה לבעלה הראשון שמא יאמרו גירשה הראשון ונשאה השני בהיתר וגירשה וחזר הראשון ונשאה נמצא מחזיר גרושתו משניסת אע"ג שבאונס ניסת להשני כ"ש דנגזור כאן שמא יאמרו חלץ לה היבם קודם שנשאה לשני וגירשה נמצא היבם מחזי' חלוצתו:

והתנינן תצא. גם במתני' ובברייתא ור' יוחנן נמי אמר תצא איך לא נכתוב זקן ממרא אמאן דמור' כר' ירמי' דלא תצא:

גמ' אין לה אלא משום זיהום כהונה. שהכהנים מדקדקים ונוהגים סלסול בעצמן שלא לישא אותה אבל הב"ד אין פוסלין אותה בשביל כך דגיטא לאו כלום הוא דמן הדין אינה צריכה גט:

מה את מקיים לה. אהא דתנן ברישא א"ל מת בנך ואח"כ מת בעלך ונתיבמה וכו' פריך במאי מוקמת לה שאמרו לה עד אחד או שא"ל שני עדים:

אין תקיימינה. אי מוקמת למתני' בעד אחד תפשוט הא דמיבעיא לן עד אחד שהעיד שמת בעלה מי מתירה להתיבם:

הוה פליגא וכו'. קשיא אדרב:

אפי' דהוא אתי. שבא הבעל בעצמו לא מהימנינן ליה אלא סמכינן אעדות הראשונים כ"ש כאן דאין מוציאין מהיבם בשביל הנך שאמרו אח"כ חילוף הדברי' והא דתנן בר"פ שלא ע"פ ב"ד תצא וחייבת בקרבן מוקי לה רב בעד אחד:

ופשיט אמר לה לית תני. ליכא תנא דתני במתני' אמר לה אלא כולן תנו במתני' אמרו לו דמשמע שני עדים ודלא כרב א"נ ה"ג אמר לית תני וה"פ ליכא מ"ד דאמר הכי משמי' דרב דהא קאי גברא ולמה לא תצא:

כשתצא מביתו וכו'. אבל כל זמן שהיא בבית בעלה אין בה הוי' דהיינו קידושין אצל אחרים:

פרט לפרשת עריות. וה"פ דקרא והיתה כלומר קידושין הן כשנתקדשה לאיש שהוא אחר אצלה ולא שקרובה אליו ובא למעט כל הקרובים האמורים בפרשת עריות:

מתני' מותרת לחזור לו דקידושי שניי' אינן כלום ובזנות בא עליה ובגמרא מפרש טעמא:

ומותר בקרובו' השניי'. לישא בתה דקיי"ל נושאין על האנוסה ועל המפותה:

מתני' אמרו לו מתה אשתך ונשא אחותה מאביה. שלא מאמה וחזרו וא"ל מתה השנייה ונשא אחות השנייה מאמה ולא מאביה נמצא השלישית נכרית אצל הראשונה וחזרו וא"ל מתה השלישי' ונשא אחותה מאביה ולא מאמה נמצא הרביעית רחוקה משנייה וכ"ש מהראשונה וחזרו וא"ל מתה גם הרביעית הזאת ונשא אחותה מאמה וזו החמישית אין לה קורבה דאחיות עם הראשונה ושנייה ושלישית ואח"כ א"ל כולן קיימות:

מותר בראשונה וכו'. שאינן קרובות זו לזו אע"ג שהשלישית אחות השנייה שריא דקידושי שניה לא תפסו בה דאחות אשתו הראשונה היא וה"ל השניה כאנוסה ומפותה ותניא אנס אשה מותר לישא בתה דלא אסרה תורה אלא אחות אשה בלבד והיכא דלא תפסי קידושין לאו אחות אשה היא וכן החמישית אע"ג שהיא אחות הרביעית מותר בה כדאמרן:

ופוטרת צרותיהן. אם מת ובא יבם וייבם אחת מהן פוטרת צרתה:

אסור בשנייה. מפני הראשונה וברביעית מפני השלישית:

ואם בא על השנייה לאחר מיתת הראשונה. שאמת היה שמתה הראשונה ושאר עידי שקר הם אסור בשלישית מפני השנייה ובחמישית מפני הרביעית:

גמ' ואין שכיבת אחרת. אם בא בעל' על אשה אלו היתה האשה ההיא נשואה לבעלה תחלה היה אסור בה אין שכיבתו באשה ההיא בזנות או בשוגג אוסר' אשתו עליו:

ופריך ואמר אף הכא וכו'. ונאמר אף כאן באשה שהלך בעלה למדינת הים וא"ל מת בעלך וניסת לא תהא שכיבת אחר אוסר עליו ותהא מותר' לחזור לו שנאמר ואת כי שטית תחת אישך ודרשינן מיניה פרט לאונס שאינה נאסר' לבעלה באונס וזו אנוס' היא:

גזרו וכו'. שזה מצוי שיהא איש הולך למדינו' הים שדרך האיש לצאת לפיכך גזרו חכמים שתהא אסורה לחזור לו שיאמרו מחזיר גרושתו משניסת מותרת אבל באשה שהלכה למדינת הים ונשא אחות' לא גזרו שיאמרו אחות אשתו מותרת לאחר גירושי הראשונ' לפי שאינו מצוי שתלך אשה למדינת הים ולא גזרו חכמים בדבר שאינו מצוי:

בבא על חמותו שפסל. שאס' את אשתו על עצמו ולקמי' יליף לי' מקרא:

שבש"א פסל. מק"ו כדאמרינן לקמן:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

באש ישרפו. רישא דקר' ואיש אשר יקח אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו וגו':

אין נשרפת אלא אחת. והיינו חמותו אבל אשתו הראשונה מה חטא' ואתהן שנים משמע:

תנהו ענין לאיסור. ע"י ביאת חמותו נאסרה גם אשתו עליו:

עד כדון כר"ע. הניחא לר"ע דמפ' לקרא אותו ואת שתיהן ש"מ דשניהן אסורין אלא לר"י דדרי' אותו ואת אחת מהן שכן בלשון יון קורין לאחת הינא והיינו חמותו שנשא באיסו' תשרף מנ"ל דאשתו אסורה ע"י אמו:

ה"ג הוא ואת שניהן תרוצא הוא כלומר וקשיא ר"י אדר"י אלא לענין איסור מודה דשניהן אסורי' מדלא כתיב אותו ואותה א"כ ה"ל למכתב באש ישרפו אותן וממילא נדע דקאי אבעל ועל אשה השניי' אלא ודאי דמהני ביאה זו לאשתו הראשונה שתיאסר על בעלה ויותר נ"ל דסיומא דקושיא היא ולא משני מידי וה"ג הוא ואת שנייה:

במקום שבא על איסור קל. על אשת איש ולקמן מפרש למה קרי ליה איסור קל:

אסר את אוסריו. נאסרה על בעלה האוסרה על אחרים:

כיון שבא איסור החמור. כגון אחות אשתו שאשתו אוסרה אחותה כל ימיה:

אינו דין שנאסר האוסר. שתיאסר אשתו האוסרת אחותה:

והיי דין איסויר קל. ואיזהו איסור קל:

ראשה דפירקא. מתני' דריש פרקין אשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו וא"ל מת בעלך וניסת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה:

ופריך וההן נוקר. אינו אלא חומר וזה שנשאה ע"פ עד אחד שא"ל מת בעלך שעדיין לבו נוקפו אולי יבא הבעל למה קורא אותו איסור קל הא איסור אשת איש החמור הוא א"נ כיון דלבו נוקפו תמיד אינו איסור קל:

ומשני שנייא היא. שאני הכא לכך קורא אותו איסור קל שהנישואין של השני היו בהיתר בשעה שנשאה שסברו שמותרת להנשא:

במחזי' גרושתו משניסת. איירי הך ברייתא וקרי לי' איסור קל לפי שאינו אלא בלאו וכשניסת להשני נאסרה על הראשון גירשה השני והחזיר' הראשון נאסרה על השני דהדר הויא לגבי' גרושתו שניסת והיינו דקאמר נאסר האסור שנאס' השני שאסרה על הראשון מלהחזיר'. ופריך למה ליה לר"ה למוקמי מתניתא במחזי' גרושתו משניסת הא אפי' נתארס' אחר הגירושין לאחר אסורה להראשון:

ומשני בגין. בשביל ר"י בן כיפר דפליג ומתיר להחזיר גרושתו ושנתארסה לכך מוקי לה משניסת ואליבא דכ"ע:

ביבמה שנפלה לפני שני יבמין. איירי הך ברייתא וקרי איסור קל:

עשה בה אחד מהן מאמר. ואסרה על אידך ומאמר יבמין דרבנן ולאו קידושין גמורין הוא למהוי כאשת איש:

ואח"כ בא עליה השני. דאינו אלא איסור קל איסורא דרבנן ואפ"ה אוסרה על הראשון שאסרה עליו:

ופריך ל"ל וכו'. כלומר מאי איריא עשה בה הראשון מאמר אפי' נתן גט נמי נאסרה על האחין ולא דמיא לאחות אשתו דאתינא לאוסרה ע"י ביאת איסור אבל ביבמה בזיקה תליא מילתא:

ותו ל"ל בא עליה. השני אפי' עשה בה השני מאמר נמי נאסרה לבעל המאמר הראשון כרבנן דלעיל ר"פ ר"ג דאמרי יש מאמר אחר מאמר:

ה"ג בגין ב"ש ובגין ר"ג. וה"פ בשביל לאוקמי הך ברייתא ככ"ע אפי' כב"ש דסברי מאמר קונה קנין גמור וכר"ג דאמר אין מאמר אחר מאמר:

ה"ג תני אמר ר"ש וכו':

שבש"א פסל. דכתיב אותו ואתהן:

הוא אסרה. על כל אדם:

והיא אוסרתו. על קרובותיה:

ושגגה עליו. ואם שגגה באיסורא שנבעלה לאיש אחר באונס מותרת לבעלה דכתיב והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת לבעלה:

ה"ג ושגגה עליה באיסורה לא נאסרה במותר לה וכו' אינו דין שלא יהא אסור במותר לו:

הדין דין בשוגג. הדין הזה מלמדינו על השוגג שאין ביאת חמותו בשוגג פוסלת אשתו עליו אבל אם בא על חמותו במזיד מנין שאין אשתו נאסרה עליו:

אתי עובדא. בא מעשה לפני ר' אמי בא' שבא על חמותו ואסר עליו את אשתו:

ה"ג לא דהוא סבר כרבי יהודה אלא שהיתה מתרגלת לבא אצלה. וה"פ לא הוציאה מפני שהוא סובר דהלכה כר"י דאמר לעיל הכל מודים בבא על חמותו שאשתו פסולה אלא לפי שהיתה חמותו רגילה לבא אצל בתה לכך אסר עליו אשתו שלא תהא רגילה לבא אצלו:

מתני' כל שפוסל וכו'. ארישא קאי ניסת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מקרבן ע"פ עדים תצא וחייבת בקרבן וקאמר ת"ק ל"ש ע"פ עדים דאשת גיסו שריא ול"ש ע"פ ב"ד דהיינו בעד אחד דאשת גיסו אסורה אשתו שריא וקא"ל ר' יוסי ע"פ ב"ד דפוסל על אחרים פוסל ע"י עצמו ע"פ עדים דאינו פוסל על אחרים אינו פוסל ע"י עצמו:

גמ' תריהון אמרין. שניהם אמרו הא דא"ר יוסי לעיל בפרקין כתובתה על נכסי בעלה הראשון אריש פרקין קאי אניסת ע"פ עד אחד:

מה א"ר יוסי בשאר כל הדברים. השנויים בר"פ דקנסינן אותה מי פליג ר"י אכולהו דלא קנסינן אותה כיון שעשאה ברשות או דלמא אכתובה לחוד פליג ושאר כל הדברים בה:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

זהו ראשה של פרק. רבי יוסי דמתני' אריש פרקין קאי כדפרישית במתני' ש"מ דאשאר דברים לא פליג דהא קאמר דע"פ ב"ד פוסל ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו והיינו כדתנן במתני' תצא מזה ומזה:

אחות אשתו נשואה וכו'. פליג אהא דא"ר בא דר' יוסי אריש פרקין פליג אלא מתני' כפשטה כל שפוסל ע"י אחרים היינו אחות אשתו הנשואה וכל שאינו פוסל היינו אחות אשתו פנויה:

צריכה הימנו גט. אחות אשתו לכך נפסלת אגיסו ואשתו אסורה לו שלא יאמרו קנסיב אחות גרושתו:

גמ' והיך עבידא. והיכי דמי שתהיה הראשונה אחות השנייה מאביה וכן כלן:

ה"ג גברא אית ליה ברא וחורגא ואינתו אית להו ברת וחורגא ונסבון דין לדין ואולידין ברת משריי מן חורגתא דאיתתא. וה"פ ראובן נשא שרה וילדה לו בת ומת ראובן וניסת לשמעון וילדה גם לשמעון בת ולוי נשא רבקה וילדה לו בת ותמת רבקה ונשא לרחל וילדה לו בת אח"כ מת לוי ושרה אשת שמעון ונשא שמעון את רחל וילדה לו בת ויהודה נשא בת לוי מרבקה אשתו א"ל מתה ונשא בת לוי מרחל אשתו שהיא אחות הראשונה מאביה ולא מאמה א"ל מתה ונשא בת שמעון מרחל אשתו שהיא אחות השנייה מאמה ולא מאביה א"ל מתה ונשא בת שמעון משרה אשתו שהיא אחות השלישית מאביה א"ל מתה ונשא בת ראובן משרה אשתו שהיא אחות הרביעית מאמה:

משריי. מתחיל הסדר מחורגת האשה ואז הוא כסדר משנתינו כדפרישית:

מתני' בן ט' שנים ויום אחד. אם בא על יבמתו פסלה על שאר אחיו דביאתו ביאה וכן אם נתן לה גט או עשה בה מאמר פסלה אבל אינו גט ומאמר גמור:

אלא הוא פוסל תחלה. בגמרא מפרש במאמר הוא פוסל תחלה ולא בסוף:

גמ' הא בסוף אינו פוסל. בתמיה וכי אינו פוסל בן תשע בביאתו אחר שעשה הגדול מאמר:

ה"ג אלא במאמרו אבל בביאתו פוסל. וה"פ אלא בן תשע שעשה מאמר אחר מאמרו של הגדול אינו פוסל אא"כ עשה הקטן מאמר בתחלה פוסל ע"י אחין אבל לא בסוף אבל בביאתו פוסל אפילו בסוף דהיינו אפילו אחר מאמרו של הגדול:

אלא שהוא פוסל וכו'. כלומר וה"פ דמתני' אלא שהוא פוסל תחלה וסוף בדבר אחד והיינו ביאה אבל בגט ובחליצה ובמאמר אינו פוסל אלא תחלה ולא בסוף והאחין פוסלין על ידו בארבע דברים בתחלה וסוף כיצד בן תשע שבא על יבמתו וכו' ובבבלי משמע דברייתא באנפי נפשה היא ולאו אמתני' קאי מיהו מתני' נמי איכא לפרושי הכי:

אינו מייעדה. האדון אינו יכול לייעד האמה העבריה לאחד מאחיו שיאמר לה הרי את מיועדת לאחי כדרך שאומר לה כשמייעד' לבנו ובכך היא מתקדשת כשאר ארוסות:

אלא אי אמרת בבן. השתא דכתיב דמייעדה לבנו נימא דק"ו הוא דמייעדה לאחין ולא נמעט את האחין ובקידושין פ"ק דף ה' ע"ב ל"ג אלא אם אמרת בבן:

וליבום. דכתיב כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו וגו' אבל הבן אינו מייבם את אמו:

ה"ג אינו דין שייעדנה לו לא אם אמרת וכו' וכ"ה בקידושין:

שהוא קם תחתיו בשדה אחוזה. המקדיש שדה אחוזתו פודה בית כור זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואם לא פדאה ומכרה הגזבר לאחר אינו יכול לפדותה עוד וכשיוצאה מיד הלוקח בייבל מתחלקת לכהנים אבל אם לקחה בנו של המקדיש אינה יוצאה הימנו ביובל להתחלק לכהנים דכתיב ואם לא יגאל את השדה דהיינו הבעלים ואם מכר את השדה דהיינו הגזבר לאיש אחר לא יגאל עוד ודרשינן לאחר ולא לבן או אינו אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר לאיש הרי אח אמור הא מה אני מקיים לאחר ולא לבן:

ואינו מייעדה לבן בנו. אע"פ שקם תחת אביו בשדה אחוזה מ"מ אינו יכול לייעדה:

בפ' נחלות. לענין ירושה בן הבן עד סוף כל הדורות הן כבן וקודמין לשאר קרובים והכא דרשינן בנו דוקא ולא בן בנו:

מ"ד לי. תירוץ אקושיא זו אשקנו יין קונדיטין. והוא יין המעורב בדבש ופלפלין:

התיב ר' תנחום. לתרץ קושית ר"ז:

ה"ג ושאר כל הקרובים כבן את עושה בן בן כבן וכאן שלא עשית אח כבן ושאר כל הקרובים אין את עושה בן בן כבן וכ"ה בקידושין. וה"פ כיון דמצינו דלא קפיד קרא אבן דוקא אמרי' נמי דבן הבן כבן אבל כאן אף אם נאמר אח כבן מק"ו מ"מ שאר כל הקרובים דליכא ק"ו ודאי אינו מייעד להן הלכך אמרי' נמי בן הבן אינו כבן:

הרי פרשת טומאות. הכהן שהאח כבן וכן שאר כל הקרובים אביו ואמו ואשתו ואחותו כדכתיב לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו ואפ"ה אינו מטמא לבן הבן דלא מנו חכמים אלא ז' מתים א"כ גם ביעוד לא צריך קרא למעוטי בן הבן גם בנחלות אין לרבות בן הבן:

אמרין אזיל קונדיטין. שהיה לר"ז להשקות לר' תנחום שלא תירץ מידי אקושית ר"ש בר אבא:

לית כאן לדעת. כלומר ליתא להך ברייתא אלא אפי' שלא לדעת בנו יכול לייעדה לו:

אית כאן. לעולם הך ברייתא לאו משבשתא והא דתני לדעת היינו לדעתה וכריב"א דאמר מעות הראשונו' לאו לקידושין ניתנו ואין יעוד אלא בפרוטה שעליה לפיכך אין דעת האב בהן מתחילה לקידושין ואם אינו מודיעה שתקבל עליה אין כאן קידושין:

אפי' תימא אית כאן וכריב"י. מ"מ לשון הברייתא דתני ואם לבנו ייעדנה לדעת משמע דבעינן דעת בנו והא ודאי ליתא דהא מייעדה אפי' לבנו הקטן וכדאר"י בסמוך וקטן לית בו דעת ל"א ה"פ ע"כ צ"ל לדעת אדעתה דאי לדעת בנו קשיא הא אפי' לבנו קטן מייעדה:

אינו מייעדה אלא לבנו הגדול ובלבד לדעת. מ"ט קאמר מ"ט אין יעוד אלא בגדול לפי שאין יעוד אלא מדעת וקטן אין בו דעת ל"א ובלבד לדעת דידה וכריב"י:

עושה אלמנה לכה"ג וכו'. בן ט' שנים ויום אחד שנשא אשה ומת ועדיין היא בתולה הרי היא אלמנה ואסורה לכה"ג ואם נתן לה גט או שחלץ לה או שמת וחלץ לה אחד מן האחין אסורה לכהן:

ע"ד דר"י. בשלמא לר"י דאמר שמייעדה לבנו קטן ניחא דמצינו אישות לקטן וקנין יעוד קנין גמור מדאורייתא הוא והא דתניא בברייתא בן ט' שנים עושה אלמנה וכו' איירי ביעוד ובעיא חליצה ויבום ומיפסלא לכהונה אלא לרשב"ל דאמר אין ייעוד אלא בגדול ע"ס דברייתא בנישואין דקטן איירי א"כ תהא פטורה מו החליצה ומן היבום כדתנן במתני' נשא אשה ומת פטורה מן החליצה ומן היבום דאע"ג דביאתו ביאה אין קנין קטן כלום:

אתית דרשב"ל כריב"י. רשב"ל מוקי לברייתא כריב"י דאמר אם עמדו הסימנין מן ט' שנים ויום אחד עד שיהיה בן י"ב שנים ויום א' הרי הוא גדול למפרע מיום שנראו בו סימנין הללו וכדמסיק ובקטן זה איירי תנא דברייתא:

שומא. ורוא"ה בלע"ז ודרכה ליגדל בה שער:

והן. והוא שסימנין אלו שנראו בו מתשע שנים ואילך עמדו בו אף לאחר שהגדיל אבל אם נשרו בינתיים איגלאי מלתא למפרע דשומא הן ואף לריב"י לא הוו סימנין:

עמדו בו בשעת סימנין. דהיינו משנעשה בן י"ב שנים לריב"י למפרע משעה שנראו בו סימנים אלו הוא נעשה איש או דלמא מכאן ולהבא פליגי לת"ק כיון שנראו בו סימנים אלו קודם שהגדיל אף שעמדו בו לאחר שהגדיל לאו כלום הן וריב"י סובר דמכאן ולהבא מהני סימנים אלו לעשותו גדול אבל למפרע לכ"ע לא הוי גדול:

דו פתר וכו'. דהוא מפרש הא דרשב"ל מוקי לברייתא דתני בן ט' שנים ויום אחד עושה אלמנה לכה"ג וכו' כריב"י כדפרישית בסמוך ש"מ דסובר למפרע הוא נעשה איש:

ופריך ולמה לית ר"י וכו'. כלומר כיון דלרשב"ל צריכין לפרש כן דברי ריב"י א"כ מאי קמיבעיא ליה לר"י:

דהוא צריכא ליה. אף אי מוקמינן הברייתא כריב"י לא מיתרצא שפיר לרשב"ל דקשיא ליה גרושה כדמסיק וע"כ לומר רשב"ל הך ברייתא לא שמיע ליה ל"א ה"ג אר"מ דהוא צריכא ליה לר' יוחנן אליבא דריב"י עמדו בו וכו' וה"פ הא דמיבעיא לר' יוסי היינו אליבא דר' יוחנן אבל לרשב"ל לא קמיבעיא ליה:

ניחא אלמנה. אהא דתני בברייתא בן ט' שנים עושה אלמנה לכה"ג וכו' קשיא ליה הניחא אלמנה עושה לר' יוחנן ע"י ייעוד אלא גרושה מי הוה גטו גט הא קטן הוא:

ומשני תיפתר לה. תפרש לה שבא עליה כשהוא קטן וכשהגדיל נתן לה גט וה"ל גרושה גמורה אם היה תחילת קנינו קנין גמור כדתנן ביבמה:

ופריך חלוצה. הא דתני שעושה חלוצה ס"ד שחלץ ליבמתו וקשיא לר' יוחנן דקטן אין חליצתו כלום ואי משהגדיל חלץ פשיטא:

ומשני תיפתר. תפרש לאו בשחלץ הוא ליבמתו איירי אלא בשבא על יעודתו איירי דה"ל קנין גמור וזקוקה ליבם ואם חלץ לה אחד מן האחין נעשית ע"י חלוצה:

מעתה. דמוקמת לה בייעוד אפי' בפחות מבן ט' נמי קניינו קנין גמור הוא ולמה תניא בן ט':

וכיני. וכן הוא דה"ל לתני למתני אפי' פחות מבן ט' אלא משום דתני נמי בהך ברייתא מילי דלא שייכי אלא בבן ט' כגון קטן שבא על עריות שחייבין על ידו תני נמי אלו בבן ט':

מאחז למד ריב"י. דבן ט' יכול להוליד:

אחז הוליד בן ט'. דבן ך' הי' כשמלך וט"ו שנה מלך הרי כל שנותיו היו ל"ה וחזקיהו בנו הי' בן כ"ה שנים כשמת אביו הרי שנולד חזקיהו כשהיה אחז בן עשר שני' וכד מדלית ט' חדשי' ימי עיבור הרי בן ט' שנים היה אחז כשנתעבר' אשתו עם חזקיהו בנו:

והרן בן שש. אברהם הי' גדול מנחור שנה אחת ונחור היה גדול מהרן שנה אחת נמצא הרן קטן מאברהם שתי שנים ואברהם קשיש משרה עשר שנים כדכתיב הלבן מאה שנה יולד ואם שרה בת תשעים שנה תלד תן שנה לעיבורה של מלכה ושנה לעיבורה של יסכה דהיינו שרה הרי כשהוליד הי' בן שש שנים ומיהו כיון די"ל שנים מקוטעות הן ובן שבע הוליד לכך לא יליף ריב"י מהרן:

וכלב בן עשר. בן ארבעים שנה היה כשהלך לרגל את הארץ ואז הוה בצלאל בן בנו בן י"ד שנה שכשהוקם המשכן היה בצלאל בן י"ג שנה דכתיב איש איש ממלאכתו ואין איש פחו' מי"ג שנה דל י"ד דבצלאל פש להו כ"ו דל תרתי שני דתלתא עיבור' אשתכח כל חד וחד בר תמני אוליד והא דקאמר כלב בן עשר כלומר לא יותר מעשר דא"כ צ"ל דאורי וחור הולידו כשהיו בני שש או פחות:

וכמ"ד הוא כלב וכו'. דבמרגלים כתי' כלב בן יפונה ובד"ה כתיב ותקח לו כלב בן חצרון את אפרת ותלד לו את חור וכתיב בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה א"כ אם נאמר כלב בן יפונה הוא כלב בן חצרון ש"מ דבצלאל בן בנו היה והחשבון מכוון:

מתני' פסל על ידו. דה"ל כמאמר אחר מאמר דשניהם תופסין בה וכיון דבעיא גט משני אסורה עליו דכיון שלא בנה שוב לא יבנה:

רש"א לא פסל. קסבר ר"ש ביאת בן ט' ספק קניא ספק לא קניא אי קניא קני לגמרי ולא מהני' ביאת אחיו בה או בצרתה ואי לא קניא ה"ל כמי שלא בעל לא זו ולא זו ומותר לקיים את הראשונה אבל שניי' לא יקיים דדלמא ביאתו קניא בראשונה וקיימ' שניי' עליו באיסור שני בתי' ואיירי ששגגה בביא' השני דאי במזיד הא קיי"ל דביאת בן ט' ביאה ונהרגת על ידו כ"ש דאסורה לבעל':

פסל. לראשונ' על עצמו וכ"ש לשניי' דבית אחד הוא בונה ולא שני בתים וכיון דאין ביאתו בראשונה קנין גמור מהני ביא' שנייה להצריכ' גט וכיון דיהיב גט קם כולי' ביתא בלא יבנה:

רש"א לא פסל. דלר"ש ביאת בן תשע לא קניא ומשיירא אלא ספק קניא ספק לא קניא אי קניא קני לגמרי ולא קמהניא ביאת אחיו וכן ביאתו בצרתה ואי לא קניא הוה ליה כמי שלא בעל לא זו ולא זו ומותר לקיים הראשונה אבל שנייה לא מקיים דלמא ביאתו קני בראשונה וקיימא שנייה עליה באיסור שני בתים:

מתני' חולצת ולא מתייבמת. שיש עליה זיקת שני יבמין שבביאת הקטן שהיא כמאמר בגדול לא יצאה מידי זיקת נפילה הראשונה וחלה עליה זיקת נפילה השנייה ותנן לעיל פ' ארבע אחין שעליה זיקת יבם אחד מתייבמ' ולא שעליה זיקת שני יבמין:

נשא אשה. שאינה יבמתו ומת בלא בני' ולו אחי' ה"ז פטור' דאע"ג דביאתו ביאה אין קנינו כלום עד שיבי' שתי שערו' אבל ביבמה הואיל וזקוקה לו עשו אותה רבנן כמאמר:

והראשונה חולצת ולא מתייבמת. דזיקת שני יבמין עלי' הואיל ולא ידעה משהגדיל לא יצאת ידי נפילה הראשונה:

רש"א מייבם לאיזו שירצה. דלית ליה זיקת שני יבמין:

וחולץ לשנייה. דהא לאו צרות נינהו לפטור חדא ביבום חברתה והויא צרה במקצת כמאמר דרבנן ואתי למימר שתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות א"נ דלמא מאמר קני נמצא שתי יבמות מבית אחד מתייבמות:

אחד בן ט' ואחד בן עשרים. שניהן שוין לכל האמור למעלה דכל כמה שלא הביא שתי שערות קטן הוא עד שיהיה בן ל"ה שנה ואז אם לא הביא שתי שערות הרי הוא סריס חמה:

גמ' דברי ר"מ. לחכמים אי אתם מודים לי שעשו ביאת בן ט' שנים כמאמר של גדול דקונה ומשייר הכי נמי נאמר בחליצת קטן שקונה ומשייר כגט בגדול דשניהן לדחות ולפטור היבמה באין:

ורבנן. פליגי אר"מ ואמרו אין חליצת הקטן כלום ודקשיא לך שביאת קטן שעשו כמאמר בגדול שכן ביאה של גדול ביבמה קונה אפי' שלא לדעת כדתנן לעיל ר"פ הבע"י הלכך ביא' קטן מהני אע"פ שאין בו דעת אבל איך נעשה חליצ' בן ט' כגט בגדול הא חליצת גדול עצמו אינה פוטרה אלא לדעת:

גמ' ופריך אלו שומרת יבם שנפלה לפני כמה. אחין יבמין ועליה זיקת כולן שמא אינה מתייבמ' בתמיה א"כ לרבנן אף זו תתייבם אע"פ שיש עליה זיקת שני יבמין:

אשת מת אחד. דכתיב ומת אחד מהם יבמה יבא עליה ולא שעליה זיקת שני מתים א"נ מדכתיב לא תהיה אשת המת החוצה יליף וכ"מ מלשון המשנה פ"ד אחין לפי גירס' הירושלמי:

שנייה למה אינה מתייבמת. הך קושיא לא שייכא הכא אלא אמתני' דפ' ארבע אחין קאי דתנן התם ג' אחין נשואין לג' נשים נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר הרי אלו חולצות ולא מתייבמות וקשיא למה לא תתייבם השניי' ואגב קושי' הראשונה דאיתא נמי התם מייתי לה הכא:

כל שאין את. יכול לייבם אחת מהן אף צרתה אינה מתייבמת גזרה שמא יאמרו בית אחד מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ:

מני שמעה. ממני שמע ר"ל דבר זה ואיקפד על שלא אמר דבר הלכה משמו:

מתני' אמרה כן. דאיכא תנא דפליג:

הכא. פ' ארבעה אחין תנן דתרווייהו חולצות ולא מתייבמות:

והכא. במשנתינו תנן שנייה מתייבמת אע"ג שהיא צרה לאשה שיש עליה זיקת שני יבמין כדפרישית במתני' הן דתימר חולצת. אלא ודאי הא דתנן פ"ד אחין אתיא כר"מ דפליג אר"ש וסובר כל שאין את מייבמני אין את מייבם צרתה:

והן. והא דתנן במשנתינו שנייה מתייבמת אתיא כרבנן דפליגי אר"ש ולא גזרו צרה אטו בעלת מאמר דבעלת מאמר גופא גזרה אטו אשת שני מתים:

פשיטא. לן דבר זה מי שהביא שתי שערות קודם שהגיע לשנת עשרים:

למפרע הוא נעשה איש. משנת י"ג ויום אחד ואילך ה"ל גדול לכל דבריו:

מכאן ואילך הוא איש. ולא מחזקינן ליה בגדול אלא משעה שהביא שתי שערות ואילך:

מה פליגין. כי פליגי רב ושמואל במי שהביא ב' שערות בשנת עשרי' עצמו שמואל סובר שנת עשרי' כלפניו ולמפרע נעש' איש ורב סובר שנת עשרים כלאחריו ומכאן ולהבא נעשה איש:

מתניתא. ברייתא קשיא בין לרב בין לשמואל דשניהן מודים אם הביא ב' שערות קודם עשרים למפרע נעשה איש משנת י"ג ויום א':

ה"ג הסריס אינו נידון בבן סורר ומורה וכ"ה בבבלי ס"פ הערל:

שאין בו הקפת זקן. ואינו נעשה בן סורר ומורה עד שיקיף הזקן כולו בשערות סביב דכתיב בן ולא קטן:

ה"ג ויתרה בו וכו'. וה"פ אמאי אינו נידון כלל כבן סורר ומורה להתרותו לפני זקני העיר יתרו בו מיהת בשעת מעשה שמא יהיו לו שערות תוך ג' חדשי' ויהיה גדול למפרע משעת מעשה אלא ודאי אפי' הביא ב' שערות קודם עשרים אינו נעשה גדול אלא משעת הבאתו:

ומשני כמ"ד. הך בריית' אתיא כמ"ד התראת ספק לאו שמה התראה ופלוגתא היא לקמן ס"פ נושאין:

מתניתא. משנתינו קשיא לשמואל:

ה"ג ואחד בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות כמה דתימר בן ט' שנים ויום א' עד בן י"ג שנים ויום אחד למפרע אינו נעשה איש ודכוותה מבן י"ג שנה עד בן עשרים שהבי' שתי שערות מכאן ואילך הוא נעשה איש. וה"פ מדתנן אחד בן ט' וכו' משמע דשניהן שוין וכי היכי דבן ט' שבא על יבמתו ומשנעשה בן י"ג הביא שתי שערות אינו נעשה גדול למפרע ה"נ בן עשרים אינו נעשה גדול אלא מיום הבאת שערות ולא מקודם לכן:

מה עביד לה שמואל. כלומר ולשמואל תיקשי מתני' ומשני פתר לה. שמואל מפרש למשנתינו כגון שהביא ב' שערות בשלשים ימים האחרונים של שנת עשרים ואז לא נעשה גדול אלא משעה שהביא ב' שערות ודינו כסרים אבל אם הביא מקודם לכן למפרע נעשה גדול משנת י"ג ויום אחד

הדרן עלך פרק האשה שהלך