שבעת ימים קודם יה"כ מפרישין כהן גדול. שכל עבודת יה"כ אינה כשרה אלא בו דכתיב גבי יה"כ וכפר הכהן אשר ימשח אותו:

ללשכת פרהדרין. כך שמה ובגמ' מפרש:

ומתקינין לו. מזמינין כהן אחר להיות כ"ג תחתיו אם יארע בו פסול קרי או שאר טומאה המעכבין מלבוא למקדש:

ובעד ביתו. גבי יה"כ כתיב בפ' אחרי מות:

אם כן. דחיישת למיתה:

אין לדבר סוף. שמא גם זו תמות אלא לטומאה דשכיחא חיישינן למיתה שימות מת בפתע פתאום לא חיישינן:

גמ' שמע לה מן הדא. יליף לפרישת שבעה דכהן גדול מהא:

כאשר עשה. במילואים שצוה אותם לפרוש מביתם שבעת ימים שנאמ' ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים ובשמיני עבדו שנאמר ויהי ביום השמיני קרא משה וגו' וכתיב קרב אל המזבח כאשר עשה צוה לדורות לפרוש שבע' לפני עבודת יום א':

או אינו אלא שעיר של ר"ח. דשמיני למילואים בר"ח ניסן היה:

לכפר עליכם. כך כתיב לעשות לכפר עליכם:

כפרת אהרן עצמו. שהיה בו כפרה לאהרן בפני עצמו דכתיב ועשה את חטאתך ואת. עולתך וכפר בעדך:

כפרת בנים עצמן. כלומר כפרת הכהנים וישראל בפני עצמן שנאמר במילואים ואל בני ישראל תדבר קחו לכם שעיר עזים:

אף זו. פרישה דלדורות צריכה שתהיה ליום שיש בו כפרה לאהרן בפני עצמו וישראל לעצמן והיינו ביה"כ משא"כ בר"ח:

זו שריפת הפרה. שאף כהן השורף את הפרה היה טעון פרישה שבעה:

ונאמר להלן. בפרה:

כהאי דא"ר בא. לעיל אדר"י:

מה זו כפרה. של מילואים אינה כשרה אלא בכה"ג:

אף זו כפרה. דילפי' מיניה לדורות דבעי פרישה היינו כפרה שהיא בכה"ג:

שזה. של פרה הפרשתו בטהרה להחמיר בטהרתו מפני קל שעושין בו לטמאו בו ביום ששורף הפרה להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים דוקא במעורבי שמש נעשית החמירו בה שלא יהא אדם נוגע [בו] א"נ היו אסורין ליגע בו שבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת:

וזה. של יה"כ הפרשתו בקדושה ליכנס למחנה שכינה ולא יהא לבו זחה עליו ויהא נבדל מקלות ראש שבהבדלתו מן הבריות תהא חלה עליו אימת הקב"ה:

ה"ג ע"ד דר"י דלא יליף לה מן קרייה וכו' ע"ד דבר קפרא דיליף לה מן קרייה וכו'. וה"פ בשלמא ר"י דלא יליף פרישת כהן השורף הפרה מקרא אלא משום דמעלה וסלסול עשו בפרה ניחא דלכך החמירו חכמים שלא יהא אחיו הכהנים נוגעין בו אלא לבר קפרא דיליף לכהן גדול ביום הכפורים ולכהן השורף דבעו פרישה מחד קרא מ"ש דכהן השורף הפרה אין אחיו הכהנים נוגעין בו ובכה"ג ביה"כ נוגעין בו:

שלא יטמאו אותו אחיו הכהנים. בנגיעה דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת:

ופריך ולא כך וכו'. וכי אינו טמא בלאו הכי טומאת ערב מחמת הזייה שהיו מזין עליו בכל יום וקיי"ל טהור שנפלה עליו הזיי' טמאתו וה"ה דהוה מצי למפרך א"כ כהן של יה"כ נמי לא יגעו בו:

אף בר קפרא. מודה דעשו מעלה וסלסול בפרה אלא דפרישה דפרה מדאורייתא היא כמו דיה"כ:

אי מה איל המילואים מעכב. שנא' קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה והקרב לפני ה' שמעינן דאם אין איל אף העגל לא יקריב לפני ה':

אף שעיר של יה"כ. יהא מעכב את הפר שלא יקריב הפר אם אין שם שעיר ואנן לא תנן הכי במנחות פ' התכלת דפרים ואילים ושעירים אינן מעכבין זה את זה:

והוא מקבל מיניה. ור"י קיבל קושיא זו מרשב"ל וחזר בו מלמילף ממילואים:

מן מה. מהא דא"ר מנא תמה אני על רשב"ל שהקשה כן לר"י ועל ר"י הוא מתמה שקבל ממנו תשובה כזו:

יתיביניה. היה לו לר"י להקשות וכי לא מצינו בכיוצא בזה שלמידים דבר מעכב משאינו מעכב וכן בהיפך:

ומלק והקטיר. כתיב גבי עולת העוף ודרשינן היקישא:

ה"ג מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה בראש המזבת. וה"פ מה הקטרה בראש המזבח שנאמר והקטיר עליו וכן האימורים כתיב בהו עליו אף מליקה בראשו של מזבח ע"ג הקרן של המזבח:

מליקה מעכבת. שאם לא מלק פסול:

אין הקטרה מעכבת. שאם נטמאו או שנאבדו האימורים הזבח כשר:

תמיד תמיד. יליף גזרה שוה:

שנאמר. במנחת חביתין תמיד וכתיב בלחם הפנים לפני תמיד:

לחם הפנים מעכב. הבזיכין מלהקטירן ואין חביתין מעכבין א"נ לחם הפנים מעכבין אם אינן שנים עשר משא"כ חביתין קדושה לחצאין מתוך שקרבה לחצאין והכי אמרינן במנחות:

לקיחה לקיחה. יליף רבי יהודה בגזרה שוה דלולב צריך אגד:

נאמר לקיחה במצרים. ולקחתם לכם אגודת אזוב:

ונאמר לקיחה בלולב. ולקחתם לכם ביום הראשון:

אף לקיחה האמור בלולב אגודה. וסובר לולב צריך אגד ואם לא אגדו פסול הרי שבלולב מעכב:

מצרים אינה מעכבת. שלא נאמר שם עיכוב:

הא רשב"ל וכו'. כלומר גופא רשב"ל מקשי לה לר"י ולא יליף ממילואים:

הן מייתי ליה. ואלא מהיכא קיליף פרישה ביה"כ לדורות:

בזאת. קרא יתירה הוא דהל"ל בזה או באלה אלא למידרש ודרוש ביה הכי בזאת התורה האמורה בענין דהיינו במילואים יבא אהרן אל הקדש:

ועובד כל שבעה. דסובר כל שבעת ימי מילואים שימש אהרן ולא משה:

ופריך וכי אמור הוא בעניין. וכי מילואים כתובים בפרשת אחרי מות:

מכיון שמיתת בני אהרן אמורה בעניין. שמתחיל אחרי מות שני בני אהרן והן מתו בשמיני למילואים הוה ליה כאילו מילואים אמורים בהאי עניינא:

ופריך ולית סיפיה וכו'. והרי סוף דבר גם רשב"ל יליף ממילואים ולמה הקשה לר"י:

אלא. רשב"ל עשה כאדם השומע דבר ופריך עליה לשמוע מחבירו או מרבו אם גם הם סוברים כוותיה:

אר"י בר' בון. דלא יליף רשב"ל ממילואים:

וישכון כבוד ה' על הר סיני. ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מכדי כתיב ויקרא אל משה ביום השביעי מאי ששת ימים אלא ללמד לדורות מה משה וכו':

מה משה לא נכנס לפני ולפנים כלומר לשמי השמים:

ופריך על דעתיה דר"י למה נאמרה מיתת בני אהרן. בפרש' אחרי מות גבי עבודת יה"כ הא הם מתו בשמיני למילואים:

כך מיתתן של צדיקים מכפרת על כל ישראל. אם נספדים כהלכה לכך נאמרו כאן שיבכו עליהן ביה"כ:

למה סמך הכתוב מיתת מרים לפרשת פרה אדומה. שהרי פ' פרה נאמרה בשנה שנייה ביום שהוקם המשכן ומיתת מרים היתה בשנת הארבעים:

שכשם שאפר פרה מכפרת על ישראל. על מעשה עגל כדאיתא במדרש:

למה סמך מיתת אהרן לשיבור הלוחות. בפ' עקב כתיב בעת ההוא אמר ה' אלי פסל לך וגו' וכתיב בתריה ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן א"נ דכתיב שם ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי ויהיו שם כאשר צוני ה' וכאשר צוני קאי על שברי הלוחות וכתיב בתריה מיד ובני ישראל נסעו וגו' שם מת אהרן:

כתיב ובני ישראל וגומר. איידי דמייתי להך קרא לכאן דרשו:

נסתלקו ענני כבוד. שבזכותו היו ובמותו נסתלקו:

התייר הגדול. מי שהוא בקי בדרכים נקרא תייר שהוא יודע לתור הארץ וענני כבוד היו מראים להם הדרך אשר ילכו בה:

ובאו ונתגרו בהם ועשו עמהם מלחמה:

והרגו ממנו. מישראל שמנה משפחות דלא חשיב מבנימין אלא חמש משפחות והוא בעשרה ירד למצרים ואהוד משמעון ואצבון לגד וישוה לאשר וי"ג שבע משפחות:

אף הם הרגו. מבני לוי ארבע משפחות אחת מהם נעקרה לגמרי והיא משפחת שמעי וג' מהם נהרגו רובן ונשארו מתי מספר והם משפחת עמרם ויצהר ועוזיאל:

לעמרמי וגומר. בד"ה לאחר שהעמיד דוד הלוים על מחלקותם כתיב האי קרא והוא מיותר ללמדך שאז בימי דוד נחשבו אף הם למשפחות שנתוספו ונתרבו:

ורב שלום. והם בני לוי שהם רודפי שלום כאהרן ופנחס:

אמרו. כשחזרו ישראל למוסרה:

על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק. שלא הספידו לאהרן כראוי:

וגמלו לצדיק חסד. במקום המיתה:

עשירית האיפה. שמקריב הכהן ביום חינוכו ואפילו כהן הדיוט:

ומכנסיים. שאינו כתוב לא בצואה ולא בעשייה ואף לא בפרשת מילואים אפ"ה מעכבין:

מ"ט. כלומר מנ"ל:

ומשני זה. יליף זה וזה בגזרה שוה כתיב במילואים זה הדבר אשר צוה ה' לעשות וכתיב בעשירית האיפה זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו עשירית האיפה:

וזה עשייה. דכתיב במילואים וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם וי"ו יתירה לרבות מכנסיים דכתיב לעיל מיניה בענינא דבגדים:

כל האמור בפרשת. צוואה דמילואים בואתה תצוה מעכב:

זה הדבר. וזה הדיבור שאפי' קריאת פרשת מילואים שנצטווה בואתה תצוה אמר להם לציבור בכ"ג באדר כשהתחילו המילואים והקהיל את העדה אל פתח אוהל מועד שנא' ותקהל העדה וגומר ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות ומקראות הללו בעשיית המילואים בצו את אהרן:

ה"ג סמיכה ושירי דמים שאינן מעכבין לדורות אינן מעכבין כאן:

ציץ ומצנפת. הלביש לאהרן קודם שהלביש האבנט של הבנים דבין בצוואה בין בעשייה קדם אבל האבנטים הלביש לכולן בהדי הדדי כדמסיק יהודה ברבי מדכתי' וחגרת אותם אבנט משמע כולהו בהדי הדדי:

הדא דאת אמר. לא אמרן אלא למצוה הוא דיחגור כולם בבת אחת:

אבל לציווי ויקרב משה את אהרן וכו' ואח"כ ויתן עליו את הכתנת ויחגר אתו באבנט ואח"כ ויקרב משה את בני אהרן וילבישם כתנות ויחגור אתם אבנט. פי' אבל לכתחילה בעינן שילביש האבנט לאהרן תחילה ואח"כ לבניו כדמצינו בעשייה שכך עשה משה:

פשוט הוא לן. הדבר ברור שלא שימש משה בשבעת ימי מילואים אלא בחלוק לבן ולא בבגדי כהונה:

ותני לה. ותניא נמי הכי בברייתא כדר"א:

וכיון שלבש אהרן בגדי כהונה גדולה וכו'. משמע דמשה לא היה מלובש בבגדי כהונה גדולה דאם כן הוה ליה למתני וכיון ששימש אהרן בכהונה גדולה בבגדי ל"ל אלא ללמדך על משה שלא שימש בבגדי כהונה גדולה:

מה טעמא. כלומר מנא ליה:

כי היום ה' נראה אליכם. ולא אמר סתם כי ה' נראה אליכם אלא מחמת עבודת אהרן ה' נראה ולא מחמת עבודתו:

עשירית האיפה. היא מנחת חביתין שהכהן הגדול מקריב בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בערב מיבעיא ליה איך היתה נקרבת ביום השמיני למילואים:

חצייה קריבה. לא הקריבו אלא בין הערבים דבבקר לא היה אהרן עדיין כהן הגדול או דלמא מקריבו מחצית בבקר ומחצית בין הערבים כבשאר הימים:

ופשיט מן מה דכתיב ויבא וגו'. ותנינן בת"כ מלמד שלא בא אלא ללמדו על מעשה הקטרת ואס"ד דאף בבקר היו מקריבין מחצית החביתין א"כ היה צורך שילמוד עמו גם ענין עבודת עשירית האיפה שהיתה ביום חינוכו:

א"ר תנחום ברבי יודן. לעולם שלימה היתה קריבה ולא קשיא א"כ ה"ל לתנא למיתני שנכנס עמו ללמד גם עשירית האיפה דלא נכנסי עמו לפנים אלא ללמדו על עבודות שאינן נוהגות בחוץ והיינו קטרת אבל הקרבת המנחה שנוהג בחוץ כבר למדו בהיותו בחוץ:

מילואים מה היו. מיבעיא ליה מה היו דינם של קרבנות המילואים כקרבן יחיד הואיל ולא באו אלא לחנך אהרן או כקרבן ציבור שבאו לחנך המשכן שהוא לכל ישראל א"נ חינוך אהרן עצמו היה לצורך כל ישראל:

ופשיט מן מה דכתיב ויסמכו וגו'. שמעינן דקרבן יחיד הוא דאין קרבן ציבור טעון סמיכה כדתנן במנחות:

ופריך והתני. מילואים היו קרבן ציבור:

ומשני א"ר אידי. לכך קרי להו קרבן ציבור שציבור התנדבו הקרבנות ומסרו' לאהרן ובניו:

מילואים מאיכן למדו. מיבעיא ליה הא דכתיב במילואים ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים למאי מדמינן אותן הימים אם לקרבנות שנאכלין ליום ולילה א"כ אף במילואים היו צריכים לישב גם ליל שמיני שם ולא לילה הראשונה דשבעת הימים או למעשה בראשית מדמינן שהלילה הולך אחר היום והיו יושבים לילה הראשונה ולא האחרונה וכדמסיק ולא איפשיטא:

תמן תנינן. במנחות פ' שתי הלחם:

אלו מושכין. הלחם הפנים ועד שלא יגביהו אותן מן השלחן אלו מניחין:

ה"ג שנאמר לפני תמיד רבי יוסי אומר אף אלו נוטלין ואלו מניחין אף זה היתה תמיד מתני' דר"מ אר"י מודה ר' יוסי שאם פירקו את הישנה בשחרית וסידרו את החדשה בין הערבים שאין זו תמיד ואר"י מישיבת וכו'. וה"פ ר' יוסי סבר אפילו אלו נוטלין ואח"כ מניחין הלחם על השלחן מ"מ מיקרי תמיד שאין הכוונה אלא שלא יהיה השלחן יום או לילה בלא לחם ות"ק דר"י ר"מ:

צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום. שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וכתיב בתריה ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ש"מ שלא היו יושבים על פתח א"מ כל היום וכל הלילה אלא שהיו משלימין ובאו בסוף היום וישבו עד מקצת הלילה ובאו בסוף הלילה וישבו עד מקצת היום והיינו יומם ולילה דכתיב בקרא ה"ה הכא גבי לחם הפנים נמי בעינן שימסור יום ללילה ולילה ליום:

מכיון שמסר יום ללילה דיו. ואינו צריך להיות עליו לחם אלא בסוף היום ואם יהיה השלחן בלא לחם כ"ג שעות הרי זה תמיד:

מה אר"ח בר יוסף בישיבת אהרן ובניו במילואי'. מיבעי' ליה איך סובר ר"ח בר יוסף במילואים אם היו צריכין לישב כל היום וכל הלילה או לא:

ופשיט מה. אם התם גבי לחם הפנים דכתיב תמיד סובר שאם מסר יום לליל' דיו כ"ש מילואים דלא כתיב בהו תמיד דסגי במסירת יום ללילה:

אשכחת אמר. נמצאת אומר:

ה"ג ע"ד דר"י היה שם י"ד עמידות וי"ג פירוקין. ע"ד דר"ח בר יוסף היה שם שבע עמידות וששה פירוקין. וה"פ לר"י דאמר שבאו בסוף היום וישבו מקצת הלילה והלכו להם וכן עשו בבוקר נמצא שהיה בכל ערב עמידה ופריקה וכן בכל בקר חוץ ביום השביעי לא היתה פריקה ולדעת ר' חייא לא היה בכל יום אלא עמידה אחת ופריקה אחת וביום השביעי היתה עמידה ולא פריקה:

העמידו ומשחו ופירקו. שנאמר ויהי בחדש הראשון בשנה השנית הוקם המשכן ודרשינן שהוקם מאיליו וכתיב ביום כלות משה להקים את המשכן משמע שמשה הקימו וקשיין קראי אהדדי אלא ודאי שאף ביום השמיני העמידו משה ופירקו אח"כ בו ביום הוקם מאליו:

שהקמת הלילה פסולה לעבודת היום. דאל"כ למה פירקו ביום השמיני אלא משום דהקמה הראשונה היתה בלילה כשאר הקמות ולכך הוצרך להקימו שנית לעבודת היום:

אשכחת אמר וכו'. נמצאת אומר לדעת ר' יוחנן לשיטת ריב"י דהקמת הלילה היתה פסולה לעבודת היום צריכין לומר שהיה בכל יום ג' הקמות וג' פירוקים העמדה אחת קודם אור היום כדי לסמוך ישיבתן באהל מועד מן הלילה ליום והעמדה שנית לעבודת היום והעמדה ג' לסמוך היום ללילה ולר' חייא בר יוסף היו ב' עמידות בכל יום א' קודם היום לסמוך הלילה ליום ואחת ביום לעבודת היום:

ה"ג ע"ד דר"י כריב"י היו שם כ"א עמידות וכ' פירוקין ע"ד דר"ח בר יוסף כריב"י היו שם ארבע עשרה עמידות וי"ג פירוקין:

מנין לפירוקין. דלמא כיון שהעמידו ביום הראשון שוב לא פירקו:

ביום שכלו הקמותיו. ש"מ שבימים הראשונים הקימו ופרקו כל יום וה"ה כשלא היה צורך בהעמדתו פרקו אפי' בו ביום:

כאשר עשה וגו'. ללמד דבעי פרישה לדורות והיינו ביה"כ וכדאמרי' לעיל:

ופריך ולא כבר תניתה. לדרש זה לעיל בפירקין:

ומשני חדא בשם ר"י וכו'. אחת תני דר"י אמר כן ואחת דרשב"ל אמר כן:

בשמיני וכו'. ביום השמיני איכא דתני דאף ביום השמיני נמשח המשכן ואיכא דתני דלא נמשח בשמיני וכן פליגי תנאי אם נפרק המשכן ביום השמיני או לא:

פשט הוא כן. פשיטא לן דמ"ד שנמשח בשמיני סובר נמי דנתפרק בשמיני ומ"ד דלא נמשח סובר נמי דלא נתפרק:

דכתיב וימשחם. דקרא יתירא הוא דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם וקשיא וימשח אותו דרישא ל"ל דוימשחם דסיפא אמשכן נמי קאי אלא ללמדך שמשח המשכן כמה פעמים:

ומשני מעלה אני עליכם כאילו. היה המשכן חסר משיחה והקמתו היא כאילו משחתם אותו:

ה"ג שבעת ימים תכפר על המזבח. משמע שבכל יום היה מעמידו מחדש דאל"כ כפרה למה בכל ז' הלא היה די בכפרה אחת:

ומשני כפרה שהיא בדם. דהיינו שהיה מזה על המזבח כל ז' ימים:

כהדא דתני. כהא דתניא:

על זה ועל זה. על כהן שהיו מפרישין ליה"כ ועל הכהן שהיו מפרישין לפרה:

היו מזין עליו. כל ז' ימי הפרישה מכל פרה ופרה שהיו שם מימות משה שהיו בותנין למשמר תמן האפר בחיל כדתנן במסכת פרה:

כדי שיכנסו המים. של אפר פרה תחת הדם שהיו מזין על אהרן ובניו בז' ימי המילואים שנא' ויז על אהרן וגו' וכתיב ז' ימים ימלא את ידם כל ז' עשה להם כחק יום הראשון:

ותחת השמן המשחה. שסובר ר' יוסי שנמשחו ג"כ בכל יום מז' ימי המילואים:

פירש בן בתירה. דלכך היו מפרישין אותו מאשתו ולא היה נכנס לבית אחר תמיד של. בין הערבים וישמש ויטבול שעה אחת קודם שקיעת החמה ויעריב שמשו וינוח בלשכתו שהרי אהרן נמי היה לן במחנה לויה בשעה שהיה המשכן מפורק משום דחיישינן שמא יבא על אשתו נדה ויהא טמא שבעה דבועל נדה כנדה ויהיה נדחה מלעשות עבודתו ביום הכפורים:

ופריך וישראל חשודין על הנידות. בתמיה וכל שכן דכהן הגדול אינו חשוד על כך:

ומשני כיי וכו'. דחיישינן לכי האי דתנינן התם בפרק שני דשבועות:

אמרה לו נטמאתי. עכשיו ופירש מיד בקושי האבר חייב אלא יעמיד עצמו בלא דישה עד שימות האבר ויפרוש בלא קישוי וחיישינן שמא יפרוש בקושי:

אשכחת אמר. נמצאת אומר דאיצטרך לדבן בתירא דחיישינן לטומאת נדה ואיצטרך לדר"י דילפינן פרישה ממילואים:

מ"ד. כלומר למאי דאמר:

וישן לו בלשכה. והוה דומיא דמילואים וכדפרישית לכך צריך לטעמא דבן בתירא:

וישן לו בתוך ביתו. ולא יכנוס למקדש כלל:

אף היא גזרה גזרו עליה. שלא יאמרו כה"ג חבוש בבית האסורים אבל מן הדין לא היה חייב במזוזה שאינה דירת קבע:

פרט לשערי הר הבית והעזרות. שאינן שעריך המיוחדין לך אלא קדש הם:

לרבות. שערי הר הבית והעזרות שחייבין במזוזה דבכלל שעריך הן שאתה נכנס ויוצא בו:

מ"ד פרט ר"י. דסובר כל שאינו דירת קבע פטור ממזוזה:

ופריך יאות אר"י. שפיר קאר"י שאינן מיוחדין לך ומ"ט דרבנן דמחייבין הא לאו בית דירה הן:

התיב ר"י בר' בון. לסיועא לרבנן:

בשעריך לרבות שערי מדינה. ולא פליג ר' יהודה אע"ג דאינן בית דירה אלא ודאי הטעם לפי שבהן נכנסין לבית הדירה דהיינו בתי העיר וחצירות והכא נמי בשערי עזרה לפי שבהן היו נכנסין לבית דירה דהיינו לדירת הכה"ג וסברי דירת שבעה ימים שמה דירה:

חולדת המולים. נקיקים וחורים שבתוך הגבעות:

חולדת. כמו חור שחררוהו חולדות הדרים בארץ:

המולים. הם גבעות כמו מליא בנצא בב"ב:

חלון שהוא ד' על ד'. אמות:

ומניפים לרבוניהם. שיושבים שם העבדים בימות החמה להניף רוח לאדוניהם בחדר המקרה:

לולין. בנין שמגדלין שם אווזים ותרנגולים:

אלו ע"ג אלו. ואין בחללן ד' על ד':

הן דו דרס וכו'. לפי שכולן סמוכין על האסקופה התתתונה מצרפן כאילו הן אחת וחייבין במזוזה:

דהוה עביד וכו'. שהיה נעשה על דעת דכל החכמים:

לשכת בולווטים. לשכת שרים היו קורים אותה:

פראידתן. פקידי המלך שיד המלך היתה בם להחליפן בכל שנה כרצונו והוא פירוש למילת פלהדרין:

מילא עבידא. טעם לדבר שמתחילה היו קורין אותה בולווטין ואח"כ פלהדרין:

בראשון. במקדש ראשון:

שהיו משמשין. בכהונה גדולה כה"ג בן כה"ג אם היה ראוי לכך ולא היו מתמנים לשם ממון:

שימשו בו. כל ימי בניינו לא יותר מח"י כהנים גדולים:

בדמים. שהיו נותנים למלך:

ומהן. משנות עמידת בית שני שימש שמעון הצדיק ארבעים שנה ולא נותר לכל הכהנים כי אם ש"פ שנה:

ומחוקיהן כסף. שהיה לו להביא המדות גדושות אלא כדי שלא יפלו המעות מהן בדרך שלחן מחוקות ומה שהיה חסר מפני המחוק היה מביא בפני עצמו מצאתי ול"נ ומחוקיהן היינו הכלי שמוחקין בו המדה נמי היתה של כסף כמו המדה:

כפה הסיח את המנורה. משל הוא אתא חמרא ובטש לשרגא אף כאן המרבה בשוחד הוא מנצח חבירו:

מצאנו שלא חרב הבית וכו'. בבבלי יליף להו מקרא:

וכן בשני. דמסתמא עון אחד לשניהם:

מבזים את המועדות. שלא היו עולים שם לרגל שאלקנה הוצרך לסבב ערי ישראל להדריכם שיעלו לרגל:

ומחללין את הקדשים. כדכתיב גם בטרם יקטירון החלב וגו' עד כי נאצו האנשים את מנחת ה':

וכל ווסת טובה. כלו' כל מדות טובות היו בהן:

דלמא. מעשה והיו יושבין רבי זעירא וכו':

הוון אמרין ביותר. קשה שנאת חנם מג"ע ועכו"ם וש"ד:

ובשני לא נבנה. עדיין שחטא דור החורבן האחרון חמור מן הראשונים:

הראשונים עשו תשוב'. כלומר לעולם דשוים הם אלא דלכך נבנה לראשונים בזמן קצר לפי שעשו תשובה:

הראשונים נתגלו עוונם. לא היו מכסים פשעיהם:

ונתגלה קיצם. לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם:

ה"ג השניים לא נתגלה עוונם ולא וכו':

דורות האחרונים כשרים מן הראשונים. או לא:

עידיכם הבחירה יוכיח. בנין הבית עד לכם בדבר שהראשונים נבנה להם אחר שבעים שנה ואחרונים כבר בגלות זמן רב:

אבותינו. בחטאם העבירו את התקר' שלא התריב נבוכד נצר אלא התקרה של בה"מ והשאיר היסודות שנאמר ויגל את מסך יהודה:

פעפענו את הכתלים. שבחרבן בית שני החריבו גם היסודות כדכתיב ערו וגו' וקאמר אנו פעפענו לפי שכל דור שלא נבנה בימיו כאילו הוא החריבו:

מה מייחדין ליה עימי'. מי מייחדין כהן זה שמפרישין תחת כה"ג עם הכה"ג או לא:

א"ר חגיי משם. שהיה מבבל:

דאין מייחדין עמו. דחיישינן שהוא יקטלנו מחמת איבה:

אותו. כתיב גבי עשירית האיפה ביום המשח אותו ולא כתיב ביום משחו מכאן שאין מושחין שני כהנים גדולים כאחד:

מפני איבה. לכן אין מושחין שנים דחיישינן לשנאה שתהיה ביניהם:

עבר זה ושימש זה. פי' עבר הראשון מחמת פסול שאירע בו ושימש השני ואח"כ עבר פסולו של ראשון והרי שניהם עומדים. דינם:

הראשון כל קדושת כהונה עליו. וחוזר לעבודתו:

לא לכה"ג. לשמש בשמנה בגדים ולא לכהן הדיוט לשמש בארבעה:

עבר ועבד. השני בשמנה בגדים עבודתו כשרה דהא כה"ג הוא אלא דאסרו חכמים משום איב' אבל בארבעה פסול לכ"ע דה"ל מחוסר בגדים:

עבודתו של מי. מיבעי' לי' אם אירע פסול בכה"ג והשני משמש תחתיו ביה"כ משל מי מביאין הפר של יה"כ:

שאירע קרי. מקרה שנטמא ע"י אחת מטומאות אבל קרי ממש אי אפשר לומר דתנן באבות שלא אירע קרי לכה"ג ביה"כ מעולם:

ה"ג פר ואיל וכו'. וכ"ה בהוריות ול"ג שעיר דשעיר של יה"כ לא בא משל כה"ג:

וידע המלך מה שאלו. שסובר בן אילם שיהיה כהן לעולם והראשון יעבור:

אלו. ל"ג וכ"ה במגילה:

שהוסע. שהעבירו מלעבוד עוד בכה"ג אלא שהראשון חוזר לעבודתו:

צינורא של רוק. טיפה מן הרוק של המלך ניתז על בגדיו ורוק עכו"ם מטמא כרוקו של זב:

ואימרת חלוקי. שפת חלוקה:

כל כבודה וגו'. אשה צנועה ראויה לצאת ממנה כהן גדול הלבוש משבצות זהב:

יכול יהא משוח מלחמה מביא עשירית האיפה. דכתיב גבי עשירית האיפה והכהן המשיח תחתיו אימא במשוח מלחמה משתעי קרא ל"א אם הביא משוח מלחמה עשירית האיפה יהא כשר כי היכא דמכשרי' מרובה בגדים או כהן שעבר וכפי' זה משמע בת"כ:

את שבנו עובד תחתיו. כגון כה"ג שנאמר לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם לכל אדם אם הוא ממלא מקום אבותיו:

שאין בנו עובד תחתיו. שאין גדולת משוח מלחמה ירושה לבנו אחריו אע"פ שהוא ראוי:

שבעת ימים וגו' מבניו. אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש דקרא יתירה הוא אלא ללמד מי שראוי לבא אל אהל מועד ביה"כ הוא שיהא בנו תחתיו יצא משוח מלחמה שאינו בא לפני ולפנים אין בנו תחתיו:

מנין שהוא מתמנה כה"ג. דסד"א כיון שהוא משוח מלחמה אינו ראוי לבא אל אהל מועד לשרת בקדש לעולם:

נגיד היה עליהם. היינו כה"ג ופנחס היה משוח מלחמה בימי משה:

כד הוה בעי מקנטרה. כשהיה רוצה לקנטרו שילמוד גם עתה בהתמדה כמו שעשה בילדותו:

א"ל לפנים עמו. כלומר ועכשיו נשכח ממנו:

בימי זמרי מיחה. לכך כתיב גבי פנחס לפנים היה ה' עמו לפי שבימי זמרי קינא קנאת ה' צבאות אבל בימי פילגש בגבעה לא מיחה בידם:

**מניין שהוא נשאל בשמנה.**בגדים כשיוצאין למלחמה ונשאל באורים ותומים:

אלא לגדולה של אחריו. שאינו חשוב ככה"ג והיינו משוח מלחמה אף הוא ילבש שמנה:

ומנין שהוא עובד. עבודה בבית המקדש בשמנה בגדים:

עמך הייתי. כשא"ר יוחנן דין זה ולא אמר עובד בשמנה אלא נשאל בשמנה:

ה"ג בכמה הוא עובד. ול"ג ובמה נשאל:

בדין היה שיהא עובד בד'. כדין כהן הדיוט:

ראינו כהן גדול. שהעולם סוברים שהוא כה"ג לפי שלובש ח' כשהוא נשאל:

וטועין מבפנים לחוץ. בתמיה וכי אפשר לטעות בכהאי גוונא:

ומשני וכי ר"ט שהיה אביהן של כל ישראל. בחכמה לא טעה בכיוצא בזה:

בין תקיעת הקהל. שתוקעין ביום הקהל:

תמימים ולא בעלי מומין. נאמר כאן הכהנים ונאמר להלן וזרקו בני אהרן הכהנים מה להלן תמימים ולא בעלי מומין אף כאן כן:

אקפח את בניי. מצטער היה על תורה המשתכחת ומקלל את עצמו:

אקפח. לשון כריתה:

מה ת"ל. שאם לכפרה עצמה הרי כבר אמור שתהיה באהרן:

מניין לרבות כהן אחר. שיעמוד תחת אהרן:

ומרובה בגדים. כגון כהנים גדולים שבבית שני שלא היה להם שמן המשחה מניין:

כהן אחר המתמנה. כגון זה דתנן במתני' שמתקינין תחתיו שלא נתרבה בבגדים ולא נמשח:

וכפר הכהן. מכל מקום:

ה"ג במה הוא מתמנה. וכ"ה במגילה וה"פ כהן שמתקינין תחתיו במה הוא מתמנה:

הדא אמרה. זאת אומרת שממנין זקנים בפה וא"צ לסמוך ידיו עליו:

ה"ג חזור בך וכו' ונעשך אב"ד. משמע שבחזרה לחוד הוא נעשה אב"ד:

ותמות. גם האשה אחרת שהתקינו תחתי':

קשייתה על דרבנן. תיקשי ליה נמי על הרבנן דאמרי שמתקינין כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול א"כ אין לדבר סוף:

ומשני קרי מצוי. ועשו לה תקנה ולאו דוקא קרי אלא ה"ה כל הטומאות מצויות:

והא אשכחנן דר"י אמר. דמיתה נמי מצויה הלכך קאר"י דאף אשה אחרת מתקינין לו:

ה"ג הדא ההיא דתנינן ר"י אומר וכו':

תמן תנינן. גיטין פ"ג:

נותנו לה בחזקת שהוא קיים. ולא חיישינן למיתה והכא אתה אומר מיתה מצויה:

ומשני תמן ביחיד. התם בגיטין אף אם תעשה האשה שלא כדין אין תקלה אלא ליחיד אבל כאן אם תמות אשתו של כה"ג תבא תקלה לציבור שיעבוד ביוה"כ כהן אחר שאינו ראוי כל כך כמו הכ"ג:

ופריך והא אשכחן דר"י מחמיר אף ביחיד. וחייש למיתה:

שופר. תיבה שהיו נותנים בה מעות להקריב ממנו קיני' והם תורים ובני יונה א' לחטאת וא' לעולה:

ויקדש מאתמול. לר"י פריך דאמר מתקינין לו אשה אחרת דמשמע בהזמנה בעלמא מתקינין ולמה לא קאמר דיקדש אשה אחרת בעי"כ:

ומשני וכפר בעדו ובעד ביתו. אמר רחמנא ולא בעד שני בתים:

לא נמצא. במה שהוא מקדש ביה"כ אשה כקונה קנין בשבת דאסור ואפי' בי"ט אין מקדשין כדתנן בביצה פ"ד:

א"ל משום שבות. הא דאין מקדשין אינו אלא שבות ואין שבות במקדש:

הלין דכנסין מרמלין. אותן שנושאין נשים אלמנות בע"ש:

צריך לכונסן מבע"י. דהיינו צריך לייחד עמה אחר החופה קודם שבת שבייחוד זה קונה אותה ואם יתייחד עמה או יבעלנה בשבת תו לא היה כקונה קנין:

מתני' הוא זורק את הדם. של תמידין כדי שיהא רגיל בעבודה ביה"כ:

ומטיב את הנרות. מדשנן מן האפר של פתילות שכבו:

ושאר כל הימים אם רצה. להטיב ולהקריב כל קרבן שירצה מקריב ואין אנשי המשמר יכולין לעכב על ידו:

מקריב חלק בראש. ראש הוא להקטיר ולהקריב כל חלק שיבחר:

ונוטל חלק בראש. בחלוקת הקדשים נוטל מנה יפה שיבחר לו:

גמ' ופריך ואינו טמא משום הזייתו. בתמיה הא קיי"ל טהור שנפלה עליו הזייה טמאתו וא"כ הכהן שהוזה עליו כל שבעה אפשר לו לעבוד כל שבעה הא בעי כל יום הערב שמש בשביל ההזייה:

משהיה מקריב קרבנותיו כלומר סמוך לערב היו מזין עליו:

היך עבידא. היכי דמי נוטל חלק בראש:

עור זה שלי. אע"פ שאין שם אלא עור אחת נוטלה:

ופריך הכא הוא נסיב כולה. גבי עור נוטלה כולה:

וכא הוא נסיב פלגא. והכא גבי חלות ולחם הפנים אינו נוטל אלא המחצה:

כאן לקרבן יחיד. נוטל כולה אבל לקרבן ציבור אינו נוטל אלא המחצה:

היך עבידה. היכי דמי כלומר קשיין אהדדי דבברייתא קמייתא משמע דר' מחמיר ובבתרייתא משמע דר' מיקל:

היה שם עור א'. רבנן לקולא ורבי לחומרא לכה"ג ואם היה שם הרבה עורות רבנן לחומרא דסברי לעולם [אינו] נוטל אלא עור א' ורבי לקולא דסובר לעולם נוטל המחצה:

וכהדא וכו'. כהא דבולי ואסטרגי היה להן חוב ליתן מתנה כתר מלכות למלך והיה כתוב בכתב המלך בולי ואסטרגי יתנו הכתר:

בולי ואסטרגי. עשירים ושרים ואסטרגי הם עשירים ביותר:

קריבו. לשון דורון ל"א לשון משפט כמו ויקרב משה את משפטן והראשון נ"ל:

אין בולי בכלל אסטרגי. בתמיה:

וליידא מילא. ולאיזה דבר פי' המלך ואמר בולי ואסטרגי אלא כוונתו שאלו יתנו המחצה ואלו המחצה:

מביא נ' בכלי א' וכו'. דפלגינן המאה לשנים:

ולא אמר בכמה כלים הוא מביאן. נמי היה הדין כן שמביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד:

וליידא מילא. ולאיזה דבר אמר בשני כלים אלא לחלק ואפילו הכי תני עלה דאם הביא ששים בכלי א' וכו' יצא ש"מ דאפשר לפרש דלאו פלגא קאמר דאם לא כן אפי' בדיעבד לא יצא דהא לא קיים נדרו וא"כ קשיא איך מפקינן ממונא מספיקא:

מכיון שעד ששים. עשרונות יכולין לבלול בבת אחת בכלי אחד אמרינן מסתמא כיון לקרבן גדול הלכך אם הביא ששי' בכלי א' יצא אבל במילי אחרינא אמרינן ודאי כוונתו מחצה לזה ומחצה לזה:

לא צורכא דלא. לא נצרכא דאיכא למיפרך אלא אי הוה תני בברייתא אם אמר הרי עלי ששים וכו' ואם הביא ארבעים בכלי אחד וכו' יצא הוא דהוה קשיא שפיר מאי טעמא יצא דאי לקרבן גדול קמיכון ה"ל להביא כולן בכלי אחד:

אשכח. ברייתא דתני בה אמר הרי עלי ס' וכו' ואם הביא מ' בכלי א' וכ' בכלי אחד יצא וקשיא לרבי. וכי למידין מידת הדין. היינו דיני ממונות וכ"ה בביצה פ"ה:

מעישרון. שהוא איסורא:

אשכח תני. מצא תנא דהוא יליף ממונא מעשרון:

ובלבד שלא יביאם בג' כלים. הני מאה עשרונות אע"ג דאינו יכול להביא' בכלי א' דיותר מששים אינו יכול לבלול בכלי א' אמרינן מסתמא היתה כוונתו בב' כלים אבל בג' כלים לא יביאן א"נ בנודר להביא ששים קאמר דאע"ג דאם הביא בב' כלים יצא אם הביא בג' כלים לא יצא:

אפילו בכמה כלים. אם הביא יצא:

מתלבש בכליו. בח' בגדים:

לא היה עושה. הכה"ג כן שיהא מקריב קרבנות היום ומתלבש בח':

אלא בשבתות וי"ט. מפני כבוד היום:

הציץ מרצה. כשהוא על מצח ושל כה"ג אבל אם אינו על מצחו אינו מרצה:

אפי'. כשהציץ מונח בזוית מרצה:

מ"ד הציץ מרצה על מצחו. דוקא טעמו מדכתיב והיה על מצחו תמיד משמע דוקא עודהו על מצחו הוא דמרצה:

מן הדא דיה"כ. שאינו על מצחו בשעת עבודת לפני ולפנים דאינו נכנס בבגדי זהב ואפ"ה מרצה אם באו בטומאה דקיי"ל כל קרבנות צבור הקבוע להן זמן באין בטומאה:

מסייע לר"י בר' בון. דאמר בכל יום היה כה"ג מתלבש בכליו כדי לרצות על קרבנות ציבור. מסייע לר' עוקבה. דלא היה מתלבש בכל יום ואפ"ה מרצה:

מתני' וקורין לפניו. כל ז' הימים:

בסדר היום. פ' אחרי מות:

אישי. אדוני:

שיהא מכיר. מתבונן בבהמות העוברות לפניו לתת אל לבו הלכו' סדר היום. בחכמה ובמראה. יהא גדול משל אחיו א"כ מי מוקמי' כ"ו שלא למד:

גמ' כאן. במקדש ראשון לא העמידו אלא ע"פ התורה כהנים מהוגנים:

מבפנים. לשערי המזרח או חוצה לו:

אין תימר מבפנים. א"כ אף בעיה"כ היה טובל טבילה א' ולא היו ביה"כ אלא ד' טבילות יתירות שהרי א' מאותן טבילות שטבל ביה"כ היא הטבילה שטבל בכניסתו לעזרה:

כיי. כי האי דתנינן לקמן פ"ג:

כולהן מחמת יה"'כ. כל הה' טבילות היו מחמת יה"כ:

בלא כך אינו זקוק להערות. בתמיה וכי בלאו הכי לא היה צריך להתעורר עליו הרי עיקר כפרה בשעיר:

אשכח. תנא דתני פר ושעיר היו מעבירין לפניו:

מתני' לא היו מניחין אותו לאכול הרבה. אפי' מן המאכלים שאינן מביאין לידי חימום:

גמ' לא חלב וכו'. שכל אלו הדברים מביאין את האדם לידי טומאת קרי:

קונדיטין. יין מעורב בדבש ופלפלין:

אעפ"כ. כלומר אע"פ שהיו משמרין אותו היה צריך לעזר אלוה ממעל שישמרנו מכל טומאה:

ופריך ולא מן הניסים שנעשו בבה"מ. הי' שלא ראה הכה"ג קרי ביה"כ ולמה היו צריכין לשמרו כל כך:

על שם לא תנסון. כלומר דלכתחלה אין סומכין על הנס:

כאן בראשון. הא דתנן שלא ראה הכה"ג קרי מעולם היינו במקדש ראשון ומתני' במקדש שני:

מתני' מסרוהו זקני ב"ד. שקראו לפניו בסדר היום:

לזקני כהונה. ללמדו חפינת הקטרת שנא' ומלא חפניו קטרת סמים ועבודה קשה היתה:

בית אבטינס. הם היו עושין את הקטרת כותשין אותן ומערבין סממנים:

והשביעוהו. שלא יהא צדוקי לתקן מבחוץ ולהכניס בפנים:

הוא פורש ובוכה. מפרש בגמ' ע"ג שער המים היתה. לשכת בית אבטינס וסמוך ללשכתו דהיינו לשכת פרהדרין היא היתה סמוכה ללשכת בית אבטינס:

גמ' הוא פורש. ובוכה שנחשד. לצדוקי:

שצרכו לכך. לחשדו דאמר מר החושד בכשרים לוקה בגופו:

יקטיר בחוץ. בהיכל ע"ג אש:

ויכניס מבפנים. שהיו דורשין כי בענן אראה על הכפורת כי בענן הקטרת יבא ואז אראה על הכפורת ואין הדבר כן שהרי הכתוב אומר ונתן את הקטרת על האש לפני ה':

עד שעמד אותו האיש. על עצמו אמר כן:

יצא חוטמו. ומקלחת תולעים שהחוטם ראשון לאיברים לכנוס שהיא בולטת:

וכמין פרסת עגל. דהיינו רגל מלאך שחבטו שנאמר ורגליהם רגל ישרה וכו':

היא דפרה היא דסוכה וכו'. אותו הצדוקי שעשה מעשה הצדוקים בפרה שאומרים במעורבי שמש נעשית הוא נמי הצדוקי שעשה מעשה הצדוקים בניסוך המים והוא העושה מעשה הצדוקים ביה"כ לתקן מבחוץ ולהכניס מבפנים:

אי דפרה וסוכה. היה צדוקי אחד ודיה"כ היה כהן אחר:

או דפרה ויה"כ. היה כהן אחד ודסוכה כהן אחר וכדמסיק:

מאן דאמר. ביום הכפורים לא באו ימים קלים עד שמת איכא למימר תלתיהון עבד דבין יום הכפורים לסוכות שרף הפרה ובסוכות מת ברגימת האתרוגים:

וכמין פרסת עגל יצא מתוך מצחו. משמע שמת מיד בצאתו מבית קדשי קדשים ובסוכה נמי תנן ורגמוהו כל העם באתרוגיהן אם כן בסוכה מת וע"כ לומר ששנים היו:

שטימאתם בית אלקינו. כדכתיב אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד:

בו ביום. שרגמו את הצדוקי באתרוגיהן:

נפגמה קרן המזבח. בזריקת אתרוגיהן:

גוש של מלח. חתיכה עבה של מלח:

שלא יהא נראה כפגום. כלומר לא שיהא כשר לעבודה בסתימה זו אלא שאין כבודו של מזבח שיהא נראה כפגום ולא היה אפשר לתקן לגמרי. שהרי בי"ט היה:

קרן. אבן אמה על אמה ברום אמה על כל קרן של המזבח:

ויסוד. היינו אמה כניסה ראשונה:

אפי' אותן שכתוב בהן ודמות פניהם וגו'. והן המלאכים וא"כ מהיכן בא המלאך לפנים לחבטו:

בשעה שהוא נכנס כדררכו. ומקיים מצות העבודה כתקונו הוא דאסור לכל אדם להיות שם אבל זה שלא עשה כתיקונו מותרים להיות שם:

אם לפני בשר ודם עושין כן. לתקן מבחוץ ק"ו לפני הקב"ה:

מעלה עשן. עשב שגורם לעשן לעלות כמקל וגם הוא מרבה עשן:

ת"ל וכסה ענן הקטרת. ש"מ שהוא נותן בו דבר שמעלה עשן כענן:

ה"ג אר"א בר"ש ולא ימות ה"ז עונש כי בענן אראה על הכפרת ה"ז אזהרה יכול וכו':

קודם למיתת בני אהרן. ובעון זה שלא נתנו בו מעלה עשן מתו:

יכול שניהן. העונש והאזהרה כאמרו אחרי מיתת בני אהרן:

אלא אראה. דמשמע לעתיד אלמא כשנאמר המקרא הזה עדיין לא נראה ואס"ד לאחר מיתתן נאמר הרי כבר נראה בו ביום שנאמר ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם:

מתני' אם היה חכם דורש. בדבר הלכה כל ליל יה"כ שלא יישן ויראה קרי:

ואם. תלמיד הוא ולא חכם שיודע להבין ולשמוע דבר הלכה ואינו יודע לדרוש דורשין לפניו:

באיוב ובעזרא. שהן דברים המושכים את הלב לשומען ואין שינה חוטפתו:

גמ' במשלי ובתהלים. קראו נמי לפניו:

מפני. שפירושן מוציאין את השינה:

מה ניתני. איך תני במתני' קבוטר ברי"ש או בלמי"ד:

והוה. רב עומד ומתפלל ולא היה יכול להפסיק והראה לו באצבעו הגדול שכפפו כמין רי"ש וידעו שתנן קבוטר:

מתני' פרחי כהונה. בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח קרויין פרחי כהונה:

באצבע צרדה. אצבע הסמוכה לאגודל ולשון צרדה צרתה דדא כלומר צרתה של הגודל הסמוכה לה:

עמוד. על רגליך והפג אחת על הרצפה של שיש להסיר חומם שצונן הרגלים מסיר השינה:

והפג. לשון הסרה:

גמ' בפה. שמניח האצבע בפה ונשמע קולו למרחוק:

ביד. שמחבר אצבע הסמוכה לאגודל בחזקה ושומטה ומכה על כפו ונשמע הקול:

מתניתא. בריתא פליגי על ר"י דתניא לא היו מעסיקין עמו בנבל וכנור אלא בפה היו משוררין לפניו וקשיא לר"י:

נעימה. והיינו הזמר השייך לקול הזה שלכל כלי שיר יש זמר בפני עצמו כמפורש בתהלים וקאמר התנא דזמר השייך לאצבע צרדא היו אומרים בפה:

מתני' תורמין את המזבח. תרומת הדשן שהוא חותה מן הדשן במחתה בפעם אחד בין רב בין מעט ובלבד שלא יפחות ממלא קומץ ונותנו במזרחו של כבש ונבלע שם במקומו והיא היתה תחלת העבודה בשחרית:

סמוך לו. סמוך לקריאת הגבר לפני קריאתו או לאחריו:

ביה"כ. תורם מחצות משום חולשא דכה"ג:

וברגלים. דנפישי ישראל ונפישי קרבנות ורב הדשן במקום המערכה וצריך להעלות הדשן מן המערכה למקום שבאמצע המזבח ששמו תפוח והיו משכימין מן האשמורה הראשונה שהוא שליש הלילה:

ולא היתה קריאת הגבר מגעת. ברגלים עד שהיתה העזרה מליאה מישראל המביאים קרבנותיהן להקריבם מיד אחר תמיד של שחר:

גמ' לא מסתברא. אלא דניתני במתני' ביה"כ מאשמורה הראשונה וברגלים מחצות:

שלא יבאו לידי צמאון. שאין הכהנים עוסקין ביה"כ באיברים ופדרים שמונחים ע"ג האש כי אם עד אשמורה הראשונה שמתוך שיעבדו אצל אש המזבח יבואו לידי צמאון ויה"כ אסור בשתייה אבל ברגלים ליכא למיחש להכי די בחצות:

תחלת עבודה של מחר היא. ואע"פ שנעשית בלילה צריך לקדש ידיו ורגליו טרם שיתרום הדשן:

מן הכיור המשוקע במים. שלא יהיו מימיו נפסלים בלינה וס"ל כל שאינן למעלה כל הלילה אינן נפסלים בלילה:

הדרן עלך שבעת ימים