מתני' בראשונה כל מי שרוצה לתרום. כל כהן שהיה מאותו בית אב ורוצה לתרום הדשן שחרית תורם ולא היה פייס בדבר:

ובזמן שהן מרובין. הבאים לתרום זה אומר אני תורם וזה אומר אני תורם זה היה משפטם:

רצים ועולים בכבש. המזבח שהיא ל"ב אמה אורך:

וכל הקודם. לכנוס לתוך ד' אמות עליונות של כבש הסמוכות לראש המזבח זכה לתרום וזהו גורלם:

ואם היו שנים שוים. בכניסתם אין אחד מהם זוכה לתרום אבל מעתה כולן באין להטיל גורל ומהו הגורל הממונה אומר לכולם:

הצביעו. הוציאו אצבעותיכם כל אחד יראה אצבעו כדמפרש בגמ' אחד או שנים. מפרש בגמ' ואין מוציאין אגודל במקדש. מפני הרמאים כשיקרב המניין לכלות ויביט למי יכלה יוציא זה העומד לפניו שתי אצבעות כדי שימנה בשני בני אדם וימהר המנין לכלות בו והממונה לא יבין לפי שאדם יכול להרחיק האגודל מן האצבע הרבה ונראין כאצבעות משני בני אדם:

ארבע פייסות היו שם. ד' פעמים ביום היו נאספים לפייס ובגמרא מפרש למה לא היו מפיסין על כולם בבת אחת:

גמ' ולמה לא קבעו פייס לתרומת הדשן. קודם שאירע תקלה במרוצתם:

איתא חמי. כל זה מן הקושיא בוא וראה השתא לשחיטה שהיא כשרה בזר תקנו פייס כדתנן לקמן כ"ש תרומת הדשן שאסורה לזר שהיה להם לתקן פייס:

חזר ר' מנא. ותירץ שחיטה לפי שאינה כשרה אלא ביום כדכתיב ביום זבחכם תקנו לה פייס אבל תרומת הדשן שכשירה כל הלילה אם נתקן לה פייס לא ישכימו לבוא על הספק משא"כ במרוצה כל אחד סובר שהוא יקדים את חבירו:

מאי חמית מימר כן. מה ראית לומר כן שתהא תרומת הדשן כשירה כל הלילה:

ומשני כל הלילה והרים. דכתיב על מוקדה כל הלילה וכתיב בתריה והרים את הדשן משמע דאדלעיל קאי דכל הלילה והרים את הדשן:

זר שתרם. את הדשן מעל גבי המזבח:

עבודת מתנה שנאמר ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת עבודת מתנה ולא עבודת הרמה שמסלק מעל המזבח כגון תרומת הדשן:

לכל דבר המזבח. לרבות עבודת סילוק:

עבודות שהכהן מתחייב עליו. כלומר אפילו כהן חייב עליו אם עשאו בחוץ דמשום שחוטי חוץ אף זר חייב עליהן מיתה משום זרות אם עשאן בפנים ואע"ג שעל כולן מוזהר הזר מ"מ מיתה אינו חייב אלא על אלו:

**ואתיא.**הא דרב כרשב"ל מדלא קחשיב הרמת הדשן:

אפילו לתרומת הדשן. זר חייב עליה מיתה:

חתה גחלים. בתוך המחתה ולא הוציאן לחוץ היינו פלוגתא דר"י ורשב"ל:

הוציא שאר הדשן. לאחר שהרים את המחתה היינו נמי פלוגתא דר"י ורשב"ל דהא נמי עבודת סילוק היא:

אתיא. הא דאמרינן דבהוצאת הדשן נמי פליגי:

כמ"ד אחרים. הא דכתיב בהוצאת הדשן ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן היינו אחרים פחותים מהראשונים מיהו צריך כהן כשר ש"מ דעבוד' היא וזר חייב עליה:

ברם כמ"ד. אבל למ"ד אחרים לרבות בעלי מומין דכשרים להוצאת הדשן א"כ לאו עבודה היא ולכ"ע זר פטור ובבבלי מפורש דרבנן ור"א פליגי בה:

הוא זר וכו'. מאי שנא זר מאי שנא בעלי מומין:

זר שסידר המערכה. של עצים חייב שהיא עבודה תמה דליכא בתרה בסידור המערכה מידי:

ובלבד. בסידור שני גזרי עצים שנאמר בהן כהונה אבל שאר סידור לא מחייב:

להצתת אליתא. להצית בהן אור למערכה גדולה:

אליתא. קסמים דקים:

ובכלי שרת. שיהא לבוש בגדי כהונה ארבעה אם כהן הדיוט הוא ובשמנה אם כהן גדול הוא:

בני אהרן הכהן. וכל מקום שנאמר בני אהרן הכהן בכיהונם משמע בגדי כהונתם:

וכי עלת על לב. מאחר שלמדנו מדכתיב והאש על המזבח תוקד בו שיהא בראשו של מזבח כלום הוצרכנו למקרא הזה להטעינו כהן וכי תעלה על לב שהזר קרב למזבח והלא נאמר אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו:

שלא תהא אלא בראשו של מזבח. וכהונה דכתיב בהאי קרא לגופיה איצטריך שנתינת אש צריכה כהן ולא יטילנה זר ויזרקנה למזבח:

התיבון והא. תניא כתיב והאש וכו':

מחלפא שיטתיה דר"י. קשיא דר"י אדר"י:

תמן הוא מצריך כהן כשר. א"כ עכ"ל דאינו בראשו של מזבח דאס"ד שהוא בראשו של מזבח ל"ל קרא שתהא בכהן כשר פשיטא וכי זר קרב על גבי המזבח:

וכא. והכא הוא אינו מצריך קרא לכהן כשר דהא יליף מוהאש דבעינן שתהא בראשו של מזבח וממילא שמעינן דבעינן כהן כשר:

מה את ש"מ נאמר בראש המזבח. כלומר אי לאו קרא ונתנו בני אהרן הכהן הוה מוקמינן האי קרא דעל המזבח למילי אחריני כי היכא דמוקמינן על המזבח אחרינא דכתיב בהאי קרא לדרשא אחרינא ל"א מה את ש"מ מהא ליכא למשמע דנאמר בראש המזבח וזר הוה אפשר לומר בראש המזבח ואפילו זר דהא רבי יהודה לית ליה הך סברא דאין זר קרב לגבי מזבח ולשון זה נראה:

תרם. הדשן והפריחתו הרוח אם יוצא ידי הרמה או לא היינו פלוגתא דר"י ור"ח:

בפריחה האחרונה. כשפרח כל הקומץ מע"ג המזבח נתכפרו הבעלים והשיריים מותרים לכהנים:

משיאחוז האור ברובו. א"כ הכא לא יצא ידי הרמה:

מה ברובו. מיבעיא ליה באיזה רוב קאמר ר"י שצריך שיאחז בו האור אם ברוב כל הקומץ סגי או דלמא ברוב כל קורט וקורט בעינן ולא מהני רוב הקומץ:

תרם חציה. דסובר אין קמיצה פחותה מב' זתים ותרומת הדשן נמי בקמיצה וקאמר דאם תרם שני פעמים בכל פעם כזית היינו פלוגתא דר"י וריב"ל:

והקטירו אפי' שומשמין. כשיעור שומשמים לחוד עד שהקטיר הכל יצא ה"ה ה"נ בתרומת הדשן יצא:

מתני'. דפ' הקומץ לא משמע כן דתנן הקטיר קומצה פעמיים כשרה דמשמע דוקא פעמיים חציו בראשונה וחציו באחרונה ולא פעמי פעמיים:

משני זתים. הלכך האי דתני במתני' פעמיים דוקא נקט שתהא בכל הקטרה כזית ולא פחות דאין הקטרה פחות מכזית:

מעתה. שאין קמיצה פחותה מב' זתים א"כ כהן שאין ידו מחזקת ב' זתים פסול לעבודה דכיון דהוא פסול לקמיצה פסול ולא נזכר זה במומי הכהנים:

בין בימין בין בשמאל. כשר:

או מחטאת ביד. דכתיב גבי מנחה קדש קדשים היא כחטאת כאשם וקאמר אי מחטאת יליף לה אפילו ביד כשרה דהקטרת קומץ במקום זריקה היא וזריקת חטאת ביד שנאמר ולקח הכהן מדמה באצבעו מיהו בימין דוקא דכל מקום שנאמר אצבע אינו אלא ימין:

או באשם. ואי מאשם יליף בכלי נמי כשר דלא כתיב בו אצבע מיהו ימין בעינן דתניא גבי אשם זרק בשמאל פסול דכל מקום שנאמר כהונה אינה אלא ימין:

קיבל. הדם בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו וכשר:

אם בשמאל הוא מחזיר. הדם לזרקו על המזבח כ"ש שכשר להחזיר לימין וליתן לכלי שיקטיר ממנו למזבח:

בזך. כף שהקומץ בתוכו:

א"ר לא אם. תני אדם ברייתא דבשמאל כשר ר"א בר"ש הוא ששנה אותה:

דתני ראבר"ש אומר. מנחה אינה צריכה קידוש בזך אבל למ"ד דבעי קידוש בזך לא מהני חזרה לימין משום דהוה כדם שנשפך מצואר בהמה ע"ג הרצפה ואספו שפסול אבל אי לא בעי מתן כלי ה"ל כדם שנשפך מכלי ע"ג הרצפה ואספו שכשר:

דתנינן תמן. בפ"ג דמנחות:

שלא בכלי שרת. שלא קידש קומץ בכלי שרת דבתחלת מנחה ודאי לא פליגי דבעי כלי:

מאי כדון. מעתה במאי פליגי:

רבנן. דמצרכי כלי שרת להקטרה מצרכי נמי ימין וה"ה הרמת הדשן בעי ימין:

ותמיה אני. איך מדמין האמוראים הרמת הדשן להקטרת הקומץ הא לא דמיא אלא לקמיצה:

שזו בהרמה. תרומת הדשן וקמיצה בהרמה שצריכה שיעור כדלקמן וכיון דקמיצה לכ"ע דוקא בימין א"כ אף תרומת הדשן דוקא בימין:

והרים. כתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש:

אלא בששייר. שצריך לשייר מן הדשן ע"ג המזבח שלא יטול כולו:

אין אכילה אלא בכזית. וצריך שיהא בדשן כזית:

היה בכולו כזית. שלא היה דשן ע"ג המזבח יותר מכזית היכי ליעביד:

יכול עצים. דוקא דשן העצים ולא דשן הקרבנות א"נ יכול שירים גם דשן העצים שהרי האש אוכל והעצים והעולה ועצי המערכה:

ת"ל. את העולה שאף מה שתאכל האש מן העולה ירים:

אי עולה. אי הוה כתיב את דשן העולה ה"א אפילו איברי העולה ירים:

ת"ל אשר תאכל האש. ללמד שלא ירים אותם עד שיתעכלו ותאכלם האש:

חותה מן האוכלות הפנימיות. מן הגחלים שבאמצע הדליקה לאחר שפנה שאינן נאכלין לצידי המזבח:

ויורד. למטה לארץ:

קידם עצים לאש. שסידר תחלה המערכה ואח"כ הצית בהן את האור:

סידר עד שלא תרם. כלומר או שסידר המערכה קודם שתרם הדשן:

ה"ג משחיל ונותן מפרק ותורם. וה"פ משליך עצים ונותן האש תחילה מפרק המערכה ותורם תחילה דסידרן מעכב:

חילפיי. שם חכם:

קומץ. של היום שנתן ע"ג מערכת לילה דהיינו קודם שסידר המערכה של היום א"נ קומץ ואימורין של אמש שהיו מונחים ע"ג המזבח שאינן נפסלין בלינה:

ופריך ולא מתני' היא. דאין מקטירין דבר קודם לתמיד של שחר כ"ש קודם המערכה של שחרית שהיא העבודה הראשונה דיום:

ומשני מתני' אינה אלא למצוה. דאין מקדימין וכי קמיבעיא ליה לעכב אם הוא פסול בדיעבד:

ציץ מהו שירצה על טוומאת ידים. מי אמרינן חמירי דברי סופרים מדברי תורה או לא א"נ טומאת ידים היינו שלא קידש ידיו ורגליו מן הכיור:

**ידים מהו שיפסלו משום יוצא.**אם יצא מן המקדש אם צריך לקדש ידיו ורגליו שנית או לא א"נ בהושיט ידיו חוזר למקדש קמיבעיא ליה:

ופריך ולאו. ברייתא מפורשת היא שאינן נפסלים משום יוצא:

ניטמאו. ידיו בדבר שאין טומאתו מן התורה כגון פיגול ונותר שמטמאין את הידים:

יצא. הכהן מן המקדש א"נ יצאו ידיו אינן נפסלים משום יוצא ואין צריכין קידוש שני:

ומשני ואתיא כמ"ד וכו'. מהא לא תפשוט דהך ברייתא אתיא כמ"ד לינה אינה פוסלת בידים הלכך גם יציאה אינה פוסלת:

מה צריכה ליה. כי קמבעיא ליה למ"ד לינה פוסלת בידים אם גם יוצא פוסל בהם או לא:

משום מחוסר זמן. כגון שהקדים לקדש ידיו ורגליו קודם עמוד השחר:

ופריך ולאו מתני' היא. דתניא קידש ידיו היום דהיינו קודם עמוד השחר לצורך היום דאי מאתמול נפסלין בלינה:

תחלת עבודה של מחר היא. אע"פ שתורם בלילה צריך לקדש ידיו ורגליו ואינו יוצא בקידוש של אמש:

מן הכיור המשוקע במים. שבערב היו משקעין הכיור למטה שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה וקאמר שאסור להגביה הכיור בלילה דא"כ נפסלין מימיו אלא צריך לטבול כשהכיור למטה א"נ מלתא באנפי נפשה היא שצריך לטבול מכיור המשוקע שלא נפסלו מימיו:

מכיון שמסר יום ללילה דיו. כיון שהיה הכיור תחלת הלילה למטה שוב אינו נפסל בלינה דתחלת הלילה גורמת הפיסול וכהן שתורם הדשן טובל בכיור למעלה א"נ מכיון שהיו מקודשים מתחלת היום ללילה תו לא צריך:

משהוא מגביה. הכיור בלילה לתרומת הדשן מיד הוא משקיעו דעמוד השחר הוא העושה לינה ואם הוא למעלה כשעולה עמוד השחר פסול:

אינו צריך לקדשן בלילה. אם לא הסיח דעתו:

צריך לקדשן ביום. שסובר רבי שהלינה פוסלת בקידוש ועמוד השחר הוא העושה לינה:

כל ג'. כלומר ג' ימים שיותר מכאן אי אפשר לו לעסוק בעבודה בתמידות שלא יישן בינתיים:

אבל בתחלת עבודות. שהפסיק בין עבודות דאתמול לדהיום צריך קידוש וקשיא דר"ח בר יוסף כמאן אי כר' האמר לינה פוסלת בעמוד השחר ואי כראב"ש אפי' בלילה אין צריך קידוש:

ומשני רחב"י. מפרש לברייתא:

אבל בתחלת עבודות צריך לקדשן. כביום מיהו אם קידש בלילה אפי' לשירי עבודות כגון הקטר חלבים ואימורים תו לא צריך לקדשן ביום:

ה"ג דברי ראב"ש וכו':

שאין הלינה פוסלת בידים בשירי עבודות. ואפי' למחר יכול לעבוד בקידוש של היום ורחב"י כתרוייהו ס"ל:

ה"ג פתר מתניתי' קידש ידיו ורגליו ביום אינו צריך לקדשן בלילה בשירי עבודות בלילה צריך לקדשן ביום. וה"פ אע"פ שקידש בלילה לעבודה צריך לקדשן ביום דעמוד. השחר עושה לינה:

ה"ג אפי' עסוק בעבודה כל ג' וכו':

בין בתחלת עבודות וכו'. ור"י כרבי:

כך אין הלינה פוסלת בכיור. שאם המים למעלה כל הלילה אינן פסולות לראב"ש:

שאין הלינה פוסלת בידים. ומדלא קאמר שאין הלינה פוסלת ברחיצה ש"מ דבכיור פוסלת:

הכיני. הא כן היא מתפרשת הברייתא:

ובלבד מיום ללילה. אבל אם מסרו יום ללילה דיו והידים העוסקין בעבודה תמיד כמסר ויום ללילה דמיין:

מה בין וכו'. מיבעיא ליה הני ד' אמות דמתני' אהייא קאי אם אד' אמות התחתונות דכבש או ד' אמות העליונות הקרובות לגבי מזבח איירי מתני' מן מה וכו'. כלומר ת"ש ממתני' מעשה שהיו שנים שוין רצין ועולין בכבש. עכ"ל שהיו שוין באמצע הכבש ורצין לד' אמות העליונות הקרובות למזבח ש"מ לגבי מזבח תנן:

הוציאו אצבע. היינו הצביעו וכדפרישית במתני' מהו אין מונין. מי אמרינן דאין מונין כל עיקר אפי' א' משום קנס או דלמא אין מונין לו אלא א' אבל לא היתירות:

ארבע. אם הוציא ד' אצבעות:

הממונה. על רצועות המלקות:

מכה אותו בפקיע. כמין חבל תלוי במקל כרצועה שהב"ד מלקין בהן אלא שהיא מופסקת בראשה לרצועות דקות:

ובטל הפייס. מפני שאירע בו דבר קלקלה וכדאמרינן בעירובין:

אין אומרים ממי במקדש. פי' לא היו אומרים ממי מתחיל הגורל אלא הממונה היה מגביה מצנפתו של א' מהן וידעו שממנו מתחיל הגורל ולא אמר בשם ממי מתחיל שהיה נראה כבזיון לשאר כהנים:

ופריך וחש לומר וכו'. וניחוש שמא הממונה על הפייסות יוציא שהוא רואה אוהבו או קרובו הסמוך לזה שנוטל המצנפת יוציא מספר קטן כדי שבו יגמור המנין ויעבוד הוא:

ומשני כמין קובליים היו עושין. כמין שלשלת כזה ולא היה יכול לעמוד על מניינן. א"נ בעיגול סביב סביב כמה פעמים היו עומדים שא"א לעמוד על סכום מניינן עד שיספרם אחת לאחת:

מהלך לימין לשמאל. מיבעי ליה כשמתחיל המניין אם הוא פונה לימינו או לשמאלו:

אומר לזה שעל ימינו. זכה אף אתה במחתה שהקטרת צריכה שני כהנים אחד שמוליך הקטרת להיכל ומקטירו ואחד שחותה הגחלים מעל מזבח החיצון ומכניס להיכל ונותן על מזבח הפנימי להקטיר הקטרת ש"מ שהממונה פונה לימין:

הכיני לשמאל הפייס היה מהלך. כן היא נשמע ממנה שלשמאל הפייס מהלך נמצא זה שקודם לו דהיינו שכבר עבר עליו המניין הוא הזוכה:

מוטב שיזכה זה שעבר עליו הפייס ב' פעמים. שהיה הממונה אומר מנין גדול יותר ממה שהיה שם כהנים נמצא זה שאצל הזוכה מימינו כבר עבר עליו המנין שני פעמים וזה שלשמאלו לא עבר עליו אלא פעם אחת ש"מ שלשמאל היה הפייס מהלך:

על מעלת האולם. בהר הבית היו אולמות הרבה שבנה שם הורדוס:

אנו מהיכן נתחיל למדוד אם מהיכל או מעזרות. וכונתו היתה להרבות בבכייה שודאי לא שייך כאן הבאת עגלה ערופה שהרי נודע מי הכהו:

שרון וכו'. התחיל כל העם לבכות:

אני כפרתכם. מיתת בני יכפר עליכם:

לגנאי. שהיה שפיכת דמים כל כך קלה בעיניהם עד שטהרת כלים היתה חמורה להם ממנה:

כדי לעשות פומפי לדבר. לכך היו מפיסין ד' פעמים ולא הכל בפעם אחת כדי לעשות פרסום לדבר שנאמר בבית אלקים נהלך ברגש:

א"ר. תדע שהיו מוסיפין בדבר הפייס כדי לעשות פרסום שהרי הכהן המדשן את מזבח הפנימי היה נכנס בלא"ה להיכל וגם הוא היה יכול לדשן את המנורה ולמה נכנסו ב' כהנים אלא כדי לעשות פרסום לדבר:

תמן תנינן. בתמיד פ"ג:

הניח הכוז על מעלה שנייה. לאחר שהטיב חמש נרות ומשתחוה ויצא:

ונטל הכוז ממעלה שנייה. לאחר שהטיב שתי נרות נטל הכוז ויצא ולא עשה הכל בפעם אחת אלא כדי לעשות פרסום לדבר:

כוז. הוא כלי שנותנין בו דשן המנורה:

ולמה היה נכנס לקטרת שני פעמים. כה"ג ביה"כ נכנס תחלה להקטיר הקטרת בבית קדשי הקדשים ואח"כ נכנס להוצאת כף ומחתה ולא היה עושה הכל בפעם אחת אלא כדי לעשות פרסום לדבר והר"ש יפה הגיה ולמה היה נכנס להטבה שני פעמים ולא משמע הכי לפי המסקנא:

רשב"ל אומר דבר תורה הוא. לחלק ההטבה שהרי כתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ה"ק חלקהו לשני בקרים ולא משום פומבי:

ופריך מה עבד לה ר"י. הא דאורייתא הוא:

ומשני עובד להטיב ומקטיר. הכי קא קשיא ליה למה נכנסו שני כהנים א' להטבת הנרות וא' לקטרת הא בכהן אחד היה סגי הוא ייטיב את הנרות והוא יקטיר הקטרת אלא ודאי כדי לעשות פומבי:

מתני' מי שיחט. את התמיד:

הראש והרגל. של ימין בכהן אחד ושני הידים בכהן שני:

העוקץ. הוא הזנב והרגל של שמאל בכהן שלישי:

החזה. הוא השומן הרואה את הקרקע וחותכין אותו מכאן ומכאן בלא ראשי צלעות:

והגרה. מקום שהוא מעלה גרה והוא הצואר ובו מחוברים קנה הריאה והכבד והלב. והחזה והגרה בכהן רביעי:

ושני הדפנות. בחמישי. והקרבים בששי:

והסולת עשרון למנחת נסכו של תמיד בשביעי:

והחביתים. חצי עשרון למנחתו של כהן גדול שקריבה עם התמידים בכל יום שנאמר מחציתה בבקר ומחציתה בערב וסמיך ליה על מחבת בשמן תעשה לכך קרוי חביתין:

והיין. ג' לוגין של ניסוך לכבש התמיד:

י"ג כהנים זוכין בו. בפייס זה כא' י"ג עבודות הכהנים המנויות כאן:

דרך הלוכו. בחייו היה קרב התמיד הראש והרגל החזה והגרה ושתי הידים ושתי הדפנות העוקץ והרגל:

גמ' מניין לדישון המזבח פנימי. כלומר מניין שהיו מדשנין מזבח הפנימי:

אינו צריך. האי אל מקום הדשן מיותר דאם לקבוע מקום למוראת העוף להיכן יזרקנו אינו צריך דהא כבר כתיב אצל מזבח:

אף הוא דרש אצל המזבח. כלומר ואם ללמד על תרומת הדשן של מזבח החיצון שיניחנה אצל המזבח במזרח כבר למדנו בגזרה שוה נאמר כאן אצל מזבח ונאמר בתרומת הדשן ושמו אצל המזבח מה כאן במזרח אף להלן במזרח והאי אל מקום הדשן למה לי אלא ללמד על דישון מזבח הפנימי:

מניין. שדישון מזבח הפנימי אסור בהנאה דתנן במעילה פ' וולד חטאת שלאחר הדשן לא נהנין ולא מועלין בה משמע דקודם הדשן מועלין ופריך מנא לן:

אל מקום טהור. כתיב בפר כהן משיח והוא מיותר אלא ללמד שיהא מקומו טהור כלומר נקי בלי הנאה:

אל מקום הדשן. כתיב נמי בפר כהן משיח וקאי על מזבח החיצון:

שיהא מקומו לעולם. שלא יזיזנו ממקומו לתשמיש לפי שהוא אסור בהנאה:

והזה עליו והקטיר. עליו במזבח הפנימי כתיב בפ' אחרי מות והזה עליו ודרשינן לקמן בפ' הוציאו לו עליו ולא ע"ג גחלים ולא ע"ג אפר אלא ע"ג זהבו ובקטרת נמי כתיב והקטיר עליו בעינן נמי שלא יהיה ע"ג אפר ולא ע"ג גחלים הלכך צריך שיטול הדשן:

מניין. לדישון מזבח הפנימי שהוא אסור בהנאה:

ק"ו אם דשון מזבח החיצון אסור. שנאמר אל מקום הדשן כ"ש דשון מזבח הפנימי שהוא חמור ממנו שאסור בהנאה:

קטרת שכבת הוממה. אם כבה הקטרת לאחר ששלט בו היא נעשית כבעלת מום ואין מחזירין אותו ע"ג המזבח:

ואפילו בקרטין. גרעין א' שהומם נמי דינו הכי:

שאין כתיב אוכלו. דכתיב אשר תאכל האש ודרשינן בפ' המזבח מקדש שמחזיר עיכולי עולה היינו דוקא במזבח החיצון אבל קטרת שמקריבין על מזבח הפנימי אין מחזירין עיכולו:

פתילה. של מנורה שכבתה פסולה וצריך לסלקה:

מה מיד. מיבעיא ליה אם צריך לסלקה מיד:

צריך שיהא מיצן. להוציא כל השמן שבה כיון דמקפיד שלא תהא המנורה בלא נרות א"כ להוציא כל השמן שבה שיהא די שמן לפתילה האחרת שנותן בתוכה:

שמן מהו שיהא צריך דישון. כשמדשן המנורה אם מדשן נמי השמן:

שמן צריך דישון. דבעינן שיהא בתוכו שמן שיהו דולקים כל הלילה ולא יותיר בה שמן:

מעתה. שאתה אומר דבעינן שיהו הנרות דולקות כל הלילה א"כ נתנו חכמים שיעור חצי לוג לכל הלילות אם הוא מספיק ללילי טבת הארוכים בלי ספק שיהא בו מותרות בלילי תמוז א"נ דייק דעכ"ל שגם השמן היה מדשן דאל"כ בתמוז לא הוה צריך ליתן בו שמן אלא א' לשנים או לג' ימים לפי שיעור חצי לוג ללילי טבת הארוכים:

דתנינן תמן. בשקלים פ"ה:

בן בבי. היה ממונה על הפקיע:

שהיה מזייג הפתילות. היה גודל הפתילות להמנורה ובלילי תמוז היה עושה אותן עבות ביותר כדי שיתבער כל השמן שבנר ומתחלה שיערו חכמים בפתילות בינונית:

ופריך הכא את אמר מטיב ואח"כ מקטיר. דתני תתלה בפייס השני מי מדשן את המנורה ובפייס השלישי חדשים לקטרת בואו והפיסו:

והכא. ובפ"ק תנן הוא מקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות משמע קטרת ברישא והדר נרות וקשיין אהדדי:

תמיד. סדר התמיד דר"ש איש המצפה היא דפליג אחכמים ומשנתינו שנוייה גם בסדר תמיד:

ולא כולה. לאו כל סדר התמיד כר"ש איש המצפה אתיא:

אלא. דברים דקשיא להו לחכמים לסתמא אהדדי הוא דאמרי' דתמיד כר"ש אתיא אבל שאר סתמא אתיא נמי כרבנן:

מדות. סתם מתני' דמס' מדות אתיא כראב"י:

ולא כולה. לאו כל מדות כראב"י אלא הסתמות דקשיא להו לרבנן:

בהטיבו את הנרות יקטירנה. מעיקרא מטיב ואח"כ מקטיר:

מערב ועד בקר. לא יהא שם עבודה אחרת אלא זו דהיינו הטבת הנרות ואס"ד דהקטרה בתר עבודה נמצא שיש אחריה עבודה:

אלא מי שזכה בשחרית. איש איש שזכה בעבודה:

הזכה זכה לעצמו. סיומא דברייתא הוא שאין הכהן הזוכה יכול לומר לחבירי אני נותן עבודה שזכיתי בה:

תיפתר. תפרש לברייתא דאיירי בשבת ולכך צריך פייס חדש בין הערביים למשמר הנכנס שבשבת המשמרות מתחדשות ומשמר שעבד שחרית אינו עובד בין הערביים:

לא גזרו על שני גזירין בשחרית. שתהא בשני כהנים אלא כהן הזוכה בתרומת הדשן סודר לשני גזירין שחרית:

מתני' אמר הכן. כלומר מתני' נמי דייקא:

ה"ג בכל יום תמיד קרב בתשעה בין הערבים באחד עשר שנים בידם שני גזירי עצים. וה"פ מדתנן בין הערבים בי"א ואס"ד דאף בשחרית שני גזירי עצים בשני כהנים ליתני אף בשחרית בי"א:

ר' שמי. פריך למה לא מצריכין אף בשחרית לשני גזירים שני כהנים וקס"ד דפריך מנ"ל דלא גזרו על שני גזירין בשחרית:

א"ר מנא. מאי קא קשיא ליה לר' שמי וכי לא שמע שכך אר"י ור' יוסי דייק כן ממתני' וחזר. ר' מנא ואמר ודאי דשמע ר' שמי כן מר"י אלא כאדם ששומע דבר מרבו ויודע שכן הלכה אלא דקשיא ליה טעמא מאי לא גזרו על שני גזירין בשחרית ובבבלי בפרקין מפרש ליה מקרא דדוקא בין הערבים בעינן שני כהנים ולא בשחרית:

ה"ג כדרכו בי"ג ובחג ביד אחד צלוחית של מים הרי י"ד בין הערבים בט"ו שנים בידם שני גזירי עצים ובשבת בט"ו שנים בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים הרי ט"ז:

תביאנה. גבי מנחת חביתין כתיב תביאנה תפיני מנחת פתים תקריב ריח ניחוח וקאמר תביאנה משמע מיד כשיכול להביאן יקדים להביא אותן וקמ"ל שיקדים החביתין למוספין:

תקריב. משמע מ"מ תקריב אותן וקמ"ל שיקדימו הנסכים לחביתין:

אית תניי תני. איכא תנא דתני החביתין קודמין לנסכים וקאמר דלא פליגי:

מ"ד שהחביתין קודמין נסכים. היינו לנסכי יין שהחביתין לאישים ונסכי יין אינן לאישים אלא יורדים לשיתין ומ"ד שהן לאחר הנסכים היינו לאחר נסכי סולת שהיו מקריבין עם התמיד שהן קודמין לחביתין:

אע"פ שזה לאישים וכו'. שנסכי סלת אינן אלא לאכילת מזבח ולא לאכילת אדם וחביתין נמי לאכילת המזבח אפ"ה נסכי סולת קודמין שהן קרבן ציבור וחביתין קרבן יחיד שאינן אלא משל כה"ג:

זה תדיר. חביתין תדיר שקרב בכל יום משא"כ בזיכין שאינן קרבין אלא בשבת:

בזיכין ויין. מיבעיא ליה בזיכין ונסכים מי קודם:

ולא מתניתא היא. מאי קמיבעיא ליה הא תנן במתניתין בשבת בי"א שנים בידם שני בזיכי לבונה וקחשיב ליין בסוף כולם כדתנן במתני' א"כ אס"ד דיין קודם לבזיכין מ"ש דקחשיב לבזיכין בהדי תמיד של שחר הא לא היו נעשין עמו:

כאן לקרבן יחיד. כי קמיבעיא ליה לקרבן יחיד שמביא לבונה לנדבה ויין לנסכים איזה מהן קודם ומתני' דתני בזיכין קודם ליין היינו בקרבן ציבור:

כיני מתני'. כן היא מתני' אליבא דבן עזאי הראש והרגל וכו' וכדפרישית למתני' והקטרת את כל האיל המזבחה. שיהא נראה כאילו האיל כולו בשלמות הראשון שם ע"ג המזבח:

ופריך הראש והרגל. לבן עזאי אמרינן דמקריב תחלה ראש ורגל א"כ אין דרך הילוכו בחיים:

א"ר מנא. ודאי כך דרכה של הבהמה כשהיא פושטת ראשה אף היא עוקרת רגלה:

מתני' חדשים לקטרת. כך היו מכריזין בעזרה מי שלא זכה כל ימיו בקטרת יבא ויפיס:

חדשים גם ישנים. מי שזכה בפייס פעמים אחרות ומי שלא זכה בו מעולם יבוא ויפיס:

מי מעלה איברים מן הכבש למזבח. כשהיו מוליכין האיברים מבית המטבחים לא היו מוליכין אותו למזבח אלא נותנין אותן מחצי כבש ולמטה במזרח ומפיסין פייס אחר מי מעלה אותן ממקום הנחתן למזבח והיו עושין כן משום ברוב עם הדרת מלך:

גמ' מתני' אמרה כן. הרי מפורש תנן הכי במתני' ולמה לי דר' חנינה:

ומשני א"ר חנינה וכן למחתה. אף במחתה לא שנה בה אדם:

מתניתה אמרה כן. בברייתא תניא הכי:

שני כהנים היו מתברכין בכל יום. וכיון שאף זה שזכה במחתה נתברך ממילא ידעינן שלא שנה בה אדם מעולם כי היכא דלא שנה אדם בקטרת מפני שמעשרת:

ולא הניחה. ידו להקטיר הקטרת:

ופועל ידיו תרצה. אם ידיו בשלימות אפשר שיקויים בו ברך ה' חילו דהיינו ע"י הקטרת דלעיל מיניה דהא יקרא ברך ה' חילו כתיב ישימו קטורה באפך וכתיב בתריה ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה:

מתני' תמיד קרב. משעת הולכת איברים ואילך קחשיב:

עצמו בכל יום בתשעה. ה' לאברים וא' לקרבים ואחד לחביתין ואחד לסלת ואחד ליין:

בחג. שצריך שני נסוכין א' של יין וא' של מים:

ביד. כהן אחד צלוחית של מים:

בין הערבים. שבכל יום שנים בידם שני גזירים להוסיף על המערכה להרבותם:

הבשר בחמשה. כאיברי התמיד:

הסלת. שני עשרונים היו ושני כהנים:

בד"א. דבעינן כל הני כהנים לכל בהמה:

אם רצה. כהן יחידי להקריב את הכל:

הפשטן וניתוחן. של יחיד ושל ציבור שוין שכשרין בזר:

גמ' וערכו. הכהנים יכול מאה או מאתים כהנים יעסקו בעריכה דוערכו הכהנים רבים משמע:

כל ששמועו מרובה ושמועו ממועט. כגון כאן שמשמע כל הכהנים שישנו שם משמע נמי שני כהנים ואין אנו יודעין כוונת המקרא:

תפשת מרובה לא תפשת. שאומרים אליך הבא ראיה וטול:

תפשת את הממועט תפשת. אם אתה תופש את המועט אין מוציאין אותו מידך שהמועט בכלל המרובה הוא א"נ תפשת מרובה לא תפשת שמא היה לך לתפוש המועט ותפשת שלא כדת אבל במועט תפישתך תפישה שהרי המועט בכלל המרובה הוא:

תני ריב"ב. בא ללמוד ממנהג העולם כשאדם רוצה למדוד דבר מודד במדה שיש לה גבול שיכול לידע בה כמה מדתו אבל אם מודד במדה שאינה כלה לא יגיע אל תכלית כוונתו שהרי אף לאחר המדידה אינו יודע כמה הוא כך אנחנו אומרים שכוונתו המועט שהיא המדה שיש לה סוף:

א"ר נחמיה. נלמוד מדרך המקראות שלא באו לסתום אלא לפרש:

אם אומר ימים. דכתיב גבי זבה ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים אם נפרש ימים עשרה עדיין אין אנו יודעין אם האמת כן דאפשר לומר עוד ימים רבים מאלה עד אין מספר:

וכשאתה אומר. שכוונת הכתוב לתפוש המועט דהיינו ימים שנים פתחת שבא הכתוב לפרש ימים שכים:

אם מרובין הן. אי אפשר לומר ימים הרב' דאי ימים מרובין משמע אם כן למה לי רבים אלא ודאי בימים שנים איירי קרא:

רבים. נוסף על ימים יום א' והוא התחלת הריבוי:

יכול רבים עשרה. והוא סוף הריבוי שכל המספר כלול במנין עשרה:

אמר ימים. כלומר כתיב ימים וכתיב רבים מה ימים אינן אלא מספר הממועט והן שנים אף רבים אינן אלא מספר הממועט:

יכול שנים וג'. דמימים מרבינן שנים ומרבים מרבינן שלשה בפני עצמו ונימא דחמשה ימים בעינן:

ומשני וכי נאמר ימים ורבים. שנדע שהן נפרדים זה מזה והלא כתיב ימים רבים וחד מפרש לחבריה שהרבים יהיו מרובין על הימים א' והרי הן שלשה:

וערכו בני אהרן. בא לפרש מנין שתשעה כהנים עוסקין בתמיד וקאמר דכתיב גבי בן הבקר וערכו בני אהרן יכול מאה:

תלמוד לומר. גבי צאן וערך הכהן אותם דמשמע לשון יחיד דכהן אחד עורך הרבה חתיכות:

הא כיצד. יתקיימו שני כתובים הללו:

כהן א עורך שני איברים. נמצא שני הכתובים קיימים שהרבה כהנים עסוקים בו וכהן א' עוסק בשני איברים:

עשרה. השנויים במשנתינו והיינו חמשה כהנים:

וא' בקרביים. שהקרביים הם הרבה וצריכין כהן אחד:

נמצא הטלה. של תמיד:

**עולה בששה.**כהנים וסולת וחביתין ויין בשלשה הרי כאן תשעה:

הכהנים. ה' דהכהנים לרבות כהן שהוא קרח שכשר מן התורה ואינו פסול אלא משום מראית העין ודלא כתנא דפרק ד' דבכורות דסובר דמן התורה פסול ואיזהו קרח כל שאין לו שיטה של שער מקפת מאזן לאזן ובת"כ הגירסא לרבות הקרבים מיהו בבכורות בבבלי הגירסא כמו ששנוי כאן:

והלא בבן הבקר הכתוב מדבר. לר"ע פריך הא האי קרא וערכו בבן הבקר כתיב ומנ"ל לרבות לתמיד שהוא כבש שטעון ששה ותו הא בן הבקר כ"ד כהנים בעי כדתנן במתני' וכאמר להלן. בצאן וערך הכהן אותם על העצים אשר על האש אשר על המזבח ובתמיד של שחר הכתוב מדבר דאיזהו דבר שנאמר בו עצים ואש ומזבח הוי אומר בתמיד של שחר אף וערכו דכתיב גבי בן בקר בתמיד של שחר מדבר:

אינו צריך. לקרא אלא טעמא אחרינא אית ביה:

ממשמע שנאמר וערכו. שפיר ילפינן שנים אלא דלמא בני אהרן להוסיף. עוד אחד על השנים והכהנים נמי אתי להוסיף אחד וכשאתה נותן מאלו כהן אחד לקטרת שהוא קודם לתמיד של שחר נמצא דסגי בשלשה כהנים להעלות האיברים למזבח.:

ולמה איל וכו'. כלומר ותו קשיא למה איל בי"א:

אלא כדי לעשות פומפי. פרסום לדבר א"כ אף בתמיד כן ולא מקרא יליף:

על שם בבית אלקים נהלך ברגש. כלומר בבני אדם הרבה:

ואת דריש וכו'. כלומר למאי צריך הך קרא וערכו לפר של יחיד דבבית אלקים נהלך ברגש לא מוקמינן אלא לקרבנות ציבור:

הדרן עלך בראשונה