מתני' במראה. שניהם לבנים או שניהם שחורים:

ויאמר אם של שם מת. הכי מפ' בגמרא:

והשני. אם של עזאזל מת ועכשיו יש כאן שנים לשם אחד שנשאר מזוג ראשון ואחד מזוג שני באחד יתכפר והשני ירעה ובגמ' מפרש איזה שני אם שני שבזוג שני אם שני שבזוג ראשון:

שאין חטאת ציבור מתה. דכי גמירי חטאת מתות ביחיד גמירי:

ימות המשתלח. דהא לא איתעבידה מצוה דדם וצריך להביא שעיר אחר ואי אפשר אלא בהגרלה וכיון דאית ליה בעלי חיים נידחין ימות המשתלח הראשון:

מת המשתלח. קודם מתן דמים ישפך הדם דכתיב יעמד חי לפני ה' לכפר עליו זקוק לעמוד חי עד שעה שנתכפר בשני ובלא הגרלה אי אפשר וזקוק לשניים וראשון ידחה דהכל מודים בשחוטין שנדחין:

גמ' כבשים. גבי תמידין כתיב שני כבשים בני שנה וכן גבי מצורע כתיב יקח שני כבשים:

שיהו שוין. בכל מה דאפשר:

צפרים. דכתיב גבי מצורע שתי צפרים חיות:

חצוצרות. דכתיב קח לך שתי חצוצרות כסף:

והא כתיב לא תטה משפט גר יתום. ואס"ד דבעינן שיהו שני בעלי דינים שוין א"כ לא מצינו שגר דן אלא עם חבירו גר אם כן למה לי קרא שלא יטה דין גר מהיכא תיתי להטות מפני שהוא גר הא שכנגדו נמי גר הוא:

ונאמר להלן שני. דכתיב וישארו שני אנשים במחנה:

אלא מפנייא. וקרא ועמדו שני אנשים בעדים משתעי דכתיב לעיל מיניה כי יקום עד חמס באיש וסמיך ליה ועמדו ואייתר שני לגזירה שוה:

הרי למדנו שאין האשה מעידה. כל שכן שאין האשה דנה דהא תנן כל הכשר לדון כשר להעיד ודבורה שדנה את ישראל היה על פי הדיבור:

שלא יהא אחד עומד ואחד יושב. שלא יראה חבירו שמכבדין אותו יותר ממנו ויסתתמו דבריו:

מעמיד לזה ומושיב לזה. ל"ג ליה לקמן בשבועות ולפי גירסתינו נראה דה"פ כשישבו שניהם אסור להעמיד אחד ולהושיב אחד ולעיל איירי כששניהם עומדים:

לבוש כשם שהוא לבוש. שלא תגרום לנו לישא לך פנים או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך ויאמר איך יאמינו בי ב"ד על אדם חשוב כזה:

כשהן מעידין עדותן. דכתיב ועמדו שני האנשים וסובר דבעדים משתעי קרא כדאמרי' לעיל:

אף הנידונין צריכין להיות עומדין. דהא ודאי בבעלי דינים נמי איירי דהא כתיב אשר להם הריב:

שווין בדמים. שנתן בעד שניהן בשוה ואן שוין בשבחן שהאחד משובח מחבירו:

אין השעירין כמצותן. דעיקר קפידא שיהו שוין בשבחן שהוא דבר שבגופן:

משובח בגופו. שהוא שמן ואין מראהו טוב או איפכא מראהו טוב ואינו שמן כל כך איזהו מהן קודם:

אביב קצור. גבי עומר כתיב אביב קלוי באש וגו' ותני אם נמצא תבואה קצורה שהיא אביב כלומר לחה ונמצא שעורים יבשי' שעדיין קמה ואינן קצורים אביב קצור קודם אף ע"ג שמצוה לקצור מ"מ כיון שזה שקצור משובח בגופו הוא קודם ש"מ משובח בגופו קודם:

כיני מתניתא. כן היא מתניתין שיאמר זה שעלה וכו' וכדפרישית במתני' ולא שיאמר אם של שם מת וכו':

איזה מהן קרב תחלה. אם של עזאזל מת איזה מן השנים העומדים לשם קרב שבזוג ראשון או שבזוג שני:

שני שבזוג שני. יקרב ושני שבזוג ראשון ירעה דקסבר ב"ח נידחין:

ועשהו חטאת בראשון. דהל"ל לחטאת ועשהו למה לי אלא לקבוע בראשון:

קבעו בתלייה שלא ידחה. כלומר אפי' הוא תלוי ועומד כגון שמת השני אפ"ה אינו נדחה:

**שני שבזוג ראשון מהו שידחה.**מי אמרינן כיון דאיכא עתה אחד לעזאזל וגם זה של שם שמזוג ראשון חזר ונרא' לא איכפת לן במיתת השני או דלמא כיון דלא נראה השני שבראשון אלא מפני השני שבזוג וכיון שמת השני אף הא' נדחה:

כ"ש. שלשיטת רב הוא בהיפך אם מת השני שבזוג הראשון שזה השני עומד תחתיו שהשני נדחה דהרי אמר זה יתקיים תחתיו:

ה"ג הגריל ג' זוגות ונתן מא' על הבדים וכו'. א"נ ה"פ הגריל ג' פעמים כגון שנשפך הדם לאחר שגמר מתנות שבפנים ולאחר שגמר מתנות שבהיכל:

את שהוא מכפר בו. אפי' מקנת כפרה משתלח שעיר שהגריל עמו:

ויש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה. לר' יוחנן פריך דאמר שני שבזוג ראשון יקריב א"כ מגריל על השני מיד למיתה:

ולא אשכחנן. כה"ג לר"א לכ"ע:

דר"א אמר. בתמורה פ"ג תמורת אשם ואשם שמתו בעליו כולם ימותו ותמורת אשם היא כהפרישה משעה ראשונה למיתה:

הן דאת מקשי. הא דאת מקשה לר"י תיקשי לך אמתני' דתמורה ריש פ"ג:

ה"ג וולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ימותו:

וכי אדם מימר למיתה. דהא תמורת חטאת לכ"ע למיתה אזלא דהלל"מ היא ה' חטאות מתות:

מתני' בא לו אצל שעיר. לאחר שגמר מתן דמים של פר ושעיר בא לו הכהן אצל שעיר המשתלח במקום שהעמידו שם כנגד בית שילוחו:

גמ' שלא להזכיר גניין של ישראל. וסובר שלא אמר עמך בית ישראל אלא סתמא אמר א"נ ה"פ למה לא אמר כסדר חטאו עוו פשעו וקאמר שלא להזכיר גנאי לישראל דהוה משמע שכולם פשעו לכך סיים בחטא דמשמע שכולם חטאו בשוגג אבל לא במרד:

מלמד שהוא עתיד למות. ללמדך שאם דחפו לצוק ולא מת צריך שירד אחריו וימיתנו:

עד וכלה מכפר את הקדש. כלומר עד אחר הוידוי שהיא מכלל הכפרה:

עד שעת הוידוי. שהוא מתוודה על השעיר אבל הוידוי עצמה אינה מעכבת וכדמסיק:

מה נפיק מן ביניהון. כלומר מאי בינייהו:

ואת אמר צריך להביא פר אחר. לכ"ע והשתא קמיבעיא ליה לרבי יהודה אם צריך להתודות שנית א"כ אפילו לר"ש קמיבעיא ליה ולכתחילה:

אף בשעיר המשתלח כן. אם מת לאחר שגמר מתנות שבפנים וקודם הוידוי אם צריך להגריל על שעיר המשתלח השני או לוקח שעיר בלא הגרלה:

מתני' אלא שעשו הכהנים קבע. להיות משלחין כהנים ולא היו בית דין של כהנים מניחין ישראל להוליכו:

ערסלא. שם האיש:

גמ' להכשיר את הזר. לשליח אע"ג דכתיב ביה כפרה כשר בזר:

שיהא עתיד. מוכן לכך כמו להיות עתידים ליום הזה:

שיהא מזומן. מאתמול מב"ד לכך:

אף בשבת. אפי' היה השעיר חולה מרכיבו על כתיפו:

אף בטומאה. אפי נטמא המשלח נכנס לעזר' בטומאה ומשלחו:

ופריך לא. היינו עתיד היינו מזומן ותרתי למה ליה דתני:

אלא. עתי שלא ישלחנו אלא באחד שהוא עתיד ומזומן לכך אבל לא ביד שנים אפי' זימנם:

מהו שיטמא בגדים. לשניהם או אינו מטמא אלא לאחד מהם:

נישמעינה מן הדא. כמו תא שמע מהא דתניא בתורת כהנים:

והמשלח לא המשלח את המשתלח. ה"א קדריש וקשיא פשיטא מהיכא תיתי שיטמא אלא ודאי בששלח עוד אחר עם המזומן והיינו המלוה דאינו מטמא בגדים:

ברח. השעיר דרך הליכה לצוק וחזר ולקחו מטמא בגדים אם לבש בגדים אחרים:

דרך חזרה. כגון שלא מת בדחייתו לצוק וחזר וברח ותפסו המשלח אינו מטמא בגדים אלא אוכלים ומשקים הוא דמטמא:

חלה השליח. מהו שישלחנו ביד אחר:

כך תהו בשלום. כלומר מה לכם לשאול על כך אין אתם זקוקים לשלחו:

ואם חלה המשתלח. דהיינו השעיר מהו שירכיבנו על כתפו:

יכול הוא לטעון אתכם ולי. כלומר בריא וחזק הוא השעיר להרכיב אותי ואתכם ולא היה רוצה להשיב תשובה נכונה כדלקמן:

דחפו לצוק ולא מת. מהו שיהא צריך לירד אחריו להמיתנו:

לא שהיה ר"א מפליגן. בדברים אחרים כאדם המתכוין לדחות כשאינו יודע להשיב אלא יודע היה אבל לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו:

והסרקיין. הגזלנים שהיו במדבר היו אוכלין אותו:

היה נר המערבי דולק. לאחר שכבו כל הנרות ואע"פ שממנו מתחיל להדליק ערבית בו היה מסיים הטבת נרות שחרית והוא עדות שהשכינה שורה בישראל כדכתיב מחוץ לפרכת העדות ואמרינן מהו עדות זהו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה ממנה היה מתחיל ובה היה מסיים:

לשון של זהורית. צמר סרוק ומשוך כמין לשון וצבוע אדום וקושרין אותו בראש שעיר המשתלח והוא מלבין והוא סימן שמחל הקב"ה לישראל שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו:

כאפון. כגרגיר אחד מהאפונים שהוא פחות מכזית:

הצנועים היו מושכין את ידיהם. כיון שהוא פחות מכזית אין כבוד ליטלו:

הגרגרנים. זוללים כי הייתי זוללה מתרגמינן ארי הייתי גרגרנית:

ה"ג והוא היה נקרא בן חמצן עד היום הזה. והוא לשון גזלן כדמייתי מקרא מכף מעוול וחומץ:

היה מאדים. יותר ממה שהיה בתחלה וזהו סימן לכובד עוונם:

ומוצאין אותן פתוחין. והוא סימן לחרבן:

פתח לבנון דלתיך. ואין לבנון אלא בית המקדש שמלבין עוונות של ישראל:

הרי נחוניין בני לפניכם. אע"פ שהיה שמעי בנו גדול ממנו בשנים מ"מ במדות שמנו חכמים בכה"ג היה נחוניא גדול ממנו:

והלך. שמעון והלביש לנחוניא אחיו במקום כתנת אונקלי והוא מלבוש של עור ובמקום אבנט חגרו בצלצל והוא אזור ואפשר שהיה שמעון ממונה על המלבוש ולא הרגיש נחוניא מה הוא מלבישו:

אמר להן. שמעון לאחיו הכהנים ראו מה נדר זה לאשתו או לחשוקתו שהוא מזנה עמה שאמר לה לכשישמש בכה"ג ילבוש בגדיה שאונקלי וצלצול בגדי נשים הם:

בדקו את הדברים. אם כן הוא שנדר זה לאהובתו:

ולא מצאו אותו. לנחוניא שברח לו מפני הבושה לאלכסנדריא של מצרים:

ומה אם זה. חוניו שברח מן השררה ולא נכנס בה מעולם היתה תחילת חינוכו:

ראו האיך נחזור עליה לבסוף. שעשה מזבח במצרים ושלא כדין עשה:

מי שהוא נכנס. לשררה ויוצא ממנה בע"כ ע"א כמה וכמה שהוא מוסר נפשו ונשמתו עליה:

כו' היך קדמייא. כלומר וכו' כמו שמסיים לעיל בדברי ר"מ שלפנינו דא"ל לכשישמש וכו':

מי שלא נכנס לשררה. שהרי נחוניא לא נכנס לשררה מעולם:

העשיא את ישראל לעכו"ם. השיאן את ישראל שבמצרים להקריב על המזבח שבנה שם:

מתני' וכבש וכו'. מפרש בגמ' טול וצא. ולא תשהא עוד עונותינו אצלנו:

מיקירי ירושלים. מחשובי ירושלים:

עד סוכה הראשונה. סוכות עשו לו בדרך ובני אדם הולכין לגור שם לפני יום הכיפורים שמלוין אותו מסוכה לסוכה:

צוק. כל הר גבוה וזקוף קרוי צוק:

שבעה ומחצה לכל מיל. הרי תשעים ריס י"ב מיל והם י"א מסעות מירושלים לסוכה הראשונה מסע אחת ומסוכה לסוכה עד י' סוכות ט' מסעות ומסוכה האחרונה לצוק מסע אחת הרי לכל מסע מיל חוץ מאחת שהיתה ב' מיל והיא המסע האחרונה ומיל היא ב' אלפים אמה כמידת תחום שבת לפיכך מסוכה אחרונה לא היו מלוין אותו לצוק:

הרי מים הרי מזון. לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו אבל מעולם לא הוצרך אדם לכך:

גמ' כבש גופו. שכבשו והטמינו המשלח שלא יראו אותו כמו כבשו פניהם בקרקע:

כבש ממש. בנין בנוי ע"ג קרקע שיהיה למעלה מן העם:

עד מתי אתם תולין הקלקלה בינינו. כלומר אתם משהין עבירות הדור המונחין על השעיר:

וכולן ע"י עירוב. כל אחד מלויהו עד הסוכה ע"י עירוב:

יכול אני לעשותן בשתי סוכות. ע"י שבני ירושלים מלוין אותו שני מילין וסוכה הראשונה ד' מילין מירושלים ויוצאין לקראתו שני מילין עד מקום שיצאו אנשי ירושלים ואנשים אחרים היושבין בסוכה שעירבו לצד השני של הסוכה מלוין אותו שני מילין ויוצאין לקראתו מסוכה השנייה שהיתה ח' מילין מירושלים שני מילין ואנשים אחרים היושבין בסוכה שנייה מלוין אותו שני מילין הרי עשר מילין ושני סוכות:

לייפות את כחו. לחזקו ואף על פי שמעולם לא הוצרך לכך:

למה. כלומר מה הוא חזקתו מפני שאין יצה"ר תאב אלא לדבר האסור ולא לדבר המותר:

כהדא. כהא דר' מנא הלך ביה"כ לבקר את ר' חגי שהיה חלש:

א"ל. ר"ח צמא אני:

א"ל. ר"מ שתה אם את רוצה:

שבקיה. הניחו והלך לו. לאחר שעה חזר ר' מנא והלך אצלו:

א"ל מה. עשית בצמא שצמית:

א"ל. ר"ח משהתרת לי לשתות הלך לי הצמא והיינו מטעם שאין יצה"ר תאב אלא בדבר האסור:

הוה משתעי. היה מספר הך מעשה דבסמוך:

חד בר נש. אדם אחד היה מהלך ביה"כ בשוק ובתו עמו אמרה ליה בתו אבי צמא אני א"ל אביה המתן מעט וחזרה ואמרה אבי צמא אני חזר ואמר המתן מעט ומתה:

כד מפני מוספא. לבתר דסיים תפלת מוסף אמר לציבור אחיי מי שיש לו תינוק ילך בשבילו לביתו שיתן לו לאכול ולשתות שלא יבאו לידי סכנה:

מתני' חציו קשר בסלע וחציו קשר בין קרניו. ולא כוליה בסלע שמא ילבין מיד בקשירתו ומשמחתו ישכח לדחות השעיר ולא כוליה בשעיר שמא יכוף השעיר ראשו ולא יוכל לראות אם הלבין החוט אבל השתא לא תלבין לחצאין וכשקושר באחרונה חציו בין קרניו אע"פ שתלבין מיד כיון שעוסק בשעיר לא ישכח מלדחפו:

בא וישב לו. חוזר עד סוכה האחרונה אע"פ שהיוצא חוץ לתחום אפילו ברשות אין לו אלא אלפים אמה ממקום שיצא לשם ברשות לזה התירו לפי שהוא מעונה וחלש ועוד שהוא ירא לעמוד במדבר יחידי משתחשך:

מטמא בגדים. דכתיב והמשלח את השעיר יכבס בגדיו:

גמ' ויש מהן. שנמחלו עונותיהם והיה הלשון מלבין:

ויש מהן שהיה מאדים. כלומר לא היה מלבין א"נ מי שהיו עונותיו מרובין היה הלשון מאדים יותר:

ויש שנים שהיה מאדים. והיו עצבין כל השנה כולה א"נ שלא יודע הדבר בין האומות:

חזרו וקשרו אותו בסלע. שעל ההר שדחף שעיר המשתלח ממנו:

כשנים שבין שמים וארץ וכו'. משום דקשיא ליה כשני מיבעיא ליה דומיא דסיפא דקרא דכתיב כשלג ילבינו אלא שהיו רחוקים כשנים שבין שמים לארץ דכתיב כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו פשעינו ואידי ואידי חד שיעורא:

יתר מכאן כצמר יהיו. שהשלג לבן מן הצמר כדתנן בנגעים בהרת עזה כשלג שאת כצמר לבן:

כשני אבות. שהם תק"ב אברהם חי קע"ה יצחק ק"פ יעקב קמ"ז:

כשלג ילבינו בראשונה. כשחטאו בפעם ראשון:

בשני. כששנה בחטאו אינו מתכפר לו כל כך:

ה"ג כפי שניו כשלג ילבינו יתר מכאן כצמר יהיו. שימי אדם מתחלקים לג' חלקים ילדות ובחרות וזקנה ובכל חלק מהם מתאוה לתאוה אחרת ע"כ אמר אם החטא כפי שניו שהבחור מנאף והזקן רודף אחר הכבוד ומשתכר אין חטאם גדול כל כך כמו זקן מנאף ובחור משתכר ביין משתיו ויתר מכאן דהיינו זקן מנאף כצמר יהיו:

מתני' בא לו. אחר שמסר הכה"ג השעיר המשתלח למשלח בא לו אצל פר ושעיר העומדים לישרף וקרען והוציא אימוריהן:

ונתנם במגיס. בקערה של כלי שרת:

והקטירן. כדכתיב ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה:

קלען במקלות. כמין קליעה ד' בני אדם נושאין שני מוטות שנים לפנים ושנים לאחור ומהלכין מוט אצל מוט והפר והשעיר נתונים עליהן מורכבין זה על זה וכופפן זה תחת זה כמין קליעה ושלימין הן עם עורותם ובשרם ופרשם אלא שנקרע כריסן להוציא אימוריהן:

והוציאן לבית השריפה. חוץ לירושלים:

מאימתי מטמאין בגדים. העוסקין בהן כדכתיב והשורף אותם יכבס בגדיו:

גמ' אנן תנינן. במתני' מיד לאחר שילוח של שעיר המשתלח בא לו אצל פר ושעיר הנשרפין:

אית תניי תני. איכא תנאים ששנו לאחר השילוח בא לו כה"ג לקרות ואח"כ בא לו אצל פר ושעיר הנשרפין:

קרא מסייע למתני'. דסמיך לוהמשלח וגו' כתיב ואת פר החטאת וגו' יוציא אל מחוץ דלמחנה:

ה"ג ואפילו כן כאהן דתנינן וכו'. ואפילו קרא מצינן לפרושי כתנא דברייתא:

כאנש דסליק וכו'. כאדם שרוצה לעלות מטבריא לציפורי אע"ג שהוא עדיין בטבריא אומרין שהוא מאנשי ציפורי כיון שבדעתו לעלות לשם ה"נ כיון שהפר והשעיר מונחים לפניו ועומדין לשריפ' כתיבו בקרא מיד לאחר שעיר המשתלח:

מהו שישרפו כמצוותן. חוץ לג' מחנות מי אמרינן כיון שנטמאו לא ישרופו אלא בעזרה או דילמא כיון דבין טהורים ובין טמאים מצוותן בשריפה מקיימין בהו מצות שרפה חוץ לג' מחנות:

מה צריכה ליה. כי קמיבעיא ליה בשנטמאו לפני זריקה שלא הגיע זמנן לצאת:

אבל אם נטמאו לאחר זריקה. שכבר הגיע זמנן לצאת:

קורא אני. עליהן במועדו דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם דקאי נמי אקרבנות של יה"כ ודרשינן מיניה אפי' בשבת אפי' בטומאה:

ה"ג ועדה שלא כתוב בו במועדו לית ש"מ כלום. וה"פ פר העדה והוא פר העלם דבר של ציבור שלא כתוב בו במועדו אם נטמא אף לאחר זריקה מיבעיא ליה:

ה"ג לא מיתמנע ר' יוסי ר' קיים הכא וא"ל ר' בון בר חייה קיים בפר משיח ועדה. וה"פ ר' מנא אמר שר' יוסה רבו לא רצה לקיים בעיא דר' זעירא אלא בלפני זריקה ורבי בון בר חייא הוא שהשיב לו דאף בלאחר זריקה קמיבעיא ליה ובפר כהן משיח ופר העדה:

ה"ג רבי לעזר שחל וכו':

שיצא רוב. במיעוט האבר שמיעוט אחד מן האיברים משלים לרובה של הבהמה ליציאתה מהו אם הוה יציאה לטמא את המתעסקין בהוצאתן או לא הוה יציאה דשדינן מיעוט האבר בתר רוב האבר שבפנים וה"ל כמאן דלא נפיק ואין כאן רוב הבהמה לחוץ א"כ קמיבעיא ליה אם יצאו כן קודם זריקה תוך לעזרה אם נשרפו כמצותן או לא:

ופריך מילתיה אמרה ברובו הדבר תלוי. כלומר פשיטא דלא שבקינן רוב הבהמה ושדינן בתר רוב האבר:

ומשני פשיטא. הך מילתא דאם יצא רובו במיעוט האבר דודאי בתר רוב האבר שדינן ליה:

לא צורכא דלא. לא קמיבעיא ליה אלא שיצא הכל אבר אבר שלם ואח"כ יצא רוב האבר ומשלים לחציו מהו מי אמרינן שדינן מיעוט האבר שבפנים בתר רוב האבר שבחוץ וה"ל רובא או דלמא בתר שאר איברים שבפנים שדינן ליה כיון דאין האבר נתוק לא אזלינן ביה בתר רובא ולא הוה יציאה ואף שהלשון דחוק קצת כפי פירושינו זה מ"מ מסכים הוא לבבלי בזבחים דף ק"ד ע"ב:

שיצאו יחזרו. מהו שיטמאו בגדים:

פשיטא לך. דבשעת חזירתן אינן מטמאין בגדים:

לא צורכא דלא. לא קמיבעיא לן אלא אם יטמאו בגדים בשעה שיצאו תחלה או דלמא כיון שחזרו טהרו למפרע א"נ קמיבעיא ליה לאותן שמוציאין אותן אחר שחזרו אם גם הם מטמאין בגדים או לא:

האחרונים אינן מטמאין בגדים עד שיצאו. ואס"ד דטומאה בפרים תליא א"כ ה"נ כיון שיצא רובה פרים אע"פ שלא יצאו כל המתעסקים יטמאו אלא ודאי משום דאמרינן כי הדור הדור וכ"ש אלו שמוחזרין ועומדין שהרי לא יצאו:

שנייא היא. שאני התם דכתיב והוציא את הפר דרשינן עד שיצא המוציא דביה משתעי קרא אבל אם יצאו וחזרו לא אמרינן כיון דהדור הדור:

ה"ג שעירים הנשרפין מהו שיפסלו משום יוצא. וה"פ אם יצאו לפני זריקת דמן מי אמרינן כיון דסופן חובה לצאת לא מפסיל ביציאתן או דלמא כיון דלא הגיע זמנן לצאת פסולין:

מה צריכה ליה. כי קמיבעיא ליה לרשב"ל אבל לר"י פשיטא ליה דלא מיפסיל:

דאיתפלגון. דפליגי ר"י ורשב"ל:

השוחט את התודה בפנים. בעזרה ולחמה בחוץ לא קדש הלחם ולחמי תודה משהוקדשו בפה קדשו קדושת דמים ליאסר באכילה ובהנאה אבל לא קדשו קדושת הגוף ואם נטמאו נפדין ויוצא לחולין ושחיטת הזבח מקדשתן לגופן להיות נפסלין בטבול יום במגע מחוסר כיפורים ובלינה ואם נטמאו ישרפו:

לא קדש הלחם. קדושת הגוף:

ר"י אמר. איזהו חוץ לחומה היינו חוץ לחומת ירושלים:

חוץ לחומת העזרה. דבעינן שיהא הלחם עם הזבח בעזרה:

רשב"ל כדעתיה. כלומר אם לא קמיבעיא לך אלא לרשב"ל תפשוט דפסול:

כבר נפסל משום יוצא. ואע"ג דסופו לצאת חוץ לעזרה שהרי נאכל בירושלים א"כ ה"ה כאן אע"ג דסופו לצאת פסול ולא ס"ל לחלק דהכא חובה לצאת משא"כ בבשר קדשים קלים:

ואפי' כר'יוחנן. מיבעיא ליה דע"כ לא קאר"י התם דלא קידש הלחם אלא כשהם חוץ לחומת ירושלים אבל בפנים קדושין שהרי זו היא מחיצתן שנאכלין לפנים מן החומה אבל בשר פרים הנשרפין שיצאו חוץ לחומת ירושלים שאין כאן שום מחיצה פסולין או דלמא מחיצתן מיהת היא שהרי יוצאין לשם לשריפה:

אינה מחיצה להן. בתמיה וכי אין חוץ לחומת ירושלים מחיצתן וכי היכא דקסבר ר' יוחנן דלחמי תודה כשהן חוץ לחומת העזרה קדושין ה"ה הנך כשיצאו חוץ לחומת ירושלים לא נפסלו:

ה"ג מהו שיטמאו אוכלים ומשקים בלא הכשר ובלא טומאה. וה"פ מהו שיטמאו בחיים אוכלים ומשקים בלא הכשר מים על הפרים ובלא טומאה מאחרים:

מפני שסופן לטמאות טומאה חמורה. אדם ובגדים המתעסקין בשריפתן ובהוצאתן:

מעתה. שהם עצמן מטמאין מחיים אם כן יטמאו אימוריהן כשנוטלין אותן מהן ואיך יקרבו:

אלא בשפירשו. אימוריהן מהם דהיינו לאחר שחיטה הוא דקמבעיא ליה לרבי אלעזר:

ואפילו תימר וכו'. סתמא דש"ס קאמר לעולם בשלא פירשו ודקשיא ליטמו אימוריהן שאני אימורין כיון שטומאת הפרים באין מחמת אימורין אין אימורין מתטמאין מהן כהא דאמרי' גבי מי חטאת אף על פי שהן מטמאין אחרים אין מתטמאין מאותן שנטמאו מהן:

מפני שסופן לטמא טומאה חמורה כדתנן בפ"ק דטהרות דהאוכל נבלת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה א"כ ה"נ הואיל וסופן לטמא טומאה חמורה ליטמאו בלא הכשר ובלא טומאה ותפשוט בעי' דר"א:

נבלת עוף הטהור אין לו מחיצה. המעכבה מליטמאה משא"כ פרים הנשרפים שאינן מטמאין טומאה חמורה אלא משיצאו חוץ לחומת עזרה והוה ליה מחוסר מעשה בגופן דין הוא דלא יטמאו טומאה קלה עד שיצאו ולא תפשוט בעי' דר"א:

נבלת עוף טהור. נמי יש לה מחיצה דהא אינו מטמא אלא בבית הבליעה של אדם אם כן אף היא מחוסרת מעשה ואפי' הכי מטמא טומאה קלה הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה אם כן ה"ה פרים הנשרפין:

ה"ג שמא מטמא בגדים בבית הבליעה. בתמיה וכיון שהנבלת עוף טהור עומדת לכלב ה"ל אכילת אדם מחיצתה ומחוסרת מעשה:

דרומיא. מארץ דרום:

נבלת עוף טהור מחיצתה בכל מקום. יכולה לטמא בגדים ע"י אכילת אדם אבל פרים הנשרפין מקומן גורם הטומאה חוץ לירושלים לר"ש וחוץ לעזרה לרבנן:

להקטיר אימורין למחר פיגל. דהא דמן מתיר אימוריהן ליקרב ע"ג המזבח וכרבנן דפליגי אר"ש בזבחים פרק ב"ש:

לא פיגל. כיון דלא שייך ביה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח:

אבדו האימורים. של פרים הנשרפין מהו לזרוק הדם על הבשר. כמו בשאר קדשים או דלמא שאני הני דלא לאכילת אדם ולא לאכילת המזבח קיימי:

ולא שמיט ליה. לר' שמי דר"א אמר דאם חישב לישרוף למחר אינו פוסל ה"ה אם נאבדו האימורים אין זורקין עליהן דאי זורקין עליהן ה"ל כאכילת המזבת:

זר ששרף. פרים הנשרפין פשיטא שהוא מטמא בגדים דכשרה בזר:

לא צורכה דלא. לא קמיבעיא ליה אלא אם שרפן בלילה מהו שיהיו כשרין:

והשורף. כתיב בקרא והשורף אותם יכבס בגדיו למעט המצית את האור וכו':

זהו המסייע בשעת שריפה. ומתעסק בצרכי גופן נמי מיקרי שורף:

המהפך בכזית. שמונח על גבי האש כדי שימהר להתעכל:

לא צורכה. לא קמיבעיא ליה אלא היה עומד בעזרה או בתוך חומת ירושלים ונטל קורה בידו והניע בו כזית מהו שיטמא בגדים:

נשמעינה מן הדא. כמו תא שמע:

והוציא. אל מחוץ למחנה ושרף וגו'. מקיש יציאה לשריפה וכדמסיק:

וטמא עד הערב. דכתיב גבי שריפת הפרה לרבות אף המסייע בשריפה ה"ה הכא נמי מרבינן אף המסייע בשעת שריפה:

מתני' הגיע שעיר למדבר. שאינו רשאי להתחיל בעבודה אחרת עד שיגיע שעיר למדבר שנאמר ושלח את השעיר במדבר ואחר כך ואת חלב החטאת יקטיר המזבח:

דידכיות. מפרש בגמרא:

ועד בית חורון. הוא ראש המדבר וסבר ר"י בית חורון במדבר הוה קאי וכיון שהגיע השעיר במדבר נעשה מצותו אע"פ שלא הגיע לצוק:

הולכין מיל. כדאמרי' לעיל מיקירי ירושלים היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה וכשחוזרין ושוהין אחר כך כדי הילוך מיל יודעין שהגיע שעיר למדבר:

גמ' קבלן. מצבות גדולות וגבוהות ששם השומרים עומדים ומניפים בסודרים:

הדרן עלך שני שעירי