מתני' לקרות. פרשת היום בגמרא מפרש מנ"ל:

בבגדי בוץ. שעבד בהן עבודת היום:

איצטלית. לבוש כמין חלוק:

משלו. שקריאת הפרשה אינה עבודה:

בית הככסת היה סמוך לעזרה בהר הבית:

חזן הכנסת. שמש:

ראש הכנסת. על פיו נחתכין צרכי הכנסת מי מפטיר מי פורס על שמע מי עובר לפני התיבה ונותנים ס"ת מזה לזה משום יקרא דכ"ג להראות שיש שררות הרבה למטה ממנו:

ואך בעשור. שבפרש' אמור:

יותר ממה שקריתי כו'. שלא להוציא לעז על ס"ת כשרואין אותו קורין פ' שלישית על פה יהו סבורים שס"ת חסר פרשה:

שבחומש הפקודים. ספר וידבר שמתחיל במנינן של ישראל:

קורא על פה. טעמא מפרש בגמרא:

על התורה וכו'. מפרש בגמרא:

לא מפני שאינו רשאי. דסד"א דרואה עבודה א' אינו רשאי להניחה כדי לילך ולראות עבודה אחרת דאין מעבירין על המצות וראיית עבודה מצוה היא דברוב עם הדרת מלך קמ"ל דלא מעבר מצוה הוה כיון שאינו עסוק בה:

גמ' ויעש. בסוף פ' יה"כ באחרי מות כתיב ויעש כאשר צוה ה' את משה:

מה ת"ל כאשר צוה ה' את משה. הל"ל ויעש כן אהרן אלא ויעש אהרן וקרא הפרשה כדברים אשר צוה ה' את משה:

שירי עבודה. שאינה עבודה גמורה כגון קריאת הפרשה ותפלה שמתפלל בבית החיצון:

מתני' אמרה כן. דקריאת הפרשה אינ' עבודה דאס"ד עבודה איך קאמר ואם לאו באסטלית לבן משלו דלאו בגדי כהונה וכי יש לך עבודה שכשירה שלא בבגדים:

ר' יוסי. פריך למה כשירה קריאת הפרשה שלא בבגדי לבן מפני שהיא בחוץ בעזרה הרי שחיטת הפר והשעיר שנעשית בחוץ ואפ"ה עובדה בבגדי לבן:

ה"ג והוא עובדה בבגדי לבן:

רצה עובדה. לקריאת הפרשה בבגדי זהב רצה עובדה בבגדי לבן ומגיה הא דתנן במתני' ואם לאו באסטלית לבן אלא לעולם בעינן בגדי כהונה אלא דאם רצה היינו בבגדי זהב או בבגדי לבן:

מצינו שחיטה. והשתא למידין דאף שחיטת הפר והשעיר אם רצה לעשותה בבגדי זהב עושה:

ופריך בכל. מקום אמרינן שנוהגין כבוד בתורה והולכין אחריה והכא אמרינן שמביאין הס"ת אצל כה"ג:

ומשני אלא ע"י. שהכ"הג והסגן הם בני אדם גדולים וחשובים כבוד היא לתורה שתבא לידם וגם היא מכבדת אותם:

ופריך והא תמן. בבבל מביאין הס"ת לגבי ריש גלותא אע"פ דלפעמים אינן חשובים כל כך בתורה ובמצות:

תמן. גבי ריש גלותא הואיל והן מזרעו של דוד עושין להן כמנהג אבותיהן כמלכי בית דוד:

תמן תנינן. במגילה פ"ד:

מדלגין בנביא. מפרשה לפרשה:

ואין מדלגין בתורה. שהשומע את הקופץ ממקום למקום אין לבו מיושב לשמוע:

ואין מדלגין מנביא לנביא. שיש כאן טירוף הדעת יותר מדאי:

שאין גולין ס"ת ברבים. מפני כבוד הציבור שימתינו עד שיגלול:

הגע עצמך. אמור לנפשך:

שהיתה פרשה קטנה. שצריך לדלגה דאין שם שהייה בגלילה כלל ואפ"ה אסור דהא סתמא תנן אין מדלגין בתורה:

אלא. הטעם שאין גולין ס"ת בציבור כדי שישמעו התורה על הסדר וכשהן דולגים אין לב השומע פנוי כל כך לכוין הדברים:

והא תנינן. שהכה"ג קורא אחרי מות ואך בעשור שבחומש הפקודים אע"ג שהן רחוקים זה מזה וקשיא בהני תרי טעמי דבסמוך:

ומשני שנייא היא. שאני התם שהוא סדר היום וכאלו הם פרשה אחת:

בכל מקום אינו קורא ע"פ. דקי"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן בע"פ והכא קורא ע"פ אלא ודאי כיון דשייכי אהדדי התירו לו לקרות ע"פ ה"ה נמי לענין דילוג התירו מפני שהוא סידורו של יום:

רבי יוסה. צוה לבר עולא שמש של בה"כ של בבליים כשאין להן אלא ספר אחד וצריכין לקרות בשני עניינים תהא גולל לפני פרכת ותקרא ואין אתה צריך להכניסה לתוך הארון ולהוציאה שנית:

כד אינון תרתי. כשיש לך שני ס"ת תהא מוליך אחת לתוך ארון ואח"כ תביא השנייה ולא תוציא שני ס"ת כא':

תי. כמו תהא:

הבוחר בתורה. וחותם בה כדרך שחותם בכל השנה דסובר דבכל השנה נמי חותם הבוחר בתורה א"נ היום מסיים הבוחר בתורה במקום שחותם בכל השנה נותן התורה:

ה"ג שאותך לבדך ביראה נעבוד. והיינו בברכת העבודה שמסיים בה היום שאותך לבדך וגו':

הטוב לך להודות. כדרך שחותם בכל השנה בבה"כ:

על מחילת העון. חותם בא"י מוחל וכו':

השוכן בציון. חותם בברכת המקדש ולא הבוחר במקדש א"נ דחותם בתרווייהו:

על שאר תפלה וכו'. כפי מה שהוא רגיל להתפלל חותם הושע ה' את עמך ישראל שהן צריכין להושע לפניך בא"י שומע תפלה:

מתני' שבעת כבשים. של מוסף הן בחומש הפקודים:

ופר העולה. נמי דמוסף עם תמיד של בין הערבים בטבילה חמישית:

ולהטיב את הנרות. הטבה זו הדלקה היא:

גמ' כולהן. אילו ואיל העם ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ ואימורי חטאת כולם קריבים עם תמיד של בין הערבים:

אתיא דר"א. דמתני' דאמר אילו ואיל העם קודמים למוספים:

כב"ש. דאמרי בפ"ח דברכות שמברך על היום ואח"כ מברך על היין אע"ג דברכת היין תדירה אפ"ה קדוש היום קודם שהוא מקודש ה"נ עבודת היום מקודש ומוספין תדיר עבודת היום קודם:

היך עבידה. כמו היכי דמי:

פר ואיל וז' כבשים. כולן עולות והן קרבנות הכתובים בחומש הפקודים:

והשאר. היינו שעיר הנעשה בחוץ ואיל העם ואימורי חטאת:

טעמא. דהאי תנא שמקריב כל העולות בשחר סמוך לתמיד של שחר שהוא עולה ושעיר הנעשה בחוץ וכו' שהן חטאת סמוך לפר ושעיר הפנימי שהן חטאת:

והדין תנייא. טעמא דהאי תנא:

תולה עבודות. כסדר שהם מפורשים בקרא:

ואת עולת העם. משמע כל עולות העם יחדיו הקריב ואפי' אותן שבחומש הפקודים:

ושעיר. הנעשה בחוץ מ"ט מאחרי ליה הא איהו נמי אמור בענין:

ה"ג מלבד חטאת הכפורים. דכתיב בחומש הפקודים שעיר עזים אחד לחטאת מלבד חטאת הכפורים משמע שקדמה חטאת הכפורים:

ופריך ובא אהרן אל אהל מועד. ש"מ שהיה בחוץ ומהיכן בא ע"כ לומר שמקריאת הפרשה בא ולמה נכנס ודאי להוציא את הכף ואת המחתה ואח"כ כתיב ויצא ועשה את עולתו ש"מ שלאחר הוצאת כף עשה עולתו ועולת העם:

ואת אמר הכין. שהעולות עם תמיד של שחר היו קריבין:

ומשני ולא כן אר"י. שהוצאת כף ומחתה היתה לאחר תמיד של בין הערבים א"כ ע"כ לומר שפסוק זה שלא כסדר נאמר דאס"ד כסדר הכתוב לא משכחת אלא ג' טבילות ואנן גמירי ה' טבילות היה טובל בשינוי בגדים בו ביום:

עוד היא אמורה על הסדר. דקרא ובא אהרן וגו' לא קאי אהוצאת כף ומחתה אלא שבא מקידוש הראשון שהיה מקדש בלבישה לקידוש האחרון לפשיטת הבגדים:

למה לית אנן אמרין. שלא היה קידוש לפשיטה אלא ללבישה היו שני קידושין נמצא שבפשיטה האחרונה לא היה קידוש:

ה"ג דכתיב ובא ופשט וכו'. וה"פ שאני הכא דע"כ לומר שהיה קידוש לפשיטה:

מה לבישה בקידוש. דילפינן בק"ו מה במקום שאין טעון טבילה דהיינו במקדש כל השנה כשבא לעבוד אין טעון טבילה מן התורה אלא מדרבנן לזכור טומאה ישנה טעון קידוש שנא' בבואם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו:

אר"א. אשר לבש בעינן שיש לך עבודה אחרת בבגדי לבן דאשר לבש משמע שכבר לבש אלמא זו היא פשיטה שנייה ש"מ שני פעמים לובש בגדי לבן וש"מ שיש הפסקת חילוף בגדים בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה:

ולמה. כה"ג משמש ביה"כ בבגדי לבן ולא בבגדי זהב כבשאר ימות השנה:

כשירות של מעלן. של מלאכי השרת המשמשים ברקיע:

מפני מה כה"ג משמש בשמנה כלים. בכל ימות השנה ואע"ג דמסיק לקמן שכולן באין לכפרה מ"מ הכי קשיא ליה. ישמש כהן הדיוט בד' וכה"ג בד' הנוספים לחוד:

בריתי היתה אתו. דכתיב גבי אהרן:

מפני מה אינו משמש בבגדי זהב ביה"כ:

מפני הגאוה. שלא יתגאה בכניסתו לפני ממ"ה הקב"ה כדכתיב אל תתהדר לפני מלך:

שאין קטיגור. זהב שעשו בו את העגל נעשה סניגור לכנוס בו לפני ולפנים ביה"כ לכפר על ישראל:

ולבשם. נוטריקון ובלו שם שלא היו ראויין לעבודה עוד:

ולא היו כשרים ליה"כ הבא. אפי' לכה"ג זה:

אחת. תשובה אחת מבגדי כה"ג שהן קדושה חמורה איך יעשו בגדי כהן הדיוט הא מעלין בקדש ואין מורידין:

ואחת. תשובה שנייה מבגדי כהן הדיוט עצמן דהא אבנטו של כה"ג ביה"כ הוא של בוץ ואבנט של כהן הדיוט הוא של כלאים:

שהוא של בוץ. שנאמר באבנט בד יחגור:

שיש בו כלאים. שנאמר ואת האבנט שש משזר תכלת ושש כתנא ותכלת עמרא:

בראוי לו בבגדים הנאמרים בו:

כשם שהקרבנות מכפרין. משום דקשיא ליה למה נסמכה בואתה תצוה ענין מילואים לבגדי כהונה:

כתנת היתה מכפרת על לובשי כלאים. דס"ל שאין חייבי' על כלאים אלא בבגד הלובש סמוך לבשרו שהוא המחמם אבל מה שעל בגדיו אינו אלא מדרבנן א"נ לפי שבגדי כהונה קשים הם ולא שייך בהן כלאים כדאיתא בבבלי בריש פירקין והיינו אבנט ומצנפת ומכנסיים אבל כתונת ודאי לא היה קשה דא"כ היה חוכך בבשרו:

ויטבלו את הכתנת בדם. רמז היה להם שכפרת דמים עולה ע"י כתונת:

לכסות בשר ערוה. לחפות על גילוי עריות:

וישם את המצנפת על ראשו. פשיטא שנותנין המצנפת על הראש אלא ללמדך שהוא מכפר על המתנשאים להיות לראש והם גסי הרוח א"נ יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גבוה לב:

על הגנבים. לפי שהיה חלול כנגד הגנבים שעושים מעשיהם בסתר:

על העקמנים. שמעקמים דרכים ואומרים בפיהם ולבם בל עמם והאבנט כנגד אצילי ידיהן והיינו כנגד הלב. רש"י. א"נ שמרמזין בידיהם והאבנט כנגד אצילי ידיהן:

ל"ב אמה היה. באבנט והיה מעקמו לפניו ולאחריו הלכך מכפר על העקמנים:

אין אפוד ותרפים. בזמן שאין אפוד הוה עון ותרפים:

יבא קול. שמשמיעין פעמוני המעיל ויכפר על מעשה קול של לשון הרע:

ה"ג מה כפרה האמורה בחוץ בן הבקר כו' אף כפרה האמורה בפנים בן הבקר וכו'. וה"פ מה כפרה האמורה בעגלה ערופה הנעשית בחוץ מכפרת על ש"ד וקס"ד השתא דהיקישא איצטריך לכפר על הרוצח בשגגה וקשיא אהא דאמר לעיל דכפרת שוגג בכה"ג תליא ואין לו כפרה אחרת:

ומשני כאן בשוגג. פר בפנים מכפר על השוגג ומיתת כה"ג על המזיד:

ופריך שנייא היא עגלה ערופה בין שוגג למזיד. בתמיה וכיון דע"ע מכפרת על שוגג ומזיד ה"ה פר יה"כ מכפר על שניהם:

כאן על חטא ידוע. עגלה ערופה מכפרת על חטא ידוע:

ותטבע האבן במצחו. גבי גלית שגידף מערכת ישראל:

וכתיב. גבי ציץ והיה על מצחו תמיד:

שהן מאירין. מפרשין דבריהם:

שהן מתימין לפניהם את הדרך. ילכו בה בעת שהיו ישראל תמימים לכך נקראים ותומים:

שבידו להן. שהטעה להם הגורל ונפלו על ידו:

ולא אמר נתתיו. והם לא ביחנו אם לנצח אם להנצח:

שתי שאילות כאחת. אלא לאחר שהשיבו לו על הראשון חזר ושואל על השני:

היסגירוני וגו'. הרי כאן שאי שאלות הירד שאול ואם ירד היסגרוני בעלי קעילה בידו:

דוד לא שאל כהוגן. דהל"ל הירד שאול היסגירוני שירידת שאול קודמת למסירתו והחזירו לו ויאמר ה' ירד נמצא שהשיבוהו על הראוי לשאל ראשונה:

מן הדא ויאמר דוד וגו'. הרי שהשיבו על מה ששאל ראשונה:

ה"ג ולא על האחרונה היסגירוני בעלי קעילה וגו' דוד בקש וכו' והשיבו שלש וישאל דוד וכו' האשיגנו ויאמר רדוף וכו':

דוד ביקש עליה רחמים כו'. מדהוצרך לרחמים ש"מ שלא רצו להשיבו לו כלום:

והשיבו שלש. רדוף א' והשג תשיג ב' והצל תציל ג':

הקול היה שומע. דעל ידי שהרוח הקודש מתלבש בו היה שומע את הקול מדבר אליו:

הכתב. כגון עי"ן משמעון ולמ"ד מלוי וה"א מיהודה ורוח הקדש מתלבש בכהן שידע לצרף ולסדר אותיות הבולטות:

דכתיב וישמע את הקול. וכל העם לא שמעו ה"נ היה כאן באורים ותומים:

הא לית חית וכו'. ואם היה צריך להם כגון תנצחו מהיכן ידעו:

ומשני אברהם וכו'. נמי היו שמותם כתובין עליהן:

כל אלה שבטי ישראל. נמי היו חקוקין עליהן נמצא דכל סדר אלפ"א בית"א היה כתוב עליהן:

הדרן עלך פרק בא לו