דאית בהו איפכא. היא גי' ר"ח וקיהיב טעמא למלתא במזונות כיון דלא חל חיובא דידהו מחיים כדתנן האב אין חייב במזונות בתו. יכול הוא להפקיע זכותן לגמרי אבל פרנסה שנתחייב בחייו דכתיב את בנותיכם תנו לאנשים אין בידו להפקיע:

לית הלכתא כרבי. ע"כ לשון הרי"ף:

ומסתמא כי היכי דאזיל בתר דעתיה למפחת. והא ירמיה אמר את בנותיכם תנו לאנשים ומפ' אביי ורבא לעיל (כתובות דף נ"ב) עד עישור נכסים. אצ"ל דקרא עצה טובה קמ"ל. א"כ ה"ה כשפירש דעתו שאינו רוצה שיתנו לה לגמרי וראייתו צ"ע דלא שמעינן מקרא עישור נכסים דוקא וגם אביי ורבא לא אמרי אלא עד עישור נכסי ועיין בא"ה סי' קי"ג:

אלא שתקנת חכמים שתקנו לבנות ישראל. כלומר דמצוה דידיה היא ולאו מידי דזכותא דמתליא כלל במחילה דידיה:

דאפשר שהיה בדעתו שלא לעשות חוב על בניו. דברים אלו קשים להולמם ע"כ נראה להגיה. וכצ"ל דאפשר שהיה בדעתו שלא לעשות חוב על בניו ואפשר אח"כ שהיה רואה בנותיו שהגיעו לפרקם היה מרחם עליהם: