Kovetz Al Yad HaChazakah on Mishneh Torah, Reading the Shema Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הקורא כו' בפסוק ראשון כו' והשאר כו'. עיין בכ"מ מה שהקשה על רבינו הא אפילו למאי דהוי ס"ד למ"ד א"צ כוונה קורא להגיה לא יצא וכ"ש לדידן ע"ש מ"ש והיא הנותנת וקצת דוחק. ולי נראה דרבינו הכי מפרש גם להס"ד בשאר אפילו קורא להגיה ג"כ יצא דהנה דעת רבינו בהא דתני בברייתא שמע ישראל וגו' צריך כוונת הלב דברי ר"מ הך צריך פירושו דלא יצא אפילו בדיעבד ואין כן דעת הרשב"א בחידושו אלא פירושו דצריך היינו לכתחילה ורבינו דחק ליה לפרש דלא כהרשב"א משום דלשון הברייתא משמע הכי כיון דדריש להו מקראי. והנה הרשב"א הקשה בחידושיו מאי קשיא לתלמודא ש"מ מצות צ"כ דילמא מיירי מתני' בפסוק ראשון ולכ"ע צריך כוונה ותי' בדוחק ע"ש והר"ם ז"ל היה מפרש דס"ד דתלמודא כיון דלא ידע מהברייתא דר"מ ורבנן הגם דמצד הסברא פסוק ראשון ודאי דצריך כוונת הלב דהיא עיקר קבלת מלכות שמים אבל היה ס"ל דבדיעבד יצא וכמו דס"ל להרשב"א לפי האמת ומעתה שפיר קא קשיא ליה הא במתני' קתני אם כיון לבו יצא דמשמע מינה אם לא כיון לבו א"י אפילו בדיעבד ושפיר קאמר ש"מ מצות צ"כ דאל"כ אלא דבשאר מצות א"צ כוונה א"כ די לנו לומר בק"ש דלכתחילה בעי' מיהת כוונה אבל לא לעכב בדיעבד והגמרא משני דמש"ה קתני במתניתין לשון יצא דאיירי בקורא להגיה משא"כ אם קורא בתורה כדרכו באמת יצא בדיעבד וכ"ז בפסוק ראשון ובשאר אפילו להגיה יוצא בדיעבד דמזה לא איירי מתניתין אבל להמסקנא דידעו מברייתא דסובר הר"מ דפשטא דלישנא משמע אפילו בדיעבד כמ"ש וא"כ שפיר פירש רבינו דבפסוק ראשון אפילו בקורא בתורה כדרכו ג"כ לא יצא בדיעבד אבל בשאר אפילו קורא להגיה יצא כמו להס"ד וזה הפירוש נראה לי ברור בס"ד:
בין רוכבין כו'. הכ"מ לא הראה לנו מקומו ונראה דלמד רבינו מהא דתניא בתוספתא והובא בגמרא ברכות דף ל' ת"ר היה רוכב על גבי החמור והגיע זמן תפלה כו' רבי אומר ב"כ וב"כ יושב במקומו ויתפלל ואם בתפלה מקילין כ"ש בק"ש:
בד"ה ואסור לקרות ק"ש כו'.
והשאר קורא והוא מהלך. לכאורה שפת יתר הוא גם בתוספות דף י"ג ע"ב ד"ה על לבבך וכו' סיימו וכשיגיע לואהבת ילך לדרכו. ונראה דקמ"ל דל"ת הגם דמצד הדין א"צ לעמוד רק בפסוק ראשון מכל מקום לכתחילה הו"א דיעמוד עכ"פ עד על לבבך כמו שכתב הרא"ש משום שלא יהיה נראה כקורא עראי קמ"ל דליתא אלא דרשאי לילך לדרכו כנ"ל דלא כב"ח באו"ח סימן ס"ג שלמד ממה שסיים הרמב"ם והשאר דבא ללמדנו דמכאן ואילך אינו רשאי לעמוד דנראה כעושה כב"ש ולא נהירא:
עיין בתוספות דף ט"ז ע"א ד"ה הא שחולק על הרמב"ם:
בהשגת הראב"ד ורמיזא נמי במס' ברכות. היינו הא דתנן במתניתין דף ט"ז האומנין קורין בראש האילן כו' ופי' כשהן עסוקים במלאכתן והגיע זמן קריאת שמע קורין מיד כמו שפירש"י משמע אפילו ביש שהות מפסיקין:
עיין בכ"מ מ"ש בשם הר"ר מנוח כו' לא שיקרא בלבו. פירוש דאם קרא בלבו לבד ולא הוציא בשפתיו הוי הרהור בעלמא ואנן קיימ"ל בדאורייתא הרהור לאו כד"ד כמו שכתב הרז"ה בסוגיא דהרהור כד"ד לדחות מי שרוצה לדמות פלוגתא דהרהור כד"ד לפלוגתא דר' יוסי ור"י אם לא השמיע לאזנו ע"ש, ובזה מתורץ דבירושלמי בפ"ב מקשה על הא דאמרינן הלכה כדברי שניהם להקל אמאי צ"ל הלכה דהא סתם לן תנא להקל מביאו בחידושי רשב"א ונראה דתלמודא דידן לא חש לקושיא זו דסד"א כיון דאנן קיי"ל הרהור לאו כד"ד א"כ אם לא השמיע לאזניו לא יצא קמ"ל כחילוקו של הרז"ה. כתב בכנה"ג א"ח סימן ס"ב וז"ל השומע ק"ש ולא קרא יצא י"ח הרא"ם ח"א סימן ע"א ובסימן מ"ב כתב בשם הר"ם אלשקר ז"ל שלא יצא ועיין בהשגת הראב"ד על בעל המאור בפ' הי' קורא הובא בס' תמים דעים סימן ר"ט וריא"ז כתב שאפילו הרהר בלבו יצא ע"כ:
הקורא כו' בסדר הפסוקים. המעיין ברש"י דף י"ג ע"א ד"ה מדברים כו' פירש ולא למפרע כגון ובשעריך ביתך מזוזת דהיינו תיבות למפרע אבל הפסוקים לית לן בה. ונראה דע"כ לא כתב רש"י זאת אלא אליבא דרבי דדרש והיו בהווייתן יהיו ולמפרע נפקא ליה מן ה' דהדברים ודי לנו לאוקמי קרא על התיבות שיקרא התיבות כסדרן מיהת אבל רבנן דדרשי והיו שלא יקרא למפרע דמשמע והיו הדברים הכתובים. בפרשה לקרותן כסדרן מודה רש"י לדינא דגם הפסוקים לא יקרא למפרע כדעת הרמב"ם וע"כ מוכח לומר כן דלמה נטר רש"י לפרש מלת למפרע אליבא דרבי ולא פירש מקודם בהא דאמרו רבנן והיו שלא יקרא למפרע א"ו כמ"ש:
קרא כו' משתקין אותו. ועיין בכ"מ מ"ש מה שאומרים בסליחות ב"פ שמע ישראל יש ללמדם שלא יאמרו וכן כתב בש"ע סימן ס"ב סעיף י"א וכתב המג"א אות ט' והב"ח כתב כיון שכל הקהל אומרים אותו ליכא קפידא ואשתמיטתי' גמרא פ"ד דסוכה שהיו אומרים אנו ליה וליה עינינו ופריך בגמרא והאמרינן האומר שמע שמע משתקין אותו והתם כולם היו אומרים אע"כ כו' ע"ש. ולי נראה דיפה כיון הב"ח דכתב זאת לשיטת הרי"ף והרמב"ם דבקרא הפסוקים לא הוי אלא מגונה ועיקר סברת מגונה היינו שנראה כמתלוצץ ויפה עולה סברת הב"ח דבצבור לא שייך מתלוצץ אבל מודה הב"ח באומר מלה מלה וכפלה דמשתקין היינו דהוי איסורא א"כ אין לחלק בין ציבור ליחיד ושם דמקשה הגמרא מן מלה מלה דמשתקין מקשה שפיר: