מה שהקשה בכ"מ אמאי לא הזכיר רבינו שאסור לומר שלום בבית המרחץ עיין בספר לחם יהודה דטעם רבינו דלא קיימ"ל כהך סוגי' דשבת מדאיתא בסוטה דף יו"ד שמש שמו של הקב"ה ופריך א"מ לא ימחה אלא מעין שמו משמע דזה תליא בזה כל שהוא שמו לא ימחה וכיון דאשכחן בפ"ד דשבועות דלא מני שלום בהני שמות שאינם נמחקים משמע דס"ל דשלום אינו אלא כינוי ולא ס"ל לרבינו מה שכתוב בתוס' סוטה דתני ושייר ועיין פר"ח או"ח סימן פ"ה דהר"מ ס"ל דפירוש הברייתא שלום היינו דוקא בשם אבל שלום לחודא לית לן בה ועיין ברכי יוסף סימן פ"ד מש"כ בזה וצע"ג:

עד שאם זרקה תתפרך. עיין כ"מ וכתב הר"ן שפירא בגליון אלפסי דהסברא היא כרש"י אלא דקשה אמאי פסק הרמב"ם לקולא ע"ש. ואפשר דס"ל דפלוגתתן אינו אלא בדרבנן דמדאורייתא כ"ע מודים כיון שקרמו פניה לא אסרה תורה וראיה לדבר דלא צריכין דב' אמוראי אליבא דרב דהא דאמר ר"י משמיה דרב צואה כיון שקרמו פניה שריא מדאורייתא והא דאמר רבה בר"ה משמיה דאפילו כחרס אסור היינו מדרבנן ועפי"ז י"ל היטב פלוגתא דר"י ואביי וכיון דמדרבנן שפיר פסק הר"מ להקל:

כמה ירחק כו' ד' אמות כו'. ומוכח בירושלמי פ"ד דעירובין הלכה א' דאמרינן שם מי שיש לו ד' אמות כשהוא נפנה נפנה מן הצד וכשהוא מתפלל מתפלל לוכסון שיהיה רחוק מן הצואה ד' אמות שבלוכסון הם ה' אמות וג' חומשין ולענין שבת נותנים לו ד"א הן ואלכסונן ש"מ שא"צ להרחיק ד"א ואלכסונן אלא ד"א ואפילו בלוכסון סגי ד' אמות ועיין שם בק"ע ד"ה מתפלל:

נתן רביעית מים כו'. עיין בכ"מ ועיין בשו"ת ח"צ סימן ק"ב דסובר דאם מי רגלים הוא פחות מרביעית סגי ברוב מים לבטל:

ריח רע כו' מרחיק ד"א. בגמרא דף כ"ה ע"א פליגי ר"ה ור"ח ונראה דכ"ע מודים דמן התורה א"צ להרחיק כ"א ד' אמות ממקום הצואה דנפקא מוהיה מחניך קדוש כמ"ש בחידושי רשב"א וד"א של אדם מיקרי מחנהו אבל ד"א ממקום שכלה הריח אינו אלא הרחקה מדרבנן. ולפי"ז א"ל דגבי מי רגלים כ"ע מודים דא"צ להרחיק אלא ד"א ממקום מי רגלים גם עם הריח כיון דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד ובזה א"ל דדעת הש"ע כן שכתב בסימן ע"ח דאם נפלו מי רגלים בארץ צריך להרחיק ד' אמות ולא הזכיר ממקום שכלה הריח כמו בסימן ע"ט גבי צואה ודוחק לומר דמן הסתם אין במי רגלים סרחון יותר מד"א. ולדברינו יש לומר דגבי מר"ג מודה ר"ח. וכתב הסמ"ג דהלכה כר"ח הואיל ותניא כוותיה והקשה הא"ר בסימן פ"ט אמאי צריך לטעם זה הא בלא"ה הלכה כמחמיר כמו שפסק הוא גופי' בדין צואה על בשרו והוא נמי פלוגתא דר"ה ור"ח ולפמ"ש ל"ד דהתם בדאורייתא פליגי אזלינן לחומרא והכא בדרבנן פליגי דמה"ת כ"ע מודים וא"כ ה"א דאזלינן לקולא וצריכין לטעמא דת"כ וזה הוא טעם רבינו דפסק כר"ה וק"ל:

היה קורא לא יניח ידו ע"פ כו'. בגמרא איכא תרי לישני ורבינו פסק כל"ב וצ"ע אם הולך במבואות ואם לא יקרא ק"ש יעבור הזמן אם מותר לסמוך על האי מ"ד להניח ידו על פיו ויקרא ואע"ג דקיימ"ל מי שברי לו שאינו יכול לעמוד על עצמו מלהפיח עד שיגמור ק"ש מוטב שיעבור זמן ק"ש כמבואר בש"ע סימן פ' והוא מתשובת הרא"ש ש"ה דהגוף אינו נקי משא"כ הכא דהגוף נקי וגם נראה דבהולך לא מקרי ד"א מחנהו דה"ט דמ"ד דמניח ידו על פיו. והיה נראה לה"ר דמותר בכה"ג להניח ידו ע"פ מהא דאמרינן בגמרא דף כ"ד ע"ב אמר רבי מייש' בר בריה דריב"ל כו' וגי' הרא"ש ובה"ג משמיה דריב"ל ואם כן קשה הא ריב"ל סותר עצמו והא לעיל מיניה אמר ריב"ל מניח ידו על פיו וקורא קריאת שמע ולפ"ז יש לומר דהא דאמר מניח ידו ע"פ איירי בכה"ג אבל אם עדיין לא עבר זמן קריאת שמע בזה אייתי ראיה מקראי דצריך להפסיק וצ"ע לדינא:

ואם היה ישן עם אשתו. עיין בכ"מ שהיה לו גי' התוספות וגי' רש"י מדחה התוספות חדא דאשתו לא מיקרי ב"ב ועוד כו'. ואפשר להליץ בעד רש"י דודאי מש"כ התוספות דלא מצינו אשתו מיקרי ב"ב צ"ע דמוכח במתניתין פ"ב דמעשרות מ"א דאשתו בכלל ב"ב ומצאתי שכבר הרגיש בה הפ"ח בלקוטיו וגם לפי מה דנראה שם מפירוש רש"י ד"ה ואם היה ישן במטה דהי' לפני רש"י הגי' בני ביתו ולא גרס בניו וכן העתיק בתוספות שם א"כ יש לומר דרש"י גם כן ס"ל דברייתא אחרת היא וברייתא ראשונה דתני גם כן בניו א"כ שפיר י"ל דב"ב לאו היינו אשתו דאל"כ למה פרט בניו הלא המה ודאי בכללא דב"ב אלא ש"מ דלאגלויי אתי דב"ב דקתני הכא היינו אחרים אבל בברייתא שניי' דלא תני בניו כ"א בני ביתו ודאי גם אשתו בכלל בני ביתו ודו"ק: