LaKelal VeLaPerat, Volume II, 15 Mourning and Burial
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
נפטר בת"א וציווה לקברו בארון שם על דעת שכשישוחרר הר הזיתים יעבירוהו לקבורה שם, ונגלה בחלום לבנו ודרש להעבירו לקבורה בירושלים – האם מותר להעבירו לקבורה בירושלים על דעת שכשישוחרר הר הזיתים יעבירוהו לשם?ציוה לקברו בת"א עד שישוחרר הר הזיתים וביקש מבנו בחלום להעבירו לירושלים
מקסימוב יששכר רחוב זבולון 26 תל־אביב
ב"ה תל־אביב כ"א מנחם אב תשכ"ו
לכבוד הרב הראשי לארץ־ישראל הראשון לציון הגר"י נסים שליט"א רח' בלפור 7 ירושלים.
הנדון: העברת קבר אבי הזמני לירושלים לפי צואתו.
המנוח אבי נפטר בגיל 90, הוא היה למדן בתורה ותלמיד חכם גדול. בשנת 1949 יום לפני פטירתו צוה עלי המנוח אבי לקיים את דבריו, ולא רצה לעצום את עיניו עד שלא הבטחתי לו לקיים את דבריו, וכך אמר:
אחרי פטירתי תקבור אותי באופן זמני בת"א, ולאחר שיהיה פתוח הר הזתים תקברו אותי שם ליד אשתי, באותו רגע הצטרפה אשתי ואמרה לו אבא הרי אתה יודע שהר הזתים לא נמצא בידנו ואתה כל יום קורא ... ומתמצא במצב הקיים, איך אתה דורש שנקבור אותך באופן זמני בת"א. המנוח אבי רצה נוסף לדבריו בע"פ גם תקיעת כף לאות הסכמה, אח"כ החליט ואמר: לא אתן לך יד אני אסתפק בדבור וזו לשון צואתו:
באופן זמני תקבור אותי בארגז.
באזכרות שלי תגישו רק דגים חיים (לא דגים מתים).
את האזכרות השנתיות שלי תערוך בבית.
הבטחתי לו לקיים את דבריו, ורק לאחר הבטחתי נפטר.
אחרי 8 שנים לפטירתו הגיע אחי הגדול הרב יחיאל מקסימוב מרוסיה שהינו רב חזן מוהל ודרשן. ספרתי לו את צואת אבי הנ"ל, אמרתי לו אחי! אבא עשה לי צואה כזו, אתה בתור רב מלומד מה תיעץ לי לעשות? לאחר ששמע את פרטי הצואה אמר לי אין אנו יכולים לשנות שום דבר, צואה זו צואה ואין להפר אותה.
אחי השתקע בארץ בשכונת שפירא, קבל משרה בביה"כ בתור רב של שכונת שפירא חזן דרשן ומוהל. לפני שנה יום אחרי האזכרה של אבי באופן פתאומי נפל אחי למשכב קבל שתוק בחצי גופו ומחלת השכחה בראש.
אשתו של הרב יחיאל טוענת כי המחלה של בעלה זה בגלל המנוח אביו שלא מעבירים את קבורתו לירושלים.
בזה אנו מבקשים את כב' הרב להודיענו מה הדין במקרה הזה, אבי צוה להעביר את הקבר להר הזתים ליד אשתו, ואשת אחי דורשת להעביר את הקבורה לירושלים כי זה הגורם למחלת בעלה.
אחי היום במצב חמור ואינו יכול להביע דעה.
על החתום בנו יששכר מקסימוב
נ.ב. יום האזכרה השנתי של המנוח יערך ביום ר"ח אלול ואני מבקש את כב' להסדיר את הענין עד לפני האזכרה.
ב"ה. ירושלים, כ"ו בחשון התשכ"ז
לכבוד מר יששכר מקסימוב תל־אביב.
מכתבך מיום כ"א מנ"א אשתקד נתקבל בעתו ומחמת שיבוש טכני הועבר אך עתה לכב' הרב הראשי אשר זו תשובתו:
אין לשנות מרצונו־צואתו של הנפטר. ברם, אם יש לכם יכולת וכדי להפיס דעת האח, רשאים אתם להעביר את הארון לירושלים ולהטמינו בארגז על־מנת שבבוא היום והר הזיתים יחזור להיות בידינו תוכלו לקיים צואתו.
ב"ה ת"א, כ"א מנחם אב תשכ"ו 7/8/66
לכבוד הרב הראשי בארץ ישראל
הנידון: המנוח רבי יעקב מקסימוף ז"ל
הנני פונה אל כבודו לפתור את בעיתי הנוראה אשר נפלה על ראשי.
לפני כשנה ביום אזכרתו של אבי ז"ל באותו לילה נראה אבי בחלומי ובקש ממני לקבור אותו בירושלים להוציא אותו מתוך הארגז אשר קברו אותו אז בתל אביב. ומאז אני נמצא ביסורים קשים. קבלתי שטף דם בראש. ומצבי היה קשה. כל ימי עוברים עלי בבכי, ומאז אותו יום לא זזה דמותו של המנוח מעיני. לפני כעשרים שנה בזמן מלחמת השחרור חלה אבי לפתע ולפני מותו ציוה על אחי הצעיר שיקברו אותו ליד אמי ז"ל שהיא קבורה בהר הזיתים בירושלים. לכן אנו מבקשים ממך כבוד הרב לאפשר לנו לקבור את המנוח בירושלים, ולא דוקא בהר הזיתים שנמצא ליד הערבים כידוע. ואחי מסרב לבקשתי בטענה שאם כבוד הרב יאפשר לו זאת, הוא יהיה מוכן. אנא רחם עלי, כי חיי הם לא חיים. לפני מחלתי הייתי חזן. רב. מוהל. שוחט. ודרשן. והיום נפלתי למשכב. תודה למפרע.
הרב יחיאל מקסימוף
ב"ה. ירושלים, כ"ו בחשון התשכ"ז
לכבוד הרב יחיאל מקסימוף, תל־אביב
מכתבך מיום כ"א מנ"א אשתקד נתקבל בעתו ומחמת שיבוש טכני הועבר אך עתה לכב' הרב הראשי אשר זו תשובתו:
אין לשנות מרצונו־צואתו של הנפטר. ברם, אם יש לכם יכולת וכדי להפיס דעתך, רשאים אתם להעביר את הארון לירושלים ולהטמינו בארגז על־מנת שבבוא היום והר הזיתים יחזור להיות בידינו תוכלו לקיים צואתו¹¹⁹.
footnotes: ¹¹⁹ ראה בבלי גיטין טו ע"א: וקי"ל מצוה לקיים דברי המת, תשובת הרמב"ם סימן קטז (מהדו' בלאו), ובהלכות מלכים פ"ה סוף הי"א, הרמב"ן בתורת האדם שער הקבורה עמ' קכ (מהדו' שעוועל), שו"ת מהר"י בירב סימן לח, שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' שמג, מעבר יבוק (שפת אמת פ"ט), שדי חמד כרך ה מע' המ"ם כלל ריט, עמ' 126.