Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ומגלגלין עליו בתוך השבועה וכו'. לקמן בפ"ו כתב רבינו ז"ל דכיון דמשתי השבועות נפטר שהביא ראיה שנגנבה ולא פשע לא חיישינן להא דשליחות יד וטעמו כתב ה"ה ז"ל דאזיל לטעמיה שכתב כאן שהיא באה ע"י גלגול. ואע"ג דהא דפשיעה באה ג"כ ע"י גלגול כבר כתבתי לעיל טעם לדברי ה"ה ז"ל וכ"נ שהוא דעת הרא"ש כמ"ש הטור ז"ל בח"מ סימן רצ"ד ומש"ה אמרו בגמרא בפרק השואל גבי ההוא דשאיל נרגא מחבריה זיל אייתי ראיה דלא שנית כלומר דכיון דהבאת ראיה שמתה שלא בפשיעה אין אנו חוששין לשליחות יד ולדעת ר"י שכתב שם הטור ז"ל דסובר דכיון שנפטר משבועה דגניבה פטור מפשיעה ג"כ הא דאמרו בגמרא אייתי ראיה דלא שנית קשה קצת דהיה די שיאמר אייתי ראיה שמתה מחמת מלאכה אבל הרא"ש ז"ל דקדק בפרק המפקיד מדברי הרי"ף שכתב שם גבי שומר שמסר לשומר דהיכא דאיכא עדים שנטרה שומר בתרא כי אורחה ונאנסה לא מיחייב שומר קמא לשלומי דהא ליכא שבועה דלימא ליה את מהימנת לי וכו' דמשמע מלשון זה דצריך שיהא נפטר מכל השבועות ושיביא ראיה שלא שלח בה יד ג"כ ואם דקדוק זה הוא מוכרח היה קשה בדברי הטור ז"ל מדידיה אדידיה שהוא כתב בסימן רצ"א כלשון זה של הרי"ף ז"ל דמשמע דאית ליה דעת הרי"ף דבעי ראיה שיהא נפטר מכל הג' שבועות ואם נשארה שבועה דשליחות יד חייב דהרי הוא כתב כדברי הרי"ף ז"ל שכתב ולא נשאר שבועה ועוד כתב אבל אם נשאר עליו שום שבועה דמשמע אפילו שבועה דשליחות יד דלשון שום שבועה משמע הכי דהא הרא"ש ז"ל דקדק מלשון הרי"ף דאית ליה כן אע"פ שלא כתב שום שבועה כ"ש דיש לדקדק מדברי הטור שכתב שום שבועה ובסימן רצ"ד כתב דעת ר"י ודעת הרא"ש ודעת הרי"ף דבעינן שיהא נפטר מהג' שבועות לא הזכיר כלל והוא תימה כיון דהוא סתם בסימן רצ"א כדעת הרי"ף ואולי י"ל שאין נראה להטור דיוק זה שדקדק הרא"ש מדברי הרי"ף ואע"פ שכתב שום שבועה ר"ל מהשתי שבועות אבל לעולם ההיא דשליחות יד לא חיישינן לה וסתר מה שדקדק אביו הרא"ש ז"ל מדברי הרי"ף מפני הנראה מהירושלמי שהביא הרי"ף שעתיד אני לבארו בע"ה ולכך כתב לשון הרי"ף אע"פ שהוא סובר כדעת הרא"ש דלא בעינן שיביא ראיה על שבועה דשליחות יד אי נמי אפשר לומר דאע"ג דהתם גבי שומר שמסר לשומר בעי הרי"ף ז"ל שיביא ראיה על כל הג' שבועות היינו דוקא משום דפשע שמסרה לשומר אחר אבל היכא דלא פשע דלא מסר לשומר אחר כיון שיביא ראיה להפטר מהשתי שבועות סגי ובהכי מיתרצא לי קושיא בדברי הרא"ש שדקדק מדברי הרי"ף ז"ל כן דהא הרי"ף ז"ל הביא שם בפרק המפקיד הירושלמי שהזכיר הרא"ש ז"ל שם באותו הפרק וזה לשונו אימתי שומר חנם חייב בשבועה בזמן דליכא עדים דלא פשע אבל אי איכא עדים דלא פשע פטור אף מן השבועה והאי פטור אף מן השבועה משבועה דשליחות יד הוא דקאמר דאי משבועה דפשיעה כיון שהביא ראיה עליה ודאי שהוא פטור ממנה א"ו משבועה דשליחות יד קאמר ומהירושלמי זה דקדק הרא"ש ז"ל דלא בעינן להביא ראיה על שליחות יד ומטעם זה כתב רבינו ז"ל בפ"ז ששומר חנם שהביא ראיה שלא פשע פטור משבועה דשליחות יד ונפקא ליה האי דינא מהירושלמי הזה וכן מ"ש לקמן ובעל הפקדון שהביא ראיה שפשע וכו' ואם טען ואמר תנאי היה וכו' נפקא ליה מסיפא דהירושלמי זה שכתב שם הרי"ף והרא"ש ז"ל ואי איכא עדים שפשע חייב לשלם. וקשה על הירושלמי מאי אתא לאשמועינן לכך כתב רבינו ז"ל דאשמעינן דאע"ג דטען דתנאי היה בינינו אינו נאמן משא"כ כשהביא עדים שלא פשע דנאמן במיגו כדכתב לעיל מיניה באופן שעל כל פנים מדברי הירושלמי הזה מוכרח דבשבועה דשליחות יד אין צריך להביא ראיה וא"כ כיון דהרי"ף ז"ל כתב בפרק המפקיד הירושלמי הזה גבי מתניתין דהמפקיד מעות אצל חבירו והפשילן וכו' א"כ איך כתב בהדיא בשומר דבעינן שיביא ראיה להפטר מג' השבועות נמצאת לדברי הרא"ש קשה מהרי"ף מדידיה אדידיה אלא ודאי דיש לחלק בין שומר שמסר לשומר לשומר עצמו אע"פ דלכאורה נראה דטעמא דאנת מהימנת ליה לא שייכא שפיר כיון שאם היה מביא ראיה השומר להפטר מהב' שבועות לא היה צריך לישבע יותר מ"מ כיון שנשארה עליו שום שבועה ופשע במה שמסר בידו מצי א"ל לא מהימן לי בשבועה כנ"ל לדעת הרא"ש לתרץ כי היכי דלא תיקשי דברי הרי"ף מדידיה אדידיה ועם זה יסכימו דברי הטור עם דברי הרא"ש אביו דיש לחלק דמ"ש בסימן רצ"א דהוי לענין שומר שמסר לשומר ממ"ש בסימן רצ"ד דהוי לענין שומר עצמו. ומ"מ דברי ה"ה ז"ל בפ"ח מהלכות שכירות אינם כדברי הרא"ש ז"ל שהרי הרמב"ם כתב שם ואם יש עדים ששמרה השומר הב' כדרך השומרים ונאנס פטור השומר הראשון שהרי יש עדים שנאנס וכו' וא"כ לפירוש קמא שכתבנו שהבין הרא"ש בדברי הרי"ף דשומר עצמו ושומר שמסר לשומר שוים ובכולהו אית ליה להרא"ש דסובר הרי"ף דבעינן שיביא ראי' להפטר מהג' שבועות א"כ ע"כ אין דעת הרי"ף כדברי הרמב"ם שהרי הרמב"ם ז"ל בפ"ו כתב בהדיא דאין חוששין לשבועה דשליחות יד ואפילו לפירוש בתרא שכתבתי שהרא"ש הבין בדברי הרי"ף דיש לחלק בין שומר שמסר לשומר לשומר עצמו ואפשר היה לדקדק מדברי הרמב"ם שכתב כדרך השומרין ונאנס דבעינן שיביא ראיה על כל הג' כיון דמלשון זה דקדק דין זה הרא"ש מדברי הרי"ף ז"ל ואע"פ שנסתייע מלשון שכתב הרי"ף דליכא עליה שבועה מה שלא כתב כן רבינו מ"מ היה אפשר להשוות לפי פירוש זה דברי הרי"ף והרמב"ם מ"מ ה"ה שהשוה אותם שכתב שם מבואר בהלכות וכו' משמע שדעתו דלא כהרא"ש לא מיבעיא לפירוש קמא שפירשתי בהרא"ש דהרא"ש סובר דהרי"ף והרמב"ם אינם שוים אלא אפילו לפירוש בתרא דאפשר להשוותם אין דעתו כדעת רבינו והרי"ף שהוא כתב שאם השומר הראשון יכול לישבע שנאנס אם ראה הוא שפטור אע"פ שאין שם עדים וכו' ואמאי ניחוש שמא שלח בו יד אלא ודאי דאית ליה לה"ה דלא חיישינן לשבועה דשליחות יד לא גבי שומר ולא גבי שומר שמסר לשומר ודלא כהרא"ש ובודאי שדעת ה"ה ז"ל עיקר. * והטור ז"ל בסימן רצ"ד כתב גבי ג' שבועות אלא ישבע שהוא כדבריו ויכלול ג"כ בשבועתו וכו' והוא כלשון רבינו שכתב בפ"ו וא"כ אפשר לומר דסובר כדעת רבינו דהעקרית היא שבועה שאינה ברשותו אלא שבסימן ש"ה כתב ישבע שהוא כדבריו ויכלול בשבועתו שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו ושבועה דפשיעה לא הזכיר משמע דאית ליה דהיא עקרית טפי וזה אי אפשר דודאי שבועה שנגנבה עיקרית טפי אלא שסמך על מה שהזכיר בסימן רצ"ד ומה שתמהתי לעיל על לשון זה של הטור אינה תמיהה כלל: (וכל פלפול זה יש לזוכרו בפ"א מהלכות אלו דשייך שם יותר):
קל וחומר מן האונסין הגדולים וכו'. אע"ג דבפרק השואל אמרו דאיכא למפרך בגניבה ואבידה אפשר למיטרח ואתויי משא"כ בשבורה ומתה ומטעם זה ראוי לחייב יותר בשבורה ומתה מ"מ כיון דשבורה ומתה פטור בשומר שכר אע"פ שחייב בגניבה ואבידה ובשומר חנם פטור אפילו מגניבה ואבידה שייך שפיר ק"ו:
השומר שהניח וכו'. כתב ה"ה פסק כלישנא בתרא דרב יוסף אפשר דבנוסחת הגמרא דיליה איתה בלישנא בתרא ולכך פסק כלישנא בתרא אבל בנוסחאותינו היא לישנא קמא ומ"מ בהדיא אמרו הלכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב ומ"מ לא הביא ה"ה ז"ל ראיה מזה משום דאיכא נוסחאות דלא גרסי לה כנראה מדברי התוספות ז"ל:
הכספים והדינרים וכו'. הא דכתב רבינו ז"ל שיש להם שמירה בקרקע ולא חייש לגשושאי כדכתב הרב"י ז"ל לתרץ קושיא זאת כתב ה"ה וכשיטת ההלכות דהרי"ף לא גריס לה לגשושאי כלל ואתי שפיר לגירסתם מאי דאמר רבה ומודה שמואל בכותל דלפי גירסתנו עד השתא בכותל עסקינן דהא אמרינן לעיל מיניה אין להם שמירה אלא ביני אורבי והיינו בכותל והרא"ש בפסקיו הוקשה לו זה וכתב דהכוונה לומר דאע"פ שלא יהיה ביני אורבי אלא בכ"מ מן הכותל סגי אבל אי לא גרסינן לההיא דגשושאי כלל אתי שפיר דעד השתא לאו בכותל עסקינן אלא בקרקע ואמר רבה ומודה שמואל בכותל. ומ"ש
בטפח הסמוך לקורה. היינו כשטומן בכותל אבל לעולם דבקרקע נמי הוי שמירה מעליא ומסתייע לגירסא זו מאי דשאלו אח"כ בגמרא אי די בקבורת טפח או בעינן ג' טפחים ומשמע דהיינו בקרקע וכיון דהשתא איכא גשושאי לפי גירסתנו א"כ אין שאלה זו לענין הדין לפי האמת אלא היכא דליכא גשושאי ולהשמר מקושיא זו כתב הטור דההוא בטפח קאי נמי לכותל שכן כתב שישימנו בכותל שיהא עמוק בתוך הכותל טפח אבל לרבינו לית ליה הכי אלא דטפח לא קאי אלא לקרקע ולכך לא הזכיר טפח אלא בקרקע ולא בכותל וכן משמע מפשט הסוגיא דקאי אקרקע:
בטפח הסמוך לקורה. ומה שלא כתב רבינו או בטפח הסמוך לקרקע כדאמרו בגמרא הוא משום דכיון דכתב אבל לא באמצע הכותל ממילא משתמע דבכותל למעלה או למטה סגי:
אינו חייב עד שישהה אחר שיבדיל כדי לקוברם. לפי פירוש הר"א ז"ל שפירש שקאי אנפקד קשה דאיך מתיישב מאי דקאמר בגמרא סבר דילמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא וכ"ת דה"ק לא קברן מפני דאפשר דהנפקד יצטרך לו זוזי להבדלה שלא ימצא יין זה א"א דאם הנפקד בעל הבית איך כתב לקמן בפ"ז דבין שהפקידן אסורין או מותרין לא ישתמש בהן ואפשר לומר דה"ק עד אור הבקר יש לו שהות לקוברן דסבר דילמא יצטרך זוזי להבדלה וילך למפקיד לבקש ממנו רשות להלוותם לו ולפי זה דעת הראב"ד כדעת הרא"ש דיש לו שהות עד אור הבקר ואין כל זה במשמע ואפשר דגירסא אחרת היה לו בגמרא:
ואם לא קשרן בדרך הזאת אפילו נאנסו כו'. צ"ל שהאונס בא מחמת הפשיעה דאם היו קשורין מכנגד פניו לא היה בא האונס דהא בא האונס מחמת הפשיעה בעינן:
והיו טמונים בעובי המחיצה. נראה דאינו מפרש כפירש"י דקרי סופו באונס משום דאין דרך גנבים לילך שם אלא מפרש שהיו טמונים בכותל והיו בעובי המחיצה והיו למטה או למעלה דהוי שמירה מעלייתא לגבי גנבי מ"מ לא שמרם מאש לכך חייב:
מעשה באחד שהפקיד מעות וכו'. לעיל הקשיתי גבי אשה ששאלה וכו' דמוקי רבינו ז"ל מאי דקאמר בגמרא לא שואל ולא שוכר וכו' דאיירי בלא הודיעתו דא"כ אפילו שוכר ושואל ליפטר דמצי למימר סבור הייתי שהיא של אשתי כי היכי דהכא אמרה האם סבורה הייתי שהיא של בני. וי"ל דכאן כשהיא סבורה שהיא של בנה לא פשעה כלל ולא עבדה איסורא שהיתה סבורה שהיה צריך לבנה להוצאה לכך לא קברתם וכדכתבו המפרשים שם אבל התם אע"ג דהיה סבור שהיא של אשתו ופשיעה בבעלים פטור מ"מ איסורא עבד לפשוע בממון שאינו שלו אע"ג דפטרתה תורה ולכך משלם מאחר שתחזור פרה לבעלים הראשונים ואע"ג דרבינו כתב מכאן אתה למד שהשומר כו' והודיען שהוא פקדון ולא שמרו כדרך השומרים דמשמע דאם לא הודיען אע"פ שלא שמרו כדרך השומרין פטורים והיינו פשעו פשיעה גמורה מ"מ מצינן למימר דכי דייקינן הא לא הודיען ולא שמרו פטורים היינו לא שמרו מפני שהיו סבורים והיו טועים שהיא שמירה מעליא דומיא דאם טעתה שהיתה סבורה שהם של בנה והיה צריך להוצאה ולכך לא קברתם ודוחק:
מכאן אתה למד וכו' ולא שמרו כדרך השומרים שהם חייבים לשלם. לחייב להם לשלם איצטריך להודיעם דלענין פיטור בעל הבית בין הכי ובין הכי פטור וזה ברור ופשוט ואע"פ שהטור כתב בסימן רצ"א ואם לא שמרו כראוי ונגנבו או נאבדו כתב הרמב"ם ז"ל שאם הודיעם שהוא פקדון דפטור ודינו של המפקיד עמהם וכו' דלכאורה נראה מלשונו דהא דבעינן הודעה היינו לענין לפוטרו זה אינו אלא ודאי אסיפא דלישניה סמיך דקאמר ודינו של המפקיד כלומר כשהודיען אז דינם עם המפקיד אבל אם לא הודיעם פטורים וזה פשוט מאד:
שהשמש פטור שהרי לא אמר מזה וכו'. התוספות הקשו על זה מהא דאמרינן בגיטין פרק התקבל ערב לי בגרוגרות ועירב לו בתמרים דהוי קפידא ותירצו דשאני בין שני מינין למין אחד ואם דעת רבינו הוא כן בהלכות עירובין פ"ו כשכתב דין זה וכתב אח"כ אבל אם אמר לו ערב סתם ועירב עליו בין בגרוגרות בין בתמרים וכו' ה"ז עירוב ולמד מדקאמר גמרא דאמר לו ערב לי בגרוגרות וכו' הא סתמא הוי עירוב אמאי לא אשמועינן רבותא טפי דאפילו אמר מגרוגרות אלו ועירב מגרוגרות אחרים דכיון דהוי מין אחד לא הוי קפידא ואולי נקט הא לומר דאע"ג דעירב בדבר חשוב דקפדי אינשי שלא לערב בו כיון דלא פירש לו ואמר לו סתמא הוי עירוב. וראיתי מי שתירץ דרבינו לית ליה כדעת התוספות ז"ל ולא שאני ליה בין מין אחד לב' מינין ותירץ לקושיית התוספות דהך שליח טעי בהכי וזהו שאמר ודימה שהוא מראה מקום לו כלומר וטעה בכך ואמרינן הכי לפטור לשליח כי היכי דאמרינן לפירוש התוספות דבעל הבית פטור משום דאמר ליה מהאי רמי אע"ג דהא לא סגי דליהוי קפידא כיון דהוי מין אחד מ"מ אמרינן דבעל הבית טעי בהכי ולכך פטרינן ליה:
ובין כך ובין כך חייב השומר שבועה וכו'. בגמרא לא הוזכר שבועה לא בשמשים ולא בבעל הבית משום דאפשר דהיו עדים בדבר שכן היה שאמר כן לשמש וכן שהשמש לקח מהאחר והשליכן אבל רבינו ז"ל שהזכיר שבועה דמשמע דאיירי דליכא עדים קשה קצת אמאי לא הזכיר שבועה בשמש דהשליך אל השכר מדת הכשות אשר לקח משם ולא גנב לעצמו כלום ואע"פ שיהיה השמש מאנשי ביתו של בעל הבית ונאמר כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד מ"מ השמש צריך שישבע דומיא דעובדא דלעיל דאמו ובנה שניהם נשבעין ואם אין השמש מבני ביתו כ"ש דקשה טפי דיכול לומר אנת מהימנת לי בשבועה והאחר לא מהימן לי ואי איירי עובדא דגמרא דאיכא עדים שהשמש השליך הכשות אשר לקח גם נאמר שיש עדים שאמר לו בעל הבית לשליח מהא רמי ומי פסקה דבהא איכא עדים ובהא ליכא עדים שהזכיר שבועה בבעל הבית ולא בשליח: