Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor Chapter 16
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
וזרקו ואבד או נשרף וכו'. בספר ה"ה היה כתוב בדברי רבינו וזרקו לו ודקדק ממלת לו דהיה די שיכתוב רבינו ז"ל וזרקו אלא חזר וכתב אחר שאמר זרוק לי וזרקו לו לומר שזרקו לרשותו ומה מאד אני תמה על ה"ה דא"כ כל מה שחילק רבינו בחלוקה דאמר לו זרוק לי חובי בתורת גיטין דקרוב ללוה או קרוב למלוה או מחצה על מחצה היה לו לחלק בחלוקה קמייתא ומדכתב בחלוקה קמא פטור ובחלוקה דבתורת גיטין חילק משמע דכשלא אמר בתורת גיטין פטור בכל גוונא והטור בהלכות חזרת חוב ליפטר בסימן ק"כ כתב וזרקו אפילו רחוק למלוה ונאבד קודם שיגיע לידו פטור שהרי הרשה בכך נראה דאין דעתו כדעת הרשב"א וה"ה ז"ל אלא דבחלוקה קמא בכל גוונא פטור ואפשר שזה ג"כ דעת רבינו אבל יש לתמוה עליהם הקושיא שהקשו התוספות והרשב"א דאיך הקשו בגמרא מאי למימרא אדרבא היה להם להקשות אמאי קרוב ללוה חייב ואפשר דסבירא להו ז"ל דכשתירצו בגמרא בתורת גיטין וניידו מאוקימתא קמא לית לן דינא קמא אלא התם בכל גוונא פטור אבל מ"מ קשה מנין להם זה גם בפירוש המשנה כתב רבינו אבל אם אמר לו זרוק לי חובי והפטר וכו' הר"ז אינו פטור והם היפך דברי הגמרא דמשמע דפשיטא ליה דבההיא חלוקה דפטור ובין מ"ש כאן ובין מ"ש שם צ"ע:
אמר לו זרוק לי חובי בתורת גיטין וכו'. מ"ש הרשב"א ז"ל דלא פירש בהדיא שיהא דינו כדין זורק גיטין דא"כ מאי קמ"ל אע"ג דבגמרא אמרינן דקא משמע לן דלא לימא משטה אני בך מ"מ אי מפרש בהדיא כן משמע ליה להרשב"א דודאי אינו משטה כיון דמפרשו בהדיא ומדסתם רבינו וכתב כלשון הגמרא משמע ליה לה"ה שדעתו כדעת הרשב"א ז"ל:
שניהם חייבין באחריותו וכו'. הטור ז"ל בהלכות עושה שליח לגבות חוב או פקדון סימן קכ"ה כתב ואם החזיר לוי המנה לראובן והעני אח"כ ולא היה לו לפרוע וכו' פטור והרמב"ם ז"ל כתב החזירו לו שניהם חייבין באחריותו נראה שהבין בדבריו שחייבים באחריותו ר"ל רצה מזה גובה רצה מזה גובה אע"פ שלא העני ראובן ולכך כתב והרמב"ם כתב וכו' כלומר דפליג אמאי דכתב ראשונה דדוקא היכא שהעני ראובן חוזר שמעון על לוי אבל אם לא העני אינו חוזר אבל ה"ה כתב וכן מצאתי תשובה להרי"ף ז"ל שאם העני הלוה השליח חייב וכן עיקר ששניהם חייבים באחריותו כדברי רבינו משמע דמפרש דברי רבינו דדוקא היכא דהעני ראובן חוזר שמעון על לוי אבל אם לא העני לא והיא הסברא הראשונה שהזכיר בעל הטור ולדברי ה"ה אין חילוק בין דברי רבינו ובין דברי הרי"ף כלל:
הודה לו שפרע וכו'. נראה דה"ה מפרש דטען לוי שלא מכר קאי אדלעיל מיניה דאחר שהודה שנפרע מהשטר ושאל ממנו ראובן שיתן לו המעות מפני שמכר לו שטר פרוע טען הוא ליפטר מראובן שלא מכר ולא נתן שטר זה לראובן ואינו חייב לו כלום לזה אמר דנשבע לוי כדי להפטר מראובן שלא מכרו לו ונפטר ועם זה הפירוש באו דברי ה"ה על נכון במה שדקדק מדברי רבינו אבל הרב בעל כ"מ ז"ל הבין דהך חלוקה דטען לוי לאו אדלעיל קאי אלא חלוקה בפני עצמה היא וה"פ טען לוי שהשטר הזה הנמצא ביד ראובן שעדיין חייב לו שמעון השטר ולא מכרו ונתנו לראובן כמו שאמר ראובן אלא הוא חייב שטר זה לו הנה אז נשבע שמעון היסת שאינו חייב לו השטר ללוי ונפטר מפני שאע"פ שיש ללוי שטר עליו כיון שאינו בידו גרע ונפטר בשבועת היסת. ולפי פירוש זה קאי נשבע אשמעון הנזכר בבבא קמייתא ולא בהך חלוקה והוא דוחק ויותר נראה פירוש ה"ה דנשבע קאי אלוי דסמיך ליה ומפני שהרב בעל כ"מ הבין כך בדברי רבינו לפיכך נתקשו אצלו דברי ה"ה ז"ל כי באמת אין להם מקום לפי פירושו אבל דבריו ברורים ונכוחים כפי הפירוש שכתבתי, ומכ"מ יש לתמוה קצת על ה"ה דהיה לו להכריח דאין מאמינים לומר שהיה פרוע קודם המכירה משום דזיל בתר טעמא דמ"ט אנו מאמינים ללוי לומר פרוע אי משום דאי בעי מחיל דהיינו טעמא קמא דכתב ה"ה א"כ אין ליפות כחו בזאת הטענה יותר מטענת המיגו וכיון דאם היה מוחל היה משלם כל מה שבשטר הוא הדין והוא הטעם כשאמר שנפרע קודם ואי משום טעמא אחרינא שכתב ה"ה בשם יש מי שכתב דהרי הוא כמוחלו עכשיו א"כ כשמוחלו עכשיו ודאי שחייב לפרוע לו כל מה שבשטר וצ"ע:
וכן אם מת השליש ונמצא וכו'. ובס"פ זה בורר גבי עובדא דההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה וכו' ולא הימנה ר"נ והקשה לו רבא מברייתא דקאמרה סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש או שיצא אחר חיתום שטרות כו' אלמא שליש מהימן תיובתא ופירש"י ז"ל שם אין עליו עדים והרי הוא יוצא מתחת יד שליש ולא מתחת יד הלוה הואיל ושניהם מודים שזה מינהו להיות שליש ביניהן כשר ע"כ ובסוף פירקא קמא דמציעא הביאו ברייתא זאת ופירש רש"י ז"ל שם באופן אחר אין עליו עדים עדי קיום אבל עדים חתומים עליו ע"כ. ונראה דלא פירש כן בפרק זה בורר משום דא"כ לא הוה מקשה רבא לר"נ מידי דנימא דהתם שליש נאמן משום דאית ליה מיגו דאי בעי יהיב ליה ללוה והוא יקיים אותו בעדיו ולהכי מהימן אבל בההיא איתתא ליכא מיגו משום דאיתחזק בבי דינא כמו שאמרו שם ולכך פירש דאין עליו עדים כלל ובספ"ק דמציעא פירש"י ז"ל כן משום דהוא נמשך שם לפי הסוגיא האמורה שם דשם פירשו בברייתא אחרת דאמרה אין עליו עדים פסול דהיינו עדי קיום דאי לא פשיטא דפסול ומשמע ליה לפי אותה הסוגיא גם בהך ברייתא הך אין עליו עדים הוי עדי קיום ואף ע"ג דאין כאן ההכרח שהיה לנו בברייתא אחרת דא"כ פשיטא דטובא אשמעינן דשליש מהימן אע"פ שאין עליו עדים כלל מ"מ משמע ליה לרש"י ז"ל לפי ההיא סוגיא דהפירוש כב' הברייתות ורבינו נ"ל דסובר דכפי' שפירש רש"י ז"ל בפרק זה בורר שזה כך ונראה לו לתת טעם לרש"י ז"ל בחילוף הפירוש דהעיקר דאין עליו עדים הוי אין עליו עדים כלל ושליש מהימן משום דהשטר יוצא מתחת ידו ג"כ וכמו שפירשו התוספות שם בפירוש קמא ובהא הוא דלית ליה לרבינו כרש"י ז"ל דנראה מדבריו שם שאפילו אין השטר יוצא מתחת יד השליש הוא נאמן כיון שמינו אותו שליש ביניהם אבל רבינו אית ליה כפירוש התוספות דהשטר ג"כ אינו יוצא מתחת ידו והסוגיא שבפרק קמא דמציעא יפרש כן ברייתא זאת ואע"ג דאין עליו עדים דברייתא אחרת הוי אין עליו עדי קיום היינו משום דאי לאו פשיטא וקושיא זו ליתא בהך ברייתא כדכתיבנא ומכאן נ"ל שיצא לו לרבינו דין זה שכתב כאן אבל ה"ה ז"ל ראיתי שכתב שיוצא לו ממה שאמרו בסוף פ"ק דבבא מציעא ואם יש עמהם סמפון וכו' ואני מה שנראה לע"ד כתבתי. ודע דבפי"ח מהלכות גזילה כתב רבינו ז"ל מצא שטרות קרועין ושטר חוב ביניהם לא יחזיר ואם יש עמהם שובר וכו' נראה מדבריו שם שמפרש ההיא משנה דסוף פ"ק דמציעא מצא שטר וכו' דאיירי באחד המוצא בשוק ואי אפשר לומר כן מדהקשו שם לרב האומר סמפון היוצא מתחת יד מלוה פסול ממתני' דאם יש עמהם סמפונות משמע דבמלוה איירי ונראה ודאי דרבינו אע"פ שמפרשה במלוה וכן משמע מתניתין דקאמר מצא שטר בין שטרותיו וכו' מ"מ למד רבינו הדין משם לאחד המוצא בשוק:
נמצא השטר בין שטרות פרועין וכו'. מ"ש רבינו בפכ"ד וכן אם נמצא לאחד בין שטרותיו שובר ששטר של יוסף בן שמעון פרוע וכו' אוקמוה בסוף פ"ק דמציעא כשנמצאו השטרות בין שטרות הפרועין כמ"ש כאן ורבינו לא ביאר שם דאפשר שסמך על מ"ש כאן וכן בריש פי"ז גבי שלא מצינו וכו' איירי בכי האי גוונא וכמ"ש שם ה"ה ז"ל ולא כתבו רבינו שם ג"כ וכתב שם ה"ה דנראה הדבר כן ממ"ש כאן משמע דכוונת רבינו היא לסמוך על דבריו שבכאן ומ"מ סתם הדברים יותר מדאי: