Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אלמנה בין שהיא עניה וכו'. קשה דבכאן פסק רבינו ז"ל כרבי יהודה דלא דריש טעמא דקרא ובפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה פסק דהבא על אחת מכל האומות לוקה מן התורה והיינו כר"ש דדריש טעמא דקרא דכי יסיר לרבות את כל המסירין כנראה בסוף פרק אין מעמידין ועוד בפרק כיצד אמרו שם ת"ר הבא על אחותו והיא בת אשת אביו לוקה משום אחותו ומשום בת אשת אביו רבי יוסי בן יהודה אומר אינו חייב אלא משום אחותו ואמרו שם במסקנא דתנא קמא היינו ר"ש דדריש טעמא דקרא ופסק רבינו ז"ל כן בפרק שני מהלכות איסורי ביאה וכי תימא לית ליה לרבינו ז"ל אלא כסוגיא דהאומר בקידושין (דף ס"ח) דלפי ההיא סוגיא אתיא הך ברייתא אפילו כרבנן מ"מ קשה דלפי ההיא סוגיא תירצו אליבא דרבנן דלא דרשי טעמא דקרא דנפקא להו מכי תהיינה לאיש וכו' ולדידהו קרא דהאשה וילדיה איצטריך לדרשא דרבי יוסי דאמר האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד הולד כמותה והוא ז"ל פסק בהלכות עבדים פרק שביעי דדבריו קיימין כת"ק ודלא כר' יוסי א"כ משמע דאתא דלא כרבנן דדרשי טעמא דקרא ובאמת שקושיא זאת גדולה עד שעלה בדעתי לתרץ הקושיא הזאת עם מה שכתב רבינו ז"ל בפירוש המשנה בפרק המקבל על מתניתין דאלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה וכו' וז"ל שם ואסור לחבול האלמנה משום חשד כשתתעכב אצל הממשכן אותה בשביל המשכון שלה שיארע ביניהם קלקול ולפיכך השוה בדבר העניה והעשירה ע"כ משמע דאית ליה דאפילו נאמר כר"י דלא דריש טעמא דקרא מ"מ טעם נכון יש להשוותם ועם זה קשה טובא סוגיא דהמקבל ודפרק כהן גדול דאמאי לא מתרצי דלעולם כר' יהודה דלא דריש טעמא דקרא וכטעמו של רבינו ז"ל שכתב בפי' המשנה, אשר לתרץ זה היה נ"ל לומר שלא כתב כן רבינו אלא משום דתפס עיקר כהנהו תלתא סוגיי דאין מעמידין ופרק כיצד ופרק האומר דמשמע מהתם דהלכה כר"ש כדכתב הרב בית יוסף ז"ל דדריש טעמא דקרא ורצה ליישב אליבא דהנהו סוגיי סתם מתניתין כי היכי דלא נאמר דלית הלכתא כסתם מתניתין לכך אמר דאפילו דרשינן טעמא דקרא אתי שפיר מתני' ופסק כרבי שמעון ולפי זה יתורץ כל מה שהקשיתי בדברי רבינו ז"ל ומ"מ דוחק גדול הוא בעיני אשר על כן נראה לי לתרץ הקושיות הראשונות לדעת רבינו כדכתבתי בקונטריסין. יש לומר דרבינו סובר דהסוגיא דהמקבל ופרק כהן גדול פליגי אסוגיא דהאומר ופרק כיצד ופרק אין מעמידין דלהנהו סוגיי סבירא להו דר' יהודה אפילו היכא דמפורש טעמא דקרא לא דריש ליה כדהוה ס"ד למקשה כאן בהמקבל וכיון שכן הוה משמע להו דר"י לא ס"ל כר"ש דכי יסיר לרבות את כל המסירים ואע"ג דכל האומות נמי מסירין כשבעה אומות ודלא כרש"י דאומות דעכו"ם שבח"ל לאו עובדי ע"א אלא כל האומות מסירים מ"מ כיון דקרא בשבעה אומות כתיב לא עבדינן עיקר מטעמיה דקרא אלא מפשטיה דקרא אבל השתא דאמרינן בהך סוגיא ובפרק כהן גדול דרבי יהודה מודה היכא דמפורש הטעם בכתוב א"כ רבי יהודה נמי דריש הך דרשא דכי יסיר כיון דמפורש בכתוב והטעם דפסק רבינו ז"ל כי הני סוגיי משום דהוזכרו במקומם ועדיפי ועוד דסוגיי אחריני אידחו מחמת הכי דלהנהו סוגיי תיקשי להו קשיא דר"י אדר"י אלא על כרחין הני סוגיי עיקר ואם באנו להסכים הסוגיות יש לומר ע"צ הדוחק דהך רבנן דקאמרי בהנהו סוגיי דפרק כיצד ופרק אין מעמידין ופרק האומר לאו רבי יהודה היא אלא סברא שלישית היא דלא דריש טעמא דקרא אפילו היכא דמפורש ולהכי פסק רבינו ז"ל דלא כוותיה ופסק כרבי יהודה וכר' שמעון ודוחק וא"ת לפירוש קמא לשתוק קרא הזה מטעמא דכי יסיר לר"ש ואנא ידענא מסברא לתרץ עיין פי' בפירוש התוס' ז"ל ובמה שכתב ה"ה ז"ל ויש לי קצת ראייה לדבריהם וכו' יש לדקדק דמה ראיה מייתי משום דבממשכן בשעת הלואה אינו חייב להחזיר הא לפי דעת רבינו ז"ל יש הפרש בין חובל לממשכן דבחובל חייב להחזיר אפילו בשעת הלואה ואם נפשך לומר דזה אי אפשר דהרי החזרה אין אנו לומדים אותה אלא מממשכן וא"כ אין הפרש בין חובל לממשכן מ"מ לא ביאר זה ה"ה ז"ל אבל זו כוונתו באמת:
ואם חבל מחזירין ממנו בע"כ. טעמו של רבינו ז"ל הוא פשוט כתבו הריב"ש ז"ל בסי' תפ"ח על דברי רבינו ז"ל וזה לשונו נראה לי דאתיא כרבא דאמר בפרק קמא דתמורה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא שבלאו שלא תבא אל ביתו וכו' אי עבד מהני שאינו צריך להחזיר אלא כסות יום ביום וכסות לילה בלילה משום דגלי ביה קרא השב תשיב את העבוט כבא השמש מכלל דמעיקרא לא ע"כ וזה הטעם ג"כ בכלי אוכל נפש ותמיהא לי טובא דהא בהך דאלמנה והך דכלי אוכל נפש נמי אמר קרא בהו השב תשיב דהיכן הוא ניתק לעשה אלא משום דכתב קרא חבול תחבול אפילו שלא ברשות ובשלא ברשות משמע ליה לרבינו ז"ל דהוי כולהו בין לאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו בין לאו דאלמנה בין לאו דאוכל נפש וכדכתב הרב המגיד ז"ל וזה ניתק לעשה שאמרה תורה אם חבול תחבול ודרשו ז"ל אפילו שלא ברשות משמע דסבירא ליה לרבינו ז"ל דדרשא דשלא ברשות דדרשינן בפ' אלו מציאות (דף ל"א) אכולהו קאי וא"כ כי היכי דבלא תבא אל ביתו מהני משום דכתיב בהו השב תשיב הכא נמי ליהני מהך טעמא וא"כ איך כתב דאם חבל מחזירין אותו בע"כ ודברים תמוהים הם בין באלמנה בין באוכל נפש וצ"ע. ובמה שכתב הרב המגיד ז"ל דנפקא לן דהא דניתק לעשה באלמנה מחבול תחבול אין להקשות ממה שהקשו בגמרא בפרק אלו מציאות (דף ל"א) גבי השב תשיב וחבול תחבול למה לי תרי קראי ותירצו חד לכסות יום וחד לכסות לילה דמאי פריך נימא דחבול תחבול אתיא לאלמנה דמ"מ השב תשיב למה לי ועוד דתריץ קושטא דמילתא חד לכסות יום וחד לכסות לילה:
ואם תודה לו תשלם וכו'. כתב שם הריב"ש ז"ל בסימן תפ"ח דלא בא לומר דלא יוכל לטעון בעל המשכון עד כדי דמיו וכו' [עיין בכ"מ]. לא הבין כן הרב בעל התרומות בדברי רבינו ז"ל וכמו שכתב דבריו הרב ב"י ז"ל בטור ח"מ הלכות מלוה סי' ע"ב שכתב שם אך הר"מ פסק באלמנה אחר שהוא בחזרה אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע היסת ותפטר ובענין דברים שעושים בהם אוכל נפש פסק כרבא וצ"ע ע"כ. ומ"מ קשה קצת דברי הרב בעל התרומות דכתב דרבינו ז"ל פסק כרבא דאפילו אביי לא פליג אלא משום דס"ל דסכינא דאשכבתא הוי מדברים העשויים להשאיל וכמו שכתב הריב"ש ז"ל בסימן תפ"ח וא"כ בין שיפסוק כרבא בין שיפסוק כאביי קשיא ואולי קושטא דמילתא קאמר דפסק רבינו ז"ל כרבא בהלכות טוען ונטען:
אבד המשכון או נשרף וכו'. רבינו פסק כמ"ד פרק אלו הן הלוקין (דף ט"ו) קיימו ולא קיימו ולכך כתב דאע"ג דאבד המשכון מאליו ולא אבדו בידים לקי ובגמרא משמע דמאן דאית ליה הכי סובר דהתראת ספק לא שמיה התראה ואע"ג דרבינו ז"ל פסק בהלכות סנהדרין דהתראת ספק שמיה התראה שם ביארתי טעמו. על מה שהשיג הר"א ז"ל על רבינו ז"ל [עי' במ"מ] וסובר דאפי' אבד המשכון או נשרף פטור משום דנתחייב באונסין תמיהא טובא ההיא פלוגתא דפרק המקבל (דף קט"ו) דרחים ורכב לוקה שתים או שלש היכי משכחת לה לדעתו בשלמא לרבינו ז"ל משכחת לה היכא דאבד המשכון או נשרף אבל להר"א ז"ל לעולם נתחייב באונסין א"כ אמאי לוקה הא הוי לאו דניתק לעשה וכדהקשו התוספות ז"ל בפרק המקבל. וי"ל דהר"א ז"ל פסק כמ"ד קיימו ולא קיימו וכדפסק רבינו ז"ל בהלכות סנהדרין שכתב למטה ואם לא קיים העשה שבה כו' וכן פסק הרי"ף וטעמייהו דגרסי איפכא דר' יוחנן אית ליה קיימו ולא קיימו וריש לקיש אית ליה ביטלו ולא ביטלו וכיון שכן משכחת לה מלקות למ"ד קיימו כשהתרו בו בבית דין שיקיים העשה ולא קיים כמבואר בפרק אלו הן הלוקין (דף י"ו) בתוספות ז"ל בדיבור המתחיל התם איתא בתשלומין ע"ש ואביי ורבא ורב יהודה כולהו סברי קיימו ולא קיימו דהכי הלכתא, ובעל מגדל עוז הביא השגה זו על דין של אוכל נפש וז"ל גם זה אינו במקצתן כי אותם שנתנו לחבול ביום או בלילה שקנה משכון ונתחייב באונסיו אינו לוקה ומשלם ע"כ וכפי פשט דברי ההשגה זו משמע דהוא משיג על רבינו ז"ל במה שכתב דכל כלי אוכל נפש דלוקה כשאבד המשכון והשיג עליו דדוקא הוא בכלים שעושין אוכל נפש בין ביום בין בלילה דלא נתנו לחבול לא ביום ולא בלילה כגון סכין של שחיטה וכדכתב בפרק המקבל בעל המאור ז"ל זה ודאי אם אבד או נשרף לוקה משום דלא נתחייב באונסין כיון שלא ניתן לחבול אבל בכלי אוכל נפש שעושין מלאכה בלילה שנתנו לחבול ביום או כלים שעושין ביום שנתנו לחבול בלילה כמו כלי מחרישה כדכתב הרמב"ן ז"ל והביאו ה"ה ז"ל לקמן אז ודאי נתחייב באונסיו ואינו לוקה אם אבד או נשרף ולפ"ז אפשר דבאלמנה דאמר קרא לא תחבול בגד אלמנה דאין לו רשות לחבול בגד אלמנה לא קנאו ולא נתחייב באונסיו ולהכי לא השיג הר"א ז"ל על רבינו ז"ל אלא כאן ולא באלמנה וכי תימא בפרק אלו הן הלוקין תיקשי כשאמרו שם ואנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת הא איכא מילי דלא נתנו לחבול לא ביום ולא בלילה ואם אבד או נשרף לוקה אפילו להר"א ז"ל דהא לא נתחייב באונסיו הא לאו מילתא היא דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו לא משכחת לה דאע"ג דלא נתחייב באונסיו אם ביטלו ושרפו בידים חייב ואינו לוקה ואע"ג דמשכחת לה למ"ד קיימו ולא קיימו בעינן מילתא דמשכחת לתרווייהו בין למ"ד ביטלו בין למ"ד קיימו כדכתב הרב בעל המאור ז"ל במסכת מכות ע"ש זה הנראה מפשט דברי ההשגה שהביא הרב בעל מגדל עוז ז"ל אבל מדברי הרב המגיד לא משמע אלא דהר"א פליג בין אאלמנה בין אאוכל נפש ובכל כלי אוכל נפש דהרי נתחייב באונסיו:
וכן המלוה את חבירו וכו'. כתב ה"ה ז"ל ובאמת שאם לא תחבול האמור באלמנה וכו' הוא כמו סיוע להר"א דכיון דלא תחבול לא איירי אפילו בשעת הלואה הוא הדין כי נפש הוא חובל דכל לשון חבלה הנזכרת בכתוב ראוי להיות בכוונה אחת ועל האמת שאין זה סיוע שרבינו מכחיש לו אעיקרא דדינא דאפילו לא תחבול איירי בשעת הלואה כמו שכתב למעלה ועל כן קשה לי למה לא כתב ה"ה סיוע כגון זה למעלה להכריח סברת המפרשים ושם היה סיוע מוכרח שאין רבינו ז"ל יכול להכחישו כמו שמכחישו בכאן והוא דכיון דאם חבול תחבול שלמת רעך האמור בכתוב איירי שלא בשעת הלואה דאי בשעת הלואה אין כאן חזרה אפילו לדברי רבינו שהרי כתב למטה בענין החזרה בד"א במשכנו שלא בשעת הלואתו וכו' והיא ברייתא בגמרא וא"כ ע"כ כיון שהוזכר שם חזרה בכתוב האי חבלה איירי שלא בשעת הלואה א"כ האי לא תחבול בגד אלמנה ג"כ איירי שלא בשעת הלואה דלשון הכתוב חד הוא כמו שכתב כאן. וכן כאן היה לו להביא הכרח זה שאין יכול רבינו ז"ל להכחישו דהרי ההכרח שכתב כאן הוא מפני שלשון חבלה האמורה בכתוב היא על דרך אחת אע"פ שהפסוקים נבדלים אחד בפרשת אחת ואחד בפרשה אחרת דהרי האי לא תחבול ונפש הוא חובל בשתי פרשיות הם וזה היה לו לומר טפי ממאי דקאמר השתא דאינו סיוע כלל ועם היות שרבינו יכחיש זה ויאמר דאינו מוכרח שיהיה לשון הכתוב אחד אבל מ"מ לפי שיטתו של ה"ה היה לו להזכיר למעלה וצ"ע:
בין שמשכנו בידו או ע"פ ב"ד וכו'. אע"ג דבפרק המקבל (דף קי"ג) מוקי שמואל קרא דלא יחבול רחיים ורכב בבעל חוב דוקא ולעבור עליו בשני לאוין ולא בשליח ב"ד וקי"ל כוותיה דשמואל דאית ליה שליח ב"ד מנתח נתוחי דוקא וא"כ משמע דע"י שליח ב"ד יכול לחבול דקרא לא איירי ביה מ"מ אית ליה לרבינו ז"ל כמו שכתבו התוס' (דף קט"ו) בדיבור המתחיל אלמנה בין שהיא עניה כו' וז"ל ועוד נראה לפרש דלכ"ע לא יחבול רחים ורכב ולא תחבול בגד אלמנה אתא קרא לאסור בה ניתוח דשרי בעלמא והא דאפקיה בלשון חבלה ולא בלשון ניתוח כדי לעבור במשכון בב' לאוין וכו' ואע"ג דאיצטריך לב' לאוין לשמואל מ"מ מסתבר דעיקר קרא לאסור ניתוח דשרי בעלמא:
כגון הרחים והעריבות של עץ וכו'. כתב ה"ה ז"ל כבר כתב רבינו ז"ל כיוצא בזה פ"א ע"כ קשה דאם בפ"א כתב באיכר או חמר אין נותנין לו חמורו וצמדו היינו לענין גבייה אבל כשנוטלו במשכון מניחין לו צמדו וחמורו דהא כלי אוכל נפש כתב ה"ה ז"ל לקמיה דאע"ג דבשעת משכונא אין ממשכנין בשעת גביה גובין מהן וא"כ מה ראיה מביא ה"ה ז"ל ממשכונא לגבייה ואולי הראיה שהביא לומר דרבינו ז"ל כתב בפרק ראשון דאין אלו כלים אלא נכסים וכאן כתב כלי דמשמע כלים דוקא:
לחייב על הרחיים בפני עצמו וכו'. אע"ג דבנא ומבושל כתב רבינו ז"ל בהלכות סנהדרין דלקי חדא שאני התם דנא ומבושל הוי בחדא עניינא אלא שהפעולות הם חלוקות אבל הכא הם שני כלים חלוקים ולכך לקי על כל אחד בפני עצמו אבל תימה דבגמרא דפרק המקבל שם מדמי הא דנא ומבושל להא דרחיים ורכב משמע דנא ומבושל נמי לקי תרתי וא"כ איך פסק רבינו ז"ל בהלכות סנהדרין דלקי חדא ואע"ג דאת"ל בפירוש ההלכה שפירש במה שאמרו בפרק כל שעה דלא כרש"י ז"ל כמו שתראה במה שכתב רבינו בטעמי המצות מ"מ סוגיא דפרק המקבל משמע דלא כפירושו כדכתיבנא ועוד דשם בפרק כל שעה אמרו גבי זג וחרצן דנזיר תרי לישני כמו שאמרו גבי נא ומבושל ובזג וחרצן פסק רבינו ז"ל דלוקה על כל חד מינייהו ומפרש כפירוש רש"י ז"ל שם כמו שפסק בהלכות נזירות וא"כ הדברים תמוהים כיון שהלשונות נאמרו בחד לישנא ובחד גוונא גבי נא ומבושל וגבי נזיר למה פירש גבי נא ומבושל בענין אחד וגבי נזיר בגוונא אחרינא ועוד דהא דכתב גבי נא ומבושל ההיא סוגיא דפרק המקבל תיובתיה כדכתיבנא מיהו כבר השיגו בזה הרמב"ן ז"ל במנין המצות יע"ש:
וכן אם חבל צמד בקר החורש לוקה שתים וכו'. יש לתמוה על ה"ה ז"ל שכתב על דברי הר"א ז"ל שהם סתומים ומפרש דבריו בפירושים דחוקים אבל כוונתו ז"ל באמת היא שהוא הבין בדברי רבינו ז"ל דאפילו שאינו עושה ממש אוכל נפש כמו סכין של שחיטה וזוג של מספרים שעושה בהם אוכל נפש ממש אלא אפילו פרות החורשות שאין עושין ממש אוכל נפש אלא שמשתכרין בהן אוכל נפש ויצא לו כן מדבריו ממה שכתב החורש ומפני כן השיג עליו ואמר דזה אינו אלא שיעשה אוכל נפש ממש שמכניסות התבואה והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בדברי הטור ז"ל בסימן צ"ז:
או שחטף המשכון מידו בזרוע וכו'. תימה דמדקאמר אינו לוקה משמע דאיסור לאו איכא גבי חטף בזרוע דהיינו ניתוח וזה אינו דניתוח לא מיתסר אלא מדרבנן גבי בעל חוב גזירה שלא יכנס בביתו כדכתבו התוספות ז"ל וכאן נראה מדברי רבינו ז"ל דמיתסר מדאורייתא וכ"כ בריש הלכות אלו גבי לאוין שלא ימשכן בעל חוב בזרוע משמע דאית ליה דמיתסר ניתוח בב"ח מן התורה ולא ידעתי למה דקרא דלא תבא אל ביתו בתרווייהו כתיב בבעל חוב ושליח ב"ד ג"כ דמרבינן ליה מוהאיש:
אחד הממשכן את חבירו בב"ד וכו'. דברי רבינו ז"ל כמעורבבים דבגמרא פרק המקבל (דף קי"ד) אמרו עד בוא השמש תשיבנו לו זו כסות יום השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש זו כסות לילה וכו' וא"כ קשה בדברי רבינו ז"ל שכתב שכל הממשכן שלא החזיר עובר משום השב תשיב לו את העבוט שכן כתב הא למדת כו' ומשום לא תשכב בעבוטו דהא בגמרא אמרו דמשום השב תשיב לו את העבוט אינו עובר על של יום אלא על של לילה וא"כ איך כתב כאן דמשמע דאפילו בשל יום עבר משום השב תשיב לו את העבוט ואין לומר דהכא מיירי בשל לילה דוקא דהא מדסתם משמע דבכל שכיר איירי וכ"כ ה"ה ז"ל פ"א מהלכות שכירות דמדסתם משמע דבכל שכיר איירי וכמו שהוא ז"ל הכריח שם אף אנו נכריח כאן וקשה עוד מזה שלא הזכיר כאן עד בוא השמש תשיבנו לו ולקושיא ראשונה י"ל דרבינו ז"ל סובר שעובר בשל יום אף בשל לילה ובשל לילה אף בשל יום ולמד כן משכיר יום ושכיר לילה דאמרו בגמרא כשהקשו הני דאיכא ביממא ליכא בליליא הני דאיכא בליליא ליכא ביממא תירצו שם שכירות חד הוא ומפרש רבינו ז"ל כפי הנראה פי"א מהלכות שכירות וכמ"ש שם ה"ה ז"ל דה"ק שם שכירות חד הוא ובין שכיר יום ובין שכיר לילה הכל נקרא שכיר א"כ ראוי שיעבור בשל יום אף בשל לילה ובשל לילה אף בשל יום אבל מ"מ הקושיא השנייה במקומה עומדת. ועוד קשה במה שכתב רבינו מחזיר לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום שנאמר השב תשיב לו את העבוט דמהאי קרא לא יליף אלא בשל לילה דוקא ועוד יש גמגום בלשונו. וראיתי מי שרצה לתרץ לקושיא שניה שלהיות זאת המצוה דהשבת העבוט הבאה במשנה תורה הלא היא כתובה בפרשת ואלה המשפטים כי שם נאמר עד בא השמש והוא ז"ל סובר דשם עבוט חד הוא נמצא א"כ דעשה דהשב תשיב לו את העבוט הוא בעצמו העשה דעד בוא השמש דיום ולילה שוים ואחר שבמשנה תורה הוחזרו הדינים הכתובים בספרי תורה הקודמים אין זו סברא לומר שהדבר הנשנה בעצמו יהיו כמו שני דברים נפרדים ויעבור עליו בשני לאוין או בשני עשין כי לכך נקרא משנה תורה לפי שבו הוחזרו הדברים בעצמם ועם זה נמצא שלא נשארו אלא ג' שמות ומפני כך כתב רבינו ז"ל הא למדת וכו' ולא הזכיר עד בוא השמש תשיבנו לו כיון דזו המצוה הוזכרה בהשב תשיב לו את העבוט ובלשון השבה עצמו ולשאר הגמגומים תירץ שהוא ז"ל תופס הלאו היותר פשוט ראשונה ומפני כן אמר מחזיר לו את הכר וכו' שנאמר וכו' ואח"כ מפרש דבריו וצ"ע בזה אם דרך הרב בכל המקומות שבכל דבר הנשנה במשנה תורה דומה לזה דלא חשיב ליה אלא לאו אחד וכל זה איננו שוה לי וצ"ע גם שם בפי"ב מהלכות שכירות במנין הלאוין דברי רבינו כמעורבבים וכבר ביארתיה שם. (עוד ראיתי מי שהקשה בלשון זה אמאי לא מנה כאן רבינו ז"ל עשה דבחוץ תעמוד שעובר הממשכן כשנכנס לביתו למשכנו כמ"ש הרב למעלה (ה"ד) ובנכנס לביתו למשכנו איירי הרב ז"ל הבא כמ"ש הא למדת וכו' שכ"כ שעובר משום לא תבא אל ביתו):
אחד הממשכן וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל דכלי אוכל נפש מותר לחובלן בלילה שאינו עושה מלאכה כגון מחרישה וא"ת א"כ מה בין דין זה לכלי מלבוש ומשכב דאותם נמי שלא בשעת מלאכה ממשכנין אותם וכי תימא דהא ודאי אחת היא הא ליתא דבהדיא כתב לקמיה ה"ה ז"ל בשם אותם המפרשים עצמם ובכלים שעושים בהם אוכל נפש מק"ו ומה אלו שממשכנין מחזירין אלו שאין ממשכנין אינו דין שמחזירין משמע דיש חילוק בין אלו לאלו. ואולי יש לומר דבכלי אוכל נפש היו לו חמשה רחיים ועושה מלאכה בכולן אע"ג דיכול לצמצם עצמו ודי לו באחד אינו ממשכן שום אחד מהם כמ"ש הרב המגיד ז"ל לעיל בשם התוספתא מה שאין כן בכלי מלבוש ומשכב וכן משמע מדברי הרב נמוקי יוסף ז"ל בפרק המקבל ע"ש: (כל זה נכלל במ"ש לעיל בס"א בד"ה אחד הממשכן וכו'):
הא למדת וכו'. במה שכתב ה"ה בשם המפרשים ז"ל ובכלים שעושין בהן אוכל נפש לא איירי אלא היכא דעבר ומשכנן א"כ אמאי לא הוציא מק"ו זה כלי מלבוש האמורים בתורה בגד שעליו שאי אפשר למשכנו כמ"ש רבינו ז"ל היכא דעבר ומשכנו ונימא ומה שאר כלי מלבוש שרשאי למשכנן מחזירן בגד שעליו שאינו רשאי למשכנו היכא דעבר ומשכנו אינו דין שיחזיר ובהכי הוה משמעינן רבותא בכלי מלבוש עצמו וי"ל דטפי רבותא הוי בכלי אוכל נפש שאין להם שרש בתורה מענין החזרה אבל בגד שעליו הרי יש לו שורש בתורה מענין החזרה משאר כלי מלבוש שמחזירין אע"פ שהוא אינו מבואר הרי כלי מלבוש אדם כמותו מבוארים בחזרה. ודע שהגאון מהררי"ק בסי' צ"ח הביא בשם בעל התרומות דכלי אוכל נפש שעבר ומשכנן מחזיר הצריך ביום ביום ונוטלו בלילה והצריך בלילה בלילה ונוטלו ביום וכן נראה מדברי הטור סי' צ"ח וזהו היא סברת אלו המפרשים דאל"כ קשה היאך לומדים חזרת כלי אוכל נפש שהיא חזרה בהחלט מחזרת כלי מלבוש שאין חוזרין אותם אלא הצריך ללילה בלילה והצריך ליום ביום ונוטלו בלילה דיו לבא מן הדין להיות כנדון וזה היפך דברי רבינו ז"ל שכתב למעלה ואם חבל מחזירין בעל כרחו. או אפשר דהוא כדעת רבינו וכאן איירי בכלי אוכל נפש שנתנם הלוה מדעתו דיכול ליטלם כדכתב הטור שם ושפיר עביד ק"ו כיון דמן התורה אסור למשכנו:
שליח ב"ד שבא כו'. קשה דלעיל בדבור המתחיל כגון הרחים והעריבות כתב דאע"פ שאין ממשכנין אוכל נפש גובין מהן משמע דאיכא בגבייה מעלה מבמשכונא וכאן נראה מעלה במשכונא יותר מהגבייה וי"ל דהכא במשכונא נוטל הכל כיון דעתיד הוא להחזיר כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה ומאי איכפת ליה אבל בגבייה דאין עתיד להחזיר מסדרין אבל למעלה הטעם הוי כדכתב הרב נימוקי יוסף דבמשכונא מסדרין משום דהקפידה התורה בשביתת כלי אוכל נפש אבל בגבייה כיון דאינן שובתין ממלאכתן אצל זה הנוטלן לכך אין מסדרין ועיין בפרק המקבל בנ"י כי שם נאמר כן. עוד הקשה הטור בח"מ סימן צ"ח על דברי רבינו דכיון דצריך להניח לו בשעת משכון דברים הצריכים לו למה מחזירן ע"כ. ודבריו הם דברי הרא"ש ז"ל בפרק המקבל דסובר דברייתא דקאמרה נותן לו מטה ומצע וכו' לאו ארישא דברייתא קאי דשליח ב"ד שבא למשכן דכיון דהניח לו דברים הצריכים לו למה צריך להחזיר לו דלדברים שאין צריכים לו הוי כעשיר דאמרינן בגמרא ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הא אם עשיר שכב. ונ"ל לתרץ דרבינו ז"ל סובר דברייתא כפשטה דקאי ארישא דברייתא ודברים אלו מניחים מפני שצריך לו ביום ובלילה וכמ"ש הר"א ז"ל בהשגות כגון קערה ושלחן ומפה שצריך להם ביום ובלילה וכן מטה ומצע שצריך לאכילת היום והלילה אבל אותם הדברים שהם כר וכסת שאין צריך אלא ללילה או ליום בלבד נוטל ומחזיר והשתא אתי שפיר מתני' דמחזיר את הכר ביום ואין צריך לתרץ דעבר ומשכנו כדכתב הרב"י שם דאע"פ דהני צריך לו ללילה כיון שאין צריך לו ביום נוטלו ומחזיר ולפ"ז אע"פ שהורגל לישן בכר וכסות נוטלן ממנו ואין מניחין לו ולא כדכתב הרמב"ן ורש"י ז"ל דאם הוא עשיר שהורגל לישן בכר וכסת שמניחין לו אלא כדכתיבנא, זה נ"ל לתרץ בדעת רבינו ז"ל אע"פ שמדברי ה"ה ז"ל שהביא דברי הרמב"ן ז"ל על דברי רבינו משמע דס"ל דלא פליגי מ"מ מה שנ"ל כתבתי. ועל סברת הרמב"ן והרשב"א שהביא ה"ה תמוה לי טובא דכיון דלדידהו מסדרין ליה בשעת משכון אפילו בכל כלי אומנות א"כ היכי אמרינן בברייתא בפרק אלו מציאות (דף ל"א) אם חבול תחבול אין לי אלא משכנו ברשות ב"ד משכנו שלא ברשות ב"ד מנין ת"ל אם חבול תחבול ולדבריהם דס"ל דמשכנו ברשות ב"ד מסדרין היכי משכחת לה חזרה דקאמר אין לי אלא ברשות ב"ד דאז מחזיר הא היכא דמשכנו ברשות ב"ד עבדינן סידור ולא שייכא חזרה. וע"ק לדבריהם מתניתין דקאמר מחזיר את הכר ביום ואת המחרישה בלילה היכי שייך חזרה הא כיון דמסדרין לא שייכא חזרה דהא מניחין לו. וכ"ת דמתניתין איירי בעבר ומשכנו כדכתב הרב"י ז"ל לדעת רבינו ז"ל א"כ מאי קשיא ליה להרמב"ן בהך דמחרישה דהוי כלי אוכל נפש דאין יכול למשכנו נימא דעבר ומשכנו דהא ע"כ צ"ל כן לדעתו ז"ל דסובר דמסדרין לו בשעת משכונא וע"ק דהרמב"ן ז"ל בספר המלחמות משמע דלא בעי לאוקומה הך מתניתין בעבר ומשכנו וצ"ע:
וכל הנמצא בידו חוץ מאלו יש לו למשכנו. קצת קשה דרבינו ז"ל משמע שהזכיר כלי אוכל נפש למעלה שכתב וכלי שאוכל בו והיינו כלי אוכל נפש כדכתב הטור ז"ל בסימן צ"ח דקערות כלי אוכל נפש הם וא"כ איך כתב וכל הנמצא בידו חוץ מאלו דמשמע אפילו שאר כלי אוכל נפש חוץ מאלו דממשכנין והא ליתא דכלי אוכל נפש לא נתנו למשכן וי"ל דאם נתנם הלוה מדעתו יכול למשכנם כדכתב הטור ז"ל סימן צ"ז א"כ אלו לא יטול כלל אפילו נתנם הלוה מדעתו כיון דצריך להם ביום ובלילה כדכתב הר"א ז"ל בהשגות: