ומלובשין הן בבגדי כהונה וכו'. בפ"ב דיומא (דף מ':) מחלוקת רב נחמן ורב ששת ופסק כרב ששת דהך מילתא הוי כאיסורא והלכתא כרב ששת באיסורי. ושם (דף כ"ה) אמרו בגמרא לשכת הגזית וכו' היתה פייס במזרחה וזקן יושב במערבה כלומר הממונה לכך סדר הפייס כן ודקדקו משם בגמרא לשכת הגזית חציה קדש וחציה חול ושני פתחים יש לה אחד לקדש ואחד לחול וכתבו רבינו ז"ל בפ"ה מהלכות בית הבחירה וא"כ ראוי היה לו לכתוב כאן דהפייס היה במזרח והזקן יושב במערב וכמו שאמרו שם ולא ידעתי למה השמיטו:

והן מוציאין אצבעותיהן אחת או שתים ואם מוציא שלש מונין לו שלש ואין מוציאין גודל במקדש מפני הרמאין שנוח לו להוציאו ולכפותו והמוציא גודל אין מונין אותו לו. כן הם דברי רבינו ז"ל ודבריו מתמיהין לפי גירסתנו בגמרא בפ"ב דיומא (דף כ"ג) דהקשו שם על מתני' דאמרה ומה הן מוציאין אחת או שתים השתא שתים מוציאין אחת מבעיא אמר רב חסדא לא קשיא כאן בבריא כאן בחולה והביא סייעתא לדבריו ואמר והתניא אחת מוציאין שתים אין מוציאין בד"א בבריא אבל בחולה אפילו שתים מוציאין והיחידים מוציאין שתים ואין מונין להן אלא אחת והקשו ואין מונין לו אלא אחת והתניא אין מוציאין לא שליש ולא גודל מפני הרמאין ואם הוציא שליש מונין לו גודל אין מונין לו ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע ותירצו מאי מונין לו (נמי) אחת ע"כ, ופירש"י ז"ל חולה אין יכול לכבוש אצבעותיו וכשמוציא אחת יוצאת חברתה עמה. ויחידים כחולין שאינן יושבין עם שאר בני אדם אלא שוכבין או יושבין לבדם. אלא אחת אינו נמנה אלא איש אחד. אין מוציאין עם האצבע לא שליש ולא גודל דאין מוציאין שתים ואם הוציא שליש מונין לו שאינו רמאי לפי שהוא ניכר שאינו משני בני אדם שאינו יכול להרחיק זה מזה. גודל אם הוציא גודל אין מונין לו כלל אלא מוציאין אותו מביניהם. מן הממונה בפקיע הממונה על רצועות המלקות. שליש אצבע שלישי אם הוציא שלישי מונין לו קס"ד מונין לו שנים ע"כ. והעולה מסוגית הגמרא לפי המסקנא לפירש"י ז"ל דבריא לא יוציא אלא אחת אבל החולה יוציא שתים ומהשתים לא ימנו לו אלא אחת וכן אם עבר והוציא הבריא שתים לא ימנו לו אלא אחת אבל אם הוציא גודל אין מונין לו כלל וכן הוא מוכרח בגמרא דתירצו דמונין דקאמר גבי שליש הוי אחת מכלל דגבי גודל אע"פ שהוציא אצבע אחרת ג"כ קנסוהו דלא ימנו לו כלל. אבל דברי רבינו ז"ל אינם עולים כפי גירסתנו כלל, חדא שלא חילק כלל בין חולה לבריא. ועוד שכתב שאם הוציא שלש מונין לו כל השלש ואם הוציא גודל אין מונין אותו לו דמדקאמר אין מונין אותו לו משמע הגודל אין מונין דוקא אבל אם הוציא אחר עמו מונין ובגמרא אמרינן איפכא דמוקמינן להא דאמר גבי שליש מונין לו דהוי אחת מכלל דגבי גודל אין מונין לו כלל וכן משמע מדברי רש"י ז"ל. ועוד מ"ש שלש גירסתנו אינו אלא שליש והוא האצבע השלישי ולא הוציא אלא שתים. מיהו לזה ודאי דגירסתו חלוק מגירסתנו דגורס שלש דר"ל שלש אצבעות אבל מ"מ כל שאר הדברים אין להם מקום לפי גירסתנו ואולי גירסא אחרת יש לו גם בפירוש המשנה דכתב הפך מפירוש רש"י ז"ל דהבריא מוציא שתים והחולה אינו יכול להוציא אלא אחת וקשה לזה דהברייתא שהביא לסיועא קאמרה איפכא דהחולה מוציא שתים וכן היחידים שהם כחולים ואולי גם בזה היתה גירסתו בברייתא הפוכה דבריא הוי שתים וה"ג בד"א בחולה אבל בריא מוציא שתים. ובאמת לא מצאתי לו מקום לגירסתנו. ואפשר היה לומר בדוחק דהוקשה לו לרבינו ז"ל מה שהקשו בתוס' ז"ל דמאי מקשה השתא שתים מוציאין וכו' דנימא לא זו אף זו קתני ובכמה דוכתי אמרינן הכי ולא דייק הכי בגמרא ובשלמא היכא דהוי זו ואין צריך לומר זו איכא למידק הכי משום דהוי דוחק וכדהביאו שם התוספות ז"ל כמה מקומות מפרק אלמנה נזונית דקאמר אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים וכו' וכן בסוף פ"ק פריך ליה הכי אבל בדוכתי אחריתי דהוו זו אף זו לא פריך בגמרא הכי בכמה דוכתי כיון דלא פריך ליה הכי בדוכתי אחריני משמע דהכא נמי לא דייקינן ליה הכי ורב חסדא הוא דדייק ליה הכא דוקא ולית הלכתא כוותיה כיון דבדוכתי טובא לא דקדק כן הגמרא. אבל אין זה כלום דכיון דרב חסדא הביא סייעתא לדבריו מהברייתא וכן מה שתירצו בגמרא דמונין לו דקאמרה ברייתא שנייה הוי אחת הוא כדי שלא יחלוק על ברייתא קמייתא א"כ דל רב חסדא מהכא הדינים מוכרחים מכח הברייתות לכך נראה ודאי דגירסא אחרת יש לו בגמרא:

והוא מכניס מחתה מלאה וכו'. תימה דבפ"ב דיומא (דף כ"ה) איפליגו ר' יהודה ורבי אליעזר בן יעקב דלרבי יהודה לא היה פייס במחתה אלא כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. ולר' אליעזר בן יעקב איכא פייס במחתה ורבינו ז"ל שפסק מי שזכה בתרומת הדשן זכה במחתה לא אתי לא כמר ולא כמר וגם רבנן כתבו שם התוס' ז"ל דלא פליגי על ר' יהודה אלא דלאו בדעת כהן תליא מילתא ומיהו מודו דאין חוזרין ומפיסין אלא דהעומד לימינו זוכה מכח פייס וא"כ רבינו ז"ל אתי דלא כמאן. ואולי מקום אחר מצא רבינו ז"ל אשר נתלה שם ואנחנו לא נדע וצ"ע:

חל יום א' להפסיק וכו'. כבר ביאר רבינו ז"ל בפירוש המשנה פירוש מסכים למה שכתב כאן וכמ"ש הרב בעל כסף משנה ז"ל. וי"ל עליו במה שכתב בעצרת שחל ביום שני או חמישי דהא עצרת לא הוי אלא יום א' בשבוע ונשארו כל החמשה ימים להם לעבודה ואינם מתעצלים. וי"ל דמכ"מ כיון דביום עצרת הם מתעצלים ואינם באים שם מפני שיש אחרים אח"כ אינם באים בשביל יום אחד שנשאר כשחל עצרת בחמישי דכיון דהתחילו שלא לבא בעצרת מתעצלים הם אחרי כן. וכן כשחל בשני מתעצלים הם ביום הראשון מפני שאין להם אלא אותו היום לבד ותיכף בא עצרת ואע"ג דאחר עצרת לא יתעצלו שנשארים ארבעה ימים מכ"מ בשביל יום ראשון מתעצלים הם וכל זה דוחק. ועוד יש לדקדק בלשון רבינו ז"ל שכתב וזה הנכנס נוטל שתים ונתן טעם שהרי לא נשאר להם אלא יום א' שהוא ערב שבת או אחד בשבת וכשנשאר להם ערב שבת דהיינו חל בחמישי הוי איפכא דבשבת אחר המועד משמר הנכנס נוטל עשר והיוצא נוטל שתים דכן הוא לפי פירוש רבינו ז"ל וכמ"ש הרב בעל כ"מ ז"ל ואיך פסק רבינו ז"ל בשני חלוקות בין חל בשני בין חל יום טוב האחרון בה' דנוטל משמר הנכנס שתים, וי"ל דמשום עצרת נקט ליה דבשבת שלפני עצרת בין כשחל עצרת ביום שני בין כשחל ביום ה' משמר הנכנס דהיינו של שבוע של עצרת נוטל שתי חלות והיוצא דהיינו של שבוע שלפני עצרת נוטל עשר וטעמו שאותו של שבוע של עצרת הוא מתעצל ביום ראשון או ביום שני ומפני אותו העצלות אין נותנין אלא שתי חלות. וא"ת לפירוש רבינו ז"ל היכי קאמר רבא בפ"ק דיומא גבי ברייתא דנוטל חלק משתי חלות וכו' רבי אומר לעולם חמש שנאמר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו רבא אמר כולה וכו' וסבר לה כרבי יהודה ואלא מאי ארבע וכו' לא קשיא הא דאיכא משמר המתעכב הא דליכא משמר המתעכב. ולפירוש רבינו ז"ל לעולם איכא משמר המתעכב כיון דקרי מתעכב למשמר הקבוע באותו שבת ומה שייך לומר היכא דליכא. וי"ל דלפירוש רבינו ז"ל ה"ק היכא דליכא משמר שנוטל ב' חלות כגון בכל שבתות השנה אז נוטל חמש אבל כשחל יום א' בשני בשבוע או בחמישי בשבוע דאז משמר הקבוע נוטל שתי חלות לבד אינו דין שמאותן השתי חלות יקח מהם הכ"ג אחת כיון שהגיע להם חלק מועט בשלמא בשאר ימות השנה שמגיע לכל משמר חמש יקח מכל א' שנים ומחצה שהרי נשארים לו שנים ומחצה אבל כשאינו מגיע לו אלא שנים אין ראוי שיקח ממנו א' ולכך אינו נוטל הכ"ג חלק מהמשמר המתעכב אלא מהמשמר אחר ולכך נוטל ארבע. כך נראה לי לפרש לפי פירוש רבינו:

ואין כ"ג נוטל פרס לפי שאין זה כבודו. שם בפ"ק דיומא (דף י"ז:) אוקי אביי ברייתא רישא ומציעתא כרבנן ומודו רבנן בפרוסה דלאו אורח ארעא למיתבה לכ"ג ורבא אוקי כולה כרבי וכדכתיבנא לעיל. וקשה אי רבינו ז"ל פסק כרבא א"כ מנא ליה דאין כ"ג נוטל פרס הא אין זה אלא לפי אוקימתא של אביי לא לפי אוקימתא של רבא. ועוד אי פסק כרבא היה לו לחלק בין היכא דאיכא משמר המתעכב להיכא דליכא כיון דכולה ברייתא רבי וליכא מאן דפליג עליה ואע"ג דאיהו סבר כר"י ובהא לית הלכתא כוותיה מ"מ במאי דחלק בין משמר המתעכב להיכא דליכא משמר המתעכב בהא לא איפליגו עליה, ואי פסק כאביי אם כן כיון דרבנן איפליגו על רבי למה פסק כרבי היה לו לפסוק כרבנן דלעולם נוטל חדא בציר מפלגא ועוד דכאוקימתא דרבא יש לו לפסוק דקי"ל בכולה גמרא דהלכתא כרבא לגבי אביי. וי"ל דפסק כאביי משום דשם הקשו לרבא אי הכי מאי רבי אומר לעולם חמש ואסיק בקשיא וכיון דאסיק בקשיא לכך פסק כאביי, והא דפסק כרבי ולא כרבנן משום דבפרק מי שמת גבי ההוא דאמר לדביתהו נכסי לך ולבניך אמר רב יוסף קנתה מחצה והביא ראיה מדברי רבי דאמר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו וכיון דרבי יוסי הביא ראיה מדבריו משמע דהלכתא הכי: