וזמנו קבוע וכו'. עיין בפ"ד מהל' ביאת מקדש כי שם האריך רבינו ז"ל בדבר זה:

שנאמר והבאתם וכו'. בריש פרק כל קרבנות הצבור אמרו חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינם באין אלא מן החדש ומן הארץ ודלא כרבי יוסי דאמר התם עומר בא מח"ל ומה אני מקיים כי תבואו אל הארץ שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ וקסבר חדש בח"ל דאורייתא ואע"ג דרבינו ז"ל פסק בהלכות מאכלות אסורות דחדש בח"ל הוי דאורייתא מ"מ אית ליה דאקרובי לא מקרבינן אלא מן הארץ משום דכתיב קרא כי תבואו אל הארץ דבביאה בארץ הכתוב מדבר ומאי דהביא רבינו ז"ל ראיה ממאי דכתיב עומר ראשית קצירכם אל הכהן ארישא דקרא הוא סמיך דכתיב כי תבואו אל הארץ וכן מבואר בסמ"ג סימן קצ"ט:

מצותו להקצר בליל ששה עשר בין בחול בין בשבת כו'. תימה דמשמע בפרק רבי ישמעאל (דף ע"ב) דמאן דאית ליה דקצירת העומר דוחה שבת אית ליה דנקצר ביום פסול דאי סלקא דעתיך כשר אמאי דוחה שבת כיון דעומר שנקצר שלא כמצותו כשר נקצריה מערב שבת דהא כ"ע אית להו כרבי עקיבא דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה שבת וכן פסק רבינו ז"ל בפ' ראשון מהלכות קרבן פסח ואם כן רבינו ז"ל איך פסק דברים סותרים שדוחה שבת ואם נקצר ביום כשר וכן התוס' ז"ל בפ' ר' ישמעאל (דף ס"ו.) בדיבור זכר למקדש כו' פסקו דנקצר פסול והכריחו הדבר בראיות וחדא מינייהו משום דקי"ל דדחי שבת וכיון דדחי שבת ע"כ נקצר ביום פסול ולרבינו ז"ל שחילק הדברים לא ידעתי טעם וצ"ע:

נר חצי השדה וזורע חציה וכו'. בפ' כל קרבנות הציבור (דף פ"ה) אמרו שם תניא נמי הכי אבא שאול אומר עומר היה בא מבקעת בית מקלה וכבת ג' סאין היתה ושדה מודרמת היתה ובה היתה חמה זורחת וממנה חמה שוקעת נר חציה וזרע חציה וכו'. ובמשנה אמרו ובשנה שניה נזרע קודם לפסח שבעים יום וכתב רש"י ז"ל שם שכבר יש כח לחמה שזורחת עליו וכתבו רבינו ז"ל בסוף הלכות איסורי מזבח אבל כאן לא כתב קודם לפסח שלשים יום ואפשר שסמך על מה שכתב שם אי נמי כיון דאין מביאין עומר אלא משדה מודרמת בודאי החמה זורחת ואין צריך שיזרענו קודם הפסח שבעים יום כדי שתהא חמה זורחת דבלאו הכי זורחת שם כיון דמודרמת. וכתב רש"י ז"ל שם נר חציה וזרע חציה כגון שנרה כולה בשנה ראשונה ובשנה שנייה נר חציה וזרע חציה:

ונאמר ויאכלו מעבור הארץ וכו'. זו היא ראיית רבינו ז"ל וראויה אליו וכתבה סמ"ג בסי' קצ"ט:

מנופה בי"ג נפה וכו'. בסוף פ' אלו מנחות אמרו בגמרא ת"ר בגסה בדקה ר"ש בן אלעזר אומר י"ג נפות היו במקדש וכו' ופירש"י ז"ל בדקה בגסה שתי נפות היו במקדש אחת גסה ואחת דקה וכו' וא"כ ודאי דהלכתא כת"ק ולא ידעתי למה לא הזכירו רבינו ז"ל:

ונותנין עליו קומץ לבונה כשאר המנחות וכו'. שנתבאר משפטן פי"ג מהלכות מעשה הקרבנות:

אימתי קומצין אותו כו'. כתב מהר"ם מטראני בספר קרית ספר אחר שמקריבין מוסף היום וכבש העולה קודם תמיד של בין הערבים בהדי כבשים דמוסף היום מקריבין כבש העולה ואחר כך העומר הכל קודם תמיד של בין הערבים ע"כ, אבל הרב בעל כ"מ ז"ל נראה דמפרש דברי רבינו ז"ל בהפך שהוא מפרש שקומצין אחר מוסף היום וקודם כבש העולה ואחר כך אמר דכבש העולה קודם לתמיד של בין הערבים כלומר ואחר העומר וכדבריו אמר בסוף הוריות עומר קודם לכבש הבא עמו וכן כתב רבינו ז"ל לקמן בפ"ט והוי תיובתא לפי' מהר"ם מטראני ז"ל אע"פ שפשט לשון רבינו ז"ל מוכיח כדבריו. ואולי יש לומר דאע"פ שאומר דהעומר בא קודם הכבש מ"מ קמיצת העומר היא מאוחרת לכבש ומה שכתב רבינו ז"ל בפ"ט שקודם לעומר היא ההגשה וההנפה אבל כאן כתב שהקמיצה מתאחרת לכבש ואתי שפיר לפירוש זה דהוצרך רבינו ז"ל בפ"ט דהעומר קודם לכבש דלפירוש הרב בעל כ"מ ז"ל למה הוצרך לכותבו שם כיון שכבר כתבו כאן ומ"מ הדבר כדברי הרב בעל כ"מ ז"ל:

אסור לקצור שדה וכו' קודם לקצירת העומר וכו'. מה שתמה הרב בעל כ"מ ז"ל דבגמרא קודם הבאה אמרו יש לומר דלא אמרו שם כן אלא לענין אכילת החדש לבד אבל הקצירה של חדש אחר שנקצר העומר מותר לקצור וכן אמרו שם (דף ע') בשלמא למ"ד קודם הבאת העומר היינו דלא קא עריב ותני להו ופירש"י ז"ל היינו דלא עריב אכילה וקצירה כי הדדי משום דקצירה שריא ממוצאי יו"ט ואכילה לא שריא עד הקרבת העומר ע"כ. ובפרק עשירי מהלכות מאכלות אסורות לענין אכילת חדש תלה הדבר רבינו ז"ל בהקרבת העומר אבל כאן תלה הדבר בקצירה משום דאיירי לענין קצירת חדש. זה נראה לי פשוט:

תבואה שלא הביאה שליש וכו'. בפרק ר' ישמעאל (דף ע"א) אמרו קוצר לשחת ומאכיל לבהמה אמר רבי יהודה אימתי בזמן שמתחיל עד שלא הביא שליש ושם בגמ' נראה דתלי הא בענין הפסק לפאה דאי לא מקרי קצירה הוי הפסק לענין פאה ואי מקרי קצירה לא הוי הפסק. ורבינו ז"ל כתב בפ"ו מהלכות מתנות עניים או שקצר באמצעה אפי' קודם שהביא שליש וחרש מקום שקצר וכו' כלומר דבעינן חרישה ולא סגי קצירה לחוד וצריך לומר דדוקא איירי התם בקוצר לאדם ומשום הכי בעינן שיחרוש כדי שיהא הפסק דאי לא הקצירה לא הוי הפסק כיון דקצר לאדם אע"פ שלא הביא שליש דלא אמר ר' יהודה דלא הוי קצירה אלא בקוצר לבהמה אבל לא בקוצר לאדם כדאמרו שם בגמרא ומ"מ סתם רבינו ז"ל דבריו שם דהיה לו לבאר דדוקא קוצר לאדם בעינן שיחרוש אבל קוצר לבהמה ולא הביא שליש הוי הפסק אע"פ שלא יחרוש דלא מקרי קצירה וכמו שכתב כאן דהיכא דלא הביא שליש קוצר קודם קצירת העומר דלא מקרי קצירה:

וכל המקריב מנחה מן החדש וכו'. בפ' כיצד מברכין (דף ל"ז:) אמרו היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו וכו' נטלן לאכלן מברך וכו'. ופירש"י ז"ל דלבעל הבית קאי שיברך שהחיינו אם לא הביא מנחות זה ימים רבים ובתוספות ז"ל הקשו על פירושו דמשמע דקאי אכהן המקריב וכן משמע הלשון דקאמר נטלן לאכלן ולכך פירשו בכהן העומד להקריב במשמרתו ורבינו ז"ל נראה שמפרש במקריב מנחה קודם מן החדש. וכדי לתרץ קושית התוס' ז"ל דמשמע דקאי לכהן המקריב אפשר דכוונת רבינו ז"ל ג"כ היא על כהן המקריב מנחה מן החדש תחילה שיברך שהחיינו:

וכן תבואה שהיתה בקרקע וכו'. שם בעי רמי בר חמא שתי הלחם הנצה שריא או חנטה ואסיקנא הנצה דעלה וחנטה דעלה ופירש"י מי הויא הנצה דעלה בפירות האילן כהשרשה דתבואה או לא ע"כ. משמע דלא בעי אלא בפירות האילן אבל רבינו ז"ל שכתב תבואה שהיתה בקרקע וכו' משמע דבתבואה גופה בעי אם הנצת עלים הוי כהשרשה או לא. ויש לדקדק רבינו ז"ל אדבעי לענין הבאת קרבן אמאי לא בעי להתיר להדיוט אם הנצת העלין קודם קריבת העומר הוי כהשרשה ומותר אחר העומר או לא הוי השרשה ואסור עד העומר הבא בשלמא לפירש"י ז"ל דהוי הבעיא באילן אבל בתבואה ל"ל הנצת עלה להכי לא בעי בהדיוט דאין בו איסור אלא בתבואה קודם העומר אבל לרבינו ז"ל דאיירי בתבואה קשה. וגם לפירש"י ז"ל קשה אמאי לא בעי לענין קרבן הנצת עלה באילן קודם העומר ואמאי נקט שתי הלחם מיהו אין זה קושיא דנקט שתי הלחם שהוא מאוחר יותר מעומר וכ"ש לעומר הקודם לו שיש בעיא בו אם אסור או לא: