Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Divorce Chapter 12
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
האשה שבאה ואמרה א"א הייתי וכו'. כתב ה"ה בשם הרמ"ך כי היכי דאמרה נשביתי וטהורה אני וכו' קשה אמאי פשוט לו יותר בנשביתי וטהורה אני דלאחר כדי דיבור אינה נאמנת מדינא דאמר אשת איש הייתי וגרושה אני שהביא ראיה משבויה לאשת איש. וי"ל דמשמע ליה דאפילו תאמר דא"א הייתי וחזרה ואמרה גרושה אני משום דמעיקרא אמרה הייתי כלומר שמתחילה היתה ומשמע עכשיו גרושה וא"כ עכשיו מפרשת דבריה היא אבל כשאמרה נשביתי סתם שבויה טמאה היא וכי אמרה עכשיו טהורה הוי חזרה. עוד קשה לשאר המפרשים שסוברים דלאחר כדי דיבור אינה נאמנת כשהקשו בגמרא (דף כ"ב) גבי ההיא דא"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני והא שויא נפשה חתיכה דאיסורא כו' אמאי לא תירצו דהיינו לאחר כדי דיבור ולכך אינה נאמנת אבל תוך כדי דיבור נאמנת לומר x (כשנתנה) אמתלא לדבריה. וי"ל דמדקאמר וחזרה ואמרה משמע דעבר זמן בין דיבור ראשון לאחרון דאל"כ היל"ל א"א אני פנויה אני דמשמע תוך כדי דיבור כי היכי דאמר במתני' א"א הייתי וגרושה אני דמשמע כדיבור ראשון אלא ודאי מדקאמר וחזרה משמע שהוא לאחר כדי דיבור. עוד כתב דאל"כ אדתני סיפא דמתני' ואם יש עדים וכו'. קשה דלדברי ה"ה ג"כ ליפלוג וליתני בין כשאמרה הייתי לכשאמרה אני ולימא בד"א כשאמרה הייתי אבל כשאמרה אני דמשמע עכשיו ואחר כך לאחר כדי דיבור אמרה גרושה אני אינה נאמנת. וי"ל דכולה בדידה ואשמעינן דאפילו העדים אינם מעידים אלא שמתחלה היתה א"א ולא עכשיו בשעת העדות מ"מ אינה נאמנת וז"א ואם יש עדים שהיתה א"א וכו'. ועוד כתב ה"ה ז"ל ותירצו דאיצטריך דהוה אמינא דכיון דעומדים בדיבורן וכו'. וא"ת א"כ דטפי (גרע) [עדיף] בתוך כדי דיבור חזרה מכשעומד בדיבורו א"כ ברייתא דאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני (אינה) נאמנת דע"כ לאחר כדי דיבור הוא אמאי לא השמיענו חידוש דאפילו שלא חזרה ממש אלא שעומדת בדיבורה שנאמנת דהא דא"א אני ואח"כ אמרה פנויה אני חזרה היא והיה לו להשמיענו היכא שאמרה א"א הייתי ואחר כך אמרה גרושה אני דאינו חזרה דנאמנת. וי"ל דתוך כדי דיבור עדיף חזרה מכשעומד בדיבורו דכשחזר אמרינן ודאי אתקיל ליה מילוליה כיון דתוך כדי דיבור חזר אבל כשעומד בדיבורו ליכא למימר הכי אבל לאחר כדי דיבור גרע חזרה משום דליכא למימר אתקיל ליה מילוליה כיון שלא חזר תיכף תוך כדי דיבור:
הוציאה גט מתחת ידה וכו' בא הבעל וערער וכו' אבל אם אמר [הבעל על] תנאי היה וכו'. כתב ה"ה דהא דלא בעי קיום הוציאו רבינו ממה שיתבאר בפרק זה וכו' לומר לפקדון וכו' נראה דהוא סובר דמאי דקאמר רבינו לקמן אמר הבעל לפקדון כו' שהוא כשאינו מקויים ואפילו הכי השליח נאמן משום דכיון דהבעל מודה שכתבו לא מהימן למימר לפקדון דהא הימניה ואע"ג דאיכא מגו דבעי לומר מזוייף מ"מ בהך טענה דפקדון לא מהימן כיון דהימניה והוי כמיגו במקום חזקה וכן הוא באמת מורה הלשון דלקמן שכתב שליח קבלה שהוציא גט וכו' יתקיים בחותמיו ואח"כ כתב אמר הבעל לפקדון וכו' נאמן ולא הזכיר בחלוקה שנית קיום כמו בקמייתא ודוחק לומר דבמקויים איירי וסמך על מ"ש יתקיים בחותמיו ופי' אמר הבעל ר"ל אחר שנתקיים אמר הבעל וכו' ועוד דראוי להסכים דבריו עם דברי רבו הרי"ף ז"ל שמבואר דעתו כן בתשובה שהביא ה"ה ומפני כן כתב ה"ה שהוציאו רבינו משם דכי היכי דהתם לא בעינן קיום הכי נמי בטענה דנפלה וכ"ש הוא דהא לקמן כתב בשם הרשב"א דכ"ע מודו בטענת נפילה דלא דאפילו נשוה נפילה לפקדון לכל הפחות לרב חסדא דקי"ל כוותיה לא בעי קיום. ובאמת שדברי ה"ה תמוהין שהרי כתב הרמב"ם כאן אבל אם אמר הבעל על תנאי הוא פקדון כו' יתקיים בחותמיו והא הכא דיוצא מתחת ידי האשה עצמה דעדיף טפי מהיכא דיוצא מתחת ידי השליח כדמשמע בגמרא דקאמרה דאלימה כשאמרה לדידי יהביה ניהליה לגירושין ואפ"ה משמע דבעי קיום וא"כ איך כתב כאן דהוציאו מפקדון. לכך היה נראה ליישב דברי רבינו דסבירא ליה דההיא דפקדון דנאמן שליח כשהוא מקויים הוא וההיא דכתב רבינו לקמן אמר הבעל פקדון היה וכו' במקויים הוא אבל אם אינו מקויים נאמן הבעל במיגו דאי בעי אמר מזוייף אבל בטענה דנפילה דריעא אפילו אם אינו מקויים אינו נאמן מיגו דאי בעי אמר מזוייף דהך טענה דנפילה ריעא טובא ואע"ג דבדיני ממונות נאמן לומר ממני נפל במיגו דמזוייף כבר כתב ה"ה שאין זה כד"מ. זה נ"ל ליישב דברי רבינו וכן יישבם הרב מוהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו השניים שאלה ד' ותמה על ה"ה מה שתמהתי גם אני ועם זה ג"כ יתישבו דברי הטור שהם כדברי רבינו בענין זה בלבד שבסי' קמ"א כתב שאם הבעל מודה שכתבו אלא שאומר שבתורת פקדון יהביה נהליה אם הבעל בעיר הבעל נאמן משום דפסיק כרבי הונא ובסימן קנ"ב כתב ערער לומר שנתנו על תנאי ולא נתקיים או בתורת פקדון או שהוא מזוייף ולא כתבו מעולם יתקיים בחותמיו וכו' משמע דסבירא ליה דהא דשליח לפקדון נאמן היינו כשהגט מקויים דהא רב הונא מודה היכא שהגט יוצא מתחת ידה ואפילו הכי אומר דהיכא דאומר שהגט נתנו לה בפקדון יתקיים אבל עכ"פ צריכין אנו ליישב דברי ה"ה כי דבריו נראה מוכרחים כמו שכתבתי למעלה. לכך נ"ל לומר דהיכא שהוא מודה שהגט שכתב היה בלא שום פיסול וכשר היה אלא שנתנו לשליח לפקדון אז ודאי אפילו קיום לא בעי וכל היכא שהוא אומר דהיה פיסול בגט אז מהימן אי ליכא קיום ומה שאמר כאן רבינו אבל אם אמר הבעל על תנאי היה או פקדון היה אין פירושו שנתנו בפקדון לשליח דא"כ היל"ל נתתיו לפקדון כמ"ש לקמן לא נתתיו לו אלא לפקדון אלא ה"פ הגט על תנאי היה כלומר כשכתבתי הגט כתבתיו על תנאי ולא נתקיים התנאי או היה תנאי המבטל הגט, או פקדון היה כלומר או זה הגט אני לא כתבתי אלא איש אחר כתבו לאשתו והפקידו בידו וא"כ לא נכתב לשם אשתי וא"כ כיון שהוא הוי דבר שפוסל הגט לכך צריך קיום שטענתו טענה אבל כשהוא מודה שהגט הוא כשר אלא שנתנו לפקדון לא מהני וזהו אומרו שהרי הודה שכתבו לה והוא יוצא מתחת ידה והראיה שיש חילוק בין טענת פיסול הגט לטענת פקדון שהרי לקמן גבי שליח קבלה כתב רבינו בא הבעל וערער שלא כתבו או שהוא גט בטל יתקיים בחותמיו ולא כתב שם ערעור פקדון דלא בעי קיום אלא בטענת פיסול הגט:
בד"א כשאמרו עכשיו נתגרשה וכו'. פסק כאוקימתא דרב אשי ומ"מ רב אשי לא פליג אהא דאמר רבא דשאני הכא דאיכא עדים דאי לא נאמנת האשה דאינה מעיזה פניה בפני בעלה אפילו שאמרו עכשיו נתגרשה:
האשה שלא הוחזקה א"א וכו' ולפיכך לא תנשא ואם נשאת תצא. כתב ה"ה ובהשגות א"א ובקידושין כה"ג אם נשאת לא תצא ע"כ. כוונתו להשיג כאן מה שהשיגו בפ"ט מהל' אישות גבי מה שאמר עד אחד אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה דאם נשאת לא תצא דהיינו כשהיא אומרת לא נתקדשתי וחלק שם עליו הר"א ז"ל ואמר דאפי' שאינה מכחשת וראייתו דכי היכי דסיפא דעד אחד אומר נתגרשה וכו' דקאמר אם נשאת תצא הוי בכל גוונא הכי נמי רישא בקידושין דאמר לא תצא הוי בכל גוונא ולזה כתב הר"א ז"ל ובקידושין כה"ג אם נשאת לא תצא כו' כלומר הרי כאן אם נשאת תצא והוא בין שהיא שותקת בין אינה שותקת ובקדושין כה"ג אם נשאת לא תצא:
אמר הבעל לפקדון נתתיו לו והשליח אומר לגירושין נתנו לי השליח נאמן. בפרק התקבל (גיטין דף ס"ד) אמרו אמר רבה ומודה רב הונא דאי אמרה איהי לדידי אמר לי שליש דלגירושין יהביה ניהליה מהימנא ומי איכא מידי דשליש גופיה לא מהימן ואיהי מהימנא אלא אי אמרה קמאי דידי לגירושין יהביה ניהליה מהימנא מיגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה בעל ע״כ. והרא״ש בפסקיו פירש כאן שני פירושין האחד שהגט יוצא מתחת ידה והיא אומרת שקבלתו דהשתא איכא מיגו כיון שהגט בידה דאם אינו בידה אין כאן מיגו ואי משום שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת כיון דאיכא שליש דקא מסייע לה מעיזה ומעיזה. והקשה על פירוש זה וכתב פירוש ב' ואפשר דאפילו הגט ביד שליש מהימנא כיון דלא מסייע ליה אלא שליש לחודיה אינה מעיזה והאי דקאמר בגמרא מיגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה ה״ק נתנו לי והפקדתיו ביד שליש ע״כ. וה״ה נראה שתפס לו כאן כפירוש הב' שכתב מיגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה ומהימנא (לגירושין) דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת כו' משמע כפירוש בתרא וסיוע השליש אינו סיוע כיון דהוא אחד ואילו היה הגט בידה ג״כ נאמנת ולא משום חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה דכשהגט בידה מעיזה ומעיזה. תדע לך דהא רבינו לעיל אמר דכשהגט בידה ובא הבעל וערער מזוייף יתקיים ואילו האשה שאמרה גירשתני ואבד גיטי נאמנת מטעמא דחזקה אין אשה מעיזה פניה ואמאי לא מהימנא לומר אינו מזוייף מטעמא דחזקה אלא ודאי כשהגט בידה מעיזה ומעיזה ומ״מ נאמנת כשהגט בידה דאינו יכול לומר לפקדון נתתיו לה כיון דהגט בידה מ״מ למדנו לפי פירוש זה דסיוע דשליש לחודיה אינו סיוע כיון שהוא אחד ואינה מעיזה וקשה דא״כ למה כתב רבינו בפ״ט מהל' אישות גבי עד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה והיא אומרת לא נתקדשתי דלכתחלה לא תנשא משום דכיון דאיכא עד אחד דמסייע לה מעיזה הא מכאן נראה דסיוע דחד לאו סיוע הוא. וי״ל דשאני הכא דהוא להעיז פניה בפני בעלה דהא ודאי לא מעיזה בפני בעלה כי הוא אדוניה אבל כשאחד אומר נתקדשה והאחד אומר לא נתקדשה ודאי דמעיזה להכחיש העד כיון דהאחד מסייע לה. וא״ת כיון דטעמא משום חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה למה לי בגמרא טעמא דמיגו לימא בלא מיגו חזקה אין האשה מעיזה כו' וכשהיא אמרה קמאי יהביה לגירושין מהימנא. וי״ל דלאלומי מילתא קאמר מיגו כלומר אפילו שתאמר מעיזה למה לה לומר טענה מתחלקת כי האי לימא לדידי יהביה ניהליה דהיא טענה ישרה ונכונה אלא ודאי דקושטא קאמרה. אבל מדברי הטור נ״ל שלא הבין דברי רבינו כך אלא שרבינו מפרש כפי' קמא דהרא״ש ז״ל שכתב בסי' קמ״א אחר שכתב כרב הונא כתב והרמב״ם כתב שהשליש נאמן בכל ענין אפילו אין הגט בידו רק שיש עדים שראוהו בידו וא״א כתב כסברא ראשונה ואם היא אומרת בפני קבלו השליח לגירושין נאמנת וי״א דוקא שהגט ביד האשה ואומרת שהשליח קבלו לגירושין ואח״כ נתנו לה וכ״כ הרמב״ם וא״א הרא״ש ז״ל כתב דאפילו אם הוא ביד השליש נאמנת ע״כ. ואם הגירסא הרמב״ם במ״ם כמ״ש בספרינו ולא בנו״ן אתמהה טובא דאיך אמר וכ״כ הרמב״ם הא הוא כתב לעיל מיניה דהרמב״ם פסק כר״ח ודברים אלו של י״א (אינן) אלא לרב הונא דפסקי כוותיה אבל לרב חסדא אפילו הוא ביד השליש נאמן השליש. ולכך נ״ל על צד הדוחק ליישב דסובר הטור דרבינו פסק כפירוש קמא דהרא״ש דמיירי שהגט יוצא מתחת ידה ויש סיוע לדבריו ממ״ש כאן וכן אם היה גט יוצא מתחת יד האשה ודין זה הוציאו רבינו ממה שאמר שם למאי דס״ד מעיקרא א״ר יהודה ומודה רב הונא דאי אמרה איהי לדידי אמר לי שליש דלגרושין יהביה ניהליה מהימנא והקשו שם מי איכא מידי דשליש גופיה לא מהימן וכו' משמע דאי שליש הוא מהימן כרב חסדא איהו מהימנא ולכך פסק רבינו דמהימן כיון דאיהו פסק כרב חסדא ומפרש רבינו בגט יוצא מתחת ידה שכן כתב ואם היא הוציאו מתחת ידה וכו' וא״כ לדבריו כשתירצו בגמרא אלא אי אמרה קמאי דידי יהביה לגירושין וכו' בגט יוצא מתחת ידה מיירי דומיא דמאי דאסיק אדעתין מעיקרא ואינו חוזר אלא ממה שאמרו דאי אמרה איהי לדידי אמר לי דאינו כן אלא שאמרה קמאי יהביה ניהליה לגירושין אבל בגט יוצא מתחת ידה איירי וא״כ כיון דמפרש הסוגיא כך למאן דפסק כרב הונא דוקא שהגט יוצא מתחת ידה הוי הך דינא דפירוש קמא דהרא״ש. ומ״ש וכ״כ הרמב״ם לאו לענין הדין אלא לענין פי' ההלכה שהוא מפרש כך ונמשך מפירוש זה לרב הונא דדינא הוי הכי אבל ודאי דהרמב״ם פליג על זה משום דהוא פסק כרב חסדא ודוחק גדול הוא זה. אשר ע״כ עלה בדעתו לומר דרך אחר והוא דהטור סובר דמאי דקאמר בגמרא ומודה רב הונא דאי אמרה קמי דידי יהביה לגירושין וכו' היינו כשאין השליש כאן ואינו אומר כלום ומאן דמפרש לה בגט יוצא מתחת ידה אם הוא ביד השליש כיון שאין השליש כאן שאומר כוותה איהי לא מהימנא ועל דרך זה דברי הרמב״ם אמורים ועם זה יתיישבו דברי הטור וגם זה הוא דוחק וצ״ע. ובסי' י״ז כתב הטור דהאשה שאמרה לבעלה גירשתני ויש אחד שמעיד כדבריה אינה נאמנת והוציאו ממה שאמר כאן פרק התקבל ונראה ודאי דהך אתיא כפירוש קמא דהרא״ש ז״ל דמפרש הגט יוצא מתחת ידה דאילו לפירוש בתרא הא אמר דסיוע דחד לא הוי סיוע, וקשה קצת דאיך כתב שם הפך מ״ש כאן בשם אביו דתפס כפירוש בתרא:
בא עד אחד והעיד שמת וכו' באו שניהם כאחד וכו'. עיקר דין זה הוא בפרק האשה שלום גבי מתני' דעד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת כו' שהקשו שם בגמרא (דף קי"ז:) פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים וכו' עד סוף הסוגיא כמו שהובאה בדברי ה״ה והך סוגיא נמי איתא בסוטה פרק מי שקינא (סוטה דף לא:) גבי עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת שהביאו שם הא דר' נחמיה ותירצו למתני' בהאי גוונא דתריצנא לה ההיא וכן בפרק עגלה ערופה (סוטה דף מ"ז:) גבי עד אחד אומר ראיתי ועד אומר לא ראית הביאו שם הך סוגיא גופא. ועמדתי על דברי רבינו במ״ש כאן גבי אשה ובהל' רוצח פרק ט' גבי עגלה ערופה ובהל' סוטה פרק ראשון גבי סוטה וראיתי בדבריו דברים מתמיהים וכן במ״ש ה״ה כאן יש להקשות טובא והנני מבאר. הנה רבינו כתב כאן דכשהיתרה ע״פ אשה אע״פ שאחר כך באה אשה אחרת והכחישה אותה נאמר דאין דבריו של אחד במקום שנים משמע דסבירא ליה דהא דעולא כל שהאמינוה וכו' אפילו בפסולי עדות איתמר וזה מבואר כאן בדבריו במ״ש בד״א כשהיה העד האחד כו' או שנשאת ע״פ אשה או ע״פ עצמה ובאו שתי נשים וכו' או ב' פסולים כו' משמע דאם לא באו שנים אינן יכולים להכחיש הראשון מפני שאין דבריו של אחד במקום שנים, ויותר מבואר זה במ״ש למטה אשה אומרת מת כו' ואח״כ בא עד כשר משמע דדוקא היכא שבא אח״כ עד כשר הוי הכחשה אבל אם באה אשה אחרת הוי דבריה של אשה הראשונה במקום שנים ואין דבריו של כו' וכן כתב ה״ה בבבא דבא עד אחד נראה שה״ה לאשה אומרת מת כו' וכתב שהוא מוסכם. ובהלכות רוצח מצאתי לרבינו הפך זה שכתב אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית וכו' היו עורפין בין שבאו בבת אחת בין שבאו בזה אחר זה, הרי מבואר שם דאפילו בזה אחר זה יכול להכחיש ולא אמרינן שהראשון חשוב כשנים ואע״פ שהתם נאמנות עד אחד הוא מן התורה וא״כ היה ראוי להאמינו כבשנים טפי מהכא גבי אשה שהוא מדרבנן וכמו שתראה מדברי התוס' שכתבו דשם ראוי יותר להאמין לעד אחד בסוטה מהאשה מהך טעמא. עוד יש להקשות שאיך כתב רבינו שם שאין לחלק בין בבת אחת לזה אחר זה הא תירצו שם בגמרא מתני' דעד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית בפסולי עדות וקאמר מתניתין דעורפין וא״כ דייקינן ואמרינן טעמא דהוו תרי לבסוף הא אי הוי חד לבסוף אין עורפין משום דדבריו של ראשון חשיב כשנים דהכי דייקינן לה התם בגמרא למתני' הא חד וחד וכו' וזה ודאי נראה שהוא מה שהשיגו הראב״ד על ההשגות במ״ש נראה מן הגמרא שזה שבוש. עוד יש להקשות במ״ש שם באו שנים אחר שהעיד האחד והכחישוהו הרי הם כב' עדויות המכחישות זו את זו שאיך כתב שהוא עדות מוכחשת הא אמרו בגמרא פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים כלומר אפילו שבאו השנים באחרונה וכדפירש״י ז״ל דע״כ לא קאמר עולא אלא חד לגבי חד אבל חד לגבי תרי לא וא״כ היה לו לומר כן ולא היה לו לומר שהוא עדות מוכחשת. עוד יש לדקדק במ״ש בד״א כשהיו שלשתן כשרים וכו' אבל אם אמר עד אחד ראיתי ההורג כו' שתי נשים או שני פסולים דבמאי איירי אי בזה אחר זה איך כתב שתי נשים או שני פסולים נראה שעורפין והא אע״פ שעד אחד מכחישם הם באו ראשונה ואין דבריו של אחד במקום שנים שכן כתב הוא גבי עד אחד שבא אחר עד אחד שאין דבריו של אחד במקום שנים והראשון חשוב כשנים ה״נ נימא הכי כיון שהם חשיבי כעד אחד, ואי איירי הרב ז״ל כשבאו בבת אחת א״כ למה כתב גבי עד אחד ראיתי ההורג ושתי נשים וכו' אין עורפין הא כיון שבאו בבת אחת הרי אין דבריו של ראשון (שהוא) חשוב כשנים והוא כעד אחד בהכחשה וא״כ ראוי לומר שעורפין. ודוחק לומר בחלוקה קמא דעד אחד ראיתי את ההורג וכו' איירי בזה אחר זה והחלוקה אחרת של שתי נשים או שני פסולים איירי בבת אחת. ודוחק גדול הוא לומר שדברי רבינו הראשונים הוא בזה אחר זה ודבריו האחרונים הוא בענין האחר דכיון דלשונו סתום משמע דבחד גוונא איירי והראב״ד ז״ל נראה שהבין בדברי רבינו שכל דבריו אלו הם כשבאו בבת אחת ומפני זה כתב עליו בהשגות גבי הך חלוקה דעד אחד אמר ראיתי את ההורג ושנים כו' א״א גם זה שבוש ע״כ. כלומר מהטעם שכתבנו דכיון שבאו בבת אחת נראה ודאי דעורפין דהוי עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא ובחלוקה אחרת שתי נשים או פסולים וכו' הבין ג״כ שהוא בבת אחת והשיג עליו שלא אמרו בגמרא דאזלינן בתר רוב דעות אלא כשבא תחלה העד כשר ואחריו קודם שגזרו ב״ד על פיו באו הנשים אבל אי הוה איפכא שבאו הנשים תחלה והעידו ראינו ההורג וקודם שגזרו ב״ד על פיהן בא העד האחד בהא אזלינן בתר רוב דעות. וזו ודאי סברא בלא ראיה אדרבא יש לי קצת גימגום על סברא זו שהקשו בגמרא דסיפא דב' אומרים ראינו ואחד אומר לא ראיתם דמאי קמ״ל אי בפסולי עדות הא שמענו לה מרישא ותירצו שראו לחומרא אבל לקולא לא קמ״ל ואם כדברי הראב״ד ז״ל מאי קשיא נימא דחדושא רבה אתא לאשמועינן דאפילו שהעד האחרון הוא כשר כיון שהשנים פסולים באו בתחלה אזלינן בתר רוב דעות והוא חדוש גדול אלא שיוכל לתרץ דרצה הגמרא למצוא חדוש אפילו שיהיה העד האחרון פסול דכולה מתני' בפסולי עדות איירי. ובדברי ה״ה במ״ש בהל' גירושין איכא לאתמוהי טובא, חדא במ״ש וממה שלא אמרו ואם נשאת תצא דקדק רבינו וכו' דאין זה דקדוק דהרי למעלה אמרו במשנה גבי אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאומרת מת תנשא וזו שאומרת לא מת לא תנשא וכן אמרו שם עד אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ר״מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו והא ודאי דהני אע״פ שלא אמרו אם נשאת תצא דודאי הדין הוא כן וא״כ כיון שכן הוא אין זה דקדוק כאן דאע״ג דלא אמר אם נשאת תצא אפשר דהדין הוא כן ולא חש למתני כמו שלא חששו למעלה אע״פ שהדין כן. עוד קשה דברי רבינו במ״ש דאם נשאת לאותו העד לא תצא דתקשי ליה מההיא סוגיא שהקשה לו הרמב״ן ז״ל קושיא אחריתי זולת קושית הרמב״ן שאינה מתורצת בתירוץ ה״ה ז״ל והוא דלפי האמת שלא מצאו בגמ' חלוק בין רישא לסיפא אלא מפני שברישא עד אחד חשוב כשנים ואין דבריו של אחד בפני שנים נאמנים בסיפא שלא האמינוהו רבנן דשנים גבי גירושין תרוייהו באשת איש קא מסהדי ודאי דקאמר נתגרשה ה״ל חד א״כ עד אחד אומר מת ואחד אומר לא מת בבת אחת דלא האמינוהו רבנן שם כשנים א״כ נקשה ונאמר אמאי אם נשאת לעד לא תצא מ״ש מעד אחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה דאפילו אם נשאת לאותו העד שנתגרשה תצא והשתא לא שייך לתרוצי דעד אחד האמינוהו רבנן כשנים דהרי כיון דאיירי בבת אחת לא האמינוהו רבנן כשנים דהרי כיון דאיירי בבת אחת לא האמינוהו רבנן כלל וא״כ חזר הדבר להיות כמו עד אחד אומר נתגרשה דתרוייהו בא״א קא מסהדי והאי דקאמר מת ה״ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ואפשר לתרץ לזה דכיון דבזה אחר זה האמינוהו רבנן כשנים לראשון כדי שינשא לאחר א״כ נאמר ג״כ דבעד אחד בבת אחת האמינוהו רבנן להא מילתא בלבד דהיכא דנשאת לו לא תצא. עוד יש לדקדק לפי דעתו של רבינו דאם נשאת לאותו העד לא תצא כשתירץ רב בגמרא ואמר לעולם תרי ותרי נינהו וראה ר״י דבריו של ר' מנחם בגירושין ולא ראה במיתה א״כ קשה דע״כ אם נשאת לא תצא דקאמר ר״י ע״כ הוא לאחד מעדיה דאל״כ תיקשי מכדי תרי ותרי נינהו וכמו שהקשו לעיל בגמרא וא״כ כיון דהך אם נשאת הוא לאחד מעדיה אמאי נקט שנים אע״פ שיהיה אחד אומר מת ואחד אומר לא מת נמי אם נשאת לאותו העד לא תצא. ואולי י״ל דמשום דבסיפא נקט שנים נקט נמי ברישא שנים. אי נמי לאשמועינן דאע״פ שהם שנים מ״מ לא תנשא לכתחלה אפילו לאחד מעדיה:
ואם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת ברי לי מת הרי זו לא תצא. כתב הרב המגיד ואין נראה כן דעת רבינו שהרי אפילו בעד אחד אמר כו' וכן ודאי נראה דלא בעינן ג' וכו'. קשה כיון דע"כ צריך לומר ה"ה דלא אמרינן דאפילו דנשאה כמאן דליתיה דמי דאל"כ בעד אחד ועד אחד לדעת רבינו אמאי אם נשאת לא תצא וא"כ למה הוצרך לחלק בין אחד לשנים ואמר והרי זה לא ישא את אשתו אינו אלא בעד אחד כו' אפילו דאין חילוק דאין כאן קושיא דמה דאמר התם הוא שלא ישא לכתחלה וה"ק דלא ישא לכתחלה אבל אם נשאה לא תצא. ונראה לומר דודאי לדעת רבינו קושטא דמלתא הכי הוא ומ"ש ה"ה וכן ודאי נראה דלא בעינן ג' רצה לומר לדעת דברי ר"ח ואפי' לדעת החולקים על רבינו דעד אחד ועד אחד אם נשאת תצא ואפילו נאמר ג"כ באחד לבד אם כנסה יוציא ולזה תירץ דאע"ג דבעד אחד ועד אחד אמרינן דלא ישא וכיון דנשאה כמאן דליתיה דמי בשנים לא אמרינן הכי דיש חילוק בין אחד לשנים ואע"ג דאיכא תרי לגבייהו דמכחשי להו וא"כ זה החילוק הוא אפילו אם נאמר דבאחד אם כנסה יוציא לזה אמר דשאני בין אחד לשנים דאע"ג דבאחד אם כנס יוציא וכיון דנשאה כמאן דליתיה דמי לא נאמר כן בשנים, תדע לך שכן שאפילו בחד דעת רוב המפרשים שאם כנס לא יוציא ואפילו למאן דפליג בחד ואמר דאם כנס יוציא מסתייא דלימא כן בחד ולא נימא אפילו בשנים דאם כנס יוציא וכמאן דליתיה דמי כדי שיחלוק עליו באחד ולא בשנים: