הכל כשרים לשליחות הגט וכו'. ק"ל ליש מי שכתב ה"ה שלא פסלוהו אלא לשליחות קבלה א"כ דיש הפרש בין זה לזה איך פשטו הא בגמרא ההיא בעיא דמהו שיעשה שליח לקבלה וכו' מדקא פסיל עכו"ם לענין הובאה נימא דלעולם להולכה כשר אבל לקבלה פסול. וי"ל דלפשטן משמע ליה דשוים ומ"מ הך מי שכתב רצה לחלק ביניהם ממה שאמרו שם אר"י אין העבד נעשה שליח לקבלה כו' והוקשה לו דלר"י תיקשי ליה מתניתין דלישמעינן רבותא טפי בעבד וכמ"ש התוספות מכלל דעבד כשר כמו שאמר הפשטן לכך תירצו בעד ר"י שיש חילוק בין קבלה להולכה ופסק הך יש מי שכתב כר"י. זה נ"ל לדעתו ז"ל והר"ן בפירוש ההלכות כתב כן עיין שם. עוד קשה להך פירושא במה שהקשו בגמרא טעמא במילתא דליתיה הא במילתא דאיתיה כשר אדמקשה ליה גמרא לר"י בטעמא ליקשיה ליה בדינא דהוי קושיא אלימתא טפי ולימא הכי שליח לקבלה אינו נעשה אבל שליח להולכה נעשה ואמאי הא אתם גם אתם אמר רחמנא מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל ואם כן אפילו שליח להולכה אינו נעשה כי היכי דבתרומה אין תרומתו תרומה. ואולי דלזה כיון הגמרא במה שהקשה לו. וק"ק אמאי תליא מילתא בהך טעמא דנפיק מיניה דלהולכה כשר הוה לך למיתלא בטעמא אחרינא דאפילו להולכה פסול. עוד כתב ה"ה ומ"ש שהפסולים בעבירה אינו סבור שיהיו בדין חרש שוטה וקטן נ"ל דאין הלשון מדוקדק דחרש שוטה וקטן לאו פסולים בעבירה מיקרו ולא קאמר הכי אלא משום עכו"ם ועבד דלאו בני מצות נינהו:

הכל כשרין לשליחות וכו'. כתב ה״ה לשון דהלכות גדולות ובסופו כתב ואי אינסיבא לא מפקינן לה משום דר' שמעון דתנן ר' שמעון וכו'. הר״ן בפירוש ההלכות כתב על זה לא ידענא מאי סיוע דר״א שייכא הכא. ונ״ל לפרש לשון ההלכות כך דבפרק המביא קמא (גיטין דף י':) אמרו במשנה כל השטרות העולים בערכאות של עכו״ם אע״פ שחותמיהם עכו״ם כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ר' שמעון אומר אף אלו כשרין לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט והקשו בגמרא והא לאו בני כריתות נינהו ותירצו אמר ר״ז ירד ר״ש לשיטתו של ר״א דאמר עדי מסירה כרתי, והשתא מייתי כי היכי דהתם אעפ״י שהשטרות הם כתובים בערכאות של עכו״ם כיון שנתנו בעדי ישראל כשר דעדי מסירה כרתי ה״נ כיון דהישראל הוא המוסר ונותנו בעדי מסירה ישראל אע״ג דאיכא עכו״ם באמצע אינו כלום כיון שעיקר הדבר נעשה בישראל ה״נ נימא הכי. עוד כתב ה״ה ובעיטור כתב אנן דכתבין כר״א דמכשיר אפילו לכתחלה הך לכתחלה נראה דהיינו היכא שנתגרשה שתנשא לכתחלה אבל לא שתתגרש לכתחלה בהכי דא״כ היכי קאמר בסיפא דלישנא הכא אם נתגרשה תנשא לכתחלה ה״ל למימר שתתגרש לכתחלה בהא:

בד"א כשנתקיים הגט בחותמיו כו'. כתב ה"ה וכן נראה קצת מן הגמרא בסנהדרין שאמרו דחשוד על העריות כו'. וא"ת דילמא לא אמרו כן אלא דוקא בחשוד על העריות מפני שהוא נפסל בהן ודילמא מפיק לה דליהוי שכיחי ליה א"נ מעייל לה משום מים גנובים אבל פיסול אחר לא. וי"ל דמ"מ קאמר דלזה הפירוש אינו פסול לעדות ממון פסול לעדות אשה דלא מסתבר לומר דהפסול לכל לא ליהוי פסול לעדות אשה ומ"מ אין זו ראיה מוכרחת כדמפר' ומפני כן כתב קצת:

בד"א כשנתקיים הגט וכו'. כתב ה"ה זה שכתב רבינו בכאן שהפסול מן התורה בעבירה וכו'. כאן משמע דהסברא הוי להאמין יותר באשה שמת בעלה מבגט וקשה דהרי בגמרא בסוף פ"ב (דף כ"ג:) משמע איפכא דהא אמר שם אשה נאמנת להביא גיטה מק"ו ומה נשים שאמרו חכמים אינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה היא שנאמנת לומר מת בעלה אינו דין שנאמנת להביא גיטה. משמע דיש להאמין יותר בגט מבמת בעלה דאי לא מאי ק"ו הא איכא פירכא הסברא שכתב ה"ה שיש להאמין במת בעלה יותר. ומיהו אין זו קושיא כל כך כיון דהפירכא אינו אלא מסברא היינו יכולים לעשות לה הכנסת פירכא אבל מ"מ קשה בדברי ה"ה איך למד כן בכ"ש הא איכא פירכא מ"ש בגמרא ונימא מה למיתת הבעל שכן אינן נאמנות חמש נשים אבל בגט שנאמנות חמש נשים נאמן וכי תימא שאני לחמש נשים שאינן נאמנות שם משום שנאה אבל בשאר דבר דליכא שנאה נאמן א"כ היכי עביד מיניה ק"ו בגמרא:

וקטנה אינה עושה שליח לקבלה. כתב ה״ה וכבר כתבתי בפ״ה דחצר בגט מדין שליחות הוא. ואני תמה בזה דאדרבא בפרק ה' כתב איפכא דשם כתב דרבינו פסק כרב אשי דאמר בפ״ק דמציעא (דף י"ב.) חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות ופי' הוא דחצר איתרבאי משום יד והוי למעליותא דמסברא מדין שליחות היה קונה חצר אלא דאיתרבי משום יד למקום דלא מהני שליחות דמהני משום יד אבל מקום דמהני שליחות ודאי לא גרע משליחות ולכך במתנה דהוי זכות מהני מדין שליחות בגט דהוי חוב לא מהני מדין שליחות אלא מדין יד וכיון דמהני מדין יד עומדת בצד חצרה בעינן דומיא דידה דסמוכה וא״כ נתבאר מזה בפירוש שרבינו פסק דמשום יד אתרבאי. ועוד שם פ״ק דמציעא (דף י') מבואר לעיל בפלוגתא דר״י ור״ל גבי קטנה דחד אמר אין לה חצר וחד אמר יש לה חצר דלענין גט כ״ע לא פליגי דמשום יד אתרבאי וא״כ איך כתב ה״ה דמדין שליחות איתרבאי. וקשה עוד מזה שכתב ולפיכך אינה קונה אא״כ האשה עומדת בצדה דמשמע דאי משום יד איתרבאי לא בעינן עומדת אדרבא בפרק הזורק (גיטין דף ע"ז:) משמע איפכא גבי פלוגתא דרב עולא ור' הושעיא אי בעינן עומד אי לאו דאמר שם לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר משום יד איתרבאי ומר סבר משום שליחות איתרבאי כלומר דמ״ד דלא בעינן עומדת סבר משום שליחות ומ״ד בעינן עומדת קא סבר משום יד וא״כ משמע דאדרבא טפי י״ל דבעינן עומדת למ״ד משום יד מלמ״ד משום שליחות. ועל דברי רבינו יש לתמוה שכתב שאע״פ שהקטנה אינה עושה שליח מ״מ חצרה קונה דהא בגמרא משמע דאי אמרינן חצר משום שליחות אמרינן הא בהא תליא דהא שם בפ״ק דמציעא על פלוגתא דר״י ור״ל אמרו דמ״ד אין לה חצר סבר משום שליחות איתרבאי וכיון דאין לה שליחות אין לה חצר ומ״ד משום יד סבר דיש לה חצר דכי היכי דיש לה יד יש לה חצר וא״כ הא בהא תליא ואיך רצה רבינו לחלק ביניהם: וקטנה אינה עושה שליח. מה שקשה בלשון זה של ה״ה כתבתי לעיל בספר זה ותירצתי לעיל. אחר כן נתתי אל לבי בהתירוץ הראשון ואינו נראה בעיני על כן בחרתי בדרך אחר עם קושיא אחרת שאני מוסיף והיא מניין לו לרבינו מ״ש בפרק י״ז מהלכות גזילה דקטנה יש לה חצר אפילו אינה עומדת בצד חצרה הא כיון דטעמא הוי משום דלמדנו מגט כדכתב שם הא בגט לא הוי טעמא אלא משום יד ולא משום שליחות דאין שליחות לקטן וכיון דהוי משום יד מה ידה בסמוכה לה אף חצרה בסמוכה לה כמו שאמרו בפ' הזורק (גיטין דף ע"ז:) וכיון שכן היה לנו לומר דבעינן עומדת בצדה כמו בגט מטעם יד והוא ז״ל כתב שם סתם דיש לה חצר ולא הצריך שתהא עומדת בצדה. ועוד קשה לי כיון דטעמו של רבינו שאין הקטנה עושה שליח לקבלה משום דשליח קבלה צריך עדים משמע דבדבר דאין צריך עדים הקטנה עושה שליח א״כ בממון דאין צריך עדים הקטנה תעשה שליח וזה אי אפשר שהרי כתב רבינו בפרק ב' מהלכות שותפין אינן נעשין שלוחין ולא עושין שליח אחד הקטן והקטנה וכן גבי תרומה לפי טעם זה היתה יכולה הקטנה לעשות שליח לתרום כיון דאין צריך עדים וכ״ת גבי תרומה הכי נמי א״כ הוה נ״מ טובא בין טעם רבינו לטעם הראב״ד לענין תרומה וא״כ איך כתב ה״ה דאין זה מעלה ומוריד בעיקר הדין. ולתרץ כל זה אומר דודאי אין הקטנה עושה שליח כלל בין שליח הצריך עדים בין שאינו צריך עדים וכמ״ש רבינו בהלכות שותפין אבל משמע ליה לרבינו דגבי גט דוקא כיון דמועיל חצרה גבי קטנה אע״ג דהוי טעמא משום יד מועיל נמי שליחות ויצא לו כן ממה שאמרו בגמרא בפרקא קמא (דף י"ב) חצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות מדקאמר גמרא לא גרע ולא אמר עדיף משליחות משמע דחצר ושליח שוים וז״א לא גרע כלומר נהי דלא עדיף אבל לא גרע וסברא היא לומר דכיון דחצר מועיל גבי קטנה גבי גט תועיל נמי שליח שעושה אותו מדעתו וכי היכי דאמרינן חצר לא גרעה משליחות ה״נ אמרינן דשליח לא גרע מחצר וכי היכי דחצר מהני משום יד מהני נמי שליח אבל אי הוה אמרינן דטעמא דמועיל חצר הוי מטעם שליחות ודאי דאין מועיל חצר בקטנה משום דכיון דשליחות אין לה ודאי דאין לה חצר וזהו שאמרו שם בפרקא קמא (דף י':) מ״ס משום שליחות אתרבאי וכיון דשליחות לית לה חצר נמי לית לה ואסיק רב אשי חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות אבל גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם שלא בפניו הילכך בעינן עומדת בצד ביתה ורבינו מפרשה בפנים אחרים שמפרשה רש״י ז״ל. והטעם שהוקשה לו דלפי פירוש רש״י ז״ל גבי מתנה לא בעינן עומדת בצד ביתה דכיון דמשום שליחות זכי אע״ג דליכא ביה משום יד דאינה עומדת בצד ביתה לא איכפת לן וכיון שכן קשה טובא מה שהקשו התוספות בפ' המביא שני (גיטין דף כ"א) גבי הא דאמר אביי התם גבי מימרא דרבא דכתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה וכו' חצר מהיכא אתרבאי מידה מה ידה דאיתה בין מדעתה בין בעל כרחה אף חצר דאיתא בין מדעתה בין בעל כרחה כו' הקשו שם בתוס' (בד"ה אטו) מהך דהכא דאמרינן דגבי מתנה אע״ג דלא הוי דומיא דיד דאינו עומד בצד חצרו קני מטעם שליחות דזכין לאדם כו' א״כ הכי נמי אע״ג דלא הוי דומיא דידה דמתנה ליתא בעל כרחה תתגרש מכח שליחות עוד הקשו חצר מהלכת אמאי לא קנה תקנה מטעם שליחות אע״ג דמטעם יד לא קנה ותירצו דדוקא לענין שלא בפניו אמרינן [דלא] גרע משליחות. ורבינו להמלט מאלו הקושיות פי' דלעולם לא קני מטעם שליחות היכא דליכא טעמא דיד דדומיא דיד בעינן ורב אשי סבירא ליה דחצר אתרבאי משום יד ולא בעינן עומדת בצד ביתה אע״ג דבפרק הזורק אמרינן לימא בהא קא מיפלגי מר סבר משום יד אתרבאי וכו' משמע דלמאן דאית ליה משום יד בעינן עומדת הא אסיקו התם בגמרא דכ״ע משום יד ומר סבר דלא בעינן עומדת משום דלא אתי יד אלא לומר דבעינן חצר המשתמרת לדעתה ורב אשי דהכא ג״כ סבר הכי משום יד אתרבאי ולא בעינן עומדת דאל״כ לימא מה ידה בדבוקה וכו' כדהקשו שם ולהכי גבי מתנה דזכות הוא לו אוקמיה אדיניה דמשום יד קני אע״ג דאינה עומדת דביד לא בעינן עומדת כדפרישית ולא קני במתנה מטעם שליחות אע״ג דליכא ביה טעמא דידה כפי' רש״י ז״ל עד שתפול על זה שתי הקושיות הנזכרות אבל דעתו הוא דמשום יד קני והא דבעינן גבי גט עומדת אע״ג דבטעמא דיד לא בעינן עומדת לזה תירץ רב אשי ואמר דלא גרע משליחות הילכך בעינן עומדת כלומר כיון דבשליחות אמרינן דאין חבין לאדם אלא בפניו א״כ די שנאמר כאן דיד לא גרע משליחות אבל שיהא עדיף משליחות לא וז״א ולא גרע כאילו אמר ולא עדיף וכוונתו לומר די לנו שלא יגרע משליחות אבל לא עדיף ממנו וכיון שכן בעינן עומדת בצד ביתה שיהא בפניה כי היכי דבשליחות בעינן לפניו אע״ג דהתם הוי בפניו מדעתו והכא אע״ג דהוי בעל כרחה כיון שהוא בפניה סגי, ואם כי לכאורה משמע דעדיף משליחות מ״מ כיון דהוי בפניה דמי לשליחות דהא דבעל כרחה מתגרשת הא גלי רחמנא גבי גט דמהני אבל מ״מ דומיא דשליחות בעינן שתהא בפניה ולהכי בעינן עומדת א״כ לפי פירוש זה מה שאמר רב אשי ולא גרע משליחות הוא טעם לבעינן עומדת ודלא כדפירש״י שהוא טעם לסיפא דלישניה דקאמר גבי מתנה כלומר דהכא אע״ג דליכא יד טעמא משום שליחות דהא ליכא מכח הני תרי קושיי דכתיבנא. וזה הפירוש נראה שמפרש רבינו מריהוט לשונו שכתב בפ״ה הזורק גט לתוך חצרה וכו' ואע״פ שהיא וכו' ואין חבין לאדם אלא בפניו למי שמעיין בו. ועם זה נתיישבו דברי ה״ה שכתב כאן כבר כתבתי בפ״ה דחצר בגט מדין שליחות הוא כלומר דלא עדיף משליחות כדכתיבנא ולכך בעינן עומדת כלומר משום טעמא דלא עדיף משליחות אמרינן עומדת דמשום יד לא בעינן עומדת כדכתיבנא ולזה הוצרך רבינו כאן לתת טעם מפני שהוקשה לו כיון דלא עדיף משליחות א״כ אמאי כאן בקטנה לא מהני שליח כיון דמהני חצר ובאמת שאין זה מוכרח שי״ל דחצרה ג״כ מדין ידה הוא כלומר מה שאמרו שם בגמרא ולא גרע ר״ל לא גרע אבל עדיף משליחות והוא ג״כ מדין ידה כפירש״י ז״ל ועם זה לא היה צריך לטעם רבינו:

האשה שעשתה שליח לקבלה וכו'. קשה כיון דהוא פוסק כמ״ד הולך לאו כזכי א״כ למה כתב אי אפשי שתקבל דהא בגמרא דקדקו שם בפרק התקבל (גיטין דף ס"ב:) דמדקאמר מתניתין אי אפשי שתקבל משמע דאם אמר הולך ותן בלא אי אפשי לא דלא כר' נתן ורבינו אי פסק כר' נתן לא היה לו לכתוב אי אפשי. ונראה דרבינו רצה להודיענו חידוש אחד דדוקא כשאמר הולך אז כשאמר אי אפשי גילה דעתו דהולך דקאמר לא הוי לשון זכיה וכדכתב שם רש״י גבי הא דאמר בגמרא אבע״א אי אפשי אתא לאשמועינן ופירש״י גלי דעתיה דהולך דקאמר ליה לאו זכיה הוא משמע דכשהוא לשון התקבל או לשון זכי שא״א לומר שאינו לשון זכיה אז ודאי אמרינן דלשון חזרה הוא והוי התקבל ממש וחזר ממה שאמר אי אפשי לכך כתב כאן רבינו ואמר א״ל הבעל אין רצוני כו' כדי לומר אח״כ אבל אם אמר התקבל כו' כלומר דאע״ג דאמר אי אפשי כיון דאמר התקבל הוי חזרה משום שאמר אי אפשי ומפני שלא נטעה דדוקא באי אפשי הוא דאמרינן דנעשה שליח להולכה אבל הילך לבד לא אמרינן הכי אלא דכזכי דמי לכך כתב אח״כ אבל אם אמר לו הולך כו':

וכך אם אמר לו הולך ותן לה וכו'. קשה דרבינו פסק בפ"ד מהל' זכיה דבמתנה אע"ג דהולך לאו כזכי תן הוי כזכי וא"כ קשה בריש פרק התקבל דפשטו בגמרא דהולך כזכי ממתניתין (דף ס"ב:) דאמר לפיכך אם אמר לו הבעל אי אפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה דהולך כזכי דמי מנא ליה לגמרא דהולך ותן בגט הם שוים נימא דהוי כמו במתנה דאע"ג דהתם הולך לא הוי כזכי תן הוי כזכי ומתניתין דקאמרה הכי דהוי כזכי הוא משום דאמר ג"כ ותן וכ"ת לימא תן לחודיה אדרבה נימא דמתניתין להכי קאמרה תן לומר לך דהולך לא מהני בלא תן משום דהולך לאו כזכי בשלמא כפירוש המפרשים דאפילו במתנה הם שוים לא משמע ליה לגמרא חילוק בין תן להולך אבל לרבינו כיון דבמתנה איכא חילוק שמא הכא נמי איכא חילוק ולא תפשוט מינה כלל וצ"ע:

שליח האשה וכו'. רבינו לא הזכיר כאן דהילך כזכי דמי דאסיקו הכי בגמרא בפרק התקבל ולא ידעתי טעמו למה. וה"ה כתב גבי אבל אם אמר לו הולך ותן ולא אמר וכו' וזה דעת רבינו שהאריך בביאור הולך גט כמו שאמרה. נראה דדקדק מרבינו מדהאריך לבאר פירוש כמו שאמרה שכתב כלומר איני וכו' דבעינן דוקא שיאמר כמו שאמרה. וקשה דהא הילך כזכי דמי ובלאו כמו שאמרה אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת דהילך הוי זכי כמו התקבל ולדעת הרשב"א אפילו דאמר התקבל לא מהני אפילו שיגיע גט לידה. ואולי י"ל בדוחק דדעת רבינו כדעת בעל העיטור ושיעור לשונו כן הוא כתב בעל העיטור כן כו' ואף על פי שהרשב"א נחלק עליו מכל מקום דעת רבינו כדעת בעל העיטור ועיין בהר"ן ז"ל:

אמר שליח לבעל שליח הובאה אני וכו' כיון שהגיע גט לידה מגורשת. קשה קצת דמשמע בדברי רבינו דאם הגיע לידה דוקא מגורשת הא אם לא הגיע אינה מגורשת כלל ואמאי הא בעיא דלא איפשיטא בפרק האומנין (בבא מציעא דף ע"ו) אי אדיבורא דידיה או אדידה ודוקא התם דלענין ממון נקטינן לה לקולא וכדכתיבנא בה' שכירות אבל הכא אית לן למינקטא לחומרא והוי ספק מגורשת משום דילמא דאדיבורא דידה קא סמיך וכיון שהגיע לידו מגורשת. וי״ל דמה שאמר כיון שהגיע גט לידה מגורשת ר״ל מגורשת ודאי אבל ספק אפילו שלא הגיע לידה מגורשת מספק ומ״מ היה לו לרבינו לברר. והר״ן כתב כן שם בפרק התקבל ע״ש:

שליח שהביא גט וכו'. מ"ש הר"א ז"ל בהשגות שאם הביאו השליח ממקום שצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם וכו'. מלשון זה שכתב ועל עיקר גט נראה לטעם הר"א ז"ל דבאומרו בפני נכתב הוי כמעיד על עיקר הגט ובאומרו בפני נחתם מעיד על החתימות ולכן אם נאבד הרי זו מגורשת ודאי כיון שהשליח העיד על עיקר הגט וא"כ הוא קשה טובא לדעת הר"א ז"ל דהקשו בפ"ק (דף ג') דליבעי תרי ותירצו בקיום שטרות דרבנן וכו' והכא משום עיגונא הקילו והשתא קשה דנהי דלענין קיום שטרות נאמן בתרי אבל היכא דנאבד דחשבינן לה דודאי מגורשת משום דהוא מעיד על עיקר הגט שאמר בפני נכתב אמאי מהימנינן ליה דהא ודאי מן התורה צריך לעדות זה. ועוד קשה מ"ש דלרבה דאמר אין עדים מצויים לקיימו בפני נכתב למה לי לימא דלהא אצטריך בפני נכתב דילמא יאבד הגט והשליח מעיד על עיקר הגט. מיהו זו אינה קושיא דלהא ודאי לית לן למיחש ועל מה שהקשה ה"ה להראב"ד קשה מאי הקשה מי עדיף שליח שאמר בפני נחתם מבעל עצמו וכו' דעדיף ועדיף כלומר האמינוהו חכמים מה שלא האמינו לבעל אפילו שיאמר בפני נחתם, וכן מה שהקשה דאפי' מזכירין החתימות צריכין למקרייה וכו' אין זו קושיא דהר"א ז"ל לא קאמר הטעם מפני שאמר בפני נחתם אלא מפני שאמר בפני נכתב שהוא מעיד על עיקר הגט ומהך טעמא נמי קושיא ראשונה שמקשה לו אינה. וי"ל לזה דהך ועוד נקשר עם מ"ש קודם וכבר אמרו שהבעל גם כן אינו מצוי לקלקלה וה"ק ועוד אפילו תאמר שהבעל מצוי לקלקלה הא איירי שמכירין החתימות ואיך אפשר דהם מכירין החתימות והעדים והבעל יכוונו לקלקלה אלא ודאי עכ"פ צריך שיכירו ויקראו הגט:

עבר השליח כו'. כתב כאן ה"ה דכיון דהבעל עצמו לא [נתנו לה] חשש [רבינו] למ"ד שהוא פסול בשלא נתן בעדי מסירה. וא"ת א"כ לעיל בריש הפרק בשליח קבלה שכתב שלא יתן לו הגט אלא בעדי מסירה למה לא כתב שם שאם נתנו לו בלא עדי מסירה שיחזור ויתננו לו כיון שהאשה עצמה לא קבל [ה] הגט. ויש לחלק מקבלה לנתינה דקבלת האשה הוי בע"כ ולכך אפילו קבלו השליח קבלה שלה בלא עדי מסירה מגורשת משא"כ בנתינת הבעל שהוא מדעתו:

אמר לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי וכו'. כבר כתבתי בלשון זה כל הקושיות שיש בו בספר אחר. ואני אומר דמה שאמר ה"ה וי"ל שסוברים כוונתו לומר דרבינו וההלכות סוברים דהך סוגיא איירי בביטל את כלם בפני שנים מהם ובהא פליגי רבי ורשב"ג ועל דא קא אמרי יכול לבטל זה שלא בפני זה ובהאי גוונא ג"כ הם דברי רבינו שבטל לכלם בפני שנים מהם וכמ"ש ה"ה לא גרע כשביטל בפני שנים מהם שכשביטל בפני שנים אחרים משמע דסובר דרבינו איירי כשביטל בפני שנים מהם את כלם וכה"ג איירי פלוגתא דרבי ורשב"ג (דף ל"ג) והסוגיא שפי' דפליגי בעדות שבטלה מקצתה וכו' הוא משום דסבור דהך מחלוקת בתרא דרבי ורשב"ג הוי אחר החזרה דרבי שאמר דביטלו אינו מבוטל וכמו שאמרו לקמן בגמרא דרבי חזר בו ועל דא מפרש הגמרא דכיון דכולהו סברי דביטלו אינו מבוטל כאן איירי דביטל את כלם בפני שנים מהם ובודאי דכאן בהא פליגי חד אמר אע"ג דהאחרים שביטל שלא בפניהם אינם בטלים כיון דאלו השנים שביטל להם ג"כ הוי בפניהם הם בטלים ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ורבי סבר דאע"ג דביטל לכלם לאחרים שאינם בפניהם לא מהני הביטול אלא לאלו שבפניהם כדאמר רשב"ג אבל עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה וא"כ יכול לבטל אפי' לכתחלה דלא נפק מיניה חורבא דאפילו אזלי ויהבי הגט לא נפקא לן מידי אבל לדידן דקי"ל כרבי דביטלו מבוטל לא אמרי' הך פלוגתא דרבי ורשב"ג בתר החזרה הוה אלא פליגי בהך פלוגתא במאי דפליגי בפלוגתא קמא והוא דאם ביטלו בדיעבד אי מבוטל אי לאו ולא פליגי לכתחילה אלא דרבי סבר אם ביטלו מבוטל וז"ש יכול לבטל כלומר אע"ג דלכתחלה אינו יכול לבטל מ"מ בדיעבד כשביטל את כלם בפני שנים מהם אם ביטלו מבוטל דלא גרע כשביטל בפני שנים מהם מכשביטל בפני שנים אחרים ורשב"ג סבר דאם ביטלו אינו מבוטל, וכ"ת האי מחלוקת דרבי ורשב"ג למה לי י"ל דהך פלוגתא בתרא הוי להודיעך כחו דרשב"ג דאפילו שביטל בפני שנים מהם אינו ביטול והשתא רבינו הביא הדין האמור בגמרא דיכול לבטלו ור"ל בדיעבד ואם ביטלו מבוטל ונקט הוא לישנא דיכול כלישנא דברייתא אפי' בדיעבד ג"כ כמו שהוא הפי' בלשון הברייתא. ודין העדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה לא כתבו רבינו מפני שאין עסק לברייתא בדין זה ומדכתבו רבינו בדין השליחות דקאמר שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ומה שלא כתב רבינו כן בדין העדות כתב ה"ה דסובר רבינו דאע"ג דנימא דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה מ"מ בשליחות בטלה ומפני כן כתבו בדין השליחות ולא כתבו בדין העדות דהתם אפשר דרבינו סובר דלא בטלה כדבעינן למימר בגמרא אליבא דרבי ולא הוצרך רבינו להזכירו דכיון דבשליחות כתב דבטלה משמע הא בעדות לא. ומה שהוקשה לו לה"ה הוא דאם רבינו היה כותב דין העדות שבטלה היה לו לבאר דלא בטלה אבל השתא דלא כתב רבינו הדין כלל בעדות דמה שאמר בגמרא יכול לבטל וכו' לאו בהאי דינא קא עסיק. ומ"מ קצת קשה על ה"ה למה הוצרך להביא ב' מחלוקות דרבי ורשב"ג כיון דהכל הם דברי א' ומחלוקת שני לא הוי אלא להודיעך כחו דרשב"ג וכיון דלית הלכתא כרשב"ג לא ה"ל לאתויי מחלוקת שני. וע"ק לי מה שאמרו בגמרא חדא כרבי וחדא כרשב"ג ולא ידענא במאי מספקא ליה הא ודאי אי אית לן כרבי דביטלו מבוטל באידך נמי הוי כרבי, ומה שאמר ה"ה ובודאי הדין ששנינו וכו' אפשר דבא ליתן טעם כיון דבברייתא אמרו כתבו לבד למה כתב רבינו אמר לעשרה כתבו ותנו לזה כתב דבגמרא מוכח דשלוחי הולכה. וצ"ל בין בדברי רבינו בין בדברי הגמרא דלא ביטל השליחות אלא העדות לבד דאם בטל ג"כ השליחות הא בשליחות אמרי' דבטלה מקצתה בטלה כולה ואולי זו היא כוונת ה"ה ז"ל כלומר אע"פ שהוא דחוק כן בלשון רבינו אל תתמה דלשון הגמרא נקט דהם שלוחי הולכה והובאה וכמו שנפרש דברי הגמרא כן נפרש דבריו. א"נ דכיון שעשאם שלוחים לכתיבה והולכה אע"ג דביטל השליחות כיון דהם שלוחים לכתיבה ג"כ ולכתיבה אינם מבוטלים הרי עשאם עיקר לכל אחד מהם ואינם מבוטלים אפילו להולכה ודו"ק:

אמר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי וכו'. לשון רבינו קשה דהאי יכול לבטל מאי פירושו אי יכול לבטל פי' בדיעבד אבל לא לכתחלה א"א דבגמרא (דף ל"ג:) קאמר רבא דפסק ר"נ כוותיה דלכתחלה יכול לבטל משום דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה וא"כ היכי קאמר רבינו דבדיעבד יכול לבטל דוקא, ואי פירוש דבריו הוא אפילו לכתחלה יכול א"כ היכי כתב ואפילו בפני שנים אחרים דמשמע דבפני שנים אחרים יכול לבטל לכתחלה וזה אינו דאסור לבטל מפני התקנה דר"ג שלא בפני השליח. זה דקדק הר"מ הכהן. ובל' ה"ה תמיהא טובא שבא לתרץ קושיא שהוקשה לו על רבינו וההלכות דאמאי לא הזכירו דלמאן דבטיל בטיל ולאידך לא דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה וי"ל שהם ז"ל סוברים וכו' עד סוף הלשון. ובאמת דבריו תמוהים דפלוגתא דרבי מעדות שבטלה וכו' לא שייכא כלל בפלוגתא דבטלו מבוטל דפלוגתא דרבי הוי כשבטל לשנים לבד ולא לאחרים ועל זה אמר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואפילו דנאמר דכשיבטל שלא בפני השליח מבוטל אינו סותר דין זה כלל ולא שייך ביה דהך דינא אם מותר לבטל לכתחלה לשנים ולא לאחרים משום דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. תדע לך דרבי אית ליה ביטלו מבוטל ואית ליה עדות שבטלה וכו'. ומה מאד תימה סוף לשונו שכתב לא גרע כשביטל בפני שנים מהם וכו' דמה ענין זה לזה דהכא לא ביטל אלא לשנים לבד אבל לא לאחרים אבל כשביטל בפני שנים אחרים דקאמר רב דמבוטל הוא כשביטל לכולן בפניהם. ואם דעתו לומר דרבינו והגמרא לא איירי בענין אחד דרבינו איירי כשביטל כלם בפני השנים ולז"א יכול לבטל גט וכו' והגמרא איירי כשבטל לשנים לבד ולא לאחרים ולכך רבינו לא הוצרך לחלק ולומר דלחד בטליה ולאידך לא בטליה דהוא איירי כשביטל כולן זה ודאי דבר שאין לו שחר. חדא דעדיין קשה אמאי לא הביא רבינו דין הגמרא דיכול לבטל לכתחלה משום דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ועוד דהיה מודיענו דאם ביטל שנים מהם שאין השאר מבוטלים, ועוד קשה על ההלכות שהביאו דברי הגמרא אמאי לא הביאו במאי קא מיפלגי שגם כוונת הרב המגיד לתרץ בעד ההלכות. ועוד שאם דעתו זאת למה לו לומר ויש לומר שהם סוברים וכו' לא היה לו לומר אלא יש לומר דהגמרא ורבינו לא איירי בענין אחד ולא היה לו לתלות במחלוקת דרבי דביטלו מבוטל. ונראה לי ליישב לשון הרב המגיד בשנקדים שלש הקדמות ברורות. האחת דיש חילוק בין רבינו והתוספות דהתוס' סוברים דאפילו נאמר דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ונאמר גם כן כרבי דביטלו מבוטל מכל מקום צריך שיבטל בפני שנים מהם וכמבואר בד"ה רבי סבר עדות שבטלה מקצתה וכו' במה שכתבו ויש לומר דמשמע ליה וכו' וטעמא דאע"ג דנחשוב ביטול אלו השנים כאילו נתבטלו כולם לא נחשוב האחרים כאילו הם כאן עד שנאמר שכיון שיש כאן אחד מהם הוי כאילו כולם כאן דכולם הם גוף אחד והוי בפניהם אלא נאמר דבטלה כולה לענין שיהיו מבוטלים כדין ביטול שלא בפניהם ולכך צריך שיהיה הביטול בפני שנים מהם דאפילו לרבי אם אין הביטול בפני שנים אינו מועיל. ורבינו סבור הפך זה דכשנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אפילו שלא יהיה כאן אלא אחד נחשוב כאילו כולם כאן משום דהם גוף אחד והוי בפניהם ומבואר זה בדבריו במ"ש בענין השליחות שאפילו בטל בפני אחד מהם מבוטל וכתב ה"ה דטעמו משום דס"ל דלכ"ע עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. הקדמה השנית דרבי אע"ג דס"ל דביטלו מבוטל לבסוף חזר בו והודה לדברי רשב"ג כדאמרינן בגמרא א"ר יוסף ניחזי אנן דכי אתא רב דימי וכו' ואע"ג דא"ר נחמן הלכה כרבי בשתיהן דמשמע דס"ל דלא חזר כבר כתבו התוספות (דף ל"ד) בסוף דיבור התם ממונא הכא איסורא דאף ע"ג דס"ל לר"נ דחזר פסק דכוותיה דביטלו מבוטל משום דאיהו פוסק בהדיא בכתובות כחכמים. הקדמה השלישית דיש מחלוקת בין רש"י והתוספות בהך פלוגתא דיכול לבטל זה שלא בפני זה אי שייכא בתקנת ר"ג או לא דלדברי התוספות לא שייכא כלל דאפילו קודם תקנת ר"ג למ"ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אינו מבוטל משום דאיכא חששא דממזרות טפי דאף ע"פ דישמעו שבטלו המקצת יטעו ויסברו דאין השאר מבוטלים והוי כביטל בפני אחד לר"נ או בפני שנים לרב ששת דלכ"ע לא הוי בטל אפילו קודם תקנת רשב"ג. ורש"י ז"ל סבור דשייכא בתקנת ר"ג דמ"ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולכך אינו מבוטל משום תקנה דרבן גמליאל וכמבואר כל זה בד"ה רבי סבר עדות וכו'. ואחר אלו הג' הקדמות אבאר לשון ה"ה ואומר דהוא סובר דרבינו אינו מפרש כפירוש התוספות דסבר דהפלוגתא הוי קודם התקנה ולא שייכא בתקנה כלל דא"כ ודאי אין שום תיקון לדברי רבינו דכיון דהוא סבור דהוא מבוטל לא מצי סבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דאפילו רבי דאית ליה ביטלו מבוטל מודה דאי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דביטלוה אינו מבוטל ורבינו ע"כ סבור בענין זה דבטלה כולה כמו שאבאר מדלא פירש כאן דלמאן דבטליה בטליה ולאידך לא וכדהקשה ה"ה וא"כ ודאי דאינו יכול לבטל על כן כתב ה"ה שהוא מפרש כפירש"י ז"ל דשייכא לתקנת ר"ג ופליגי בלכתחלה דלרבי לכתחילה יכול לעשותו משום דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה וליכא חששא דאזלי ויהבי וכי תימא עדיין לא תקנת כלום דמ"מ היה לו לרבינו לומר דין דעדות שבטלה וכו' ולמאן דבטליה בטליה ולאידך לא לזה אמר דרבינו סובר דהך פלוגתא דהך ברייתא לא הוי אלא בדאית לן דביטלו אינו מבוטל דרבי כאן סברתו היא אחר החזרה כשחזר והודה לרשב"ג כדפרישית ולכך קאמר דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה אבל לדידן דקי"ל כרבי דביטלו מבוטל מודה דבטלה והטעם משום דהוא סבור דמ"ד בטלה כולה ר"ל דאפילו ביטל בפני אחד הוי כאילו ביטל בפני כולן מפני שהם גוף אחד כדפרישית ומ"ד לא בטלה סבר דאע"ג דכשביטל לפני השנים הוו מבוטלים השאר לא הוו [מבוטלים] כאילו הביטול של האחרים הוא שלא בפניהם וכדאית להו לתוספות בסברת מ"ד דעדות שבטלה וכו' וא"כ רבי דקאמר הכא דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה הוי משום דאית ליה ביטלו אינו מבוטל כחזרה והך ביטול הוי כאילו ביטל לאחרים שלא בפניהם דלא נחשוב לאחרים ולאלו כאילו הם גוף אחד ולכך לא הוי בטול לאחרים אלא לאלו אבל לדידן דקי"ל דביטלו מבוטל הא מודה רבי דהוי ביטול לאחרים אלא שנחשב כאילו הוי ביטול שלא בפניהם וא"כ לא גרע כשביטל בפני אלו הב' משביטל בפני שנים אחרים. וז"א לא גרע וכו', אבל בשליחות כתב רבינו דאפילו ביטל בפני אחד מודה דהוי ביטול וטעמו משום דשליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה והוי כאילו הם גוף אחד ולכך הוצרך ה"ה לומר דס"ל לרבינו דכ"ע מודו דבטלה ואף ע"ג דבגמרא אוקמוה לההיא ברייתא דאמר לשנים תנו גט כו' בעדי הולכה דמשמע דפליג רבי ואמר דשליחות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה אפשר לומר דלא אמרו כן בגמרא אלא לאוקומי לישנא דעדות שבטלה מקצתה וכו' אבל ללישנא דמשלפא לא הוי הכי ועוד דהא דחו לה דילמא כר' יהושע וכו' אי נמי סובר רבינו דכ"ע מודו דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכי פליגי לא פליגי אלא בדיעבד אם ביטלו מבוטל וכדהקשו בתוספות בברייתא דרבי סבר דדילמא אפילו רבי סבר בטלה ומאי דקאמר יכול הוא בדיעבד ולפ"ז סליק לשון ה"ה כהוגן והוצרך לומר דמפרש כפירש"י ז"ל ולא כדברי התוספות דלדברי התוס' כיון דלא שייכא בתקנה אפילו דנאמר דביטלו מבוטל מ"מ כשביטל לאותם השנים בטלו והשאר אינו יכול לבטל דפעמים ידמו ויסברו דאינם מבוטלים כמו שכתבו הם. ונתיישבו ג"כ דברי הרמב"ם דיכול לבטל דקאמר היינו בדיעבד מפני שהוא מבטל אותם האחרים שאינם בפניהם ואתי שפיר מאי דקאמר ואפילו בפני שנים אחרים כלומר דבדיעבד הוא מבוטל:

אמר לעשרה כתבו גט [ותנו] לאשתי וכו'. מה שהקשה בזה ה"ה כתבתי במקומות אחרים פעם ופעמים שני דרכים ובכל זה לא נתיישב הדבר אצלי ועתה אני אומר דכבר היינו יכולים לתרץ ולומר דכוונת ה"ה הוא לומר דרבינו מפרש כפירש"י ז"ל דהך מחלוקת תליא בהא דביטלו מבוטל ומה שהוצרך בגמרא לומר דפליגי באידך פלוגתא דרבי דסבר דיכול לבטל הוא משום דביטלו מבוטל ורשב"ג דסבר דאינו יכול לבטל הוא משום דביטלו אינו מבוטל ולעולם דאפילו רבי סבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הוא משום דמשמע ליה דלשון יכול הוי לכתחילה ולכך פירשה בכה"ג אבל כיון דקי"ל הך דרבי דביטלו מבוטל ודאי דבדיעבד הוא מבוטל ורבינו שכתב כאן יכול לבטל זה שלא בפני זה ר"ל בדיעבד הם מבוטלים וזהו שכתב ואפילו בפני שנים אחרים הם מבוטלים וסובר רבינו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ודרך זה היינו יכולים לישב על צד הדוחק אבל מה נעשה שה"ה כתב בשליחות ומ"ש רבינו שאם ביטל לאחד מהם וכו' י"ל שהוא סבור שאפילו למ"ד דעדות שבטלה וכו' דאי הוא ז"ל פסק כמ"ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ל"ל לה"ה למשכוני נפשיה בהאי. ונ"ל לומר דרבינו מפרש דביטול האמור בגמרא יכול לבטל זה שלא בפני זה היינו ביטול הגט לא כמו שפירש"י דאמר לשנים מהם אל תכתבוהו דביטול הנזכר במשנה אינו כן אלא ביטול הגט שאמר גט ששלחתי לך בטל הוא וכן הביטול הזה בברייתא האמור כביטול דמתניתין ודוחק לומר דהוא ביטול מחודש כדברי רש"י ז"ל ומסתייעא לזה גירסת ספר דפוס של וויניציאה בדברי רבינו יכול לבטל גט לזה שלא בפני זה דמדקאמר גט משמע כדכתיבנא ומפרש הברייתא לבטל בפני שנים מהם ולומר גט ששלחתי או גט שאמרתי לכתוב בטל הוא. והוא מבטל לכל השלוחים בפני אלו ובאלו אמר יכול לבטל לזה שלא בפני זה וכ"כ רבינו בלשונו ואמר לבטל לזה שלא בפני זה ולא רצה הגמרא לתלות הך פלוגתא בפלוגתא קמייתא דרבי ולומר דטעמא דרבי הוא משום דביטלו מבוטל משום דלשון דיכול משמע לכתחלה. וזהו שכתב ה"ה ופלוגתא דרבי ורשב"ג בלכתחלה וכו' ולכך פירש הגמרא דע"כ הך פלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל הוי אחר החזרה דאית ליה לרבי ביטלו אינו מבוטל דאי ביטלו מבוטל הרי כיון דביטל הוא בפני שנים מהם לא גרע משיבטלו בפני שנים אחרים וכיון שביטול זה הוא ביטול לגט כדכתיבנא אם כן היכי קאמר רבי דיכול לבטל לכתחילה משום דאפילו דאזלי הנך ויהבי אינם מבוטלים הא ליתא דהא כיון שביטל הגט ביטלו מבוטל וכולם מבוטלים אלא ודאי הוי אחר החזרה דאית ליה לרבי דביטלו אינו מבוטל ולכך כשיבטל בפני שנים מהם אין האחרים מבטלים אפילו שביטל הגט בפירוש דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואי משום שביטלה שלא בפניהם אינו מבוטל. אבל אנן דקי"ל דביטלו מבוטל ודאי דאינו יכול לבטל לכתחלה שכולם הם מבוטלים אבל בדיעבד בטל משום דלא גרע כשביטל בפני שנים מהם מכשביטל בפני שנים אחרים, אבל מ"מ נפקא מינה מפלוגתא דרבי דאמר דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה דאי אית ליה דבטלה אפילו דביטל בפני אחד מהם לגט ואמר גט שאכתוב בטל כיון דלזה הוי ביטול משום דהוא בפניו לאחרים נמי הוי ביטול אבל אי קי"ל כרבי בעינן שיבטל בפני שנים מהם וזהו שכתב ה"ה לא גרע כשביטל בפני שנים מן העשרה וכו' ולהכי מספקא ליה לגמרא דאע"ג דקי"ל כרבי בהא דביטלו דילמא קי"ל באידך כרשב"ג דביטלו ולא בעינן אלא חד לזה אמר דהלכה כרבי בשתיהן ובעינן שנים ובשליחות כתב רבינו דבפני אחד סגי לזה הוקשה לו לה"ה והוצרך לתרץ. ודרך זה נכון בעיני עד מאד ודוק:

הרי הוא כחרס וכו'. מכאן יצא לו לרבינו מ"ש בהלכות זכייה ומתנה פ"ד דגבי מתנה אע"ג דאם אמר בטלה היא לשעבר משמע והיא בטלה אם אמר הרי היא בטלה להבא משמע ואינה בטלה דהא הכא חרס הוא משמע לשעבר ואם אמר הרי הוא חרס משמע להבא התם נמי הכי ונסתלקה תמיהת הר"ן וה"ה שתמהו שם על הראב"ד מנין לו כן. ובזה א"ש דהראב"ד ורבינו בדרך אחד מה"ט והראב"ד לפרש בא:

מי ששלח גט לאשתו וחזר וביטלו וכו'. כתב ה"ה ואף בזו לא ידעתי וכו'. נראה דרש"י ז"ל סובר דמסירת מודעא על הגט הוא דבעינן שהוא יאמר שהיה אנוס ואע"ג דלא ידעינן באונסיה מהימן בגט אבל אם אמר שאינו אנוס לא וזהו היא סברת קצת המפרשים ז"ל ולכך הוצרך רש"י ז"ל אונס ונסתלקה קושית ה"ה על רש"י ז"ל:

וכן המביא גט והניח הבעל חולה וכו'. בפרק ט' מהלכות תרומות כתב רבינו עיר שהקיפוה כרכום או ספינה וכו' והיוצא ליהרג מבתי דיני עכו"ם וכו' אבל מי שנגמר דינו בב"ד של ישראל והניחוהו בבית הסקילה ליהרג וכו' הניחה בעלה גוסס וכו' ובפ' ד' מהל' פסולי המוקדשין כתב רבינו השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים וקשה למה לא חילק שם בין חולה לגוסס וכל שאר הדינים האמורים בהל' תרומות. ואי סמך שם על מ"ש בהל' תרומות גם בהל' תרומות היה לו לסמוך על מ"ש בהל' גירושין וכיון דפירש בשני המקומות גם שם היה לו לפרש ולא ידעתי טעם נכון לרבינו. ומ"ש ה"ה שלא כתב בביאור דין של ב"ד ישראל נראה הכונה לומר דלא כתבו כאן בהלכות גירושין דהא בהלכות תרומות כבר כתבו בבירור שכתב אבל מי שנגמר דינו בב"ד והניחו בבית הסקילה וכו' ואם כן היכי קאמר דלא כתבו אלא ודאי הכוונה היא כאן. ומ"ש ובעונותינו בטל דיני נפשות הוא לתרץ להלכות שלא הביא כלל מזה משום דלא כתב אלא דין הנהוג. אבל אין זה טעם לרבינו. חדא דהא כתבו בהל' תרומות ועוד דדרך רבינו לכתוב אפילו מה שאינו נוהג בזמן הזה. ומ"מ קשה לי על דברי רבינו כיון שהוא פוסק כלישנא בתרא אם כן הא דאמרו ברוצח כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דינו של פלוני וכו' אין דין זה בבורח דוקא כמו שדחו בגמרא דילמא בורח שאני דלא אמרו כן בגמרא אלא לומר דלא תסייע לרב יוסף אבל מאחר דקי"ל כרב יוסף בהך דינא לא הוי כבורח אלא אפילו בלא ברח וא"כ קשה דאיך כתב רבינו בהלכות סנהדרין פרק י"ג מי שנגמר דינו וברח ובא לב"ד אחר אין סותרין את דינו אלא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דינו וכו' דמשמע דוקא ברח הא מהכא משמע דאפילו לא ברח. מיהא לזה יש לומר דלישנא דמתניתין נקט. וכן קשה מאידך דמייתי סייעתא דאיש פלוני מת איש פלוני נהרג דדחו התם בגמרא לעולם מת ממש ונהרג ממש והא קי"ל וכו' ה"מ במילתא דלא שכיחא וכו'. ופסק רבינו לקמן בפרק י"ג כי הך תירוצא שכתב שם וכן אם שמע מערכאות עכו"ם שאמרו והרגנו פלוני אינם נאמנים שהן מחזיקין עצמן בכזב כדי להטיל אימה וכו'. וקשה דכיון דרבינו פסק כלישנא בתרא לא היה לו לפסוק כהך תירוצא דהוא דחוי הסייעתא. מיהו יש לומר דמשמע ליה דהך תירוצא הוי קושטא משום דלישנא דמת משמע מת ממש ונהרג ממש והמקשה משום דלא ידע הך סברא הוה ס"ד דמת יוצא למות ונהרג יוצא ליהרג. ועוד קשה במ"ש בהלכות תרומות והניחוהו בבית הסקילה כתב שם הרב בעל כסף משנה משום דאל"כ דילמא חזו ליה זכותא כי הא דאמרינן בסנהדרין דמניפין בסודרין היכא שהיו מוליכין אותו לבית הסקילה ואמר תלמיד אחד יש לי ללמד עליו זכות וא"כ קשה למה בפרקא קמא דסנהדרין לא אמר והניחוהו בבית הסקילה והיה לו לומר שם דצריך שהעידו שנגמר דינו בב"ד והניחוהו בבית הסקילה עצמה: