Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Firstlings Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שהראוי להיות מהם בזכר וכו'. כלומר דבזכר איכא י"ב יותר באיברי הזרע וכדכתב בהלכות ביאת מקדש פ"ז ובהל' איסורי מזבח כתב שהבהמה יש יותר כ"ג שהם ע"ג בין הכל בזכר ובנקבה חסר הי"ב שבאיברי הזרע. ויש בקצת ספרים כתוב כאן בזכר ס"ז וצריך להיות ע"ג כפי הנראה בהל' איסורי מזבח כדכתיבנא:
בין שהטיל וכו'. דברי רבינו ז"ל מתמיהין דבבכורות (דף מ"א) על מימרא דרב חסדא דקאמר על פלוגתא דחכמים ות"ק מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום דברי הכל ספיקא הוא וקדש מספיקא אמרו שם לימא כתנאי ר' אלעאי אומר משום ר' ישמעאל וכו' ר"ש בן יהודה אומר וכו' ודחו לא דכ"ע טומטום בריה ולא מספיקא זכר ונקבה הוא דמספיקא מטיל מים במקום זכרות דכ"ע לא פליגי דזכר הוא כי פליגי במטיל מים במקום נקבות וכו' ומדדחי בגמרא דרב חסדא לא אתי כתנאי ולא פליגי אלא במטיל מים במקום נקבות ולא במקום זכרות משמע דרב חסדא הכי אית ליה ואע"ג דרב חסדא אמר גבי טומטום ד"ה ספיקא הוי ולא משכחת ליה לר"ש דבריו כלל דאי מטיל במקום זכרות זכר ואי מטיל במקום נקבות נקבה בכך תירצו התוס' ז"ל קושיא זו ואמרו דרב חסדא אתי כתנא קמא ודלא כר"ש. ואם תאמר א"כ נפל פיתא בבירא סוף סוף רב חסדא אתי כתנאי לזה תירצו התוס' ז"ל דמעיקרא הוה ס"ד דאיכא תנא דאמר דטומטום הוי בריה וקשה לרב חסדא אמאי לא מוקי פלוגתא דטומטום ואנדרוגינוס דכולהו הוי חולין לרבנן מחד טעמא משום דהוי בריה אבל לפי התירוץ דליכא מאן דסבר דטומטום הוי בריה אי אמרינן דמטיל מים במקום נקבות הוי נקבה לרבנן בתראי והוי חולין ופליגי את"ק באנדרוגינוס וטומטום סוף סוף לא הוי חולין טומטום ואנדרוגינוס מחד טעמא דאנדרוגינוס הוי טעמא משום דהוא בריה וטומטום משום דהוי נקבה וכיון דלאו מחד טעמא הוי טפי עדיף לומר דלא פליגי רבנן בתראי את"ק בטומטום כי היכי דלא פליגי אר' ישמעאל. זה דעת התוס' ז"ל ורש"י ז"ל תירץ באופן אחר דלא אמר רב חסדא ספיקא הוי אלא למעוטי דלא הוי בריה אבל לא נחית בדיוקא לומר ספיקא הוי אלא כוונתו דאיכא קדושה בטומטום לרבנן אפי' במטיל במקום נקבות משום ספיקא ולר"ש במטיל מים במקום זכרות מ"מ לכולהו פירושי מוכח דר"ח במטיל במקום זכרות מודה דהוי זכר כי היכי דלא ליתי מילתיה כתנאי וא"כ איך כתב רבינו ז"ל כן. וי"ל דמשמע ליה לרבינו ז"ל מכח סוגיא דפרק מעשר בהמה (דף נ"ז) דאמר שם דגבי קדשים מיעט רחמנא ומעשר גמר מקדשים דהך סוגיא דהכא לאו קושטא הוי דההיא סוגיא קשיא אהך דהכא כדהקשו שם התוס' בפרק על אלו מומין דאי ר"ש אית ליה דבמטיל מים במקום נקבות נקבה בקדשים הוי משום נקבה א"כ היכי יליף ממעשר הא במעשר אין חילוק בין זכר לנקבה אלא ודאי דסברת ההיא סוגיא כדהוה ס"ד בסוגיא דהכא דר"ש אית ליה טומטום בריה בפני עצמו הוי ות"ק סבר דהוי ספיקא ואע"ג דרב חסדא אתי כתנאי אין זה דוחק ומאי דקאמר רב חסדא דרבנן בתראי לא פליגי בטומטום דאע"ג דאיכא מאן דאמר דהוי בריה משום דמשמע ליה דמודו רבנן בתראי לת"ק גבי טומטום כמו שמודה ר' ישמעאל ואפושי במחלוקות לא מפשינן והך סוגיא דאמרה בפ' אלו מומין דמחלק בין מטיל מים במקום זכרות למטיל מים במקום נקבות לאו קושטא היא ודרך דחייה איתמר ונקטינן כסוגיא דפ' מעשר בהמה כנ"ל לדעת רבינו ז"ל. ומה שקשה על רבינו ז"ל במה שפסק כאן כרב חסדא ולדידיה סמי מכמה ברייתות בגמרא טומטום ורבינו ז"ל לא סמינהו כתבתי בהלכות אישות פרק שלישי ושם הארכתי:
שנאמר אך בכור שור וכו'. בפ"ק דבכורות על מתני' דאמרה פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטורה מן הבכורה שנאמר פטר חמור שתי פעמים הביאו שם במתני' (דפ"ב) דרחל שילדה כמין עז וכו' ואמרו שם מנא ה"מ אמר רב יהודה דאמר קרא אך בכור שור וכו' והקשו שם דאמאי נקט קרא בכור שור ולא נקט קרא פטר פטר כדנסיב תנא ותירצו הוא דאמר כר' יוסי הגלילי כלומר ר' יהודה דאמר הכי סבר כדרשא דר' יוסי הגלילי משמע התם דמאן דיליף פטר פטר לא יליף מבכור שור דקרא איצטריך לדרשא אחרינא. וא"כ קשה על רבינו ז"ל שכתב כאן דרשא דאך בכור שור ובפרק בתרא דהל' כלאים כתב דרשה דפטר פטר שתי פעמים והם דרשות חלוקות. וי"ל דאין קפידא דדרכו של רבינו ז"ל לסמוך הדין לדרשא היותר פשוטה. ותו איכא בגמרא תרי אוקמתי בפ"ב דבכורות גבי רחל בת רחל בת עז או רחל בת עז בת רחל והזכירם הטור ז"ל ביורה דעה סי' שט"ו ורבינו ז"ל לא הזכירם וכתב הרב"י ז"ל שם דפליג על הטור ז"ל ופסק דחייב בהם ומ"מ אין זה טעם מספיק דלמה לא הזכירם דאפי' שיהיה הדין בהם שיהיה חייב אין זה פשוט כ"כ כדי שימנע מלכתוב אותו. ואולי משום ששם אמרו בגמרא דאפילו מאן דמחייב מודה גבי כלאים דפטור וגבי נגעים דאינו מטמא וגבי תכלת דפסול וכל דינים אילו כתבן רבינו ז"ל כל אחת במקומה בהל' ציצית ובהלכות כלאים ובהלכות טומאת צרעת וממילא כיון דבאותם המקומות כתב פטור משמע דבשאר הדברים חייב ומ"מ הא דחזרו שיות למקומן היה לו לרבינו ז"ל לכתוב דהוא חידוש גדול ואינו נלמד משום מקום:
ואם תפסו כהן אין מוציאין מידו וכו'. הרשב"א ז"ל בתשובותיו דחק למצוא טעם לרבינו ז"ל למה פסק כן ולא פסק דמוציאין מידו כרבה דאמר הכי בפ"ק דמציעא ותניא דמסייע ליה וכן תמה הרב בעל כ"מ ז"ל. ולי נראה טעמו של רבינו ז"ל דבפרק האשה שנתארמלה גבי תרי ותרי דאמרינן התם אוקי ממונא בחזקת מאריה ופירש"י דלא מקרעינן לשטרא דאם תפס לא מפקינן מיניה וכ"כ ה"ה ז"ל בסוף הלכות מלוה ולוה והקשו שם התוס' ז"ל מהא דאמרינן אם תקפו כהן מוציאין מידו ודחקו בתירוץ הקושיא ורבינו ז"ל מפני קושיא זאת נ"ל דההיא סוגיא מוכחא דאית לה גבי תקפו כהן דאין מוציאין מידו ולכך אמר התם דאי תפס לא מפקינן מיניה. זה נ"ל טעמו של רבינו ז"ל:
אמר אילו נפל בבכור זה מום וכו'. בפ' כל פסולי המוקדשין (דף ל"ד) אמר שם בגמרא על מתני' דזה הכלל כל שהוא לדעת אסור ושלא לדעת מותר דשלא לדעת לאתויי מסיח לפי תומו ופירש"י ז"ל שם שלא שאלו הקסדור מה טיבו וכו' משמע מדמתני רבה חלוקה זאת בזה הכלל דהוא רבותא טפי מחלוקה קמא שהזכיר במשנה דשאלו הקסדור מה טיבו דאם הוי שוה עם אותה חלוקה למה ליה לתנא לרבויא דמינה ילפינן לה אלא ודאי חידושא אתא לאשמועינן וטעמא כיון דאמר לו בלי שאלה אולי כוונתו של ישראל שיטיל בו מום ולכך אמרו דאל"כ לא היה אומרו מה שאין כן כשהוא תשובת שאלה ר"ל שנאמר דלא אמרו אלא במשיב למה ששאלו לו ולכך רבינו ז"ל כתב החלוקה הזאת שאמרו מעצמו שהוא רבותא טפי וכ"ש ההיא דהיא תשובת שאלה אבל על הטור בי"ד סי' שי"ג שכתב אפילו אם שואל למה שוחטין וכו' יש לתמוה דהיה לו לכתוב שאמר כן מעצמו דהוי רבותא טפי כדכתיבנא ועל שניהם קשה למה לא הזכירו ההיא שאמרו בגמרא דאפי' אמר אם נעשה בו מום דמשמע דהוי בידי אדם דמותר כדאמר התם:
במקום דחוק מסורג בקוצים. היינו עובדא דרבי צדוק שהיה הסל דחוק ומתחת הסל נפגם שפתו:
בכור שאחזו דם יקיז ובלבד שלא יתכוין וכו'. בפ' פסולי המוקדשין (דף ל"ד) אמרו בגמרא מתקיף לה רנב"י הי ר"ש אילימא ר"ש דמתניתין עד השתא לא אשמעינן שמואל דבר שאין מתכוין מותר כו' אלא ר"ש דברייתא. והקשו שם בתוס' דהיכי שרי ר"ש משום דהוי דבר שאין מתכוין הא אפילו במקום שאי אפשר שלא יעשה בו מום שרי ר"ש ובדבר שאינו מתכוין אסר ר"ש בפסיק רישיה ותירצו דתרי מחלוקות הם ברייתא ומתניתין ובתרתי פליגי וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו וע"פ אותו הפי' כתב הטור ז"ל ביו"ד סי' שי"ג מ"ש שם בדין זה אבל רבינו ז"ל מדסתם נראה דסובר דכולה חדא פלוגתא היא אלא דתנא דמתני' אית ליה דע"כ לא שרי ר"ש אלא בדבר שאינו מתכוין ולכך נקט בלישניה אע"פ שהוא עושה אבל אם הוא דבר שא"א שלא יעשה בו מום ודאי דאסר ר"ש דהוי כפסיק רישיה אבל תנא דברייתא דנקט לישנא דמקום שעושין ומקום שאין עושין כדדייקי התוס' ז"ל משמע דאית ליה דאפילו בדבר שעושה בו מום בודאי שרי ר"ש וטעמא משום דבקראי פליגי כדאמרו שם וכיון דאיפסיקא הילכתא כר"ש דברייתא בכל גוונא שרי אפילו במקום שעושה בו מום בודאי ולכך סתם רבינו ז"ל כתנא דברייתא אליבא דר"ש דבכל גוונא שרי:
בד"א כשהיה הרועה ישראל וכו'. נ"ל לתת טעם לרבינו ז"ל שפסק כלישנא קמא משום דלישנא בתרא דקאמר רועי ישראל והם כהנים נאמנים מימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי. הקשו שם בתוס' ז"ל ממאי דאמרינן בסוף פ' ב' בחצר בעל הבית ורועה כהן דלר"ט אקנויי מקני ליה מקום בחצרו ואפילו ר"ע לא פליג אלא משום דאית ליה פסידא לא מקני ליה מדינא ואמאי הא התם נמי נימא כיון דסתם רועה עם הארץ מסתמא לא מקני ליה מקום בחצרו והוצרכו לתרץ דאיירי במכירי כהונה או שאוהבו ורגיל ליתן לו. ותירוץ זה דחוק קצת ולכך מוכחא טפי סוגיא דפ"ב כלישנא קמא דלית ליה האי סברא ולכך רבינו ז"ל פסק כן:
שלא נחשדו לשחוט קדשים בחוץ וכו'. קשה קצת דבפרק כל פסולי המוקדשין לא אמרו טעם זה בגמ' אלא לדחות מימרא דרב יהודה דאמר נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו משום דכל מילתא דעבידא לאיגלויי לא עביד דמשקר ואמרו שם אף אנן נמי תנינא נאמן הכהן לומר וכו' ודחו שם דאין הטעם כן אלא משום דקדשים בחוץ לא אכיל וכיון דקי"ל כרב יהודה וכדכתב רבינו ז"ל לקמיה למה לי האי טעמא נימא טעמא משום מילתא דעבידא לאיגלויי. וי"ל דטעמא דעדיפא מיניה קאמר:
בכור זה נתנו לי ישראל במומו וכו'. משמע מדברי רבינו ז"ל דלא בעי שיזכיר פלוני שכתב כאן סתמא בכור זה נתנו לי ישראל וכו' וכן גבי חכם כתב הראיתי מום זה למומחה ולא הצריך להזכיר שם החכם ודלא כמאן דאמר דבעינן שיזכיר לעיל שם החכם וכן כאן שיזכיר שם אותו הישראל וכדכתב הטור ז"ל בסימן שי"ד ויש סיוע לרבינו ז"ל מעובדא שהזכירו שם (דף ל"ו:) רפרם בפומבדיתא הוה ליה בוכרא ויהיב ליה לכהן בלא מומא ואזל שדא ביה מומא ואח"כ הראהו לרפרם כסבור שלא יכירהו שהוא נתנו בלא מום ואמרו שם דרפרם ארפסינהו לעיניה וחזייה בשיקריה וכו' ואם איתא שצריך שיזכיר שם הישראל אמאי לא שאלו רפרם מי נתנו לו. ולשאר המפרשים יש לומר דהזכיר לו שם ישראל אחר בהדיא ושקר לו אבל לא משמע הכי פשטא דעובדא אלא דלא הזכיר לו שם הישראל כלל ובכך היה סבור להטעותו. וכתב הטור ז"ל בסי' הנזכר בשם הר"ר יונה ז"ל דאם היה מום מובהק אע"פ שלא יזכיר שם החכם סגי. ונ"ל טעמו דכיון דמום מובהק הוא מותר ואין צריך להראותו לחכם אלא משום כבודו של חכם א"כ כיון דליכא ביה איסורא דקדשים בחוץ סגי בכל דהו אפילו שלא יזכיר שם החכם אבל היכא דלא איתברר דהוי מום מובהק דהוי ספק שוחט קדשים בחוץ בעינן שיזכיר שם החכם. ולפ"ז אין דעת ה"ר יונה כרבינו ז"ל דלרבינו ז"ל בכל גוונא אפילו שלא ידענו אם הוא מובהק אע"פ שלא הזכיר שם החכם סגי ודלא כהרב"י ז"ל שכתב בסי' שי"ד שדעת רבינו ז"ל כדעת ר' יונה ז"ל ומה שהזכיר רבינו יונה ז"ל מום מובהק משום דאיירי בזמן הזה דלע"ד לא איירי רבינו יונה אלא לפי דין הגמרא וכמ"ש. ולתת טעם לדברי המפרשים שצריך שיזכיר שם הישראל פלוני כתב הרב"י שם טעמו של הרא"ש ז"ל שסובר כן הוא משום דאמרו סיפא ודאי מסייע ליה מאיש פלוני הרי זה נאמן ודחו הסייעתא ואמרו כיון דאית ליה תובע מירתת ואע"ג דאידחיא סייעתא דרב יהודה לא אידחייא מימריה ולא מהימנינן ליה אלא בגוונא דמתניתין. וקשה על דבריו כיון דקמה ליה מימרא דרב יהודה והילכתא כוותיה א"כ אפילו דליכא תובע נמי דלא אמרו כן אלא לדחות דלא ליהוי סייעתא לרב יהודה וכבר פסקו בגמרא והלכתא כלישנא קמא דאפילו הכהן נאמן ובמאי הוצרכו לפסוק כלישנא קמא אי כשאמר בהדיא ישראל פלוני אפי' לישנא בתרא מודה בהכי דהיכי מצי לישנא בתרא לחלוק על מתניתין דאמרה הכי בהדיא אלא ודאי לא פסקה בגמרא כן אלא בשלא הזכיר פלוני. לכך נ"ל לומר דהרא"ש ז"ל ס"ל דמ"ש בגמ' כיון דאית ליה תובע מירתת ר"ל כיון דחזי השליח דמקפיד המשלח לומר קח מפלניא אומר כיון שהוא הזכיר מפלוני ילך וישאל לו אם עשה שליחותו כהוגן או לא אבל כשאומר בכור זה נתן לי ישראל פלוני אע"פ שיזכיר פלוני בהדיא מ"מ אומר מי ילך לחפש אחר הישראל דמאי איכפת ליה לשום אדם לחפש אחר הישראל בדבר שאינו בא לו תועלת בכך ולא דמי למשלח דבעי למידע אי עבד שליחותו כהוגן כדכתיבנא וכיוצא בזה פירש"י ז"ל ולפי האמת בעי רב יהודה שיזכיר פלוני ומעולם לא אמרה רב יהודה שיזכיר פלוני בדוקא ומ"מ לא דמי למתניתין כדכתיבנא ומאי דמשמע ליה להרא"ש ז"ל במימריה דרב יהודה שצריך שיזכיר פלוני מסברא קאמר ליה דאל"כ מצי לאישתמוטי ולפ"ז אין דחיית הגמרא כמו שדחו התם כיון דאית ליה תובע מירתת משום דהתם הזכיר פלוני והכא לא הזכיר דא"כ לפי האמת דהלכתא כלישנא קמא לא היה לו להצריך להרא"ש ז"ל שיאמר פלוני וכדכתיבנא והוא ברור בעיני. עוד הזכיר הטור ז"ל שם כהן שיש לו בכור וראינו שעומד הוא וכל אנשי ביתו אצלו בחוץ ונכנס הבכור לבדו שלם לבית ויצא בעל מום מותר לשוחטו ולא חיישינן שמא אחד מבני הבית נטמן שם והטיל בו מום או שמא חפר גומא להכשילו שיפול בו ע"כ. ותמה שם הרב"י ז"ל על הטור והרא"ש ז"ל למה כתבו מימרא זו דהא לא אמר רבא הכי אלא משום דס"ל דהלכה כרבי יוסי דאמר דבני ביתו של כהן אינם נאמנים על הבכור ומשום הכי מצריך שיהיו כל אנשי ביתו בחוץ ואמרו התם בגמרא אבל לדידן דקי"ל כרשב"ג תו לא צריכינן להאי מימרא דמאי איריא בני ביתו בחוץ אפי' הם בפנים ואין שם עדים הם נאמנים וזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל שהשמיט מימרא זו ע"כ. ונ"ל טעמו של הרא"ש והטור ז"ל דהם מפרש' כפירוש בתרא דרש"י דה"ק אי אמרי סהדי כל בעליו של בכור דהיינו בעל הבית וכל אנשי ביתו הם בחוץ ויצא בעל מום מהני האי עדות ואף ע"ג דלפי קושטא דמילתא לא בעינן שיעידו העדים שהיו בני ביתו בחוץ אלא כשיאמרו העדים בעל הבית היה בחוץ אע"פ שבני ביתו היו בפנים כיון שבני ביתו יאמרו אנו לא חבלנוהו ולא הכינו אותו נאמנים ומהני עדות העדים לומר דמעצמו נפל אבל מ"מ צריך לשאול לבני הבית שהיו בפנים אם הם הטילו אותו המום לכך אמרו הרא"ש והטור ז"ל שכשהעדים מעידים שכולם היו בחוץ סגי בהאי עדות ואין חוששין שמא חפר גומא כו' אבל אם היו בני ביתו בפנים היה צריך לשאול להם כדכתיבנא ואי ליתנהו קמן דנשיילינהו ודאי דלא שרי הבכור ולכך כתבו שכולם היו בחוץ אבל רבינו ז"ל מפרש כפירוש קמא של רש"י ז"ל שאם היו כולם עומדים בחוץ יעיד עליו רועה בבית והקשו שם פשיטא ותירצו שם מהו דתימא ניחוש לחשדא דרועה ורבינו ז"ל כבר כתב דלא חיישינן לחשדא דרועה והוא נאמן ולכך לא הוצרך להזכיר: