וכן בכור שיצא לחו"ל ונפל בו מום וכו'. משמע דח"ל וארץ שוים דאם יש מומחה אינו ניתר ע"פ ג' בני הכנסת ואם אין שם מומחה ניתר ע"פ שלשה בני הכנסת במום המובהק וא"כ קשה כיון דהשמיענו רבינו ז"ל בארץ דניתר ע"פ שלשה בני הכנסת כ"ש בחוצה לארץ וקושיא זו איתא ג"כ במ"ש רב יהודה בגמרא התרת בכור בחו"ל על פי שלשה בני הכנסת דפשיטא הוא והתוס' הקשו שם ותירצו ומדבריהם נראה דיש חילוק בין בכור בארץ לבכור בחו"ל אבל מדברי רבינו ז"ל נראה שהם שוים וא"כ קצת קשה מה שהקשיתי:

מפני שקנסו את בעל הבהמה שלא ישהנה וכו'. הר"א ז"ל השיג על זה ונראה שדעתו לפרש כדעת התוס' ז"ל ושם הוא נוטה לפירוש קמא דרש"י ז"ל ע"ש:

שמא ישמעו בו הדיינים ויקנסוהו כפי רשעו. בפ' עד כמה (דף כ"ט) אמרו בגמרא אם איתא דבכור הוה לא הוה טרח ביה אמר אי שמעי בי רבנן מפסדו ליה מנאי ע"כ. ופירש"י ז"ל אי שמעי בי רבנן דבכור תם הוה וטעון קבורה מפסדי לי מינאי ומקפיד על טורחו ואינו מעבדן ע"כ. משמע דהוא מקפיד על טורח העיבוד ומדברי רבינו ז"ל לא משמע הכי אלא שמפרש שאינו רוצה להשהותו בידו שמא מתוך כך ישמעו הדיינים ויקנסוהו וכשיצא מתחת ידו ישכח הדבר. והרב"י ז"ל בטור י"ד סי' שי"א כתב לשון זה של רבינו ז"ל וכתב עליו כלומר והוא מקפיד מלהפסיד טורחו וכו' נראה דכוונתו דהטור ז"ל ורבינו שוים בפירוש שכתבתי:

בכור שנמצא טריפה אם תמים הוא ונמצא טרפה וכו' ואם במומו נשחט וכו'. כתב הרב בעל כ"מ ז"ל דרבינו אית ליה דר"ע וחכמים לא פליגי דר"ע איירי בבעל מום ורבנן בתמים וכן פירש רבינו ז"ל בהדיא בפירוש המשנה. וקשה דבפ' טבול יום (דף ק"ד) אמרו בגמרא ואלא מאי קמ"ל ר"ע הא קמ"ל אפילו בגבולין ע"כ. ופירש"י ז"ל דאפילו בכור בעל מום שנשחט בו במדינה על מומו וכו' ואשמעינן ר"ע דהיכא דלא ניכר טרפותו עד לאחר הפשט שריא שחיטתו והפשטו לעורו כאילו נזרק דמו במקדש ונמצא טרפה לאחר הפשט ע"כ. משמע דטפי יש להכשיר בתמים במקדש דדמו מתירו הפך דברי רבינו ז"ל:

גיזת בכור אפילו בעל מום וכו' האורג מלא הסיט וכו'. בפ"ק דערלה הקשה רבינו שמשון על משנה זו מאי שנא מגיזה דאמרינן בכל שהוא והכא מלא הסיט ותירץ דכל שהוא דאמרינן בגיזה לאו דוקא אלא מלא הסיט. ועוד הקשה מאי שנא גבי מוקדשין דאמרינן במתני' דמקדש בכל שהוא וגבי צמר הבכור אמרינן מלא הסיט ושתי קושיות אלו נתקשו להר"א ז"ל בהשגות. ולקושיא ראשונה תירץ דלא אמרינן כן גבי גיזה אלא משום קנסא דשהייה ור' יהודה הוא דקאמר לה דאמר בפרק הלוקח בהמה נשחטה אסרי רבנן משום דילמא אתי לשהויי ומתני' דבערלה דינא קתני דמן הדין בעינן מלא הסיט וגבי גיזה נמי הכי הוי מדינא ומאי דאמרינן בפ' הלוקח בהמה הוי מטעמא דקנס והוא הדין גבי אורג דדינא הוי הכי משום קנסא ולזה השיג על רבינו ז"ל דתלה טעם הגיזה דלא נתבטלה משום דהוי דבר חשוב ומשמע דמשום כך מחלק בין גיזה לאורג דאינו כן דכיון דלא הוי מלא הסיט לא הוי דבר חשוב אלא טעמא משום קנסא. ועוד תירץ תירוץ אחר לקושיא זו דדוקא גיזה דעבד איסורא קנסינן ליה משום דגזזו אבל גבי אורג מצמר הבכור דלא עביד איסורא לא ולאו כטעמו של רבינו דהדבר חשוב. גם לקושיא שניה תירץ דהוי בקדשים שיש להם פדיון דמשום דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל וכן אמרו בירושלמי. וגם זו השגה על רבינו ז"ל דהיה לו לפרש דבקדשים שיש להם פדיון מיירי. זו נ"ל כוונת השגה זו אבל הרב בעל כ"מ ז"ל כתב שיש למחוק תיבת אי נמי וכולה חדא תירוצא היא. אך מה שתירץ בשם הר"י קורקוס ז"ל דרבינו ז"ל לא הזכיר צפרתא כמו שאמר בתמורה משום דסובר דלאו דוקא צפרתא אלא הכי קאמר כיון שהוא מלא הסיט שראוי לצפרתא חשיב ולא בטיל לע"ד אינו כן דא"כ איך הקשו שם צפרתא לישלופינהו אי לאו צפרתא ממש קאמר מה שייך לישלופינהו. ותו במה שתירץ דאותו תירוץ ואותה קושיא הם דלא כהלכתא דהא קי"ל בגד שאבד בו כלאים בטל ורבינו אינו מחלק חילוק המפרשים א"כ כיון דהם שוים גבי בגד שאבד בו כלאים שצריך שיהיה בו מלא הסיט דוקא קשה אם כן למה לא הזכירו רבינו ז"ל פרק עשירי מהלכות כלאים אלא כתב בגד שאבד בו כלאים סתמא אלא ודאי שרבינו ז"ל מחלק בין כלאים לכאן וכפירוש המפרשים ז"ל: