היה לו באחד משניהם אבר אחד. וכן כתב הטור ז"ל על זה בסי' ש"ך ואיני יודע למה כתב היה לו באחד משניהם אבר אחד דהוא הדין נמי אפילו אם אין לו אלא כל שהו ביד או ברגל פטור שאין צריך שיהיה לו כל האבר ע"כ. מדברי רבינו ז"ל נראה דבעינן תרתי שינטל אבר ושיהיה אבר שיעשה מום למעוטי אצבע יתרה ומסייע ליה לשון הגמרא שאמרו בריש בכורות וכמה תהא שותפות של נכרי ותהא פטורה מן הבכורה אמר רב הונא אפי' אזנו מתקיף לה ר"ז ולימא ליה שקול אזנך וזיל דמשמע מלשון המתרץ ומלשון המקשה שיש לנכרי אוזן בבכור אבל רש"י ז"ל מפרש שם שיש לו שותפות באזן אע"פ שלא יהיה כל האוזן שלו וסובר רבינו ז"ל שכשאמרו בגמרא אפילו מום קל אהא קאמרי דהאבר אפי' לא יעשה נבלה וטרפה בלא מום סגי אבל מ"מ אבר בעינן אי נמי דרבינו ז"ל נמי לא בעי אבר אלא אפילו כל שהוא באבר אחד סגי והא דנקט הכי להודיענו דהיכא דאינו מום כגון אצבע יתרה אע"פ שחסר אבר לא איכפת לן:

שנאמר פטר כל רחם בבני ישראל וכו'. בריש בכורות אמרינן דטעמא דרבנן משום דבכור מקצת בכור משמע ואתא כל לומר עד דאיתיה כוליה ולשון רבינו ז"ל מגומגם שלא הזכיר ראיה זו על כל בכור כמ"ש אותה בגמ':

אבל ולדי ולדות חייבין וכו'. בפ"ב דבכורות איפליגו רב הונא ורב יהודה דלרב הונא ולדות פטורין ולדי ולדות חייבים ורב יהודה אמר ולדי ולדות נמי פטורים ולדי ולדי ולדות חייבים והקשו לר' יהודה ממתני' דאמרה העמיד ולדות תחת אמותיהן ולדי ולדות פטורים טעמא דהעמיד הא לא העמיד לא תיובתא דרב יהודה אמר לך ר"י הוא הדין אע"ג דלא העמיד והא קמ"ל אפילו העמיד נמי דאורחיה דנכרי למתפס דינא הוי כמו לא העמיד וולדי ולדות פטורין ולדי ולדי ולדות חייבים ע"כ. משמע דלר"י הוי העמיד כלא העמיד ולכך יש לתמוה טובא על דברי הטור ז"ל שכתב בסי' ש"כ דהיכא דהעמיד איכא פלוגתא בין רב הונא ורב יהודה דלרב הונא הוי דור אחד טפי מלא העמיד דהוי דור רביעי לולדות ולרב יהודה הוי ה' לולדות ולא משמע הכי מגמ' שהבאתי אלא דלרב יהודה העמיד ולא העמיד שוה והוי כמו העמיד לרב הונא דהוי דור אחד טפי. ועל רבינו ז"ל יש לתמוה דלמה לא כתב דין העמיד כמו שאמרו במשנה והרב בעל כ"מ ז"ל כתב דרבינו ז"ל נתן כלל דכל ולדות וכו' משמע מדבריו דדינו של רבינו ז"ל רב הונא ורב יהודה מודים בו ואינו כן אלא דרבינו כרב הונא פסק מדאמר סתמא ולדות פטורין ולדי ולדות חייבים והיינו כרב הונא וכן כתב הטור ז"ל. ולי נראה לתרץ דרבינו מפרש העמיד ולדות תחת אמותיהן כפירוש התוס' דהיינו שמתו האמהות והעמיד ולדות תחתיהן והך חלוקה פשיטא ליה לרבינו ז"ל דא"כ הוו הולדות במקום האמהות והם נכסי צאן ברזל ואי אמרינן כן במתני' אליבא דרב הונא אינו אלא לומר דדוקא העמיד הא לא העמיד ולדי ולדות חייבין ולאפוקי מרב יהודה וכדהקשו בגמרא לרב יהודה ורבינו ז"ל כיון שהודיענו דינו של רב הונא לא הוצרך להזכיר דין העמיד דהוא פשוט. ומ"מ לא נתבררו לי דברי רבינו ז"ל בפירוש המשנה שפירש מתני' כרב הונא שכתב שם ולפיכך ולדי הבהמה הזאת יש לנכרי שייכות בהם ופטורים מן הבכורה ולדי ולדות חייבין ואח"כ כתב וכן אפילו העמיד ולדות תחת אמותיהן והיו הולדות וכו' והוי כר"י דר"י מפרש דהעמיד נקטיה לרבותא אבל לרב הונא בדוקא נקטיה כדמוכח בגמ' וכיון שהוא פירש המשנה כרב הונא איך כתב וכן אפילו העמיד דמשמע דנקט העמיד לרבותא לרב יהודה וזה קצת סיוע לר"י ז"ל. ודע שיש הפרש בין פירוש רבינו ז"ל לפירש"י דלרבינו אפילו אין לנכרי חלק בולדות אלא שנותן לו חלקו בדמים מהריוח אפילו הכי מה שיולידו הולדות פטורים ולרש"י ז"ל משמע דצריך שיהיה לו חלק בולדות וכבר ביאר זה הטור ז"ל בסימן ש"ך:

ישראל שנתן מעות וכו'. ה"ה ז"ל בפ"א מהלכות זכיה ומתנה כתב על זה ושם נתבאר:

ואפילו כמין חזיר הרי זו פטורה כו'. קשה דבבכורות (דף כ"ד) משמע התם דטפי ראוי לפטור כשילדה כמין חזיר מכשילדה מינה דאמרו שם תיבעי לרבנן לבכורה דכי אמרי רבנן הבא אחריו בכור מספק דמרחמת אע"פ שאינה יולדת היינו דוקא מינה אבל שאינו מינה אינה מרחמת בודאי דכיון שהיא מרחמת לכשאינו מינה בודאי בנה הוא ופטור מן הבכורה וכן אמרו שם סברא זו לענין היתר אכילה לר"ש דאע"ג דס"ל דיולדת מרחמת ואפשר שאינו בנה מ"מ כיון שזה הוי חזיר שאינו מינה ודאי שאם לא היה בנה לא היתה מרחמת אותו וא"כ איך כתב רבינו ז"ל דאפי' שמניקה שאינו מינה פטור מן הבכורה הא בגמרא משמע דטפי ראוי לפטור למי שמניקה מי שאינו מינה. וכן יש לתמוה על הטור ז"ל שכתב לשון זה בטור י"ד סי' שי"ז ונוסף על זה יש לתמוה על הטור ז"ל שכתב שלא היתה מרחמת עליו להניקו אלא א"כ ילדתו משמע דפשיטא ליה לטור ז"ל דיולדת אינה מרחמת אלא בנה דוקא וזה דבר תימה דזו היא בעיא שם בגמרא דלא איפשיטא אי טעמיה דר"ש משום דיולדת מרחמת אפילו למי שאינו בנה אבל שאינה יולדת אינה מרחמת או דילמא טעמיה דר"ש משום דלא מרחמת אלא לבנה ונפקא מינה למילקא עליו משום אותו ואת בנו דאי אמרינן דלא מרחמת אלא בנה אם שחט שניהם ביום אחד לקי משום אותו ואת בנו ואי מרחמת אפילו לשאינו בנה לא לקי ועוד נפקא מינה כשמניקה כמין חזיר אי יולדת מרחמת לשאינו מינה אסור באכילה ואם אינה מרחמת אלא לבנה מותר באכילה ומשמע התם דהך בעיא לא איפשיטא ואסור באכילה מספק כשמניקה כמין חזיר וכן פסק הטור ז"ל בי"ד סימן ע"ט בסימני בהמה וחיה שכתב שם בסוף הפרק טמאה שילדה וכו' ודוקא שנולדו בפנינו וכו' אע"פ שכרוך אחריה וכו' שמא לא ילדתו, משמע משום דבעיין לא איפשיטא לכך אסור באכילה וא"כ איך פסק בסימן ש"ז אלא א"כ ילדתו דמשמע דפשוט לו שילדה לזה. ואולי הלשון שכתב לאו דוקא אלא כוונתו לומר אלא א"כ ילדה או זה או אחר דאי לא ילדה לא מרחמה: ומ"מ קשה על הטור ז"ל דבהלכות שחיטה סי' י"ז כתב והא דאסור לשחוט דוקא בידוע שהוא אביו וכן בידוע שהיא אמו כגון שכרוך אחריה וכו' דאיך כתב בידוע שהיא אמו אם כרוך אחריה הא מספקא לן אי יולדת מרחמת אפילו לשאינו בנה או אינה מרחמת אלא לבנה דוקא כדכתיבנא וא"כ אינו ידוע שהיא אמו ולכך לא לקי משום אותו ואת בנו וא"כ איך כתב בידוע שהיא אמו, ואולי י"ל דידוע דקאמר לאו ידיעה גמורה לענין דלקי עליה משום אותו ואת בנו אלא איסורא מיהא איכא דאע"ג דבעיין לא איפשיטא לענין מלקות לא לקי מספיקא אבל מ"מ איסורא מיהא איכא ולא אמרו בפ' הלוקח בהמה אלא נפקא מיניה למילקא עליה משום אותו ואת בנו אבל לענין איסורא ודאי דאיכא אע"ג דלא איפשיטא בעיין. ולמה שהקשינו על רבינו ועל הטור ז"ל בלשון אפי' י"ל דבגמרא משמע דיש סברא לכאן ולכאן שהקשו שם גבי מימרא דר"י דאמאי נקט חזיר לאשמועינן טלה וכו' ונראה דסברת המקשה היא דחזיר אמרינן דאסור באכילה מפני שאינו מינו ונראה ודאי שלא ילדה אותו אבל טלה ודאי ילדה אותו ולקי משום אותו ואת בנו ולהכי פריך דלאשמועינן בטלה דהוי ספיקא דאפשר שאינו בנה ולא לקי משום אותו ואת בנו ומינה שמעינן לחזיר שאינו מינה דודאי אסור באכילה מספק דילמא לא ילדה אותו והמתרץ תירץ דאדרבה הוי רבותא טפי בחזיר דיותר יש להתירו באכילה דכיון שאינו מינו לא היתה מרחמת עליו אם לא היה בנה, ורבינו והטור ז"ל תפסו עיקר סברת המקשה אע"ג דהמתרץ תירץ סברא אחרת משום דמשמע להו דהמתרץ לא פליג אסברת המקשה אלא ה"ק הרי יש סברא אחרת נגד זו וכיון דיש סברא לכאן ולכאן חדא מינייהו נקט ואיהו נקט סברת המקשה דברירה ליה טפי:

וכן בהמה שהיא חולבת וכו'. וא"ת א"כ בחלוקה שכתב שבנה כרוך אחריה למה ליה הך טעמא דכרוך אחריה תיפוק ליה משום דחולבת תירוץ זה נתבאר בדברי הטור בסי' שט"ז שכתב דחלוקה קמא איירי שראינו שבהמה זו היתה מן המיעוט שחולבת אע"פ שידענו שלא ילדה ולכך קאמר בחלוקה קמייתא דאע"פ שראינו שהיתה חולבת ולא ילדה אם ראינו אח"כ שבנה כרוך אחריה היא ראיה שילדה וחלוקה בתרייתא איירי שראינוה חולבת ולא ידענו אם ילדה או לא דאז ודאי החלב לא הוי ראיה:

הלוקח בהמה וכו'. הטור ז"ל כתב בסימן שט"ז דהוי ספק בכור בשם ה"ר יונה והרא"ש ז"ל:

בהמה גסה שהפילה חררת דם וכו' כדי לפרסם הדבר שנפטרה מן הבכורה. כתב הרב בעל כ"מ ז"ל דאע"פ שטעם זה נאמר בגמרא לר"ש דאמר אינה מטמאה לדידן נמי צ"ל כן כי היכי דלא תקשי לן מ"ש משליא דישליכנה לכלבים וכו', נראה דדעת הרב בעל כ"מ ז"ל דקי"ל דחררת דם לדידן מטמאה ולכך הוצרך לומר כן ולע"ד אינו דבהדיא פסק רבינו ז"ל בפ"א מהל' שאר אבות הטומאה דאינו מטמאה כרב חמא שכן כתב שם בהמה ששפעה חררת דם אע"פ שנפטרה מן הבכורה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא וכו' אבל מ"מ קשה לי טובא דבפ' הלוקח בהמה אמרו דר' אבין ור"ש אמרו דבר אחד כלומר דרבי אבין דאית ליה דאינה מטמאה משום ביטול ברוב וכן ר"ש דאמר גבי אשה שהפילה שליא שאין הבית טמא מפני שהולד נימוק עד שלא יצא ובטל ברוב הם דבר אחד וכיון שרבינו ז"ל בהל' שאר אבות הטומאה פסק כר"א בן יעקב דאינה מטמאה איך פסק בסוף הלכות טומאת מת דלא כר"ש שכתב שם האשה שהפילה שליא הבית טמא ודאי חזקה הוא שאין שליא בלא ולד ע"כ. ולכאורה נראה דבריו סותרים ונראה לתרץ זה דשם בפ' הלוקח (דף כ"ג) אמר ר"נ משמיה דרב הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא ואמרו שם אהייא אילימא ארישא מפליג פליגי רבי ישמעאל ור"ע אלא אדר"א בן יעקב משנת ראב"י קב ונקי והקשו שם בתוס' ז"ל דהיכי קאמר אלא אדר"א ב"י הא דראב"י נמי פלוגתא דאיהו כר"ש דשליא ורבנן פליגי עליה ודחקו שם התוס' ז"ל הרבה בתירוץ קושיא זו. ונ"ל דמשום קושיא זו פירש רבינו ז"ל דכולי עלמא מודו לר"א ב"י והתם רבנן פליגי עליה דר"ש משום דס"ל דאינו נמוק יפה דהא דכשהוציאו בספל לבית החיצון מודו משום דנמוק שתי פעמים כדאמרינן בפ' המפלת אבל הכא במילתיה דראב"י כולי עלמא מודו דבטל ברוב דם וגנונים שיוצאים עמו והא דאמרו שם דראב"י ור' שמעון אמרו דבר אחד משום דלשניהם בטל בתחילת לידה וכמ"ש התוס' ז"ל שם אע"ג דהטעמים חלוקים דאיכא טעמא בהא דליכא בהא כדכתיבנא מ"מ בהא שוים דבטל בתחלת לידה, כן נ"ל טעם רבינו ז"ל:

כדי לפרסם הדבר וכו'. ובמבכרת שהפילה שליא שאמרו בפרק בהמה המקשה דישליכנה לכלבים שאני התם דכיון שהפילה שליא אין צריך פרסום דאין שליא בלא ולד אבל הכא דהפילה דם צריך פרסום כן כתבו התוס' בפ' המפלת (דף כ"ז) :

בהמה שיצאה מלאה ובאת רקנית וכו'. כתבו התוס' ז"ל בפ' המפלת וכגון שלא שהתה הבהמה בחוץ דאם שהתה אימא טנפה וילדה:

ואין לנפלי בהמה פטירת רחם וכו'. בבכורות (דף כ"ב) אמרו של אשה כשל שתי של בהמה כשל ערב, ופירש"י של בהמה שלא תהא כטומאה בלועה לטומאת מגע משום נבלה של נפל אם הושיט הרועה ידו ונגע בו להוציא מן הרחם כשל ערב משיעגיל ראש כפיקה של ערב ואי לאו טומאה בלועה היא וכו', נראה דדעת רש"י ז"ל לפרש ושל בהמה שאמר שם דומיא דשל אשה דאיירי לענין טומאה כדאמרו שם אין לנפלים פתיחת קבר עד שיעגילו ראש כפיקה ולענין טומאה איירי וכמו שביאר רבינו ז"ל בסוף הל' טומאת מת וא"כ נראה ודאי דשל בהמה שאמר לענין טומאה קאמר. ואם רבינו ז"ל מפרש כן לא היה לדין זה עסק כאן ולא היה לו להביאו כאן אלא נראה שהוא מפרש דאם אין לנפל עגילת ראש כפיקה לא מקרי ולד לפטור הבא אחריו מן הבכורה. ואולי דהר"א ז"ל בהשגות מפרש כפירוש רש"י ז"ל דלענין טומאה קאמר וזהו שאמר ומעיקרא דמילתא על הך מתני' דאהלות וכו' כלומר כיון דעל ההיא מתניתין איתמר ודאי דדומיא דמתניתין איירי דהוי לענין טומאה וכוונתו להשיג על רבינו ז"ל שפירש הדבר לענין פטירת רחם:

מבכרת המקשה לילד וכו'. נראה דרבינו ז"ל פסק כר"ה והרא"ש ז"ל בפסקיו פסק כרבה ונתן טעם לדבריו דהסוגיא מוכחת דלא כרב הונא גם התוס' ז"ל כתבו בפרק בהמה המקשה (דף ס"ט ע"ב) דכמה סוגיאות מוכיחות דלא כרב הונא שכתבו בסוף דבריהם אם לא דנחלק בין מכירה של נכרי להנך וכן כתבו בריש פרק כיצד מערימין (דף כ"ד ע"ב) דיש לחלק בין מכירה דנכרי לשאר וא"כ אפשר דרבינו ז"ל סבור לתרץ הסוגיות שכתבו התוס' דמשמע דהם דלא כרב הונא דיש לחלק בין מכירה של נכרי לאינך וכמ"ש הם ז"ל אבל מ"מ צריך לתת טעם לרבינו ז"ל למה פסק כרב הונא דהסוגיא מוכחת כדבריו כדכתב הרא"ש ז"ל דדברי רב הונא במתני' שנויי דחיקי וכ"כ שם רש"י ז"ל. ואולי שרבינו ז"ל גורס רב חסדא במקום רבה בגמרא כנראה מדברי התוס' ז"ל בבכורות פרק כל פ"ה (דף ל"ח) דגרסי בההיא פלוגתא רב חסדא שכתב סבר לה כרב חסדא דפ' בהמה המקשה ואם גירסתו כך אתי שפיר דפסק כר' הונא דהלכתא כוותיה לגבי רב חסדא דרבו הוה וכמ"ש בספר הליכות עולם:

יצא שליש וכו'. כל אלו הדברים עד סוף הפרק הם מבוארים בפ' בהמה המקשה: