כגון העשבים והעצים והפירות של אילנות של יער וכו'. כתב ה"ה ז"ל בהשגות א"א דוקא לאותו השבט ע"כ. וכוונתו דלארץ ישראל וכו' וכבר נתבארו וכו'. נראה שהבין הרב המגיד דכוונת הר"א ז"ל להשיג על רבינו ז"ל במ"ש והנהרות והנחלים דאין זה דבר כולל דכבר אמרו ומחכין בימה של טבריה ובלבד שלא יפרוס וכו' וכפי מה שביאר רבינו ז"ל בפ"ה מהל' נזקי ממון לאותו השבט הותר פריסת קלע מה שאין בשאר שבטים וא"כ איך כתב כאן סתם דהנחלים והנהרות הם משותפים לכל בשוה דאינו כן אלא דוקא לאותו השבט הותר לגמרי אבל לשאר שבטים לא הותר פריסת קלע ומפני כן כתב ה"ה ז"ל דזה החילוק אינו אלא בא"י דוקא וסמך רבינו ז"ל על מ"ש שם. אבל קשה לי על זה אם כוונת הראב"ד ז"ל כן לא היה לו לסתום דבריו ולכתוב לאותו השבט דמשמע אבל לשאר שבטים לא הותר כלל וכפי מ"ש אינו כן אלא דוקא פריסת קלע הוא דלא הותר לשאר שבטים. לכך נ"ל כוונת הר"א ז"ל להשיג על רבינו ז"ל במ"ש והעצים והפירות של יער דהם הפקר דאינו כן אלא דוקא לאותו השבט בלבד וטעמו דאמרינן בפ' מרובה תניא ר"ש בן אלעזר אומר תלושים שבהרים בחזקת כל השבטים הן עומדים ומחוברים בחזקת אותו השבט ע"כ. וס"ל להר"א ז"ל דלא פליג ר"ש על ברייתא דלעיל דקאמר ומלקטין עצים בשדותיהם ומלקטים עשבים בכל מקום אלא דמה דקאמר ברייתא דלעיל הוא דוקא לאותו השבט כדאמר ר"ש מחוברים בחזקת אותו השבט ומפני כן השיג על רבינו ז"ל דאינו כמ"ש שהוא הפקר לכל השבטים אלא דוקא לאותו השבט וכר"ש בן אלעזר. אבל דעת רבינו ז"ל דר"ש פליג אתנא קמא ופסק כת"ק ומפני כן לא הזכיר חילוק בין אותו השבט לשאר השבטים וכן דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל שהשמיטו הך ברייתא דר"ש בן אלעזר משמע דהוי דלא כהלכתא. ואני תמיה על ה"ה ז"ל איך הבין בדברי הר"א ז"ל שכתבתי ועם זה לא היה לו להליץ בעד רבינו ז"ל שכבר ביארו בפ"ה מהל' נזקי ממון דשם לא הזכיר כלל מזה אלא כתב סתם מלקטים עשבים ועצים בכל מקום אפילו בח"ל אבל היה לו להליץ בעדו דטעמו משום דפסק כת"ק ודלא כר"ש בן אלעזר כדכתיבנא:

ואם היו הדגים בביברין של בעלים וכו'. כתב ה"ה ז"ל וכיוצא בזה אמרינן גבי יוני שובך ויוני עלייה יש בהם משום גזל משום דכל היכא דבאו לחצר המשתמרת וכו'. קשה דבפ' שלוח הקן הקשו לר' יוסי דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו מהך ברייתא דקאמרה יוני שובך ויוני עלייה חייבות בשילוח ואסורות בגזל מפני דרכי שלום ותירצו שם אמר רבא ביציאת רובה וכו' א"ה אמאי אסורות משום גזל אאמן ואב"א לעולם אביצים וכו'. וא"כ לתירוץ דקאי אביצים אמן אפילו משום דרכי שלום ליכא בה ולפי תירוצא קמא לא הוי אלא משום דרכי שלום אבל שהיא גזל גמור מן התורה מנין לנו שכתב ה"ה ז"ל וכיוצא בזה אמרינן גבי יוני שובך וכו' להביא ראיה משם לכאן גבי חיה ועוף דאסורות משום גזל מן התורה דהא ודאי רבינו ז"ל גזלן מן התורה קאמר מדמוציאין אותו בדיינים וכדפירש הר"א ז"ל דבריו וכן כתב ה"ה ז"ל למטה גבי היה המצודה כלי והך דהכא עדיפא כדכתב ה"ה ז"ל דאי מדרבנן אין מוציאין אותו כדכתב רבינו ז"ל פ"ו מהלכות גזילה ואבידה כל מי שיש בידו גזל של דבריהם אינו יוצא בדיינים אלא ודאי מדאורייתא וא"כ מה ראיה הביא ה"ה ז"ל מהתם. וי"ל דאע"ג דהוי מחוסר צידה מ"מ משתמרת היא החצר אלא שאינם יכולים לצאת משם ולא דמי ליוני שובך ויוני עלייה שיכולים לברוח משם ומה שהביא ה"ה ז"ל ראיה הוא דלא תימא כי הא אע"ג דקונה לו שלא מדעתו לא הוי גזל אלא מדרבנן לכך הביא ראיה משם דכי היכי דאמרינן גבייהו דהיכא דהחצר משתמרת דהיינו לגבי ביצים אמרינן התם דהוי גזל גמור מן התורה ה"נ הכא אמרינן גבי ביבר דהוי חצר המשתמרת כדכתב מעיקרא:

ואם היה המצודה כלי ולקח מתוך המצודה וכו'. בפ"ו מהל' גזילה כתב רבינו ז"ל מצודות חיה ועוף ודגים שנפלו מיני החיה בתוך המצודה ובא אחר וכו' לא הגיעו ליד הזוכה בהן. וממ"ש כאן נראה דמה שאמר שם לתוך המצודה לאו דוקא מצודה שיש לה תוך דהוא גזל גמור מן התורה כדכתב כאן, וכן מ"ש שם שעדיין לא הגיע ליד הזוכה לאו דוקא הגיעו ליד הזוכה דאפילו לא הגיע ליד הזוכה כיון שמצודה שיש לה תוך הוי גזל מן התורה אלא כל שיש למצודה תוך הגיעו ליד הזוכה קרינן ביה:

הפורס מצודה בשדה חבירו וכו'. כתב ה"ה ז"ל להליץ בעד רבינו ז"ל דמ"ש ואם היה עומד בעל השדה וכו' דהיינו אחר שנצוד קודם שבא זה ונטל והביא ראיה ואמר תדע לך שהרי אמרו שם דבמצודה שיש לך תוך הלוקח משם גזלן גמור הוא כמו שנתבאר ואי ברשות חבירו וכו' וק"ו הוא מכליו של לוקח ברשות מוכר. ותמיהא לי טובא דכי היכי דקי"ל כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ה"נ קי"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח וכדכתב רבינו ז"ל בפ"ד מהל' מכירה וא"כ כי היכי דה"ה ז"ל דן ק"ו לשלא יזכה בעל המצודה ג"כ נדון ק"ו לשלא יזכה בעל השדה ונאמר ומה התם דאיכא דעת אחרת מקנה לא קנה לו רשותו ללוקח משום דמפסיק לו הכלי של מוכר כאן דליכא דעת אחרת מקנה אינו דין שלא תקנה לו רשותו לבעל השדה כיון דהמצודה שיש לה תוך שהוא כלי מפסיקו וא"כ מהך טעמא לא לזכי בעל השדה וכ"ת איכא לשנויי בהא כרבא דשאני התם דלא קני רשותו ללוקח משום דמעולם לא יצא מרשות המוכר ובכליו הם וכדקאי קאי אבל הכא גבי מציאה דמעולם לא היה מזה לבעל המצודה ודאי דקני ליה רשותא לבעל השדה ולא יעכב לו בעל המצודה כיון שמעולם לא היה שלו, א"כ בדרך ק"ו דעביד ה"ה ז"ל איכא לאקשויי נמי דאע"ג דהתם לא קני ליה כליו ללוקח הוא משום דהוא ברשות המוכר ומעיקרא היה שלו ובדין הוא שיעכב עליו אבל הכא שמעולם לא היה של בעל השדה אינו בדין שיעכב בעל המצודה שלא יזכה וא"כ כיון דאיכא ק"ו לב' צדדין לא יזכה אחד מהם ולמה דן ה"ה ז"ל ק"ו שיזכה בעל השדה וצ"ע:

ואין בעל המצר יכול לסלקו וכו'. כתב ה"ה ז"ל דין המצר פשוט הוא דלא גרע ממתנה ודאי עכ"ל. וכפי מ"ש הרב ב"י בהל' מצרנות סי' קע"ה טעמא גבי מתנה דלית בה דינא דבר מצרא יש להקשות על ה"ה ז"ל דאין למידה זו כלום דהוא כתב שם דטעמא הוי דבשלמא במכר אומר המצרן אילולא שקנית הייתי אני קונה אותה משא"כ במתנה אי נמי במכר לא איכפת ליה למוכר שיקנה זה או זה אבל במתנה רוצה הנותן שיתקיים ביד מקבל המתנה או מקבל מתנה ניחא ליה להיות בידו שדה זו לשם דמפני עבודתו הטובה נתנה לו וכו' ושום אחד מאלו הטעמים לא שייך במחזיק בנכסי הגר, טעמא קמא ודאי ליתיה דודאי מצי אמר ליה המצרן אם אתה לא החזקת אני הייתי מחזיק, וטעם שני ושלישי פשוט הוא דליתיה כאן וא"כ איך למד רבינו ז"ל דין המחזיק מדין המתנה. לכך נ"ל ודאי דטעם המתנה טעם אחר הוא והוא בשלמא גבי מכר מצי א"ל המצרן לא היה לך ליכנס בגבולי דכבר אתה יכול ליקח במקום אחר אבל במתנה לא מצי אמר ליה היה לך לאחר שיתן דלא משכח ליה שיתן לו כי אם זה ודמי להאי דאמרינן בר"פ שנים אוחזין גבי צריכותא דמקח וממכר למציאה. והשתא אתי שפיר דברי רבינו ז"ל ללמוד ממתנה דהך טעמא איתיה נמי בנכסי הגר דאינם יכולים לומר לו היה לך להחזיק במקום אחר דלא שכיח ליה:

המחזיק בשטר בנכסי הגר כדי לקנות הקרקע וכו'. בפ' שור שנגח את הפרה בעא מיניה רב ייבא סבא מר"נ המחזיק בשטרותיו של גר מהו דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא קא מחזיק ובארעא הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קני דלאו דעתיה אשטרא או דילמא דעתיה נמי אשטרא א"ל עני מרי וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך א"ל לצור ולצור ע"כ. ופירש"י ז"ל בשטרות של גר ששיעבד לו ישראל אחר קרקעותיו ע"כ. וקשה על רבינו ז"ל דמשמע מהתם דכדי לקנות את השטר לצור ע"פ צלוחיתו צריך שיהא דעתו אשטר ואקרקע אבל אם אין דעתו אלא אקרקע לחוד ודאי דלא קני שטרא וא"כ איך כתב רבינו ז"ל כדי לקנות הקרקע הכתובה בשטר דקנה השטר לצור ע"פ צלוחיתו משמע אפילו אין דעתו על השטר. מיהו הא לא קשיא דמאי דקאמר כדי לקנות ר"ל עיקרו כדי לקנות הקרקע אבל מ"מ דעתיה אשטרא. ומ"מ קשה לו על רבינו ז"ל דמשמע מהתם דהוי בעיא דלא איפשיטא דמאי דא"ל ר"נ וכי לצור וכו' כוונתו לומר דהיכי תיבעי לך דהא ודאי דלאו דעתיה אשטרא דשטר למה ליה לזה השיב לו דשפיר איכא בעיא ליה דלצור ולצור איצטריך ליה אבל מ"מ לא למדנו פשיטות הבעיא וכ"כ בהגהות אשירי דהוי בעיא דלא איפשיטא. ומהך טעמא נ"ל דהשמיטוהו כל הפוסקים דלא קני כיון דלא איפשיטא בעיין. ומ"מ מה שפירש רבינו ז"ל דהך איירי בשטר מקח מקניית הקרקע ומתנה כו' דהדין עמו כלפי מה שפירש רש"י ז"ל דאיירי דשיעבד לו ישראל אחר קרקעותיו קשה דמאי קאמר בגמרא בארעא לא אחזיק הא אפילו החזיק בקרקע לא קני דכיון דמת הגר פקע ליה שעבודיה וכדאמרינן גבי משכונא של ישראל ביד גר ומת הגר וכו' מ"ט כיון דמית ליה גר פקע ליה שעבודא אם לא שנאמר בדוחק לדעת רש"י ז"ל דמאי דקאמר בארעא לא אחזיק וכו' ר"ל דאפילו החזיק לא מהניא ליה חזקתיה דפקע ליה שעבודא ולפירוש רבינו ז"ל דפירש בשטר מכר או מתנה אתי שפיר. וע"ק דעיקרא דשמעתא במ"ש רש"י ז"ל וכי לצור ע"פ צלוחיתו צריך דליהוי דעתו אשטרו מעיקרא לאו דעתיה אארעא דאיך כתב ולאו דעתיה אארעא הא לכל הצדדים דעתיה על ארעא בלחוד לצד אחד דעתיה על ארעא בלחוד ולצד שני מהבעיא דעתיה אתרוייהו וכי תימא דרש"י ז"ל לא גריס בגמרא דעתיה נמי אשטרא אלא דעתיה אשטרא מ"מ קשה מה הקשה לו לימא דדעתיה אתרוייהו וצ"ע:

וכל המפסיק ברשות שבת וכו'. תימה דכאן נראה דפסק רבינו ז"ל כאביי דאמר בפ' חזקת הבתים דבשבת מפסיק אפי' כרמלית אבל פיסלא לא ובפי"ז מהל' שבת כתב רבינו ז"ל הוציא חצי שיעור וחזר והוציא חצי שיעור בהעלם אחת לרשות אחת חייב לשתי רשויות אם יש ביניהם רשות שחייבים עליה פטור היה ביניהם כרמלית הרי הן כרשות אחת ע"כ. משמע דפסק התם כרבא דכרמלית אינו מפסיק. וע"ק מנין לו הרשות שמפסיק לגיטין דהיינו פיסלא שמפסיק בנכסי הגר הא בהא ליכא הק"ו שכתב ה"ה ז"ל וכיון דגיטין ושבת מוחלקין נימא דנהי דמאי דמפסיק בשבת מפסיק בנכסי הגר מ"מ מאי דמפסיק בגיטין מנלן. מיהו לזה י"ל דס"ל דפיסלא לא גרע ממצר וחצב כדכתב רשב"ם ז"ל דרבא אזדא לטעמיה. ולקושיא ראשונה י"ל בדוחק דמאי דקאמר או כרמלית אסיפא דלישניה קאי וה"ק המפסיק ברשות שבת כגון רה"י או אפילו אינו מפסיק בשבת כגון כרמלית מפני שהוא מפסיק לגיטין ודוחק:

כל דבר המפסיק לטומאה וכו'. תימה דאין כאן הפסקה לטומאה אלא לר' אליעזר דאמר ספק ביאה טהור אבל לרבנן דאמרו ספק ביאה טמא אין מועיל להם הפסקה. ורבינו ז"ל פסק בהלכות שאר אבות הטומאה פ"ב כרבנן וכתב שם דספק טומאה ברשות היחיד אפי' ספק ביאה טמא וא"כ כיון דאין מועיל הפסק לרבנן היכי קאמר כל המפסיק לטומאה. ואין לומר דקרי ליה מפסיק לטומאה כדי שיקרא ספק ביאה ולא ספק מגע אבל לעולם לענין הדין אינו מעלה ולא מוריד דהכל טמא דודאי אין זה במשמע דברי רבינו ז"ל דמפסיק לטומאה לא הוי אלא לענין שיועיל לענין הדין דומיא דמפסיק לפאה ומפסיק לשבת דהוי לענין דין. לכך נ"ל לומר דרבינו ז"ל סובר דהך הפסקה מהניא אפילו לרבנן והכריחו לומר כן משום דאם לא היה מועיל לרבנן לא הוו שקלי וטרי אמוראי אי מפסיק לטומאה אליבא דר"א דהוי דלא כהלכתא לכך פירש לרבנן נמי אם היו ב' בקעות ספק ביאה בהם הוי ספקו טהור דלא כתב שם הרב ז"ל אלא בקעה שיש בה שדות הרבה דכיון דכל אותה הבקעה מוחזקת לטומאה והוי ספק ביאה באיזה שדה ספקו טמא אבל מבקעה לבקעה ספקו טהור. ומ"ש רבינו וטומאה בבקעה בצדה אחרת ר"ל בבקעה אחרת ואפילו לרבנן מהני הפסק כזה וטהור דכיון דהם בקעות מחולקות ויש דרך שעוברים ביניהם מהני. זה נ"ל ליישב דברי רבינו ז"ל עם שהוא דוחק. ע"ק לי למה לא הזכיר רבינו ז"ל בשבת ובהל' טומאה ובריש פאה שיהיה המצר והחצב מפסיקין כראוי במאי דאמר רבין בשם ר"י וכן רבא שהוא בתרא שאמר אפילו לשבת נהי דבהא אפילו כו' לשבת לא פסיק משום דרבא פליג עליה וכן שאר אמוראי אבל בפאה וטומאה לא היה לו לפסוק דמצר וחצב מפסיקין. גם הר"א ז"ל שהשיגו כאן שהיה לו לומר דהמצר והחצב מפסיקים בשבת ובפאה ובטומאה ובגיטין למה לא השיגו לא בהל' שבת שכתב שאפילו כרמלית אינה מפסקת ולא בהל' טומאה ולא בפאה:

בקעה גדולה שיש בה שדות הרבה וכו'. ה"ה הליץ בעד רבינו ז"ל שמתרץ הא דאמרי' בגמרא כל שאין שם מצר וחצב וכו' עם הא דאמרינן לעיל כדאזל תיירא דתורי דהך חזקה לא הוי במכוש אחד. עוד חלק הרב"י לדעת רבינו ז"ל דכאן הוא מכוין לקנות את כולה משא"כ לעיל גבי כדאזל תיירא דתורי וכו' והטור ז"ל לא הביא בדברי הרמב"ם ז"ל שום אחד מאלו החלוקים שכתב בח"מ סימן רע"ה וז"ל הרמב"ם ז"ל כתב שאם אין ביניהם דבר מפסיק והיא בקעה גדולה קונה במכוש אחד ר"ל מה שנקרא על שם אותו הגר וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה והחילוק שחילק ה"ה ז"ל ודאי דלא ס"ל שהרי כתב בשם הרמב"ם ז"ל קונה במכוש אחד כל מה שנקרא וכו' גם החילוק שחלק הרב"י ז"ל לא ס"ל כדבריו מפני שהטור ז"ל כתב קודם החזיק באחת מהם לקנות כולם קנה כולם אפילו במכוש אחד לא פירש לקנות את כולם אלא החזיק סתם לא קנה במכוש אחד אלא כמלא מענה ואחרי כן כתב שהרמב"ם ז"ל פליג משמע דס"ל דהרמב"ם לא ס"ל חילוק זה וא"כ יש לתמוה בדברי הטור ז"ל מאי הבין בדברי רבינו ז"ל דהיה לו להקשות מדידיה אדידיה במ"ש כדאזיל תיירא וכו' כיון דאינו מחלק שום אחד מאלו השני חלוקים גם שם לא הונח לי בדברי הטור ז"ל כיון שהוא מחלק בין מכוין לקנות את כולה להחזיק סתם מנין לו החלוק שחלק בד"א בשדה בית הבעל אבל בבית השלחים קונה במכוש אחד דחילוק של בית הבעל לבית השלחים לא הוי אלא לתרץ השני מימרות אבל כיון שהוא מחלק בין שהוא לקנות את כולה להחזיק סתם מנא ליה הא. ולקושיא הראשונה י"ל דאפשר דהוא מפרש דברי רבינו במ"ש כאן אין שם לא מצר ולא חצב הוא בשדה גדולה המסויימת במצריה ויש בו שדות קטנות הרבה ואין שם לא מצר ולא חצב וכיון שבסוף השדה היא מסויימת במצריה לזאת אמרינן דכל שנקרא בי גרגותא דפלניא קנה אבל הא דאמר כדאזל תיירא דתורי הוא בשדה שאינה מסויימת במצריה. כ"ז נ"ל ליישב דעת הטור ז"ל במה שהבין דברי הרמב"ם ז"ל. עוד כתב ה"ה ז"ל דדעת ההלכות כרבינו ז"ל שמחלק בין קנה במכוש אחד להחזיק בחזקה אחרת טעמו מפני שאם דעתו כדעת רבינו חננאל שהוא מחלק בין בית הבעל לשדה בית השלחין היה לו לבאר בפירוש ולחלק וכ"ת אם דעתו כדעת רבינו ז"ל למה לא חילק בין החזיק במכוש אחד להחזיק בחזקה אחרת נראה לומר דזה לא הול"ל דכיון דהתם פירש במכוש אחד וכאן אמר סתם אין שם מצר ולא חצב משמע דעל הסתם איירי בחזקה אחרת כדרך החזקות, וא"ת למה לא נאמר שמפרש כדאזיל תיירא וכו' כדפירש רשב"ם ז"ל דהיינו דקונה אותה בזה השיעור ולא כמו שפירש רבינו ז"ל דעד זה השיעור קונה ולפי פירוש רשב"ם לא קשה כלל מהא דרבי מרינוס להתם דהתם לא איירי בשיעור הנקנה אלא במה קונה וכאן איירי בשיעור הנקנה וכ"כ בעל ההגהה דלפירוש רשב"ם ז"ל לא קשה מידי. מיהו הא לא קשיא דפירוש רשב"ם נמי הוא כדכתב ה"ה ז"ל לעיל מינה. ועוד שראיתי שרשב"ם ז"ל עצמו אע"פ שהוא מפרש כדאזיל תיירא דתורי באופן הקנייה מ"מ הוקשה לו בגמרא הא דר' מרינוס ופירש דפליגי. אלא שעליו אני תמיה לא הוצרך לכך. ולזה נ"ל לומר שלא כדברי בעל ההגהה דלפירוש רשב"ם ז"ל ג"כ קשה דכיון דהקנין הוא שילך כל השדה מראשו ועד סופו מהו זה ששואל אין שם לא מצר ולא חצב השיעור הוא שילך מראש ועד סוף לקנותו ואפילו שיהיה גדול כאנטוכיא אם ילך מראש ועד סוף קנאו ואם לאו לא קנאו ואם הלך לרחבה ושואל לאורכה עד מתי יקנה ודאי שקונה כל ארכו עד אלף אמה דלכך פירש רשב"ם ז"ל דפליגי:

עכו"ם שמכר מטלטלים לישראל וכו'. לפמ"ש כאן רבינו ז"ל דמקנה עכו"ם במשיכה או בדמים קשה דבהל' ע"ז פ"ז כתב הלוקח גרוטאות וכו' אם נתן מעות ולא משך יחזירם עכו"ם ואם משך ולא נתן מעות אע"פ שמשיכה בעכו"ם קונה וכו' דכיון שהוא ז"ל סובר דקונה משיכה או מעות היכי קאמר אע"פ שמשיכה בעכו"ם קונה דמשמע דמעות אינם קונות מדלא קאמר אע"פ שמעות עכו"ם קונות אלא גבי משיכה וצ"ע: כתב ה"ה ז"ל וכן מוכחת הסוגיא האמורה התם לדעת זו וכו'. היינו דאמרינן התם מנא אמינא לה מדאמר להו רב להנהו סבוייתא וכו' שקלו זוזי מינייהו וכו' ואוקמוה בגמרא בפ' השוכר את הפועל דסבר משיכה בעכו"ם קונה משמע דמעות ג"כ קונות:

אבל הקרקע אינו קונה אותה מישראל וכו'. כתב ה"ה ז"ל זה נתבאר בפ' ח"ה וכתב ב"י ז"ל דהיינו הא דאמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת עכו"ם וכו' ומפרשה רבינו ז"ל לענין קנין וכדכתב ה"ה ז"ל בפ"א מהל' מכירה וקשה למה כתב ה"ה ז"ל נתבאר שם דלא מקנה ומיניה נפיק דהוא הדין שאינו קונה הא גם שם מבואר דאינו קונה דהכי אמרו התם מה עכו"ם אין לו חזקה אלא בשטר וכו' והכל נתבאר שם דאינו מקנה ואינו קונה מדקאמר ישראל הבא מחמת עכו"ם דהיינו קונה מהעכו"ם ומ"ש מה עכו"ם אין לו חזקה וכו' היינו דהעכו"ם קונה מישראל ואם נאמר דמאי דקאמר ה"ה ז"ל זה נתבאר שם פ' חזקת קאי אדלקמן דקאמר נכסי כו' הרי הם כמדבר וכו' ישראל לא קני עד דמטי שטרא וכו' וה"מ שהעכו"ם מקנה לישראל ומשם למד דהוא הדין לקונה אתי שפיר לשון ה"ה ז"ל ומ"מ קשה למה לא למדו ה"ה ז"ל בפירוש מההיא מימרא דישראל הבא מחמת עכו"ם דהיינו לענין קנין כדכתב ה"ה ז"ל בפ"א מהל' מכירה יע"ש:

שאין דעתו סומכת אלא על השטר וכו'. נ"ל דסובר רבינו ז"ל דאיירי אפילו באתרא דלא כתבי שטרא ומפני כן הוצרך רבינו ז"ל לטעם זה דאי באתרא דכתבי שטרא כמ"ש המפרשים לא הוצרך לזה הטעם דאפי' ישראל מישראל נמי: