Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מחל לחבירו חוב שיש לו עליו או נתן לו הפקדון וכו'. יש לדקדק בדברי רבינו אי ס"ל כהרא"ש שכתב הטור ז"ל בשמו סימן ע"ד אבל אם יש לאדם חפץ ביד חבירו ואומר לו אני מוחל לך החפץ לאו כלום היא אא"כ שיאמר לו אני נותנו לך דמלשון רבינו ז"ל שכתב גבי חוב מחילה וקאמר גבי פקדון או נותן לו הפקדון ולא ערבינהו בחדא דהיל"ל מחל לחבירו חוב או פקדון שהיה וכו' משמע דאית ליה כדברי הרא"ש ז"ל דגבי פקדון לא שייך מחילה אלא לשון נתינה אבל ממ"ש רבינו ז"ל בפ"ה מהל' מכירה נראה בהפך שכתב שם יש דברים הרבה שאינם צריכים קנין וכו' או המוחל לחבירו חוב או פקדון שיש לו בידו משמע מלשון זה דגבי פקדון שייך לשון מחילה ולכך נראה ליישב דברי רבינו ז"ל דהך דהכא הוי דוקא משום דהוא דוכתא דדינא דמתנה אבל בפ"ה מהל' מכירה אין כוונתו שם אלא לבאר שאין צריך לאותם הדברים קנין ולאו בדוקא נקט מוחל חוב או פקדון אבל לעולם דבפקדון לא מהני אלא לשון מתנה וכדכתב הרא"ש ז"ל וכדדייק לישניה דהכא:
כשם שהמוכר צריך לסיים וכו'. כתב ה"ה על דברי הראב"ד ז"ל ואיני יודע איך עלה בזה תירוץ לדברי המחבר וכו'. ונ"ל שלא חשב הר"א ז"ל אלא לתרץ דברי הרב אלפסי ז"ל וכוונתו לומר דדברי האלפסי ודאי מצי לשנויי הכי דדבריו סתומים ואפשר לפרשם דמאי דקאמר דלא קני עבד אע"פ שיאמר לו לאדון טול השיור מקרקע עידית איירי דאיכא קרקע אחר עידית וכיון ששניהם עידית יכול לומר לא זה הוא ששיירתי לעצמי אלא זה ואע"ג דשאר נכסים שהם זיבורית קנה דודאי אין השיור מהם מ"מ כיון דלא מצי קני כלהו חוץ מן הקרקע ששייר לא קנה כלל דל"פ דיבורא והוא הדין והוא הטעם היכא דמכר ויש שנים גרועים דמצי ליה למימר לא זה הוא אלא אחר וזיל הכא קא מדחי ליה כו' ולא קני כלל אבל דברי רבינו אי אפשר ליישב דבריו שכתב ואינו יכול לומר לו תן לי פחות שבנכסיך עד שיסיים המקום שנתן לו דמשמע אפילו אין שם אלא קרקע אחד גרוע לא מצי למימר ליה תנהו ואין אופן אחר לזכותו אלא שיסיים המקום. עוד כתב ה"ה ז"ל ועוד ראיה בזה מדגרסינן בפ' שני דייני גזירות ההוא דאמר להו דקלא לברתי וכו'. קשה למה לא נאמר דהתם איירי שלא הניח אלא שדה אחת ויש בה דקלים הרבה והניח לבתו דקל אחד מאותה שדה והשאר לבניו דהשתא הוי כמסיים מהשדה וכמ"ש רבינו אבל אם אמר לו חלק וכו'. וי"ל דאין אנו יכולים לתרץ כן לדעת רבינו שהוא כתב פ"י מהל' נחלות וז"ל מי שצוה בשעת מיתתו שיתנו לפלוני דקל או שדה מנכסיו וחלקו האחים וכו' הרי כתב שם בפירוש דאפילו שאמר שדה מנכסים דקנה ומכאן תשובה להרב"י ז"ל שתירץ זה לדעת רבינו ז"ל בספר כ"מ דאיירי כגון דאמר דקלא משדה פלונית. ומ"מ קשה לי בדברי ה"ה ז"ל למה לא הקשה על רבינו ז"ל מההיא דכתב בהלכות מכירה פכ"א האומר לחבירו שדות אני מוכר לך מיעוט שדות שתים משמע דשתים מיהא קני ואמאי הא הוי דבר שאינו מסויים אבל אין להקשות מההיא דשדה דר' חייא שכתב שם דהיכא דיש לו שתי שדות נותן לו הפחותה שבשתיהן אע"פ שלא סיים דשאני התם דמ"מ סיים ואמר שדה דר' חייא מיהו ההיא דשדות אני מוכר לך קשה וצ"ע. עוד כתב ה"ה ז"ל ואמרינן נמי בשלהי גט פשוט גבי שטר לך בידי פרוע וכו' והקשו שם אלא מעתה שדי מכורה לך גדולה מכורה לו כו'. וקשה דאין זו ראיה דנימא דהכי קאמר התם ודאי דבשדי מכורה לך לא קנה כלל אלא לדידך דאמרת דפירוש שטר יש לך בידי משמע הגדול א"כ נימא דהתם נמי גדולה קאמר והתם לא הוי הכי אלא לא קנה כלל. ואולי דקדק ממה שאמר יד בעל השטר על התחתונה דמשמע דנותנים לו הפחות דזהו לשון על התחתונה:
כבר ביארנו שכל תנאים וכו'. ורבותי הורו שאין צריך לכפול התנאים ולהקדים הן ללאו אלא בגיטין וקידושין בלבד ואין לדבר זה וכו'. אע"ג דבפ"ו מהלכות אישות דחה סברא זו וכאן כתב שאין לדבר ראיה דמשמע דאפשר לאומרה אבל אין להם ראיה אין הלשון מדוקדק וסמך על מה שכתב שם. והראב"ד ז"ל בהשגות נותן טעם ואמר דהמוכר קרקע או נותן להוציא את הקרקע מידו לא מפקינן בעילה כל דהו אלא כיון שגילה דעתו שעל דעת כן יתנו מוקמינן ליה בחזקתיה ולא בעינן כתנאי בני גד ובני ראובן משא"כ בקדושין ואע"ג דתנאי בני גד בממון היה שאני התם דלא היתה מוחזקת בידם כקרקע המוחזק ביד האדם מחמת מקחו או ירושתו. ועדיין אנו צריכין למודעי ליישב הסוגיא שבשלהי שבועת העדות שהקשו המפרשים על סברא זו כדכתב הר"ן ז"ל, שם דאמרינן התם על מתניתין דאל יכך ויברכך וייטיב לך ר"מ מחייב וחכמים פוטרים והקשו שם והא לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן ותירצו איפוך ובמסקנא אמרו אלא לעולם לא תיפוך כי לית ליה בממונא באיסורא אית ליה ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ע"כ. משמע מהתם דהיכא דהוי איסורא לחוד לא בעינן תנאי כפול והיכא דנוגע לממון בעינן תנאי כפול וכ"ש בממון גופא הפך הנאמר בסברא זאת. ויש לתרץ כפי טעם הר"א ז"ל דודאי ילפינן ממון בני גד ובני ראובן ממון דכוותיה שאינו מוחזק חזקה גמורה או איסור הנוגע לממון כיוצא בו כי ההיא דסוטה דאיכא גביית כתובה וכן שבועת העדות שמשביע את העדים אם יודעים עדות ממון ולא שייך בהאי טעמא דהר"א ז"ל אבל באיסורא שאינו נוגע בממון כלל או ממון שאינו דומה לממון בני גד ובני ראובן אלא הוא מוחזק חזקה גמורה ושייך בו טעם הר"א ז"ל לא בעינן תנאי כפול דבעינן דומה לבני גד בב' דברים שיהא ממון או דבר הנוגע בממון וגם שיהיה ממון דכוותיה ולא מוחזק ובא להוציא מידו דשייך ביה טעם הר"א ז"ל. וראיתי לישא וליתן כאן בדעת רבינו ז"ל גבי איסורא מה דינו אי בעינן תנאי כפול או לא דכאן לא כתב רבינו ז"ל אלא בממון דוקא אבל באיסורא לא ביאר דעתו ומצאנו לו דברים סותרים ואנו צריכים ליישב דעתו בהל' סנהדרין פכ"ו דכתב אינו לוקה עד שיתרו וכו' או שהיתה הקללה בזה מכלל הדברים כמו שאמר אל יהי פלוני ברוך לה' או אל יברכהו אל וכיוצא בדברים אלו אינו לוקה ע"כ. והא ודאי איסורא דלית ביה ממונא הוא דהיינו קללת אדם לחבירו ואית ליה דבעינן תנאי כפול. ותימה דבהפך זה מצאנו דבהל' שבועות סוף פ"ד כתב וכן האומר לא שבועה לא אוכל לך כל אלו אסורים ע"כ. משמע דאית ליה כאן מכלל לאו אתה שומע הן ולא בעינן תנאי כפול. וע"ק על מ"ש בהל' סנהדרין דהוא הפך הסוגיא האמורה דלפי הסוגיא הנזכרת דאיסורא דלית ביה ממונא לכולי עלמא לא בעינן תנאי כפול ומתניתין איירי בשבועה דאית ביה ממונא דהיא שבועת העדות. ואם נאמר דרבינו ז"ל גריס לעולם תיפוך וכגירסת התוס' ז"ל אכתי קושיא במקומה עומדת דלפירוש התוס' ז"ל ל"פ רבנן אלא איכהו אלהים אבל בשאר ודאי דמודו דחייבים משום דלא בעינן תנאי כפול גבי איסורא לכ"ע כי היכי דלא ליפלגו רבנן על מתניתין דשתויי יין כדכתב רש"י ז"ל. וא"כ לכל הגירסאות והפירושים באיסורא דלית ביה ממונא לכ"ע מכלל לאו אתה שומע הן ולא בעינן תנאי כפול ואע"ג דבנדרים בעינן תנאי כפול ולית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כדאמרינן בנדרים וכ"נ דפסק רבינו ז"ל פ"א מהל' נדרים אע"פ שלכאורה שם נראה דדבריו סותרים כבר יישבם הרב"י ז"ל דפסק כר"מ שאני נדרים דאיסורא דאית ביה ממונא הוא כדכתב הר"ן ז"ל דהוי איסור חפצא. וע"ק לי על רבינו ז"ל למה בהל' שבועות לא הזכיר כלל מדין זה דשבועת העדות דאל יכך דהוא פטור כמו שהזכיר כן בהל' סנהדרין. מיהו לזה י"ל דרבינו ז"ל מפרש מתני' דאל יכך ויברכך וייטיב לך דהוי גבי מקלל חבירו דהזכירה המשנה קודם דקללהו בזה האופן אל יכך ויברכך וייטיב לך וכולא חדא מלתא כלומר אל יכך ויברכך וכי תימא לא היה לומר אלא יברכך ולא אל יכך שהוא הפך המכוון כבר הרגיש זה הרב בפירוש המשנה וכתב וז"ל ואמרו בכאן אל יככה אמנם רצה להפריש בין אל יככה ויברכך וייטב לך ע"כ. כוונתו לומר דאל יברכך וייטיב לך היה לו לומר אלא להודיעך כחו דר"מ דאע"ג דאמר אל יכך ויברכך דמשמע דאמר לא יכה אותך ולא יברך לך משמע לא קללה ולא ברכה וא"כ אין זה קללה מ"מ קללה הוי דכוונתו לקללו אלא כדי שלא יבין השומע קללה אמר כן והפריש במלה זו דאל יכך וכיון שהוא סובר שפירש המשנה אינו אלא גבי קללת אדם לחבירו לכך לא הזכיר דין זה אלא בהלכות סנהדרין. ולקושיות הראשונים יש מי שרצה לתרץ ולומר דדעת רבינו ז"ל לחלק בין איסור חמור לאיסור קל כדעת הרב ר' יו"ט שכתבו התוס' ולכך גבי קללה הוי איסור קל ולא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אבל גבי שבועה הוי איסור חמור כדכתבו התוס' אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. ואין דעתי נוחה בכך דא"כ אמאי איצטריך לומר לעולם תיפוך אפילו כדקתני נמי טעמא דר"מ דמחייב משום דבאיסורא לית ליה כלל תנאי כפול אלא גבי סוטה דוקא דהוי איסורא דאית ביה ממונא ומתני' לית ביה ממונא ולא שאני ליה לר"מ בין קל לחמור וכי תימא הא גבי נדרים לית ליה לר"מ מכלל לאו אלא בעינן תנאי כפול היא גופא מנא לך נימא דר"מ נמי גבי נדרים לא בעי תנאי כפול דלא נפקא ליה בגמרא גבי נדרים לר"מ אלא מהך דמשמע ליה גבי ממונא, וכ"ת דגורס רבינו ז"ל לעולם לא תיפוך ופוסק כחכמים קשה דחכמים לית להו בכל דוכתא גבי ממונא תנאי כפול כ"ש דגבי איסורא לית להו וכבר רצה ליישב כל זה לדעת רבינו ז"ל שתירץ כן אלא שאינו נראה בעיני. והיותר נכון בעיני דרבינו ז"ל גורס לעולם לא תיפוך וטעמייהו דרבנן כדכתב הר"ן ז"ל דאע"ג דבעלמא אית להו תנאי כפול שאני הכא דכתיב ושמעה קול אלה משמע דישמע אלה ממש ולא אלה מכלל ברכה ואע"פ שהרמב"ן ז"ל אמר כן גבי שבועה סובר רבינו ז"ל דאינו כן אלא כשהשבועה בלשון אלה דמשמעותיה דקרא כמו אל יקללך אל אם לא תעיד או גבי מקלל חבירו שהוא אלה אבל כשאין השבועה בלשון אלה אלא אני משביעך שתעיד זה וכן גבי לא שבועה שאוכל לך אמרינן התם מכלל לאו אתה שומע הן ולא בעינן תנאי כפול ופסק כן רבינו כחכמים גבי איסורא אבל גבי נדר אע"ג דהוי איסורא הוי כממונא משום דהוי איסור חפצא כדכתיבנא ופסק דבעינן תנאי כפול בסוטה ג"כ דאית ביה ממונא בעינן תנאי כפול וא"ת א"כ אמאי לא הזכיר בהלכות סוטה הך דהנקי הנקי דלפי הנראה מהכתוב משמע דהכהן צריך שיאמר בפירוש ואם לא שכב איש אותך הנקי ולא הזכיר זה רבינו ז"ל בהל' סוטה. י"ל דסובר רבינו ז"ל דמאי דקאמר בגמרא הנקי אינו שיאמר הכהן כן בפירוש אלא מדקאמר לשון זה משתמע מיניה הכי. זה נראה ליישב דעת רבינו ז"ל אם שהוא ג"כ דוחק:
כבר ביארנו שכל תנאים וכו'. ורבותי הורו שאין צריך לכפול התנאים ולהקדים הן ללאו אלא בגיטין וקידושין בלבד ואין לדבר זה וכו'. אע"ג דבפ"ו מהלכות אישות דחה סברא זו וכאן כתב שאין לדבר ראיה דמשמע דאפשר לאומרה אבל אין להם ראיה אין הלשון מדוקדק וסמך על מה שכתב שם. והראב"ד ז"ל בהשגות נותן טעם ואמר דהמוכר קרקע או נותן להוציא את הקרקע מידו לא מפקינן בעילה כל דהו אלא כיון שגילה דעתו שעל דעת כן יתנו מוקמינן ליה בחזקתיה ולא בעינן כתנאי בני גד ובני ראובן משא"כ בקדושין ואע"ג דתנאי בני גד בממון היה שאני התם דלא היתה מוחזקת בידם כקרקע המוחזק ביד האדם מחמת מקחו או ירושתו. ועדיין אנו צריכין למודעי ליישב הסוגיא שבשלהי שבועת העדות שהקשו המפרשים על סברא זו כדכתב הר"ן ז"ל, שם דאמרינן התם על מתניתין דאל יכך ויברכך וייטיב לך ר"מ מחייב וחכמים פוטרים והקשו שם והא לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן ותירצו איפוך ובמסקנא אמרו אלא לעולם לא תיפוך כי לית ליה בממונא באיסורא אית ליה ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ע"כ. משמע מהתם דהיכא דהוי איסורא לחוד לא בעינן תנאי כפול והיכא דנוגע לממון בעינן תנאי כפול וכ"ש בממון גופא הפך הנאמר בסברא זאת. ויש לתרץ כפי טעם הר"א ז"ל דודאי ילפינן ממון בני גד ובני ראובן ממון דכוותיה שאינו מוחזק חזקה גמורה או איסור הנוגע לממון כיוצא בו כי ההיא דסוטה דאיכא גביית כתובה וכן שבועת העדות שמשביע את העדים אם יודעים עדות ממון ולא שייך בהאי טעמא דהר"א ז"ל אבל באיסורא שאינו נוגע בממון כלל או ממון שאינו דומה לממון בני גד ובני ראובן אלא הוא מוחזק חזקה גמורה ושייך בו טעם הר"א ז"ל לא בעינן תנאי כפול דבעינן דומה לבני גד בב' דברים שיהא ממון או דבר הנוגע בממון וגם שיהיה ממון דכוותיה ולא מוחזק ובא להוציא מידו דשייך ביה טעם הר"א ז"ל. וראיתי לישא וליתן כאן בדעת רבינו ז"ל גבי איסורא מה דינו אי בעינן תנאי כפול או לא דכאן לא כתב רבינו ז"ל אלא בממון דוקא אבל באיסורא לא ביאר דעתו ומצאנו לו דברים סותרים ואנו צריכים ליישב דעתו בהל' סנהדרין פכ"ו דכתב אינו לוקה עד שיתרו וכו' או שהיתה הקללה בזה מכלל הדברים כמו שאמר אל יהי פלוני ברוך לה' או אל יברכהו אל וכיוצא בדברים אלו אינו לוקה ע"כ. והא ודאי איסורא דלית ביה ממונא הוא דהיינו קללת אדם לחבירו ואית ליה דבעינן תנאי כפול. ותימה דבהפך זה מצאנו דבהל' שבועות סוף פ"ד כתב וכן האומר לא שבועה לא אוכל לך כל אלו אסורים ע"כ. משמע דאית ליה כאן מכלל לאו אתה שומע הן ולא בעינן תנאי כפול. וע"ק על מ"ש בהל' סנהדרין דהוא הפך הסוגיא האמורה דלפי הסוגיא הנזכרת דאיסורא דלית ביה ממונא לכולי עלמא לא בעינן תנאי כפול ומתניתין איירי בשבועה דאית ביה ממונא דהיא שבועת העדות. ואם נאמר דרבינו ז"ל גריס לעולם תיפוך וכגירסת התוס' ז"ל אכתי קושיא במקומה עומדת דלפירוש התוס' ז"ל ל"פ רבנן אלא איכהו אלהים אבל בשאר ודאי דמודו דחייבים משום דלא בעינן תנאי כפול גבי איסורא לכ"ע כי היכי דלא ליפלגו רבנן על מתניתין דשתויי יין כדכתב רש"י ז"ל. וא"כ לכל הגירסאות והפירושים באיסורא דלית ביה ממונא לכ"ע מכלל לאו אתה שומע הן ולא בעינן תנאי כפול ואע"ג דבנדרים בעינן תנאי כפול ולית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כדאמרינן בנדרים וכ"נ דפסק רבינו ז"ל פ"א מהל' נדרים אע"פ שלכאורה שם נראה דדבריו סותרים כבר יישבם הרב"י ז"ל דפסק כר"מ שאני נדרים דאיסורא דאית ביה ממונא הוא כדכתב הר"ן ז"ל דהוי איסור חפצא. וע"ק לי על רבינו ז"ל למה בהל' שבועות לא הזכיר כלל מדין זה דשבועת העדות דאל יכך דהוא פטור כמו שהזכיר כן בהל' סנהדרין. מיהו לזה י"ל דרבינו ז"ל מפרש מתני' דאל יכך ויברכך וייטיב לך דהוי גבי מקלל חבירו דהזכירה המשנה קודם דקללהו בזה האופן אל יכך ויברכך וייטיב לך וכולא חדא מלתא כלומר אל יכך ויברכך וכי תימא לא היה לומר אלא יברכך ולא אל יכך שהוא הפך המכוון כבר הרגיש זה הרב בפירוש המשנה וכתב וז"ל ואמרו בכאן אל יככה אמנם רצה להפריש בין אל יככה ויברכך וייטב לך ע"כ. כוונתו לומר דאל יברכך וייטיב לך היה לו לומר אלא להודיעך כחו דר"מ דאע"ג דאמר אל יכך ויברכך דמשמע דאמר לא יכה אותך ולא יברך לך משמע לא קללה ולא ברכה וא"כ אין זה קללה מ"מ קללה הוי דכוונתו לקללו אלא כדי שלא יבין השומע קללה אמר כן והפריש במלה זו דאל יכך וכיון שהוא סובר שפירש המשנה אינו אלא גבי קללת אדם לחבירו לכך לא הזכיר דין זה אלא בהלכות סנהדרין. ולקושיות הראשונים יש מי שרצה לתרץ ולומר דדעת רבינו ז"ל לחלק בין איסור חמור לאיסור קל כדעת הרב ר' יו"ט שכתבו התוס' ולכך גבי קללה הוי איסור קל ולא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אבל גבי שבועה הוי איסור חמור כדכתבו התוס' אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. ואין דעתי נוחה בכך דא"כ אמאי איצטריך לומר לעולם תיפוך אפילו כדקתני נמי טעמא דר"מ דמחייב משום דבאיסורא לית ליה כלל תנאי כפול אלא גבי סוטה דוקא דהוי איסורא דאית ביה ממונא ומתני' לית ביה ממונא ולא שאני ליה לר"מ בין קל לחמור וכי תימא הא גבי נדרים לית ליה לר"מ מכלל לאו אלא בעינן תנאי כפול היא גופא מנא לך נימא דר"מ נמי גבי נדרים לא בעי תנאי כפול דלא נפקא ליה בגמרא גבי נדרים לר"מ אלא מהך דמשמע ליה גבי ממונא, וכ"ת דגורס רבינו ז"ל לעולם לא תיפוך ופוסק כחכמים קשה דחכמים לית להו בכל דוכתא גבי ממונא תנאי כפול כ"ש דגבי איסורא לית להו וכבר רצה ליישב כל זה לדעת רבינו ז"ל שתירץ כן אלא שאינו נראה בעיני. והיותר נכון בעיני דרבינו ז"ל גורס לעולם לא תיפוך וטעמייהו דרבנן כדכתב הר"ן ז"ל דאע"ג דבעלמא אית להו תנאי כפול שאני הכא דכתיב ושמעה קול אלה משמע דישמע אלה ממש ולא אלה מכלל ברכה ואע"פ שהרמב"ן ז"ל אמר כן גבי שבועה סובר רבינו ז"ל דאינו כן אלא כשהשבועה בלשון אלה דמשמעותיה דקרא כמו אל יקללך אל אם לא תעיד או גבי מקלל חבירו שהוא אלה אבל כשאין השבועה בלשון אלה אלא אני משביעך שתעיד זה וכן גבי לא שבועה שאוכל לך אמרינן התם מכלל לאו אתה שומע הן ולא בעינן תנאי כפול ופסק כן רבינו כחכמים גבי איסורא אבל גבי נדר אע"ג דהוי איסורא הוי כממונא משום דהוי איסור חפצא כדכתיבנא ופסק דבעינן תנאי כפול בסוטה ג"כ דאית ביה ממונא בעינן תנאי כפול וא"ת א"כ אמאי לא הזכיר בהלכות סוטה הך דהנקי הנקי דלפי הנראה מהכתוב משמע דהכהן צריך שיאמר בפירוש ואם לא שכב איש אותך הנקי ולא הזכיר זה רבינו ז"ל בהל' סוטה. י"ל דסובר רבינו ז"ל דמאי דקאמר בגמרא הנקי אינו שיאמר הכהן כן בפירוש אלא מדקאמר לשון זה משתמע מיניה הכי. זה נראה ליישב דעת רבינו ז"ל אם שהוא ג"כ דוחק:
אסור לישראל ליתן לעכו"ם מתנת חנם וכו'. ומה שקשה על זה ממ"ש בהלכות סוטה כתבתי שם:
כיצד הנותן מתנה וכו' ע"מ שתצא בהן לחירות. בהך א"צ שיאמר אין לאדון שלך רשות בהן דודאי דע"מ שתצא לחירות סגי כדמשמע בפ"ק דקדושין וכנראה מדברי רבינו ז"ל בהל' עבדים פרק ה' ובאינך ודאי דבעינן שיאמר ג"כ ע"מ שאין לאדון שלך רשות בהן דתרתי בעינן כדאמר שמואל ואע"פ שרבינו ז"ל כללם יחד אין לחוש בכך. כתב הרב ב"י בספר כ"מ על מ"ש ה"ה ז"ל שפסק רבינו כשמואל דיש לתמוה עליו דאדרבה פסק כרב וכו'. לא הבינותי זה דאיך אפשר דרבינו ז"ל פסק כרב דתרתי הזכיר דסגי ולרב לא סגי בהני תרתי והם דברים פשוטים ואולי ט"ס הוא:
הנותן כל נכסיו לעבדו. כתב ה"ה ז"ל ולשון המחבר נוטה ללשון הרי"ף ז"ל. כוונתו דמ"ש רבינו ז"ל שהרי שייר בו בגט משמע כיון דאיכא שיור בגט לא מהני ואילו עיין הרב ז"ל בהל' עבדים בדין זה לא היה לו לכתוב נוטה דשם כתב בפירוש כדברי הרי"ף ז"ל שכתב שם בריש פ' שביעי וז"ל לפיכך הכותב לעבדו עצמך וכל נכסי קנויים לך חוץ ממקום פלוני או חוץ מעלייה פלונית אין זה כורת והגט בטל וכו':