Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
המקבל את המתנה וכו' או הרי היא בטלה וכו'. ה"ה ז"ל והר"ן ז"ל תמהו על הר"א ז"ל שחילק בין הרי היא בטלה לבטלה היא שלא הוזכר חילוק זה בגמרא. ולא ידעתי מה מקום יש לתמיהתם שהרי בגיטין פ' השולח חילקו בין הרי הוא כחרס לחרס הוא דבגט חרס הוא לא מהני דלא משמע אלא לשון עבר אבל הרי הוא כחרס מהני דמשמע לשון עתיד ומינה שמעינן במתנה דלשון עתיד לא מהני אלא לשון עבר דלשון הרי היא בטלה שהוא לעתיד לא מהני אלא בטילה היא דוקא מהני ומהא נפקא ליה לרבינו ולהרא"ש חילוק זה דהרי היא בטילה דלא מהני כלום וזה נרמז בדברי הר"א ז"ל בהשגות במ"ש שחילוק זה איתא בגיטין ובכריתות ועיקר כוונתו על מה שאמרו בגיטין כדכתיבנא. ועם זה נאמר דאין כוונת רבינו ז"ל כמו שחשב ה"ה ז"ל שהזכיר רבינו דין דבטילה היא לענין דלא הדרא למריה קמא והיינו שכתב כאן לא אמר כלום אבל לענין אי הוי הפקר או לא בזה לא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות דלפום סוגיא דהשולח גרסינן דבטילה היא דבריו קיימים ולא הדרא למריה קמא והוי הפקר כדפריש בכריתות דפירוש דדבריו קיימין הוי לענין דהוי הפקר ולא הדרא למריה קמא אבל לגירסא דכריתות דגרסינן לא אמר כלום לא הוי הפקר אלא של המחזיק הוא כאילו לא אמר כלום ולהכי לא הכניס רבינו ז"ל עצמו במחלוקת זה לפרש דין דבטילה היא לענין אי הוי הפקר או הוי של המחזיק עצמו אבל לענין דלא הדרא למריה קמא בזה הושוו כל הסוגיות דלפי סוגיית כריתות דגריס בבטילה היא לא אמר כלום ודאי דלא הדרא למריה קמא ולפי סוגיית השולח דגריס דבריו קיימים סובר ה"ה ז"ל דאפילו לפי סוגית השולח פירוש דדבריו קיימין הוי לענין דהוי הפקר אבל לא הדרא למריה קמא דלא משמע ליה דפליגי תרי סוגיי בפירוש דדבריו קיימין וא"כ נמצא דכל הסוגיות הושוו בהא דלא הדרא למריה קמא גבי בטלה היא ולהכי נטה רבינו ז"ל שכתב הרי היא בטלה לא אמר כלום דפירוש לא הדרא למריה קמא כדכתיבנא וכל זה נמשך לו לה"ה ז"ל לפי שיטתו דסובר דהזכיר כאן רבינו דין דבטילה היא במ"ש הרי היא בטילה משום דאינו מחלק בין בטילה היא להרי היא בטילה אבל לפי מה שכתיבנא לא הזכיר כאן רבינו ז"ל דין דבטילה היא דבבטילה היא סובר רבינו ז"ל דהדרא למריה קמא משום דהוא מודה כשבא לידו בטילה היתה וסובר רבינו דסוגיין ל"פ אהדדי כדכתב הר"ן ז"ל דמ"ש בסוגיא דכריתות דבריו קיימים הוי לענין דהוי הפקר ומ"ש לא אמר כלום הוי ג"כ להך עניינא כלומר לא אמר כלום לענין הפקר אלא הדרא למריה קמא ומ"ש בהשולח גבי בטלה היא דבריו קיימין הוא לענין הדרא למריה קמא ומ"ש לא אמר כלום הוי לענין דלא הדרא למריה קמא והוי הפקר ובזה הושוו וכמ"ש הר"ן בפ' השולח. א"נ גריס רבינו בכריתות כגירסת השולח ופריש מחלוקת דלא אמר כלום וכדכתב שם הר"ן ז"ל. ונמצא דלדעת כל הסוגיות דאי אפשי הוי הפקר ובטילה היא הדרא למריה קמא ודין דאי אפשי כתב רבינו ז"ל כאן וכן הרי היא בטילה שהוא לשון עתיד דדמי לאי אפשי והוי הפקר ודין דבטילה היא כתבו רבינו לקמן בסוף פרק זה וז"ל מקבל מתנה שטען ואמר מתנה זו שתחת ידי אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה וכיוצא בו או שאמר בטילה היתה מתחלתה לפי שלא קבלתיה או בע"כ באונס כו' דבריו קיימין ונשבע על זה שבועת היסת ותחזור לבעליה ע"כ. הרי מבואר שם דבטילה היא דבריו קיימין והדרא למרא קמא. זה נ"ל פירוש דברי רבינו שלא כדברי ה"ה ז"ל ועל פירושו אני תמיה טובא. חדא דאיך לא חילק בין הרי היא בטילה לבטילה היא מההיא דהרי היא חרס כדכתיבנא ותו דאיך כתב שבטילה היא לא רצה לבאר רבינו והרי ביארו בפרק זה ולא עוד אלא שכתב דלא הדרא למריה קמא והוא כתב בהדיא דהדרא למריה קמא ועוד שנראה מדבריו שלא רצה רבינו ז"ל להכניס עצמו בדבר שהוא מחלוקת בין הסוגיות וקשה טובא דמימרא דריש לקיש דאי אפשי בהם הוי הפקר היא מוסכמת מהב' סוגיות או לא אם אינה מוסכמת לפי סוגיא דהשולח לא היה לו לכותבו כיון שהוא מחלוקת בין הסוגיות ואם היא מוסכמת בין הסוגיות אפילו לפי סוגיא דהשולח ע"כ פירוש דדבריו קיימין ג"כ גבי בטילה היא הוי דהדרא למריה קמא דאי דבריו קיימין הוי לענין דהוי הפקר אבל לא הדרא למריה קמא א"כ לא אמר כלום דקאמר גבי אי אפשי היינו דלא הוי הפקר ולא הדרא למריה קמא היינו חלוקה דדבריו קיימים אלא ודאי דפירוש לא אמר כלום הוי דלא הוי הפקר ותיובתא לריש לקיש ואין מקום לסוגיית השולח לתרץ דברי רבינו ז"ל אלא שנאמר שפי' דדבריו קיימין הוי דהדרא למריה קמא ולא אמר כלום הוי לענין דלא הדרא למריה קמא והוי הפקר וא"כ איך כתב ה"ה ז"ל דבענין דלא הדרא למריה קמא והוי הפקר גבי בטלה היא הושוו הסוגיות הא מוכרח אתה לומר כי היכי דלא תהוי תיובתא לריש לקיש לפי סוגית השולח דהדרא למריה קמא. וי"ל לקושיא שניה דה"ה ז"ל סובר דמ"ש בגמרא בטילה היא אינה מתנה אין הכוונה לומר שמעולם לא קבלה דפשיטא דלא הוו פליגי סוגיי בהאי דודאי דהדרא למריה קמא דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכמ"ש הוא עצמו לקמן ופשוט הוא שאין דין זה דומה לדין הנזכר וכו' ופשוט הוא שהודאתו הודאה וא"כ לא הוו פליגי סוגיי בהך לפי דעתו ז"ל שסובר שהסוגיות חולקות ולכך פירש הוא ז"ל דבטילה היא ואינה מתנה שהוזכר בדין זה ר"ל דאע"פ שהוא מודה שקבלה מ"מ רוצה עתה למיעקריה מעיקרא ולומר הרי היא כאלו לא קבלתיה ובטילה היא מתחלתה וא"כ דין זה לא הוזכר בדברי רבינו כלל ובדין זה סובר ה"ה דלא הדרא למריה קמא כיון שהוא מודה שכבר קבלה אלא שאומר הרי היא כאילו לא קבלתיה אבל זה לפי שיטתו שסובר לדעת רבינו דסוגיי פליגי אבל לפי מאי דכתיבנא דל"פ מה שאמר שסוגיית בטילה היא דבריו קיימים הוי דינו של רבינו שכתב לקמן דהדרא למריה קמא כדכתיבנא. ולקושיא שלישית י"ל דסובר ה"ה ז"ל דסוגיית השולח אע"פ שיסבור דפירוש דבריו קיימין הוא דלא הדרא למריה קמא והוי הפקר שעם זה ע"כ פירוש לא אמר כלום דקאמר גבי אי אפשי הוי הפקר מ"מ לא הוי תיובתא לר"ל דסברא סוגיא דיש לחלק בין קרקע למטלטלין ור"ל איירי במטלטלין דכיון דאתא לידיה ודאי דפירוש אי אפשי הוא דהוי הפקר אבל ברייתא איירי בקרקע וכמ"ש רש"י ז"ל בסוגיא דכריתות. וכ"ת א"כ למה לא נסכים סוגיית כריתות עם סוגית השולח כמו שהסכים ר"ש ז"ל בחילוק זה בין קרקע למטלטלים ולהכי לא פריך מרישא דלא אמר כלום כדכתב רש"י ז"ל שם. י"ל דרבינו ז"ל סובר דאי אפשר דלגרוס כגירסת כריתות בגירסת השולח דהוה ליה לגמרא לשנויי בין בטלה היא ואינה מתנה דר"ל כאילו בטלה מתחלתה דהתם הדרא למריה קמא אבל הכא דקאמר אחר שקבלתיה אי אפשי בה לא הדרא למריה קמא וכה"ג הוקשה לו לרש"י ז"ל שם וכתב וה"ה דהוה מצי וכו' ומכח זה הסכים הוא ז"ל דהגירסאות הם חלוקות בין הסוגיות. זה נראה ליישב דעתו ז"ל ומ"מ הקושיא הראשונה צ"ע ומפני כן נ"ל דהנכון בדברי רבינו ז"ל כדכתיבנא אבל אין להקשות על ה"ה מה שהקשה הרב"י דאיך כתב שלא הכניס עצמו במחלוקת שהרי כתב גבי אי אפשי לא אמר כלום והיינו כגירסת השולח דלגירסת כריתות דבריו קיימים מבעיא דהא כבר פירש ה"ה ז"ל דמה שאמר רבינו ז"ל לא אמר כלום היינו לענין דלא הדרא למריה קמא והיינו כפירוש דבריו קיימין דכריתות:
זיכה לו על ידי אחר וכו'. כתב ה"ה אחר שהביא מחלוקת רשב"ג ורבנן פירוש בשכ"מ שמת הוא וה"ה בבריא שחזרו לנותן וכו'. קשה דאיך אפשר דמחלוקת רשב"ג ורבנן דאיירי בשנתן ולבסוף צווח הוי בשכ"מ הא בשכ"מ דדבריו ככתובין וכמסורין דמי אע"פ שלא באה המתנה לידו כ"ע מודו דהוי כאילו מטאי לידיה דליכא פלוגתא בהא וכן כתב רבינו ז"ל בפ"ט מהלכות אלו וז"ל שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחר ואמר הלה שאינו רוצה בהם לא קנה שתק ואח"כ צווח קנה שדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין וכו' ומשמע דאפילו רשב"ג לא פליג בהא מדלא כתב רבינו ז"ל שם דהוי ספק כדכתב כאן וא"כ איך אפשר ליישב מחלוקת רשב"ג ורבנן בשכ"מ. ואם נפשך לומר דכיון דזיכה לו ע"י אחר הוי כמתנת בריא לא היא שהרי כתב רבינו ז"ל שם בפ"ט שכ"מ שזכה עדיין מתנת שכ"מ היא משמע דמ"מ איכא למימר בהו דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי. וי"ל דהיינו דוקא שאם עמד חוזר כדין מתנת ש"מ אבל מ"מ כיון דזה גלה דעתו ע"י זיכוי משמע דרצה לעשות מילתא דאלימא טפי משמע דזה הזכוי היה ע"י אחר ולא מטא לידיה מצי למימר כי אתא לידי אצווח:
ואין אדם זוכה במתנה לחבירו וכו' אבל העכו"ם אינו זוכה ואינו ראוי לשליחות לעולם. קצת קשה בדברי רבינו ז"ל דלא אמרו בגמרא טעם זה דלא אתי לכלל שליחות אלא כדי לזכות לעכו"ם דאמרינן דוקא בקטן זכין לו משום דאתי לכלל שליחות אבל עכו"ם אין זכין לו דלא אתי לכלל שליחות אבל כדי שיהיה העכו"ם זוכה לאחרים ליכא למימר הך טעמא דבשלמא אם הקטן היה זוכה לאחרים ועכו"ם לא הוה ניחא אבל כיון דקטן נמי לא זכי לאחרים הך טעמא בדותא הוא דמשום דלא אתי לכלל שליחות לא זכי לאחרים דקטן יוכיח דאתי לכלל שליחות ולא זכי לאחרים ואם לא היה כותב רבינו ז"ל הך מילתא דלעולם הוה ניחא אבל השתא דקאמר לעולם משמע דצ"ל דלא אתי לכלל שליחות והא ליתא דקטן הוי תיובתיה כדכתב ה"ה ז"ל. ואף באשתו העמידוה בפ' בתרא דנדרים אע"ג דהך אוקימתא לדעת רבינו ז"ל לא סלקא אליבא דהלכתא שהרי לא הזכיר רבינו ז"ל בהל' עירובין כלל מזה משום דאית ליה דהך אוקימתא לא נאמרה שם אלא לר"מ דאמר אין קונין לאשה בלא בעלה אבל לא לרבנן כדכתב הר"ן ז"ל בגירסת הרי"ף ז"ל מ"מ הביא ראיה זו ה"ה ז"ל שהיא מסכמת לדעת כל המפרשים אע"פ שלדעת רבינו ז"ל אינה ראיה ולדברי רבינו ז"ל יספיקו הראיות האחרות:
אבל החרש זוכה לעצמו כמ"ש כו'. לא ידענא היכן הוא ובעל מ"ע כתב בפי"ז ושם לא ראיתי כלל אלא שכתב שמציאת חש"ו יש בו גזל מפני דרכי שלום ואין ענין לזה כלל כדכתב ה"ה ז"ל ופשוט הוא:
המתנה כגט וכו'. מה שקשה בלשון זה כתבתי בהל' גירושין. וראיתי בספר כ"מ בדברי ה"ה וז"ל ומיהו באומר אמרו לפלוני ופלוני יש אומר שאף בגט כשר וכ"ש אם חתמו הם עצמם ע"כ. וזה ודאי ט"ס הוא כשאומר אמרו טפי יש לנו לומר דכשר היכא דאמרו לעדים וחתמו מהיכא דחתמו הן. והנה בעל הטורים כשהביא דברי הר"א ז"ל שהשיג על רבינו על מ"ש כאן היכא דאומרו אמרו אם אמרו לאותם העדים וכתבו ונתנו למקבל לא קנה כתב וכ"ש אם חתמו הם עצמם וה"ה אם אמר להם תנו ע"כ מוכח ודאי כדכתיבנא דט"ס הוא ובספר דפוס אחר לא היה כן:
מקבל מתנה שטוען כו'. כתב ה"ה ואפשר אם תבעוהו בעלי חוב שלו ואמרו לו אתה מערים בזה כדי להפקיעו מתחת ידינו נשבע על זה היסת. וקשה דבפ"ב מהל' מלוה ולוה כתב רבינו ז"ל נראה לו ממון אחר שנשבע שבועה זו ואמר של אחרים הוא או עסק בידי אין שומעין לו עד שיביא ראיה ע"כ. וכ"ת אותו ממון היה מוחזק בידו והכא איירי בקרקע דעדיין לא החזיק בו שלש שנים ולכך נאמן בשבועת היסת, לא היא דדומיא דחלוקה דלקמיה דכתב טען הנותן כו' איירי הכא וכיון דההיא איירי שהחזיק שני חזקה הא נמי דכוותה היא ואם כן לא היה לנו להאמינו בשבועה. וי"ל דשאני התם דמעולם לא ידענו שזה הממון היה של אחרים אבל היכא שידענו שזה הממון היה של אחרים שנתנוהו לו אע"פ שהנותן מודה בכך מ"מ יכול לומר אני לא קבלתי המתנה או באונסי היתה: