או שגזל עבדים והזקינו כו'. כתב הטור ז"ל בשם רבינו ז"ל דפסק כרב אלפס ז"ל דמשלם כשעת הגזילה. ואין כן נוסחתנו אלא שפסק דאומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר. ואני תמיה על הרי"ף ז"ל ועל נוסחת הטור ז"ל ברבינו ז"ל דכיון דפסקו דמשלם כשעת הגזילה משמע דעבדא כמטלטלין ונשבעין על העבדים דהא בגמרא תלי הך פלוגתא בפלוגתא דנשבעים על העבדים ומשמע דמאן דאית ליה הכא עבדא כמטלטלי דמי אית ליה התם דנשבעים והוא ז"ל כתב בפ' כל הנשבעים משנה כצורתה ואלו דברים שאין נשבעים עליהם העבדים והקרקעות כו' גם רבינו ז"ל פסק כן בהל' טוען א"כ נראה דברים סותרים. ע"ק לי כיון דהם פסקו דעבדא כמטלטלי איך כתב הרי"ף ז"ל גבי ההוא דהתוקף בעבדו של חבירו דהוא פטור והוא שלא ביטלו ממלאכה וכן רבינו ז"ל כתב כן הא לא הוצרכו לתרץ כן בגמרא אלא לרב חסדא דסבר עבדא כמקרקעי דמי דהקשו שם מההיא דהתוקף אבל למאי דקי"ל עבדא כמטלטלי כדעה הראשונה דהרי"ף נ"ל לפסוק דלא כרב מהראיות שהביא הרא"ש בפ"ק ומ"מ רוצה להסכים סתם מתני' דשבועות דקאמר דאין נשבעים על העבדים אליבא דהלכתא וסובר דמאן דאית ליה התם דנשבעין ודאי דאית ליה עבדא כמטלטלי דאי כמקרקעי הא אימעוט משום כלל ופרט אבל מאן דאית ליה התם דאין נשבעים אפשר דסבר דכמטלטלי דמי ומ"מ אימעוט משום דאיתקשו לקרקעות לכל דיני קרקעות ואע"ג דאיתקשו מ"מ לענין גזילה נחלק ביניהם מכח הסברא דקרקע דוקא ברשותא דמריה איתא ולכך אומר לו הרי שלך לפניך אבל בעבדים לא ורב דאפיך למתני' הוא משום ר"מ דאמר כאן הרי שלך לפניך משמע דכמקרקעי דמי והתם סבר דנשבעים ומש"ה אפכה אבל רבנן דהתם לא פליגי הכא דמצו סברי כי הכא ולכך הרי"ף ז"ל דפסק דעבדא כמטלטלי פסק התם כסתם משנה ואתיא סתם מתני' דשבועות אליבא דהלכתא. כן נ"ל לתרץ לדעת הרי"ף ז"ל. ולקושיא השניה דלפי האמת נמי מוקמינן ליה דלא קיימא למלאכה משום דאי קיימא למלאכה הוי דינא כתוקף ספינתו דלקמן וכי היכי דהתם היכי דנחית לאגרא משלם אגרא ה"נ אבל השתא דלא ביטלו ממלאכה אע"ג דנחית אדעתא דאגרא אינו כלום והמקשה שהקשה לרב דאמר כמקרקעי הוא משום דלדידיה מוקי מילתיה דרב דנחית אדעתא דגזלנותא אבל לפי האמת אנו צריכים לתירוץ המתרץ אפילו שנאמר עבדא כמטלטלי דמי כדי שנעמיד מילתיה דרב ככל גוונא:

או שהיתה יוצאה להסקל כו'. בגמרא בפרק הגוזל עצים משמע דהך סיפא דמתניתין דקאמר או שהיתה יוצאה ליסקל אתיא כר' יעקב דאמר שור שהמית משנגמר דינו החזירו מוחזר ודלא כרבנן דאמרי החזירו אינו מוחזר ושקלו וטרו בגמרא גבי חמץ ועבר עליו הפסח לאוקומי כרבנן אבל סיפא דיוצאת ליסקל אתיא כר' יעקב כדכתב שם רש"י ז"ל אבל סיפא דמתני' ודאי ר' יעקב היא ולא רבנן וזה דבר תימה דבפ' י"א מהלכות נזקי ממון פסק רבינו ז"ל כרבנן דאם החזירו אינו מוחזר משנגמר דינו שכתב שור שהמית את האדם וכו' החזירו שומר לבעליו הוי חזרה וכו' בד"א אחר שנגמר דינו לסקילה כו'. וע"ק דא"כ היה לרבינו ז"ל לפסוק דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו והוא ז"ל (לא) כתב בפירוש אין גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו ולדברי רבינו ז"ל אינו בפני השור גופיה דהא בגמרא קאמר הוה מעריקנא ליה לאגמא כלומר ולא היו גומרין דינו כיון שלא היה בפני השור. וי"ל לקושיא הראשונה דרבינו ז"ל סובר כדכתבו התוס' בפ' שור שנגח ד' וה' בדיבור השתא אתפסתיה לתוראי וכו' פי' בקונ' שמסרו לב"ד לדונו בסקילה ולכך אין יכול לומר לו הרי שלך לפניך לפי שהתפיס בידים והשתא לפ"ז נוכל להעמיד כל הבבא דמתניתין דהגוזל קמא כרבנן דר' יעקב לפי דיחוי רבא ושור היוצא ליסקל דקתני במתני' דהתם דאומר לו הרי שלך לפניך כגון שתפסוהו בית דין מאליהן ולהכי אתי שפיר דאיירי מתני' דתפסוהו ב"ד מאליהן ולכך אומר לו הרי שלך לפניך אפילו לרבנן. ומ"מ קשה קצת בדברי רבינו ז"ל שהיה לו לבאר זה בהך דיוצא ליסקל היינו שתפסוהו ב"ד מאליהן. ולקושיא שניה י"ל דרבינו ז"ל מפרש דמאי דקאמר בגמרא אין גומרין דינו של שור אלא בפניו רוצה לומר בפני בעל השור וה"ק אי הוה בידי הוה מעריקנא ליה לאגמא ולא היו גומרים דינו דכיון שאני הייתי אומר דנאבד מי יודע מי לקחו ומי הוא בעליו בעת הזאת והיה צריך לבא לב"ד אבל עתה שראוהו בידיך ונעשית בעליו גמרו דינו בפניך דבפני לא היו גומרין דינו דכיון שהייתי אומר שנאבד לא היה ברשותי ולא הייתי אז אני בעליו. ומ"ש בגמרא בפ' שור שנגח ד' וה' אלא שור בר טענתא הוא דמשמע דהיינו בפני השור ממש, יש לתרץ בדוחק לדעת רבינו ז"ל דה"ק בשלמא הבעלים יאמרו טענה לא עשיתי בכוונה שוגג הייתי או דבר כיוצא בזה אבל בשור אינו יכול הבעל לומר עליו שום טענה דאם מועד חייב. וכן מ"ש בסנהדרין פ' אלו נשרפין גבי שור שנתערב באחרים דלרבנן פטורים משום דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו פירושו כי האי גוונא שר"ל כיון שנתערב באחרים ואין כאן לשום אחד מהשוורים בעל ידוע דמי יודע אם זה של זה או לא וכ"כ שם רבינו ז"ל טעמא דהך דינא לפי שאין גומרין דינו של שור אלא בפני בעל השור:

הדר בחצר חבירו וכו' שזה נהנה וזה אינו חסר. וא"ת והא בגמרא פירש טעמא משום ושאיה יוכת שער או משום ביתא מתבא יתבא משמע דלא סגי הך טעמא דזה נהנה וזה אינו חסר. וי"ל דנמוקי יוסף ז"ל פירש בגמרא דהא דצרכינן להך טעמא אע"ג דזה נהנה וזה אינו חסר פטור משום דהא איכא חסר דאיכא שחרות הכותלים וכנגד זה התועלת צריך תועלת אחר כנגדו והוא דשאיה יוכת שער כו' וחזר הדבר לזה נהנה וזה אינו חסר. אך קשה דא"כ איך כתב ה"ה ז"ל בשם המפרשים שאם חסר הבית בכל שהוא כגון שהיה חדש והשחיר הכותלים כו' שמגלגלין עליו את הכל כנגד שחרות הכותלים הוי הך הנאה דשאיה יוכת שער. ותו קשיא דהא בגמרא הקשו למ"ד פטור מהא דר' יהודה דאמר אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ותירצו שאני התם משום שחרוריתא דאשותא כלומר דהתם איירי בבית חדש אבל הכא בבית ישן דליכא שחרות הכותלים פטור ולפי מ"ש הרב נמוקי יוסף אין כאן תירוץ דהנאה דשאיה יוכת שער וכו' או ביתא מתבא יתיב מהני כנגד זה. וי"ל דכשהוא בית חדש התם איכא הפסד טובא ולא מהני טעמא דשאיה ודביתא מתבא כו' כנגד ההפסד של שחרות הכותלים. ובהכי מיירי הא דר' יהודה וכן הא דכתבו המפרשים כגון שהיה חדש והשחיר הכותלים אבל כשהוא בית ישן אע"ג דאיכא שחרות כותלים מעט מהני כנגד זה טעמא של שאיה וחזר הדבר לזה נהנה וזה אינו חסר:

מי שהיה לו צמר וסמנין שרויין כו' משלם לו דמי מה שהפסיד בצמר כו'. בפ' הגוזל עצים אמרו במסקנא אלא הכא במאי עסקינן כגון שגזל צמר וסמנין דחד וצבע לההוא צמר וכו' ואמרו שם ותיפוק ליה דאייקר ניהליה בדמי ותירצו לא צריכא דזל צבעא ע"כ. ופירש"י ז"ל הוזל הצבע בעולם ואינו מגיע השבח לדמי הסמנין כו', נראה מלשונו דיש שבח בצבע. ולטור ז"ל מצאתי פירוש אחר שאין כח בצבע ופירש ז"ל צבע ר"ל והוי הצמר הצבוע כמו הלבן ומדברי רבינו ז"ל נ"ל פירוש שלישי שהוא מפרש דזל הצמר הצבוע יותר מהצמר הלבן ולכך כתב דמשלם לו מה שהפסיד בצמר אבל הצבע לא וזהו שכתב ה"ה ז"ל שהצמר נגרע מערכו ע"כ. ובהשגות כתוב כאן על בבא ראשונה דמטלטלים אפילו לא ביטלו ממלאכה. ויש לתרץ הקושיא ראשונה דמשלם לו דמי מה שהפסיד בצמר בזה השבח אין הכל שוה אלא דמי הצמר ע"כ. ולא הבינותי זה דאם הוא שוה כצמר א"כ היכי שייך לומר מה שהפסיד בצמר ואם דעתו להשיג על רבינו ז"ל ולפרש פירוש אחר בגמרא אין פירושו עולה בשום אחד מן הפירושים שזכרתי וצ"ע:

היה כלי ביד בנו של בעה"ב וכו'. קשה דלמה ליה נשתמש בו אפי' נטלה למוד בה כדאוקימנא בגמרא בפ' המוכר את הספינה כגון שנטלה למוד בה וכדרבה וכ"ת הא אדחייה לה אימור דאמר רבה וכו' ע"כ לא קאמר הכי משום דקסבר דהא דרבה לא איתמר אלא בבעלי חיים ומשום טעמא דאנקטיה אבל רבינו דסבר דהך סוגיא בדרך דחייה איתמר ולפי האמת רבה אמרה אפי' בכלים וכדכתב בפרק ראשון מהלכות אלו וכן מצא בהמה והכישה נתחייב להטפל וכו' שהרי התחיל במצוה משמע מהך טעמא דרבא בכל גוונא אמר וכך סוגיא דפרק המוכר את הספינה אימור וכו' בדרך אימור איתמר וכדכתב הרב"י לתרץ לדעת רבינו ז"ל בספר ח"מ וא"כ אמאי נקט כאן רבינו ז"ל נשתמש בה, מיהו לתירוץ האחר שכתב הרב"י לדעת רבינו ז"ל כדי להסכימו עם סוגיית פ' המוכר את הספינה אתי שפיר:

לפיכך אם החזירו לקטן וכו' או לעבד וכו'. כתב ה"ה דעבד הוי כקטן. ותימה הוא זה דבשלמא בקטן החזירו למי שאינו בן דעת ואינו בתורת שליחות אבל עבד בר דעת ובר שליחות הוא והוי כמחזיר את החבית למקומה דהוא פטור דהא התוס' ז"ל לא מצאו תירוץ לחלק מהך לההיא דחבית שהחזיר למקומה אלא משום שלא החזירה למקום המשתמר אבל הכא הוי למקום המשתמר:

החוטף משכון וכו'. כתב הר"א ז"ל בהשגות ועוד הרי פירש הרב ז"ל לפי שאין מקבלים שבועה להכחיש את העדים אבל משום פיסול גזלנות לא מהפכינן לה וגבי נסכא נמי אמרינן לישתבע הא קא מודה ע"כ. ודבריו תמוהים חדא ממה שהקשה מדברי האלפסי שהרי הוא ז"ל כתב בפ' כל הנשבעין בשער הראשון שני טעמים, חדא שהוא גזלן וחדא לפי שאין מקבלין וכו' וא"כ טעמא קמא הוי כדעת רבינו ז"ל ואפי' תאמר דדעת הראב"ד ז"ל לומר אני אומר כטעמא בתרא דהרב אלפסי ז"ל ולא כטעמא קמא ולא תלמוד דין זה ממשנתנו מ"מ קשה טובא דהא בשער שני שהוא מודה מקצת ואינו מכחיש את העדים ליכא אלא טעמא דמפני שהוא גזלן דאי לאו הכי אמאי מהפכינן ליה ותו היכי קאמר דאי לא טעמא דאין מקבלין שבועה להכחיש לא מהפכינן הא רשע הוא דעבר על לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו והוא פסול לשבועה כיון דעבר על עבירה שבתורה. עוד כתב וגבי נסכא נמי וכו'. לא הבינותי זה אם כוונתו להקשות על רבינו ז"ל דלמה ליה האי טעמא דהא קא מודה בלאו הך טעמא הוא פסול אפילו לפי דבריו דהא אמר דחטף ואפילו דדידיה חטף לא היה לו לחטוף מידו אם לא שיביאנו לב"ד דהא לדעת רבינו ז"ל אע"פ שהוא חייב לו אינו יכול לחטוף וא"כ לפי דבריו הוא פסול לשבועה ואינו יכול לישבע, זה א"א דמה שאדם חוטף את שלו מיד חבירו אינו נקרא רשע אדרבא קי"ל עביד איניש דינא לנפשיה להציל את שלו מיד חבירו בשלמא למשכנו בשביל חובו נקרא רשע וכדכתב הטור ז"ל בסימן ה' בח"מ דיש חילוק בין להציל את שלו למשכנו בשביל חובו דאל"כ תקשי לך דקי"ל עביד איניש דינא לנפשיה אלא דשני ושני כדפרישית ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז"ל: