Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Sales Chapter 13
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
המחליף כלים בכלים וכו'. בהשגות אמרו א"א דבר זה לא ידענו וכו'. ולפי הנראה לפום ריהטא משמע דדעת הראב"ד ז"ל דפירות לא עבדי חליפין אפי' של שוה בשוה הפך מ"ש רבינו ז"ל ריש פ"ה והביאו לזה דברי הירושלמי שאמר על מתני' דכיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו אמר ר"י לא שנו אלא שור בפרה אבל צבור בצבור לא קנה משמע שאפילו צבור בצבור שהוא חליפין שוה בשוה לא קנה, ומפני כן כתב ה"ה לתרץ זה דרבינו אזיל לטעמיה דפירות עבדי חליפין של שוה בשוה כמ"ש בריש פ"ה ויישב לדעתו דברי הירושלמי שהוא נגד דין זה כן נראה מדברי ה"ה. וכל זה הוא באמת מן התימה דאם דעת הר"א ז"ל דחליפין של שוה בשוה פירי לא עבדי למה לא השיגו לרבינו בריש פרק חמישי שכתב או יין בשמן וכו' כמבואר שם בדברי ה"ה. ועוד כאן היה לו להשיגו דאיך כתב מחליף פירות בפירות דפירי לא עבדי חליפין ואיך הקשה לו דלמה חילק בין חליפין דפירות לכלים דמשמע דאם לא היה מחלק הוה אתי ליה שפיר. ועוד קשה בדברי הר"א ז"ל דאיך כתב ואם בתורת מכר ומקפיד על דמיהם וכו' דמשמע דבעינן תרתי לומר דהוי אונאה דא"ל מכור לי וגם שיהא חליפין ומקפיד עליהם שכן נראה מלשונו שהצריך מקפיד ולבסוף כתב דהא מכור לי קאמר ובאמת דזה אי אפשר דהרי כתב רבינו לקמיה דאע"ג דאין מקפיד כיון דאמר לו מכור הוי אונאה גם הר"א ז"ל סבור כן מדלא השיגו שם. ועוד צריך להתבונן בפירוש דברי הר"א שקשה להולמן. ונראה לומר דהר"א ז"ל מודה ליה לרבינו ז"ל לענין הדין דאפילו פירי עבדי חליפין שוה בשוה ועיקר השגתו הוא דלפי דעתו מאי דהטעהו לרבינו הוא מפני שהוא סבור דכי היכי דבירושלמי מחלק לענין קנייה בין חמור לפרה לצבור פירות בצבור פירות דבחמור בפרה קנה ובצבור פירות לא קנה משום דלא הוי חליפין של שוה בשוה כן יסבור הירושלמי דבחליפין של שוה בשוה דאפי' פירי עבדי חליפין וקנו דמעלינן ליה דרגא לכלי ואמרינן דקנייתו עדיף דאין לו אונאה אבל חליפין של פירות יש להם אונאה ועל זה כתב שאין זה מחוור דאם חילקו לענין קנייה מש"ה לא נחלק באונאה. ומ"ש ואם לא קנה אונאה היכן הוא ביאור דבריו וא"ת לתרץ דברי המחבר דהוא סבור דדברי הירושלמי הם בחליפין של שוה בשוה ומה שאמר לא קנה משום דאיכא אונאה אין זה במשמע דברי הירושלמי דלשון לא קנה משמע אין כאן קנייה וא"כ אונאה היכא היא. ומ"ש ואם בתורת מכר ומקפיד על דמיה נראה ביאור דבריו וא"ת לתרץ כל זה דמ"ש המחבר אבל המחליף פירות בפירות וכו' הוא שאמר לו מכור לי ומש"ה יש לו אונאה ואע"ג דזאת היא החלוקה האחרת דאמר הלוקח בדמים אכסרה וכו' לפ"ז יקשה בעיניך דלמה לי לכפול הדבר שתי פעמים ואפשר לתרץ זה דהך חלוקה איירי במקפיד עליהם והשתא השמיענו טפי בחלוקה האחרת דאע"פ שאין מקפיד כיון דאמר מכור הוי אונאה מ"מ תמה על נפשך דא"כ בכלים איך כתב דאין לו אונאה הא מכור לי קאמר כלומר דע"כ רישא דלשונו דכלים הוא דומיא דדין דפירות דסיפיה וכי היכי דהך חלוקה דפירות מוקמת ליה בדא"ל מכור רישא נמי. זה נראה בדעת הר"א ז"ל ובזה תירצנו כל הקושיות אשר בלשונו ודוק. ולפ"ז נתבאר לדעת ר"א ז"ל דמודה לרבינו בדין של שוה בשוה אבל באמת שאין לשון הר"א ז"ל נאות לזה הפירוש כלל במ"ש ואם לא קנה אונאה היכן היא וכו'. ודוחק לפרש בלשונו מ"ש ואפשר שדעתו ז"ל דפירי לא עבדי חליפין אפי' שוה בשוה מכח הירושלמי דקאמר צבור בצבור לא קנה וצבור בצבור משמע דהוא שוה בשוה ומ"מ אין כאן מקום להשיג על רבינו ז"ל במ"ש דבשוה בשוה עבדי חליפין מפני שהוא ז"ל סבור כן מכח גמרא דידן וכמ"ש התוס' ז"ל בשם ר"ת בפרק הזהב והכריחו הדבר ע"ש. ומפני כן לא השיגו בר"פ ה' אבל מה שהשיגו כאן מפני שראה שדעתו לחלק בין כלים לפירות לענין אונאה ולא מצא לו סמך אלא מדברי הירושלמי דכי היכי דבירושלמי מחלק בין פירות לכלים לענין קנייה ה"נ אנן דקי"ל דפירי עבדי חליפין שוה בשוה כמו כן דין כלים לפירות לענין קנייה והטעם דהכלי מתקיים וכיון דיש לו קיום אין לו אונאה אבל בפירות דאינן עומדות לקיום לא עדיפי ואית בהו אונאה וכמ"ש למטה ה"ה ז"ל ועל זה השיגו הר"א ז"ל דכיון דהוא ראה לסמוך על הירושלמי הרי לדבריו דאם לא קנה אונאה היכן היא וכיון דמיניה משמע דאפי' שוה בשוה לא הוו חליפין יש לך לסמוך עליו כי היכי דסמכת לענין החילוק של כלי לפירות וא"כ יש לך לומר דאפילו בחליפין של שוה בשוה לא הוי קנין וזהו שכתב ואם לא קנה אונאה היכן היא וכו' ויתר דבריו נפרשם כפירוש ראשון, זה נראה לדעתו ז"ל. אבל ה"ה פירש דעת רבינו בשני פנים שנפרש דברי הירושלמי בחליפין של שוה בשוה וזה דאמר אבל צבור בצבור לא קנה ר"ל דאין כאן אונאה. ומפני שפשט הירושלמי לא משמע כן דלשון לא קנה משמע דאין קנייה כלל ומפני כן פירש דפליג על הירושלמי שאנו מחלקים לענין אונאה כמו שהוא מחלק לענין קנייה:
הלוקח בדמים אכסרה וכו' אע"פ שקונה בחליפין קנה ומחזיר אונאה וכו'. בפ' הזהב מקשים על הא דאמר רב הונא מכור לי באלו קנה לימא קסבר מטבע נעשה חליפין כלומר דמשמע דמ"ש קנה הוא בתורת חליפין ותירץ דקנה בתורת דמים וטעמא משום דהוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן והן הן דברי רבינו ז"ל בפ"ה וא"כ קשה דאיך כתב כאן אע"פ שקונה בחליפין דמשמע דס"ל בתורת חליפין וכסברת המקשה, לכך נראה לגרוס שם בדברי רבינו שקונה כחליפין בכ"ף והוא לשון המימרא דאמר כחליפין דמו:
האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה וכו'. מחלוקת דרב ושמואל בפרק הזהב ופסק רבינו ז"ל כרב דאמר ע"מ שאין לך עלי אונאה תנאו בטל אבל בע"מ שאין בו אונאה כולי עלמא מודו ובפ"ק דמכות (דף ג') אמר שמואל האומר לחבירו ע"מ שלא תשמטני שביעית שביעית משמטת ופריך אהך מימרא דאין עליו אונאה דקסבר שמואל תנאו קיים מע"מ שלא תשמטני שביעית דהוי דומיא דאין בו אונאה ותנאו בטל וע"מ שלא תשמט בשביעית הוי דומיא דאין עליו אונאה ותנאו קיים וא"כ קשה דאיך פסק כאן רבינו ז"ל כרב דתנאו בטל ויש לו עליו אונאה ובשביעית היכא דאמר ע"מ שלא תשמטני שביעית פסק כשמואל דתנאו קיים בפ"ט מהל' שמיטה הא בגמ' דמכות מדמי הא להא וכי תימא דבאונאה שייך מי ידע דקא מחיל כדאמר בגמ' בהזהב אליבא דרב גם בשביעית נמי שייך מי ידע דקא מחיל דשמא יפרע לו קודם כמבואר בתוס' בפ"ק דמכות ובהזהב אלא שאפשר לחלק בדוחק בין אונאה לשביעית דהכא לא ידע אם נתאנה ולא ידע דמחיל אבל בשביעית כבר נודע דהשביעית משמטת אבל לא ידע אם יפרע לו קודם ואין כל זה שוה ודוחק הוא זה וצ"ע. וקושיא זו ג"כ היא לכל הפוסקים ז"ל דהם פסקו כדעת רבינו וצ"ע. ומ"ש ה"ה ואע"פ שאומרים קצת המפרשים שאינה בדוקא ר"ל דהתוס' ז"ל פירשו דהך דקאמר בברייתא יודע אני שאינו שוה מאתים וכו' ר"ל דמפרש ע"מ שאין לך עלי אונאה ומה שאמר יודע אני וכו' ר"ל נעשה כמי שאמר יודע אני וכו' והברייתא אינה בדוקא ופסק כשמואל אבל אין זה עיקר ודעת רבינו ז"ל עיקר כמ"ש ה"ה ז"ל יע"ש בתוס' בפ' הזהב:
הנושא ונותן באמונה וכו'. אם לקח כלים רבים או בגדים לא יחשוב וכו' ויש לו להעלות על המקח וכו'. נראה שרבינו ז"ל מפרש כפי' ר"ח ז"ל כמ"ש ה"ה ז"ל ופירוש כ"ז הוזכר בתוס' בפ' הזהב ולשון הברייתא שם כך הוא הנושא ונותן באמונה וכו' שכר עצמו אינו נוטל שכבר נתן לו שכרו משלם ופריך שכרו משלם מהיכא קא יהיב ליה ופריק אמר רב פפא בצדרויי דיהבי ארבעה למאה ע"כ. ופירשו התוס' ז"ל לדעת ר"ח פירוש מ"ש שכבר נתן לו שכרו וז"ל פירוש המוכר הראשון שקנאם ממנו ע"כ. כלומר שהמוכר הראשון נתן ללוקח זה שהוא המוכר השני מה שהיה צריך ליתן למי שהיה מטלטל במכירתו שהוא ארבעה למאה בצדרויי לפי תירוץ הגמ' ומפני שכבר נתן לו המוכר הראשון לא יקח שכרו כפועל בטל מזה הלוקח השני ודי לו במה שמרויח עמו במה שנותן לו ריוח משמע מכאן שאם הראשון לא היה נותן לו כלל היה נוטל שכר עצמו כפועל בטל מלבד הריוח שהתנה עמו. וא"כ קשה בדעת רבינו ז"ל אחר שהוא מפרש כפירוש ר"ח איך לא הזכיר מכל זה כלל. אלא שאפשר לומר שרבינו ז"ל מפרש מאי דאמר בגמ' שכרו משלם מהיכא קא יהיב ליה שלא כפירוש ר"ח ז"ל וה"פ לדעתו שאיך קאמר שכבר נתן דמשמע שנתן כבר ולכך פריך מי נתן לו ותירץ בצדרויי כלומר הלוקחים שהם מקצצים דמים עם המוכר ואומרים לו לך ולקח ואנחנו נקח ממך וניתן לך שכר ארבעה למאה וכבר שכרו קצוב עמהם וז"ש שכר עצמו אינו נוטל מפני שזה כפועל בטל:
העכו"ם אין לו הונייה שנאמר איש את אחיו וכו'. בבכורות ריש פ"ב אמרינן ולמאי דאמר משיכה בעכו"ם קונה הניחא אי סבר לה כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ומשיכה לא אהני לעמיתך בכסף לעכו"ם במשיכה אלא אי סבר כר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה לעמיתך במשיכה ולעכו"ם במשיכה לעמיתך למה לי ותירצו לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לעכו"ם והקשו לעכו"ם מאל תונו איש את אחיו נפקא ותירצו חד בעכו"ם וחד בהקדש וצריכא וכו' ע"כ. ובפ' הזהב (דף נ"ו) על מתני' דאלו דברים שאין להם אונאה העבדים וכו' וההקדשות אמרינן בגמ' הקדשות אמר קרא אחיו אחיו ולא הקדש ע"כ. נתבאר מכאן דמה שאמרו בסוגיא דבכורות חד בעכו"ם ר"ל לעמיתך למעוטי עכו"ם וחד בהקדש ר"ל אחיו למעוטי הקדש דהרי בהך סוגיא דהזהב ממעטים הקדש מאחיו. ועוד נתבאר מסוגיא דבכורות דכל זה הוא לאמימר אי סבר כר"ל אבל לר' יוחנן דאיצטריך עמיתך לומר לעמיתך בכסף ולעכו"ם במשיכה ע"כ צ"ל דממעטינן עכו"ם והקדש מאחיו ודריש אחיו ולא עכו"ם אחיו ולא הקדש דלדידיה לא ס"ל צריכותא דגמרא דאמר לאמימר אלא תרווייהו שוים דאלת"ה אלא דעכו"ם והקדש חלוקים מהיכא ממעטינן לדידיה הקדש ועכו"ם הא ליכא אלא חד קרא דאחיו מיותר דעמיתך איצטריך לומר לעמיתך בכסף וכו' אלא ודאי כדאמרן וכל זה מוכרח ופשוט מן הסוגיות. והשתא דברי רבינו ז"ל מתמיהים דאיך מיעט למטה בבבא האחרת מעמיתך הקדשות שכתוב עמיתך ולא הקדשות דזה ודאי אי אפשר דאפי' לאמימר לא ממעטינן הקדש אלא מאחיו ועכו"ם מעמיתך כמו שהוכחתי מן הסוגיא והוא עשה בהפך. ועוד יש לתמוה דלפי האמת כולהו הוה לן למעוטי מאחיו עכו"ם והקדש דהכי ממעטינן ליה לר"י דאמר דבר תורה מעות קונות דלעמיתך איצטריך כמ"ש וא"כ כיון דהוא ז"ל פסק בריש פרק ג' כר"י דאמר דבר תורה מעות קונות הוה ליה למעוטי הקדש ועכו"ם מאחיו, ובאמת שדברים אלו תמוהים וצ"ע:
ונ"ל שכן הדין באפוטרופוס שטעה וכו'. כתב ה"ה ז"ל אבל אפי' את"ל דההוא שליח אינו כשליח ב"ד סברא הוא שאין כח אפוטרופוס יפה מכח השליח. ביאור דבריו דאפי' תמצא לומר דמ"ש שליח הרי הוא כאלמנה ר"ל שליח בעלמא אבל שליח ב"ד הרי הוא כב"ד יש לחלק בין שליח ב"ד לאפוטרופוס דשליח ב"ד ב"ד שולחין לדבר זה בפרטות אבל אפוטרופוס מינוהו ב"ד על כל עסקי היתומים בכללות ואין כחו יפה כל כך:
ב"ד שמכרו נכסי יתומים וטעו בין בקרקעות בין במטלטלים וכו' ואם רצו שלא לבטל הממכר ויחזירו האונאה מחזירין. קשה דכאן כתב ויחזירו האונאה משמע דאפי' בקרקעות אם הונו ב"ד צריכים להחזיר האונאה א"כ איך כתב בסמוך נ"ל שב"ד שמכרו קרקע של יתומים וכו' אין הלוקח יכול לחזור בו דמשמע דלא יחזירו אונאה כלל בקרקעות. ואפשר דהך ויחזירו האונאה שכתב רבינו ז"ל לא קאי אלא אמטלטלים ומה שכלל למעלה קרקעות ומטלטלין להודיענו דהדין שוה ביניהם היכא דטעו בפחות משתות או שתות, או אפשר לומר בדוחק דהך ויחזירו הוא לשון יוצא ור"ל והם עושים שיחזירו הלוקחים האונאה שהם נתאנו ודוחק. ובהשגות כתוב כאן אמר אברהם לפי ענין דבריו וכו'. בפ' אלמנה ניזונת שנינו שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל וכו' אבל אם עשו אגרת בקורת אפי' מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים ובגמ' אמרינן ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזרין איתיביה רב אסי לאמימר שום הדיינים שפיחתו שתות או שהותירו שתות מכרן בטל הא שוה בשוה מכרן קיים מאי לאו דלא בהכרזה לא בדאכרוז והא מדסיפא בדאכרוז רישא בדלא אכרוז דקתני סיפא אבל אם עשו וכו' לא רישא וסיפא בדאכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזין עליהם כאן בדברים שאין מכריזין עליהם ע"כ בגמ' ופירשו בהלכות רישא דקתני פיחתו שתות וכו' ואע"ג דאכרוז איירי בדברים שאין מכריזין וסיפא דקתני אם עשו אגרת בקורת וכו' איירי בדברים שמכריזין ולהכי אהני הכרזה אבל ברישא דאיירי בדברים שאין מכריזין לא אהני וכן דעת רבינו ז"ל בפי"ב מהל' מלוה ולוה. אבל הר"ן ז"ל פירש שם בשם רבינו האי ז"ל בהפך דרישא איירי בדברים שמכריזים עליהם וסיפא איירי בדברים שאין מכריזין והכריזו שכיון שדקדקו כ"כ והכריזו בדברים שאין להכריז עליהם אמרו דאפי' עד פלגא מכרן קיים וזה נראה דעת הר"א ז"ל בהשגות שכתב שהרי מה ששנינו שום היתומים וכו' העמידו אותה בגמ' בדברים שמכריזים עליהם וכו' וזהו רישא דמתני'. עוד הקשה הר"ן ז"ל בשלמא פיחת שתות איכא למימר שאע"פ שאין אונאה לקרקעות היינו במאי דעביד איהו אבל במאי דעביד שליח יש אונאה הילכך פיחת שתות שפיר אבל הותיר שתות למה מכרן בטל שהרי לוקח מדעת עצמו הוא לוקח וזו היא קושית הרמב"ן ז"ל שהוזכרה בדברי ה"ה ז"ל ותירץ דהך מתני' דהכא לא איירי במכירת ב"ד קרקע של יתומים ללוקח אלא כשב"ח רוצה להפרע מהיתומים וב"ד שמין לו קרקע ומכריזין אותו כדי שיפרע מחובו בהא איירי רישא דמתני' ומש"ה כשהותירו שתות מכרן בטל כיון דבע"כ הוא יורד ונותנים לו בשומת ב"ד ע"כ, בכי הא אמרינן ברישא דבדברים שאין מכריזין או במקום שאין מכריזין או בשעה שאין מכריזין אפי' הכריזו והותירו שתות מכרן בטל כיון שבע"כ הוא יורד אבל בלוקח מדעת עצמו שאינו יורד על כרחו דשומת ב"ד בהא ודאי בדבר שלא מכריזין אפילו הותירו שתות מכרן קיים כיון דאין אונאה לקרקעות דלא יהא כח הדיוט חמור מכחן, וזו דעת רבינו ז"ל שכתב כאן נ"ל שבית דין שמכרו וכו' דכל זה איירי בלוקח מדעת עצמו ובדבר שאין מכריזין וכיון שכן לא יהא כח הדיוט חמור מכחן אבל בבעל חוב לא אמרינן הכי כיון דבעל כרחו הוא יורד וביאר רבינו ז"ל דינו בפי"ב מהלכות מלוה ולוה. זו היא כוונת הרמב"ן ז"ל וכוונת רבינו ז"ל שהוזכר בדברי הרב המגיד ז"ל:
שכרו לזרוע לו קרקע וכו'. נראה דמאי דקאמר רבינו ז"ל הוא ששכרו לזרוע בשדהו ושיהיה הזרע משל הפועל וא"כ יש כאן אונאה בזרע שלא זרע כראוי ומ"מ הקשה הראב"ד דעדיין לא גמר מלאכתו ותירץ דאי אפשר לתקן והרמב"ן הקשה על זה דיפסיד שכרו, אבל אין לפרש דברי רבינו ז"ל דשכרו לזרוע והזרע משל בעל הבית דאין כאן אונאה בזרע כלל וזה פשוט:
השוכר את הכלים וכו'. ואם יש בה הוניה שתות וכו' ה"ז מחזיר אונאה וכו'. קשה דביותר משתות אמאי מחזיר אונאה היל"ל דהמקח בטל, ואפשר דמחזיר אונאה נקטיה משום שתות ויותר ג"כ אפי' שיכלול בדוחק בלשון מחזיר אונאה שר"ל בטל המקח ודוחק: