ואפילו נתן הערבון כו'. משמע דפסק כרבי יוחנן דאמר כנגד כולו הוא קונה ותימה דבפ"ט מהל' שמיטה גבי מלוה על המשכון פסק דאינו משמט אלא כנגד החוב משמע דקסבר כנגדו הוא קונה דהא בגמרא בפ' הזהב אמרינן לימא כתנאי וכו' ומדמינן מלוה על המשכון לערבון ולהרא"ש ז"ל ניחא דפסק במשכון דמשמט כנגד כולו. וי"ל דס"ל לרבינו ז"ל דאע"ג דבערבון קונה כנגד כולו במשכון אינו משמט אלא כנגדו משום דבשאר קרינן ביה לא יגוש וכמו שכתבו התוס' ז"ל וע"כ צ"ל כן כדי שלא יאמר לסברת ר' יוחנן תנאי היא:

הנותן דמי המטלטלין וכו'. כתב ה"ה ז"ל ובאמת שלא בא בביאור בהלכות וכו' וכיון שכן בלוקח חוזר בו וכו'. לשון זה של וכיון שכן באמת הוא קשה להולמו דאיך כתב דמפני שלא הוזכר שאינו חייב באחריות מפני כן למדנו שאינו חייב זה לא יצדק אלא יש לדחוק ולומר דכוונתו שכיון שלא הוזכר בהלכות לא אינו חייב ולא הפכו מפני כן למדנו שאינו חייב באחריותו. וכמ"ש בספרנו כש"ש יש ספרי דפוס שכתוב בהם כש"ח הוא ונראה שהיא עיקר. אבל בספר מוגה נמצא לשון זה בסגנון אחר מדוייק וז"ל ובאמת שלא בא בביאור בהלכות כשהלוקח חוזר בו ואמר לו המוכר בוא טול מעותיך מה דינו דדברי ההלכות אינם אלא כשהמוכר חוזר בו ומ"מ מתוך דברי הגאונים אני דן שהם מסכימים לדברי המחבר שהם אמרו ז"ל כשהמוכר חוזר בו וקבל עליו מי שפרע ואמר ללוקח בוא וטול מעותיך שאינו חייב באחריותן וכל שכן כשהלוקח וכו' (ע"כ ולמטה כ"ש הוא) וזה עיקר. וסברת הכ"ש הוא מפני שאין סברא לומר שקבלת מי שפרע שנעשה לתועלת המוכר שיהפך לתקלתו כמו שביאר הוא ז"ל:

וחייב באחריותן. כתב ה"ה ז"ל דלפי דעת התוס' ז"ל הוי כשומר שכר אבל לא נראה כן דעת התוספות בפרק הזהב שכתבו והא דאמרינן בפ' האומר וכו' היינו משום דמעיקרא הוי שומר שכר כו' משמע דהכא דינו כשומר חנם וכ"כ בהמפקיד. וסברת הרמב"ם משמע דהוי כשומר שכר ממ"ש ואם נגנבו או נאבדו חייב וכו' משמע דבחזרת המוכר אינו חייב אלא בגנבה ואבדה מ"מ אין זה ראיה מוכרחת ומפני כן ה"ה ז"ל דקדק כן מלשון הראב"ד ז"ל ולא דקדק מדברי רבינו משמע דמדברי הרמב"ם ז"ל אין דקדוק: