Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Slaves Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
וכופין את רבו וכו'. כתב בכ"מ דהיינו כלישנא בתרא דגמרא דפרק השולח וכן נראה דללישנא קמא אמרינן קונסין אותו עד מאה בדמיו. וקשה דבפרק עשרים מהלכות שבת כתב רבינו ז"ל אסרו חכמים למכור בהמה גסה לעכו"ם וכו' ואם מכר קונסין אותו עד י' בדמיה ואי רבינו ז"ל פסק כלישנא בתרא והתם אמרו גבי בהמה דקונסין אותו עד ק' וכו' א"כ נראה משם דפסק כלישנא קמא וכן כתב שם ה"ה ז"ל ויש לשון אחר עד ק' בדמיה ופסק רבינו ז"ל כדברי המיקל משמע דפוסק כלישנא קמא. ונ"ל כדברי ה"ה ז"ל דרבינו ז"ל פסק כלישנא קמא ולכך כתב שם עד מאה והכא כתב עד עשרה מפני שהוא מפרש הבעיא כפירוש רש"י ז"ל ודלא כפי' התוס' ז"ל דאיבעיא ליה אי עד מאה הוי דוקא או דילמא לאו דוקא דלא קנסינן כולי האי אלא דרך גוזמא קאמרו ופשיט ליה מר"ל דהוי דרך גוזמא ואינו אלא עד עשרה ואע"ג דדחי לה כיון דהוי בעיא דלא איפשיטא פסק להקל בקנס דרבנן ולכך כתב דאין קונסין אלא עד עשרה כפשיטותא דת"ש:
וקנס זה אין גובין אותו ודנין אותו וכו'. הרב בעל הטורים בהלכות עבדים בי"ד סי' רס"ז כתב בשם אביו דחלק על רבינו ז"ל אלא גובין אותו בבבל וא"כ צ"ל שמה שלא כתב בסי' קנ"א בה' ע"ז גבי מכר בהמה גסה דקונסין אותו עד עשרה בדמיו הוא מפני שעכשיו נהגו היתר כטעמא קמא שכתב שם הרב"י ז"ל ולא כטעמא בתרא שכתב שם משום דהוי קנס ואין גובין אותו בבבל דהא כיון דלדעת אביו גובין כמ"ש בה' עבדים לא היה לו למנוע מלכתוב הדין גבי בהמה כמ"ש גבי עבד מה"ט:
לוה על עבדו מן העכו"ם וכו'. בפרק השולח אמרו בתירוצא בתרא על קושיא מעבד לשדה ואיבעית אימא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו ולפירוש רש"י ז"ל הוי דבין עבדו בין שדה איירי דמטא זימניה וגבי שדה פטורה מן המעשר משום דלא משכנו וגבי עבד קנסו אע"פ שלא משכנו ובתוספות פירשו דבעבד איירי בדמטא זימניה ושדה דלא מטא זימניה וגבי עבד אשמעינן דאע"ג דלא משכנו וכו' ולהני פירושי משמע לההיא תירוצא בתרא היכא דלא מטא זימניה לא אמרינן גבי עבד דקנסו דלא אשכחן דקנסו להנהו פירושי אלא דמטא זימניה לחוד אבל אי לא מטא זימניה לא וא"כ פליגי אתירוצא דאמרו אידי ואידי דלא מטא הא לגופא הא לפירא דלהאי תירוצא אפילו לגופא לא קנסו כיון דלא מטא וא"כ קשה על רבינו ז"ל דהיה לו לפסוק כלישנא בתרא דהוא עיקר ולא כלישנא מציעתא ונראה דרבינו ז"ל סובר דלא פליגי תירוצא בתרא אקמא לענין דינא אלא דבעי לתרוצי אידי ואידי בגופא דדחיקא ליה לאוקמי חדא בפירא וחדא בגופא ואני תמה על הכ"מ ז"ל במה שהקשה דאמאי לא כתב רבינו ז"ל לישנא בתרא הא כיון דכתב דאע"ג דלא מטא זימניה יצא לחירות כ"ש היכא דמטא ולא משכנו ואי קשיא הא הוה קשיא דמשמע דלא הוי דינא הכי דלישנא בתרא פליג עליה כדכתיבנא אלא שכבר מתורץ במה שכתבתי ומ"ש הבעל כ"מ דקאי אתירוצא דאידי ואידי דלא מטא קשה טובא דאי איירי אידי ואידי בלא מטא זימניה ואידי ואידי לגופא והוצרך לתת טעם לשדה ולכך אמר דלא משכנו מה צריך טעם לשדה הא כיון דלא מטא הוי של עכו"ם ולכך פטורה ואין צריך טעם אלא לעבד ועוד דלשון ולא משכנו משמע דהיה יכול למשכנו דהא מטא זימניה דאל"כ איך היה יכול למשכנו ואם כוונת הרב בעל כ"מ ז"ל לומר דאידי ואידי לגופא ואידי ואידי דמטא זימניה והשתא הוי טעמא לשדה היינו פי' רש"י ז"ל ומה חידש לנו הרב ז"ל באומרו שרבינו ז"ל מפרש דשינויא קאי להא לגופא והא לפירא:
לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו לרבו וכו'. הטור ז"ל כתב בסי' רס"ז דכי אמרינן יצא לחירות היינו דאם ברח מן העכו"ם אינו יכול להשתעבד בו עוד ואם אינו יכול לברוח קונסין את האדון לפדותו עד עשרה בדמיו וכתב דבכל הני דאסקינן בתיקו אם יצא לחירות או לא לא איפשיטא ולקולא דאיסורא דרבנן הוא ולא יצא וקשה דנהי דלענין לקנוס האדון אין קונסין אותו על הספק אבל אם ברח מן העכו"ם לא יהא רשאי להשתעבד בו עוד דכיון דהוא מוחזק בעצמו והוא תפוס בגופו והוי ספיקא אם יצא לחירות או לא אין להשתעבד בו על הספק וכן כתב הר"ן ז"ל בפ"ק דקידושין בשם הרמב"ן ז"ל דכל הני שמועות דעבד כנעני אע"ג דיציאה דשן ועין וראשי איברים קנסא הוא ובעינן מומחין מ"מ כיון דקי"ל בקנסא דאי תפס לא מפקינן מיניה הרי העבד הוא תפוס בעצמו מ"מ כיון דקי"ל בקנסא דאי תפס לא מפקינן מיניה הרי העבד הוא תפוס בעצמו ולא יהבינן ליה רשותא לאשתעבודי ביה עוד וכן כתב הרב בעל כ"מ לעיל בסוף פ"ה שהוא דעת רבינו ז"ל מיהו להטור לא קשה כיון שהוא כבר כתב שהוא איסורא דרבנן כלומר כיון דהוא דבר קל דרבנן אין לחייב את האדון מספק ודוקא בקנסא דמן התורה יצא לחירות אלא מפני שאין לנו סמוכים לכך לא דיינינן ליה אז מועיל תפיסה אבל הכא לא דהוי איסורא דרבנן. אבל לרבינו ז"ל שכתב לקמן לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו לרבו כדי שיצא בהם לחירות וכו' אין מוציאין מידו א"כ כשברח מן העכו"ם נמי אינו יכול להשתעבד בו עוד לדעת רבינו אלא שיש לומר דאין הכי נמי דלדעתו ז"ל כן הוא אלא דגבי בן בבל שנשא בא"י שכתב שם רבינו ז"ל הרי זה ספק אם הוא כמי שמכרה אותם לחו"ל וכו' כיון דהוי ספיקא לפי זה ודאי דיצא לחירות ולא ישתעבד בו הלוקח וכיון שכן לא היה לו לרבינו לכתוב שם הרי זה ספק ולסתום הדברים:
לפיכך אם תפס וכו'. הר"א ז"ל השיג על רבינו דלא אמרו בקנסא אם תפס מפקינן מיניה אלא כגון פלגא נזקא דהוי קנסא או דבר הדומה לו שמחסרו ממון אבל זה אינו מחסרו ממון אלא מן המצות וכבר תירץ הרב בעל כ"מ ז"ל זו:
הרי אלו ספק אם הם כמי שמכרה אותם לחוצה לארץ וכו'. בפרק השולח אמרו תיבעי למ"ד הדין עמה כיון דהדין עמה כדידה דמו או דילמא כיון דמשעבדי ליה לפירי כדידיה דמו ע"כ והלכתא כמ"ד הדין עמה כדאמרינן בפרק כ"ב מהלכות אישות וכיון שכן היה לו לרבינו לומר כן או אינם כמכורים לו מפני שהדין עמה אלא שאין צריך לכך דלא אמרו כן בגמרא אלא ע"צ היותר טוב דבלאו הכי כיון שהגוף שלה ראוי לספק דהא למ"ד הדין עמו אע"ג דהדין עמו והפירות הם שלו מ"מ מספקא לן משום דהגוף שלה כ"ש למ"ד הדין עמה:
עבד שברח. עיין בהר"ן פרק השולח ובהרב ב"י ז"ל סימן רס"ז טור י"ד:
נמצאת למד שהמאנה את הגר וכו'. בסוף פי"ד מהלכות מכירה כתב רבינו דבישראל אם אונהו בדברים דעבר בלא תונו איש את עמיתו לחוד אבל אם אונהו בממון עובר על לאו דלא תונו איש את אחיו לחוד ואם אינה את הגר בדברים או בממון עובר על אלו השנים ועובר על הוניית ממון בלאו ג' דלא תלחצנו ועל הוניית דברים בלאו ג' דגר לא תונה ונתן שם טעם למה בגר עובר על שניהם בין בממון בין בדברים מה שאין כן בישראל וה"ה תמה על רבינו ז"ל יע"ש ועם זה יש כאן לתמוה על רבינו דאם זה נוסף על גר דאית ליה לאו דלא תוננו מוסיף על הגר א"כ היה לו לומר דעובר בד' לאוין הג' אשר בגר והלאו הד' דלא תוננו הנוסף בו וכן מ"ש וכן עובר בלאו דלא תלחצנו קשה דאי בהוניית דברים אינו עובר בלא תלחצנו כדכתב שם בהלכות מכירה ואי איירי בהוניית ממון א"כ אינו עובר על לאו דלא תונו איש את עמיתו וכו' דאינו אלא הוניית דברים ובמקומו עובר על לאו דלא תונו איש את אחיו מיהו לזה יש לומר דסמך על מ"ש שם דעובר באל תונו איש את אחיו ולא תלחצנו גבי ממון וגר לא תונה ועוד נוסף לאו דלא תוננו דאית ליה לרבינו ז"ל דלא תוננו קאי אכולהו בין אדברים בין אממון שכן כתב אף זו הוניית דברים ומדכתב אף משמע דתרתי שמעינן מיניה ונמצא לדבריו גבי ממון עובר בד' אבל מכל מקום קשה דא"כ גבי דברים נמי היה לו לעבור בד' כדכתיבנא:
עבד שנשבה אם נתייאש ממנו רבו וכו'. נראה לי דהר"א ז"ל בהשגות הבין בדברי רבינו שהוא פוסק כרשב"ג וכאוקימתא דאביי דמוקי מתני' לפני יאוש ועל דא קאמר רשב"ג דבין לשם עבד בין לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון וזהו שכתב רבינו למטה ואם לא נתייאש ממנו רבו וכו' דהיינו דינא דמתני' אליבא דאביי וכרשב"ג ומ"ש בתחלת דבריו אם נתייאשו כו' לאו היינו דינא דמתני' אלא דבגמרא אמרי אי לאחר יאוש לשום עבד אמאי ישתעבד ולא קשיא ליה לגמרא אלא מחלוקה זו אבל מחלוקה דלשם בן חורין ניחא ליה לכך כתב לרבו שני ישתעבד דמודה אביי לרבא וכ"ת א"כ כשהקשו בגמרא לרבא דאמר לאחר יאוש ולרבו שני רבו שני ממאן קני ליה תקשי לאביי נמי דמודה לרבא בהא י"ל דבתר דנתן רבא טעם לדבר אמרינן דמודה אביי בהא אבל אי לאו הכי הוה אמרינן דלא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני ומפני שהבין הר"א ז"ל כן בדברי רבינו ז"ל השיגו דאע"ג דפסק כרשב"ג ובזה הדין עמו מ"מ לא היה לו לפסוק כאביי דהא קי"ל אביי ורבא הלכה כרבא וכיון שכן היה לו לפסוק כרשב"ג אליבא דרבא ולומר דאפילו לאחר יאוש בין לשם עבד בין לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון מדחזקיה וכן נראה מהרא"ש בפסקיו בגיטין דדעת הר"א ז"ל לפסוק כרשב"ג אליבא דרבא וזו היא טעם השגתו באומרו זהו כרשב"ג וכאביי כלומר דבריו הם כאביי והיה לו לפסוק כרבא ולא כמו שפירש דבריו הכ"מ ז"ל דדעת הר"א ז"ל לפסוק כרשב"ג וכאביי דא"כ היה לו לומר אינו כן אלא כרשב"ג וכאביי ולתרץ השגת הר"א ז"ל י"ל דראוי לפסוק כאביי משום דבתוספתא משמע כדבריו דפלוגתא דרבנן ורשב"ג לא הוי אלא קודם יאוש משום דשם אמרו לשם עבד ישתעבד ונותן רבו דמיו והאי ישתעבד אי אפשר לפרשו כדפריש רבא במתני' דישתעבד לרבו שני דא"כ מאי ורבו נותן דמיו כיון דמשתעבד לרבו שני אמאי ראשון נותן דמים אלא ודאי דישתעבד לרבו ראשון ואפילו רבא מודה דפירוש התוספתא הכי הוי וזהו שכתב הר"ן דע"כ לפני יאוש מיתוקמא והיינו טעמא דכתיבנא וכיון שכן ראוי לפסוק כאביי כיון דבתוספתא מוכיח דפלוגתא דרבנן ורשב"ג הוי לפני יאוש. ומה שהקשה הר"ן על רבינו מפשט התוספתא והרב בעל כ"מ תמה עליו לע"ד נראה דיפה כתב הר"ן משום דרשב"ג אמר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו והאי רבו נותן דמיו משמע ודאי דאתרוייהו קאי וכיון דרבינו פוסק כרשב"ג דתוספתא דאמרה בין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון דלת"ק לפני יאוש לשום בן חורין לא ישתעבד לרבו ראשון דע"כ התוספתא לפני יאוש איירי מטעמא דכתיבנא וכיון דאית ליה לרבינו דאפילו לשם בן חורין חוזר לרבו ראשון א"כ ודאי כרשב"ג דתוספתא אתי וא"כ היה לו לומר ונותן דמיו אפילו היכא דפדאוהו לשם בן חורין וטעמא הוי דאפילו פדאוהו לשם ב"ח כיון שלא נעשית כוונתו וחוזר לרבו ראשון ראוי שיתן לו הדמים הרב הראשון דאיהו לא יהיב זוזי אדעתא שישתעבד לרבו ראשון:
עבד שעשאו רבו אפותיקי וכו'. בפ"ז מהלכות חובל ומזיק ביאר שם רבינו ז"ל דהלכה כרשב"ג:
וכן אם נדר נדר שכופין עליו וכו'. בהלכות נזירות פ"ב כתב רבינו שהעבד שנדר בנזירות דרבו כופהו לשתות ולהטמא למתים אבל אם נדר בנדרים שיש בהם עינוי נפש כגון שלא יאכל בשר ולא ישתה יין אין רבו צריך לכופו דבלאו כפייה אין הנדר חל כלל אח"כ כתב שאם נדר בנזירות ואמר מותר לך מופר לך יצא לחירות וחייב להשלים נזירותו שהעבד כופין אותו ואין מפירין לו ואם הפר יצא לחירות ע"כ ולכאורה היה נראה שמ"ש כאן נדר שכופין היינו נזירות שכתב שם שכופין אלא שהטור ז"ל כשהעתיק לשון רבינו ז"ל בסימן רס"ז כתב שנדר שלא לאכול בשר ורוצה בו שאין הנדר חל עליו והיה יכול לכופו לאכול ולא כפאו וכו' משמע דדברי רבינו הם בנדרים שכתב שם שלא חלו כלל כגון שנדר שלא לאכול בשר וכו' וכאן הוסיף על מ"ש שם דשם כתב היכא דנדר בנזירות שהנדר חל אם לא כפאו האדון ואמר דהיכא דאמר מופר לך דיצא לחירות והכא קאמר דאפילו בנדרים שלא חלו מעיקרא כלל אפילו שלא כפאו רבו כדכתב שם מ"מ אם אמר לו מופר לך יצא לחירות ומ"ש רבינו שכופין עליו את העבדים לפי זה אינו ר"ל שצריך לכפות את העבד כדי שיתבטל הנדר דהא כתב רבינו שם דאין הנדר חל אלא ר"ל דכופין עליו את העבדים מפני שלא חל הנדר. וכ"ת מנ"ל לרבינו דין זה אף דאמרינן במתני' דיצא לחירות היינו בנזירות דיש שרש לנדר וחל כל זמן שלא כפאו אבל נדר שאין לו חלות מעיקרא אפילו בלא כפייה אפילו אמר מופר לך לאו כלום הוא כמי שלא נדר ואמר לו מופר לך דלאו כלום הוא. וי"ל דמ"מ כיון דדמי קצת לנדר ואמר לו מופר לך יצא לחירות. ומ"מ קשה לי שם הלשון שכתב רבינו ז"ל שאין רבו צריך לכופו מפני שאין נפשו קנויה לו דבפרק בתרא דנזיר דרשו לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו והאי קרא אתא לומר שרבו יכול לכופו ולפי המסקנא דנדרים לא חלו הך קרא איירי בנזירות דאם אינו ענין לנדרים שאינו צריך למחות תנהו ענין לנזירות כדכתבו התוס' ז"ל שם וא"כ איך כתב לשון זה דמשמע דנפקא ליה מקרא דלאסור איסר על נפשו דאיירי בנדרים. ואולי ההוא לישנא לאו דוקא. אך יש לתמוה על הטור ז"ל שכתב בסימן רס"ז לשון רבינו ז"ל והעתיקו בלי מחלוקת ובהלכות נדרים סי' רל"ה כתב ואם קבל עליו נזירות חל עליו וכו' ואם נשתחרר משלים נזירותו ונראה ודאי דגורס כגירסת הר"א ז"ל הפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו ומשם למד דהוא הדין לכפייה דאין לחלק בין כפייה להפרה וכמ"ש הר"א ז"ל בהשגות בהלכות נזירות וא"כ כיון דמפרש למתני' כהר"א ז"ל איך כתב בסימן רס"ז בהלכות עבדים דינו של רבינו ז"ל וצ"ע:
ואם למדו לא יצא לחירות. קשה קצת כי היכי דבקרא שלשה פסוקים אמרינן שאם אמר לו רבו לקרות יצא לחירות ה"נ נימא דאם למדו רבו יצא לחירות ויותר יש לתמוה על הרב בכ"מ ז"ל שכתב שדין זה יצא לרבינו ז"ל משם דהא התם כשאמר לו רבו לקרות מהני להוציאו לחירות והכא לא מהני ואיך למד משם היפך העניין ועוד קשה דבפרק השולח אמרינן דכשרבו השיאו דאי לאו דשחרריה לא הוה מעביד ליה איסורא הכא נמי נימא אי לאו דשחרריה לא הוה עבד איסורא ללמדו תורה. ואולי נראה לרבינו ז"ל דאין זה כל כך איסורא ולכך לא אמרינן דשחרריה ולא דמיא לקריאה בתורה שהיא בציבור דהוי איסור טפי ולכך לא היה לו לומר לקרוא אם לא שחררו:
ישראל שתקף עכו"ם קטן וכו'. אם כוונת רבינו ז"ל לפרש מ"ש רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד כדכתב הרב בעל כ"מ ז"ל קשה דהיה לו לפרש דהיו ב"ד המטבילין אותו דאל"כ אינו גר וכמ"ש בפי"ג מהלכות איסורי ביאה טבל בינו לבין עצמו ואפילו בפני שנים אינו גר. ויותר קשה הלשון שכתב ישראל שתקף עכו"ם קטן משמע אפילו תקפו בע"כ הוי גר ואמאי נהי דקטן הוי מ"מ צריך שיהא מדעת כדכתב ראבי"ה ז"ל כתבו המרדכי סוף פרק החולץ וכן הטור בסימן רס"ח כתב דין דרב הונא כשבא להתגייר אבל בע"כ למה:
גר שקדמו עבדיו וכו'. מ"ש הרב בעל כ"מ דגרסי' לפניו אינו נראה לע"ד דלפי גירסת הרי"ף ז"ל ורבינו ז"ל מ"ש בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה פירוש לפניה ר"ל בפניה ולא כמו שפירש רש"י ז"ל דהיינו קודם שנתגיירה היא אלא אחר שנתגיירה היא טבלו בפניה ומש"ה דייק בגמרא דמדנקט בפניה משמע דאם לא היה בפניה אינם בני חורין אבל שנאמר דאיכא בה תרתי בפניה ולפניה זה אינו כלל לפירוש רבינו ז"ל ולגירסתו דאם פירוש לפניה האמור בברייתא לא הוי בפניה מהיכא דייק בגמרא טעמא בפניה א"ו דאין לו עסק כלל בפירוש דלפניה אלא סובר הגמרא דפירוש לפניה הוי בפניה ומ"מ צריך טעם מה חידש לנו הרב ז"ל בדין זה שכבר אמרו לעיל ומפני כן דחק הרב בעל כ"מ במה שדחק והדין עמו. עוד אמרו שם בגמרא אמר רב אויא לא שנו אלא בלוקח מן העכו"ם אבל עכו"ם גופיה קונה כלומר עכו"ם שמכר עצמו לישראל קונה מיד ואינו יכול להקדים ולטבול לשם ב"ח ולא כתבו רבינו ז"ל משום דפריך עלה רב אחאי ואסיק בקושיא אבל הרי"ף והרא"ש והטור ז"ל כתבוהו: