Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Testimony Chapter 10
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ואפילו עד כשר שיודע בחבירו וכו'. כתב הרב כ"מ דצ"ע אמאי לא מייתי רבינו הא דיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו מהיכא דמייתי ליה בגמרא דהיינו קרא דמדבר שקר תרחק. ויש לתרץ דבברייתא בפרק שבועת העדות (דף ל':) אמרו מנין לדיין שיודע בחבירו שהוא גזלן וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן מנין שלא יצטרף עמו ת"ל מדבר שקר תרחק וסובר רבינו דבברייתא לא הביא הפסוק אלא לענין הדיין ואגב הדיין הזכיר העד אבל לעד לא צריך קרא דכבר נפקא ליה מפשטיה דקרא דאל תשת ידך עם רשע ולא הוזכר עד אלא אגב גררא דדיין ולהכי רבינו בהל' סנהדרין פרק כ"ב הביא הפ' וכתב שם דיין שהוא יודע בחבירו שהוא גזלן או רשע אסור להצטרף עמו שנאמר מדבר שקר תרחק:
או שלבש שעטנז שהוא שוע או טווי או נוז הרי זה פסול לעדות מן התורה וכו'. הרב כ"מ בסוף הלכות כלאים העלה מדברי רבינו דטווי לחודיה לא סגי אלא שיהיה עמו ארוג וכן נראה מלשון רבינו שכתב שם טרפן וטוה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה ה"ז כלאים כו' ונתן שם טעם לחלק בין טווי לשוע ונוז דטווי לחודיה לא סגי מה שאין כן באינך וקשה לדבריו מהכא דהכא כתב בהדיא דמי שלבש בגד שהוא או שוע או טווי או נוז פסול מן התורה משמע דטווי לחודא פסול מן התורה. עוד קשה לי טובא בדברי רבינו במה שכתב כאן או שלבש בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן וכיוצא בו הרי הוא פסול מדבריהם דשם באותו הפרק כתב בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן וכו' הרי זה לא ימכרנו לעכו"ם וכו' וכיצד תקנת בגד זה וכו' ואם לא ניכר הרי זה מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו וכבר ביארנו בהלכות ביאות אסורות שכל איסור ספיקות מדברי סופרים ולפיכך היקלו בספק ע"כ, משמע דכוונתו לתת טעם דלמה אנו אומרים דכשצבעו שהוא מותר אם לא ניכר משום דהוא ספק אם היה שם אם לא היה שם ואע"ג דאם היה שם הוי איסור מן התורה עתה שצבעו ולא ניכר נולד לנו ספק האם היה שם ואיסורא הוי מדרבנן דכל ספק של תורה הוי איסורו מדברי סופרים וכך היה לו בספק זה וכן הבין דבריו הר"א ז"ל והשיגו דמ"מ הא קי"ל דספק דאורייתא לחומרא והרב כ"מ הליץ שם בעד רבינו נראה לפי זה דאם לא צבע הבגד דאיסורו הוי מן התורה משום דיש בו חוט של כלאים וקי"ל דהכלאים אין לו שיעור וכדכתב רבינו לעיל בראש הפרק והלובשו עובר איסור של תורה וא"כ איך כתב כאן רבינו דאיסורו הוי מדרבנן. ואפשר לפרש דברי רבינו דמה שאמר בגד שאבד בו חוט של פשתן אינו שידענו בודאי שהוא בבגד אלא שאינו ניכר אלא שהוא ספק אם הוא שם או לא ולכך התירו ע"י הצביעה דכיון דבתחלה יש לנו ספק אם הוא שם אין איסורו מתחלה אלא מדברי סופרים דכל ספק של תורה מדברי סופרים הוא וכיון שכן היכא שיש לו ריעותא אחריתי שצבעו ואינו ניכר אז מקלינן כיון דקודם הצביעה לא נאסר אלא על הספק ומה שאמר לפי זה כבר ביארנו שכל איסור כפיקוח ספיקות מדברי סופרים ר"ל קודם הצביעה לא נאסר אלא על הספק והוא מדברי סופרים ולכך הקלו אחר כך בצביעה ואע"פ שהר"א ז"ל לא הבין כן שם בדברי רבינו וכן הרב כ"מ נפרש כן כדי להסכים דבריו שבכאן עם מ"ש שם ולא הוי איסורו אלא מדרבנן ועם זה נסתלקה ההשגה שהשיג הר"א ז"ל על רבינו שם:
הואיל ולוקחין ממון שאינו שלהם בחמס וכו'. וא"ת לוה ברבית אמאי מיפסל הא אינו לוקח כלום אדרבא נותן. וי"ל כדכתב הרא"ש בפסקיו פרק זה בורר וז"ל שגם הלוה מחמת חמוד ממון שהוא צריך למעות לעשות בו צרכיו עובר הוא על לאו דלא תשיך ע"כ:
שנאמר כי יקום עד חמס. הקשה הרב כ"מ דהא קי"ל כאביי דלא בעינן רשע דחמס ולא נאמר רשע דחמס אלא אליבא דרבא. ומ"ש בלשונו אלא אליבא דרבא דאמר עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל ט"ס הוא דאין ענין ההוא מחלוקת לכאן אלא צריך לומר אליבא דרבא דפליג עליה אף גבי מומר אוכל נבילות להכעיס. ומה שתירץ הרב כ"מ לקושיא עדיין אינו מספיק ועוד קשה אמאי לא הביא רבינו קרא דלעיל אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ושבקיה לקרא דעסיק ביה ומייתי קרא אחרינא:
וכן כל העובר על גזל של דבריהם וכו'. כתב הרב כ"מ ואע"ג דבפרקא קמא דמציעא (דף ה':) אמרינן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו דמשמע דקושטא לא הוי הכי כבר כתבו התוס' דכן הוא אמת. ואני אומר דאי אפשר לומר שסובר רבינו כן דבפרק ראשון מהלכות גזלה כתב דאפילו נותן דמים עובר על לאו דלא תחמוד וכן התירוץ בתרא שתירצו התוספות דהיו מפייסים אותו עד שיאמר רוצה אני אי אפשר גם כן שרבינו סובר כן דשם כתב הרב המגיד בדברי רבינו דאפילו שיאמר רוצה אני עובר על לאו דלא תחמוד ואולי יש לתרץ דלא כתב שם הרב כן אלא כשהפציר הרבה והרבה עליו רעים אבל אם לא הרבה עליו רעים והפציר הרבה ואמר רוצה אני אינו עובר וסובר רבינו כתירוץ בתרא דתוספות:
ואם נודע וכו'. כתב הכ"מ דצ"ע אם פסול מדאורייתא היכא שנודע שלקח ואע"ג דברייתא דהוסיפו הגבאים איירי בודאי שנודע שלקח דאי לא סתם גבאי כשר מ"מ אין להכריח משם דהוי דרבנן דאפשר דמה שהוסיפו כדכתבו התוספות שם דאפי' אם החזירו פסולים דלא ידע למאן נהדר:
וכן מפריחי יונים וכו'. רבינו פסק כמאן דאמר ארא וכ"ש אי תקדמיה יונך ליון וכדכתב הרב כ"מ אבל הטור בסימן ל"ד פסק כמאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון אבל ארא לית ליה משום דאינו אלא מפני דרכי שלום בעלמא כדאמרו בגמרא וא"כ מ"ש שם הרב בית יוסף וסובר רבינו כמ"ד אי תקדמיה כו' וכ"ש דארא פסול ט"ס דאדרבה היה לו לכתוב אבל בארא כשר דהכי אמרינן בגמרא דכשר למ"ד אי תקדמיה משום דאינו אלא מפני דרכי שלום בעלמא. ולקושיות העצומות אשר בדברי רבינו כבר אתה רואה כמה היטיב הרב כ"מ לתרץ ואוקי דברי רבינו דאיירי במשחק עם העכו"ם עם שלא נזכר בדבריו כלל ולא עוד אלא אומר דרמי בר חמא סובר במשנה דלא פליג ר' יהודה את"ק עם שלא נזכר בגמרא. ואשר נראה לענ"ד דרבינו פסק כרב ששת וכשיטת הרי"ף רבו אלא שאינו מפרש לפי שאינם עסוקים ביישובו של עולם כדפירש"י והטור משום דלפירושם קשה ליה תרתי קושייתא חדא דאמאי לא אמר איכא בינייהו אחריתי בגמרא דהוא משחק עם העכו"ם מהו ואין לו אומנות אחר והוי דינא איפכא מהך איכא בינייהו דאמר השתא היכא דגמר אומנותא אחריתי דהך דאמרינן השתא לרב ששת כשר ולרמי פסול ומשחק עם העכו"ם לרב ששת פסול כיון דאין לו אומנות אחרת אלא הוא ואינו עוסק בישובו של עולם ולרמי כשר דאין כאן גזל ותו קשיא ליה דכיון דלרב ששת אין כאן גזל כלל א"כ מאי האי דאמר בגמ' למ"ד אי תקדמיה יונך ליון דצריכי מפריחי יונים ומשחק בקוביא משום דתנא תולה בדעת עצמו וכו' הא ההוא צריכותא לא הוי אלא למ"ד דהוי אסמכתא והא ליכא בגזל ודחיק ליה לרבינו לומר דההוא צריכותא דעביד בגמרא דלא כרב ששת דקי"ל כוותיה דסבר ריב"ל ור' יוחנן דר"י בא לפרש ולא לחלוק על ת"ק לכך הוא מפרש דכוונת רב ששת הוא לומר דמשחק בקוביא לאו אסמכתא גמורה היא כדי לפוסלו משום הא דליהוי גזל גמור דהא ודאי לא הוי גזל גמור אלא מ"מ קצת גזל הוי ואין ראוי לפוסלו בשביל גזל מועט כזה אם לא שלא יהיה לו אומנות אחרת אלא זה דאז כיון דהוא אוכל מדבר של גזל מכוער הדבר ביותר שמתפרנס מדבר של גזל ואפילו שלא יהיה גזל גמור מ"מ כיון דמתפרנס מזה ראוי לפוסלו וז"ש רבינו ה"ז בחזקת שאוכל מן הקוביא כו' ומדברי הטור נראה דדייק מלשון רבינו דדוקא שאוכל ממנו והשתא אתי שפיר דלא אמרו בגמרא איכא בינייהו משחק עם העכו"ם דלרב ששת נמי כשר הוא אע"פ שאין לו אומנות אחר כיון דאינו מתפרנס מדבר של גזל דשחוק עם העכו"ם אין כאן גזל כלל והיתר גמור ולא דמי למשחק עם ישראל ואין לו אומנות אחר שהוא מתפרנס מדבר ההוא שהוא גזל קצת ולכך ראוי לפוסלו ואתי שפיר ג"כ צריכותא דעביד בגמ' דאתי כרב ששת דמ"מ לרב ששת כדי לפוסלו צריך שיהיה גזל קצת והיינו צריכותא דאי הוה אמר חדא הוה אמינא דאחרינא לא הוי גזל כלל ומ"ש בהלכות גזלה שהוא גזל מדבריהם כן הוא דלרב ששת ג"כ גזל קצת הוי אבל אין לפוסלו בשביל כך ואם הגירסא כאן בדברי רבינו כמו במקצת ספרים ה"ז בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל יבא דרך זה על נכון דגלי כאן במ"ש אבק גזל דאינו גזל גמור בדבריהם אלא גזל קצת ומ"ש בהלכות גזילה ר"ל דהוי גזל קצת ואפי' גרסינן בדברי רבינו שאוכל מן הקוביא שהוא גזל נפרש דהאי גזל דכתב הוי גזל קצת ומ"מ הגירסא הראשונה נראה יותר נכונה ועם דרך זו נוכל ליישב קושיא דאיתא בהרי"ף לפי מה שפירש הר"ן ז"ל דעתו בפ' שואל דאית ליה דמנה גדולה כנגד מנה קטנה עם אחרים אפילו בחול אסור משום קוביא דשם העתיק כל הלשון של הגמרא על דברי הרי"ף וכתב בסוף שלא נתפרש יפה בהלכות משמע דדעתו לפרש דברי הרי"ף כן וכן נראה מדברי הרב"י בטור אורח חיים סימן שכ"ב אע"פ שהוא פירש הרי"ף בדרך אחרת מ"מ הר"ן ז"ל אית ליה דכן דעתו וא"כ קשה דהא פסק בפרק זה בורר כרב ששת ומשמע דלית ליה איסור קוביא כלל דלא הוי אסמכתא ואיך קאמר דאית ליה דבחול אסור עם אחרים משום קוביא נמצאו דבריו סותרים ועם מה שכתבנו ניחא דאית ליה לרב ששת דמ"מ איכא איסור דגזל בקוביא אלא דאין ראוי לפוסלו לעדות בשביל כך אא"כ אוכל ממנו ולכך בפ' שואל קאמר הר"ן דאית ליה להרי"ף ז"ל דעם אחרים אסור משום קוביא אפי' בחול אע"ג דאין לפוסלו לעדות בשביל כך גם עם זה נתרץ תשובת הרא"ש שהביא הרב"י בח"מ סוף סימן ר"ז שכתב שם דשחוק הוא אסמכתא אם פרע אין מוציאין מידו ותמה שם הרב"י דהרי הוא פסק כרב ששת דבשחוק אין כאן אסמכתא מה שכתבנו אתי שפיר דלרב ששת נמי הוי קצת אסמכתא והוי קצת גזל ולכך כתב הר"א ז"ל דאם פרע אין מוציאין מידו ועיין שם בסוף סימן ר"ז כי שם האריך הרב"י ועם מה שכתבתי נראה לי שנתבארה אותה התשובה יפה. ומ"מ דברי הטור בהעתק דברי הרמב"ם תמוהים דבהלכות עדות סימן ל"ד העתיק לשון הרמב"ם שבהלכות עדות שחלק בין יש לו אומנות לאין לו אומנות ובהלכות גזילה סימן ש"ע כתב לשון הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות גזילה וכתב שם דפוסל משחק בקוביא אפילו שיש לו אומנות ולא שת לבו למ"ש בהלכות עדות בשמו ובאמת הוא תימה איך העתיק משמו דברים סותרים ולא הרגיש בסתירתם אך מה שכתבתי בכוונת רבינו נראה לי נכון:
וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבים בטלים וכו'. מדברי הרב בעל כסף משנה נראה דחזר כאן ממאי דכתב בסי' ל"ד בחשן משפט דהרמב"ם והטור ז"ל סוברים דהא דאמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות וכו' לא קאי אלא ארישא דהיינו משחק בקוביא ובכללו הוי פסולי יונים דקאי נמי עלייהו וטעמא דאינך מיתסרי משום גזל או משום פירות אבל הני דלא מיתסרי אלא משום שאין עוסקים בישובו של עולם בעינן שלא יהא להם אומנות אחרת אלא הוא וכו' וכאן נראה דכתב דאית ליה לרבינו דהא דסוחרי שביעית אסורים כשאין לו אומנות אלא הוא ולא ידעתי מי דוחקו בכך והיכן ראה ברבינו כן דאי משום שכתב שיושבים בטלים כבר כתב הוא עצמו לקמן למה כתב כן שלא נאמר שהם מפירות שלפני שביעית: