Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ולוקה על הקדשו וכו'. אע"ג דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה שאני הקדש דבדיבורא עביד מעשה דעושה מחולין קדשים והכי אמר רבי יוחנן בפ"ק דתמורה לא תיתני מימר דבדיבורא עביד מעשה ואע"ג דבפ"א מהלכות תמורה לא נתן רבינו טעם זה כבר הרגיש זה הרב המגיד ז"ל בפרק י"ג מהלכות שכירות ושם כתבתי הנראה לע"ד:
אפילו הקדישו לדמי לוקה וכו'. בתמורה (דף ז') אמר רבא השתא דאמר טעמא דבעל מום וכו' (עיין בכ"מ) ופירש"י ז"ל אפילו הקדישה וכו' דהשתא ליכא בזיון כל כך כו' ולפי פירוש זה הקשה הבכ"מ ז"ל על התוספות ז"ל למה כתבו והוא הדין לדמי עולה דכ"ש הוא. ואני אומר לתרץ זה דהתוספות ז"ל מפרשים דלאו טעמא מפני שאין במינו ראוי כו' אלא דאין זה בזיון מפני שלא הקדיש ליקרב בעל מום לומר דביזוי הוא שהקדיש להקריב בעל מום אלא דמיו הקדישו ליקח בדמיו קרבן תמים ויפה ואם בדמיו אמר שיקח עולה דהיינו עולה דליכא בזיון אבל אם אמר דמי נסכים הוה ס"ד דמ"מ הוי בזיון קצת דלא הקדיש תמים שהיה ראוי ליקרב הוא עצמו והקדיש בעל מום שאינו ראוי לקרבן אלא לנסכים אבל כשאמר יקרבו בדמיו עולה לא הוי בזיון ולא לקי קמ"ל התוספות ז"ל דה"ה כשאמר לדמי עולה ורבינו סתם וכתב לדמי כלומר בין שהקדישו לדמי עולה בין לדמי נסכים:
מי שדימה שמותר וכו'. בפ"א מהלכות תמורה אכתוב בזה ע"ש:
הזורק דם בעלי מומין על המזבח לוקה שהרי נאמר בהן לא תקריבו לה'. זו היא הנוסחא הנכונה ולא גרסינן לא תקריבו אלה לה' דההוא קרא דכתיב ביה אלה לה' דהיינו עורת או שבור וגו' לא תקריבו את אלה לה' אתא לשחיטה אבל הך דהכא הוי ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ולא כתיב ביה אלה והכי דרשינן ליה בפרק קמא דתמורה (דף ז') לזריקת דם לרבנן וכן כתב רש"י ז"ל בפירוש החומש ואע"ג דבברייתא בספרי מפיק ליה מעל המזבח כתב סמ"ג שרש"י ז"ל סמך על גמרא דידן דקאמר דההיא ברייתא אתי כר"י אבל לרבנן לא מפיק להו מעל המזבח דאורחיה דקרא הוא אלא מקרא דלא תקריבו. אבל מ"מ קשה לי על רבינו ועל רש"י דהיה להם לפרש כלישנא בתרא דאמר שם בגמרא דלרבנן נמי מפיק מעל המזבח וקרא דלא תקריבו אתי לבמת יחיד ולפי ההוא לישנא אתי ברייתא דספרי דנפיק ליה מקרא דעל המזבח ככ"ע:
ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים כו' אבל בזמן הזה אע"פ שעבר בלא תעשה אינו לוקה. הרבה יש לתמוה על דברי רבינו דאית ליה דעובר בלא תעשה אפי' בזמן הזה דהא שם בפ"ק דע"ז (דף י"ג:) הקשו על רבא וליהוי כמטיל מום בבעל מום דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור ותירצו בעל מום נהי דלא חזי לגופיה לדמי חזי לאפוקי הכא דלא לדמי חזי ולא לגופיה חזי ע"כ משמע דמטיל מום בבעל מום גרע מנותן מום בזמן הזה דאע"ג דהתם אסור הכא מותר וכיון דקי"ל דמטיל מום בבעל מום דאינו עובר בלא תעשה א"כ כ"ש הוא בזמה"ז וע"כ התם אינו עובר בלא תעשה דמ"ש רבינו הטיל מום כו' ובא אחר והטיל וכו' אינו לוקה ר"ל דאינו עובר בל"ת דהא הך דינא נפקא ליה לרבינו מפלוגתא דר"מ ורבנן בבכורות בפרק פסולי המוקדשין (דף ל"ג) דלר"מ מטיל מום בבעל מום לקי מקרא דכל מום לא יהיה בו ורבנן דרשי לקרא דכל מום לא יהיה בו דלגרמא הוא דאתא ואנן קי"ל כרבא ולכך פסק רבינו כן וכיון שכן ליכא קרא לאסור מטיל מום בבעל מום דלגרמא איצטריך קרא דכל מום לא יהיה א"כ כ"ש גבי מטיל מום בזמן הזה דהיה לו לרבינו לומר דאינו עובר בלא תעשה דעדיף ממטיל מום בבעל מום והתם אינו עובר בל"ת כמו שהוכחתי וכן לשונו מוכיח שלא כתב גבי מטיל מום בבעל מום אע"פ שעבר בלא תעשה כמו שכתב גבי מטיל מום בזמן הזה ועוד דאי איכא איסורא מדאורייתא אם כן הדרא קושיא לדוכתא לרבא דאמאי אמר נראה כמטיל מום דמטיל מום ממש הוא וכיון דמדאורייתא עובר בל"ת לא הול"ל נראה בשלמא לרש"י שפיר אמר נראה משום דמדאורייתא אינו עובר אלא מדרבנן אבל לרבינו קשה גם הלשון שאמרו אבל השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה קשה דלשון לית לן בה משמע דליכא איסורא דאורייתא מיהו לזה יש לדחוק ולומר דכיון דליכא מלקות קאמר לית לן בה בערך המלקות דלית ביה וגם משום הכי קאמר נראה משום דלא הוי מטיל מום ממש כיון דלית ביה מלקות אבל קושיא הראשונה צ"ע:
המקדיש בעלת מום למזבח וכו'. משמע דפסק כלוי דאפילו בעל מום מעיקרו היה בכלל העמדה והערכה ויש לתת טעם נכון לזה דבבכורות פ"ב (דף י"ד) אמר על מתניתין דאם מתו יפדו אמר רב יהודה זו דברי ר"ש כו' אבל חכמים אומרים אם מתו יקברו מאן חכמים תנא דבי לוי הוא דתנא דבי לוי הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום מעיקרו כו' מדקאמר אבל חכמים משמע דהלכתא כוותייהו והיינו לוי ולכך פסק רבינו ז"ל כוותיה אע"ג דאסיק בקושיא וכן כתב כאן הבכ"מ ז"ל בתירוץ ראשון אע"פ שהוא נותן טעם אחר ג"כ מספיק כל הצורך. אך בהלכות ערכין פ"ה כתב שכתב שם רבינו דין קדשי מזבח שנפל בהם מום לאפוקי בעל מום מעיקרו והוא הפך זה ואולי מ"ש שם הוא כפי התירוץ השני שכתב כאן דכשמתה תפדה אבל אם היא חיה בעי' העמדה והערכה ולכך כתב שם שנפל בהם מום למעוטי בעל מום מעיקרו דלית ביה מה שכתב לקמן אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר. ומ"מ מ"ש כאן בתירוץ שני קשה דא"כ אמאי אסיק בקושיא ללוי אותה למאי אתא נימא דלוי לא אמר בבעל מום מעיקרו דאם מת יקבר אלא יפדה אך כשהוא חי צריך העמדה והערכה ועוד קשה מנא ליה לרבינו חילוק זה דאי נכנס בכלל העמדה והערכה אם מת יקבר ואם לא נכנס אפילו חי לא בעי העמדה והערכה. ועל התירוץ הראשון שפסק כלוי קשה דבהדיא כתב למטה גבי בעלת מום קבוע דאם מת תפדה והיינו דלא כלוי דלדידיה תקבר ולפי התירוץ השני ניחא וזהו שכתב הרב בסוף התירוץ השני שהרי כן כתב רבינו בסמוך גבי בעלת מום וכו' כלומר דלתירוץ הראשון קשה כדכתיבנא:
מפי השמועה למדו שהכתוב מדבר כו'. בפרק שני דבכורות (דף ט"ו) מוקי לה בפסולי המוקדשין שאמור שם תזבח ולא גיזה כו' אבל אין ראיה משם דהיא מצות עשה אלא ממאי דאמר בסיפרי הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו נראה משם דהיא מצות עשה ומכאן מייתי לה סמ"ג ז"ל:
ואם נשחטה קודם שתפדה הרי זה נפדית כו'. מ"ש הבכ"מ ז"ל דמוצא דין זה הוא ממ"ש בסוף פרק הנהנה פ"ה ממעילה (דף י"ט:) דחכמים אומרים קדשי מזבח בעלי מומין ששחטן יפדו לע"ד אין זה מקומו דחכמים דהתם סברי דקדשי מזבח לא בעו העמדה והערכה ולית הלכתא כוותייהו ואולי מוצא דין זה הוא ממ"ש בפ"ב דחולין שכל זמן שהיא מפרכסת יכול להעמידה ולהעריכה:
ואם ילדה יקרב ולדה וכו'. קשה דבפרק אלו קדשים (דף י"ח:) אמרו כן שמואל ורבא לר' אליעזר דאמר המקריב נקבה לעולה הוא עצמו יקריב עולה אבל לרבנן דאמרו ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה ירעה ולא יקרב כדמוכח שם וא"כ רבינו ז"ל שפסק בסוף ה' תמורה כרבנן היה לו לפסוק כאן דירעה ולא היל"ל יקריב: