אין המומים פוסלים בעוף וכו'. בתמורה פ"ב (דף ד' ע"א) אמר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות והקשה מהר"ר אליה מזרחי ז"ל בפרשת ויקרא דנימא דהוי"ו דואם מן העוף מוסיף על ענין ראשון ונלמוד תמות וזכרות בעוף מכאן דכתב לעיל מיניה כי היכי דאמרינן דוי"ו דואם מן הצאן מוסיף על ענין ראשון ויליף צאן מבקר ובקר מצאן לענין צפון כדאמרינן בפרק איזהו מקומן ותירץ דא"כ למה לי דכתב שתי פעמים זכר תמים בפרשה חד בבקר וחד בצאן נילף צאן מבקר מקרא דואם מן הצאן בוי"ו דמוסיף על ענין ראשון כי היכי דיליף לסמיכה והפשט וניתוח מדאיצטריך למכתב זימנא אחריתי בצאן לומר לך דוקא בצאן אין אבל לא בעוף וחזר והקשה הרב ז"ל שם אכתי נימא דאיצטריך למכתב זכר תמים בצאן כי היכי דנילף לה בעוף מוי"ו דואם מן העוף דאי לא לא הוה מצינן למילף ליה דצאן יליף ליה מבקר מהיקשא דוי"ו ואין למדין למד מן הלמד בקדשים ותירץ שם ז"ל דלא נאמר כלל זה אלא בדבר הלמד מהיקש דאינו חוזר ומלמד בהיקש אבל כד ילפינן בוי"ו מוסיף על ענין ראשון הוי כאילו כתיב בצאן בפירוש ולא הוי למד מן הלמד ולע"ד כלל זה של הרב ז"ל קושטא הוי אבל נראה שלא מטעם הרב ז"ל דבפ"ק דשבועות אמרו עלה י' אמר קרא שעיר ושעיר הוקשו כל השעירים זה לזה וי"ו מוסיף על ענין ראשון קס"ד כל חד וחד מחבריה גמר והא אמר רבי יוחנן כל התורה כולה למדין למד מן הלמד חוץ מקדשים שאין למדין למד מן הלמד הא לא קשיא כולהו מקמא גמרי וכו' משמע דאי הוה אמרינן דחד מחבריה גמר לא הוה אמרינן דהוי כאילו כתיב בחבריה ולא הוי למד מן הלמד כדאמר הרב ז"ל אלא היינו טעמא דלא הוי למד מן הלמד משום דכולהו גמרי מקמא ומ"מ קשיא לי על תירוץ הרב ז"ל דהא איצטריך זכר לגבי צאן למעט טומטום ואנדרוגינוס וכן אמרו בהדיא בבכורות פרק על אלו מומין וכתבו רש"י ז"ל בפירוש החומש גבי זכר דכתיב גבי בקר וז"ל זכר ולא נקבה כשהוא אומר למטה זכר שאין ת"ל זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס א"כ כיון דזכר דכתיב גבי צאן איצטריך א"כ לא הוה למימר כן אלא בתמים דוקא דתמים דגבי צאן מיותר לומר לך דאין תמות בעופות אבל זכרות גבי צאן איצטריך למעט טומטום וכיון שכן מנא לך דאין זכרות בעופות לכך נראה לי לתרץ קושיית הרב ז"ל דבת"כ דריש יקריבנו דכתיב גבי בקר וכדכתב רש"י ז"ל בפי' החומש ולהאי יקריבנו דכתיב גבי צאן לא דריש דאין לו בת"כ שום דרשה משום הכי נראה לי לומר דלהך דרשא אתא יקריבנו לזה ולא לאחר כלומר דאין צריך אחר זכרות ותמות דהיינו עוף והכי קאמר קרא זכר תמים יקריבנו לזה אבל לעוף אפילו שלא יהיה זכר תמים לא איכפת לן ואף ע"ג דמלשון רבינו ז"ל אין נראה תירוץ זה שכתב שלא נאמר תמים זכר אלא בבהמה דמשמע דלא יליף אלא משום דלא אמר קרא גבי עוף זכר ולא משום דכתיב יקריבנו נ"ל דרבינו קיצר וכוונתו לומר אע"פ שאתה רואה בכתוב זכר תמים אינו אלא בבהמה דוקא והיינו מטעמא דיקריבנו דכתיב גבי צאן זה נ"ל לתרץ לקושייתו ז"ל אע"פ שתירוצו מדוקדק יותר בלשון ספרי כמו שדקדק הוא ז"ל שם מ"מ כפי הענין נאות בעיני תירוץ זה:

אע"פ שאין לך מום גדול מזה וכו'. תימה דנראה לכאורה דפסק כרבי ישמעאל בסוף פרק אלו מומין דאין לך מום גדול מזה גבי טומטום ואנדרוגינוס וכן נראה מדברי הבכ"מ ז"ל וא"כ קשה טובא דהוא ז"ל פסק בפ"ב מהלכות בכורות כחכמים דאמר בס"פ על אלו מומין וחכמים אומרים אינו בכור אלא נגזז ונעבד ודלא כרבי ישמעאל ועוד דאפי' רבי ישמעאל לא קאמר דהוי מום אלא באנדרוגינוס אבל לא בטומטום וכדפירש"י וכן נראה שם בגמרא דאמר מ"ט דרבי אליעזר מפשט פשיטא ליה אנדרוגינוס הוא ומומו עמו משמע דבטומטום לא איירי ועוד דטומטום כתב כאן דהוי מום אמאי בהלכות בכורות גבי טומטום דיאכל במומו לבעליו למה צריך מום אחר הא אין לך מום גדול מזה ועוד דא"כ דהוי מום למה לי קרא דזכר ונקבה למעוטי טומטום ואנדרוגינוס תיפוק ליה דהוי בעל מום והוי כמקדיש בעל מום למזבח דפסול להקרבה מיהו לזה י"ל דאיצטריך קרא לומר דגרע מבעל מום דבעל מום קדיש בתמורה ומקדיש בתמורה וכמו שנבאר בע"ה משא"כ בטומטום ואנדרוגינוס דהוי כמקדיש עצים ואבנים ועוד קשה גבי עוף מאי טעמא פסיל טומטום כיון דאין בו פיסול דלא תמות ולא זכרות וכדהקשה הבכ"מ ז"ל. ועוד דבגמרא אמרו שם בהדיא כשהקשו מעוף סמי מכאן טומטום אליבא דרב חסדא דאמר דטומטום ספיקא הוי וכוותיה פסק רבינו בפרק שני מהלכות בכורות. ונ"ל לתרץ לכל זה דודאי רבינו גבי בכור אית ליה דאינו מום הטומטום ובהא אפי' רבי ישמעאל מודה ואפי' באנדרוגינוס לא קי"ל אלא כחכמים ולא כרבי ישמעאל דאמר דהוי מום אבל רבינו ז"ל אית ליה דלענין קרבן דטומטום ואנדרוגינוס מיקרי מום גדול משום הקריבהו נא לפחתך דודאי גבי קרבן צריך תמים וכדכתב רבינו לעיל והוצרך רבינו ז"ל לומר כן משום דקשיא ליה למקשה דמקשה לרב חסדא בפרק על אלו מומין מברייתא דקאמר אליבא דחכמים דטומטום ואנדרוגינוס מטמאין בגדים אבית הבליעה דלדידיה מי ניחא אפילו הוו בריה מהיכא מעטינהו קרא גבי צאן ובקר משום דכתיב זכר תמים וכיון דליכא זכר תמים בעוף אמאי נמעט להו אלא ודאי צ"ל דבלא קרא ראוי למעטינהו אפי' בעוף משום דהוו מומין גדולים דכי ליכא מומין בעוף היינו מומין קטנים וכדכתב רבינו לעיל בד"א במומין קטנים ואילו הוו מומין גדולים כמחוסר אבר וכמ"ש רבינו ז"ל אין לך מום גדול מזה ומשום הכי פסול בעוף וקרא דממעט טומטום ואנדרוגינוס גבי בקר וצאן לא איצטריך לפסלה מעל גבי המזבח דבלאו הכי פסולים הוו אלא דלא לקדשו בתמורה כבעל מום וכדכתיבנא וכי מקשה בגמרא לרב חסדא לא פריך אלא מרבי אליעזר דאמר זכר ונקבה אתי למעוטי טומטום ואנדרוגינוס דאי טומטום ספיקא מי אתא קרא למעוטי ספיקא וכדפירש"י אבל הא דכתב רש"י ז"ל דפריך נמי מדרבנן לא ס"ל לרבינו הכי דמדרבנן ליכא פירכא כדכתיבנא דפוסלים טומטום ואנדרוגינוס גבי עוף משום דהוו מומין גדולים כמחוסר אבר וכי אמרו בגמרא סמי מכאן טומטום לא אמרו אלא על דברי רבי אליעזר ולא על דברי רבנן כמו שהוא לפירוש רש"י ז"ל ועם זה מ"ש רבינו ז"ל לפיכך אף עוף שהוא טומטום מתיישב שפיר וה"ק כיון דיש בטומטום ואנדרוגינוס שני פסולין חד משום דהוו בעלי מומין וחד מדמעטינהו קרא זכר ונקבה לכך פוסלין בעוף אבל אי לא הוה אלא חד טעמא משום דמעטינהו קרא לבד לא היו פוסלין בעוף דליכא קרא אבל כיון דטעמא משום מום גדול פסול בעוף זה נראה בדעת רבינו ז"ל ונסתייע רבינו ז"ל לומר דהוי מום לגבי מזבח משום דבגמרא אמרו כן דהוי מום משום דהוי שינוי וכדכתב רבינו ז"ל לקמן ובודאי דטומטום ואנדרוגינוס משונים והוו מומין גדולים ופוסלים בעוף ומ"מ קשה על רבינו ז"ל בשאר מקומות שהוזכרו שם סמי מכאן טומטום דרבינו ז"ל הזכירה בכ"מ ואע"ג דפסק כרב חסדא והוי כמזכה שטרא לבי תרי וכבר הארכתי בענין זה בפ"ב מהלכות אישות וכאן לא כתבתי אלא המספיק למה שיש להקשות מכאן להלכות בכורות וכדכתיבנא:

ויראה שאע"פ שאין כל הפסולים וכו'. הרב כסף משנה ז"ל הקשה איך קאמר ויראה שהוא דבר ברור בגמרא. ועוד חזר והקשה הרב ז"ל ותירץ לומר דרבינו סובר דלאו דלא ירצה לא הוי לאו ואע"ג דבגמרא אמרו דלוקה עליו לא הוי קושטא דמילתא אלא לפי מאי דס"ד דמקשה וכל הסוגיא אינה לפי האמת ובאמת דבר גדול הוא זה ואילו לא היה לו שום הכרח לרבינו ז"ל לדחוק עצמו בכך היה מקום לומר כן אבל כיון שאין לו שום דבר מכריח מי הביאו לרבינו לדחוק עצמו בכל זה. לכך נ"ל דרבינו מפרש כפי' התוספות שפירשו בפרק אותו ואת בנו דהא דאמר רבי זירא הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו לעשה אין פירושו כפירש"י דהוי לאו הניתק לעשה אלא דהכתוב נתקו מלאו דלא ירצה ולא הוו בכלל שאר הפסולים דהוו בלאו דלא ירצה אלא נתקו לעשה ולית ביה אלא עשה דמיום השמיני והלאה וגו' והאריכו שם התוס' בפי' זה נ"ל שזהו פי' רבינו ומפני כן לא כתב במחוסר זמן דהוי לאו הניתק לעשה אלא דהוי עשה לחוד ולפ"ז הוה משמע מההיא סוגיא דבשאר הפסולים אליבא דרבי זירא לקי משום דהוי לאו גמור ודוקא מחוסר זמן הוא דליכא אלא עשה לחוד אבל משום דקשיא ליה לרבינו ז"ל קושיית התוס' ז"ל שהקשו שם גבי מחוסר זמן דהיכי לקי בלאו דלא ירצה הא הוי לאו שבכללות כמו ההוא לאו דלא יאכל כי קדש הם דאמרינן בפרק כל שעה דהוי לאו שבכללות ולכך מכח קושיא זו הוצרך הרב לומר דהך סוגיא לא הוי קושטא והוא סבר דלא מיקרי ההוא לאו שבכללות או הוא סבר דלאו שבכללות כי האי לוקין עליו וכי הך סוגיא איתא בפרק אלו הן הלוקין (דף י"ח) דהקשו שם ולילקי נמי כדרבי אלעזר דאמר ר"א לא יאכל כי קדש הם וגם שם הקשו בתוס' מפרק כל שעה דאמר דהוי לאו שבכללות ותירצו דעדיפא מינה משני וא"כ הני סוגיי לא הוו קושטא דמילתא ולכך כתב רבינו דלא לקי ולכך תלה הדבר ביראה לי דאע"ג דסוגיא דפרק אותו ואת בנו משמע דלקי ההיא סוגיא סברה כסוגיא דפרק אלו הן הלוקין דאית ליה דלקי על ההיא דר"א ואידחייא לה מההיא דפ' כל שעה וכדכתיבנא זה נ"ל בדעתו ז"ל. ומ"ש

לפי שלא נתפרשה אזהרתן. ר"ל שאין שם לאו מפורש אלא דהוי לאו שבכללות:

ואינה כבעל מום וכו'. הבכ"מ הליץ בעד רבינו לתרץ השגת הר"א וכתב שדברי רבינו הם דברי רב פפא האמור בגמרא ול"נ דר"פ לא אמר בגמרא כן אלא לתרץ ב' חילוקין שיש בין טרפה לבעל מום גבי תמורה וכדכתב שם רש"י והרי בעל מום דלא קרב ונחתא ליה קדושת הגוף ע"י תמורה כדקתני מתני' שהתמורה חלה וכו' כלומר ובטריפה לא חלה דאם אמר על טריפה הרי זו תמורת זו לא חלה קדושה עליה כלל ועוד כתב חילוק אחר ואם קדם הקדשו את מומו עביד תמורה כדכתיב טוב ברע וגו' מה שאין כן בטריפה שאם הקדישה ואחר כך נטרפה לא עביד תמורה ולתרץ ב' החילוקים אלה הוצרך רב פפא לתרץ בגמרא דשאני בעל מום דיש במינו קרבן ובמ"ש רבינו ז"ל חילוק זה גבי תמורה בפ"ב מהלכות תמורה הלא השיג שם הר"א משום דהוצרך חילוק זה לחלק בענין התמורה מבעל מום לטריפה אבל בענין הקדש מעיקרו דאיירי כאן למה הוצרך רבינו ז"ל לחלק בכך וזו היא כוונת הר"א במה שהשיג כאן על רבינו דגבי הקדש מעיקרו אין חילוק דאם אמר הרי אלו עולה לא חל אפילו בבעל מום ואם אמר הרי אלו לעולה חל אפי' כאן. ואפשר לומר דרבינו כתב כאן כן לחלק גבי תמורה ולא הוצרך לבאר דסמך על מ"ש שם וכ"ת יש חילוק לענין מלקות דמקדיש בעלי מומין לוקה וכדכתב רבינו בריש הלכות אלו ומקדיש את הטריפה לא לקי הא להא לא צריכין לטעמא דיש במינו קרבן אלא משום דבשאר הפסולין לא נתפרשה אזהרתן כדכתב רבינו ז"ל:

נמצאו כל האסורין י"ד וכו'. קשה דאמאי לא מני טומטום ואנדרוגינוס. וי"ל דכיון דכתב רבינו לעיל דאין לך מום גדול מזה כללו רבינו ז"ל בכלל בעל מום וכן נדמה שכתב רבינו ז"ל לעיל דהוי כבעל מום מפני השינוי אפשר דכללו רבינו בכלל בעל מום ועוד כתב הבכ"מ לעיל דכללו בכלל כלאים והשגת הר"א שהשיג דאמאי לא מני יתום נראה לי דהכא הוא דהשיג על רבינו ולא קאי אדלעיל דקאמר אבל המקדיש רובע ונרבע ומוקצה ונעבד וכו' כדכתב הבכ"מ ז"ל דא"כ אמאי לא השיג על רבינו דאמאי לא מנה שם שהמית האדם ויש ליישב דברי הבכ"מ דמשום דלעיל כתב רבינו דמי שהמית את האדם הוי כרובע ונרבע כיון דכתב רובע ונרבע הוי כאילו כתב שהמית את האדם אבל יתום היה לו למנות ומ"מ נראה לי עיקרה דהשגה זו כאן דמני מנין הי"ד:

הרי הוא אומר מעמלקי הביאום וגו'. כן אמר בפרק אין מעמידין פסוק זה אליבא דרבנן אבל לרבי אליעזר דאית ליה דחיישינן על הרביעה אמרו שם מאי מיטב דמי מיטב: