ואם עבר ונהנה אינו לוקה וכו'. מדברי רבינו ז״ל שכתב לקמן בפרק עשירי גבי מדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כתב שם ואם הלכה לפני הפסח והרי הוא מהנה אותה לפני הפסח ה״ז לוקה נלמוד כאן דאם ראובן זה ההנהו בעצמו לוקה משום לא יחל דברו. והר״ן ז״ל בפרק ואלו מותרין (נדרים דף ט"ו) פליג על רבינו ז״ל וסובר בהפך שכתב שם גבי הלכה היא עד הפסח דהיא לוקה והוא אינו לוקה. והקשה לרבינו ז״ל למה שכתב דאם ההנהו הוא לוקה ממאי דאמרינן בפרק אין בין המודר (נדרים דף ל"ה) ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא עליה אלמא אין האוסר עובר כלל, ורבינו יתרץ לזה דאי אמרינן התם הכי הוא גבי מעילה דקונמות דאיכא מאן דאמר דלית מעילה בהו הילכך אפי' למ״ד דאית בהו מעילה כי הקדש מסתייה דנאמר דהיכא דהוי כי הקדש דאסירא עליה ימעול אבל היכא דלא אסירא עליה לא ימעול וא״כ אין ללמוד ממעילה למלקות וכן נראה שם מדברי הרא״ש ז״ל שפירש שם הא לא אסירא עליה ולא מצינו מעילה בדבר המותר לו ע״כ. וא״כ נאמר דדוקא גבי מעילה אמרינן אבל גבי מלקות כיון דהוא הדירה והוא עצמו ההנהו הרי עבר בבל יחל ואמאי לא ילקה, ובמאי דקאמר רבינו ז״ל דהמודר אינו לוקה הקשה לו מפרק יוצא דופן וכו':

ראובן שאמר לשמעון הרי פירות פלוני אסורין וכו'. בהדיא אמרינן בפ' השותפין (נדרים דף מ"ז) גבי בעיא דרמי בר חמא אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו:

האומר לחבירו ככרי זו אסורה עליך וכו'. כתב הרב כ״מ ז״ל יש ללמוד כל זה מדתנן בפ״ה דנדרים האומר לחבירו קונם וכו', ואין צורך דמ״ש ככרי זו אסורה עליך וכו' הוא בפרק אין בין המודר (נדרים דף ל"ד:) בעיא דבעא מיניה רב חייא בר אבין מרבא ואמר ליה פשיטא דאסור. ומ״ש מת ונפלה לו בירושה או שנתנה לו אחר במתנה וכו', שם הקשו מברייתא דהשאילני פרתך וכו' ותירצו שנתנה לו ע״י אחר משמע דהיכא דניתנה לו במתנה ע״י אחר מותרת:

ומ״ש אמר לו פירות אלו אסורים עליך וכו'. בפרק אין בין המודר (נדרים דף מ"ב) גבי המודר הנאה לפני שביעית וכו' רב ושמואל ור' יוחנן ור״ל אמרינן במסקנא (שם ע"ב) דלא פליגי דרב ושמואל קאמרי בנכסים אלו דאוסר אפילו לכשיצאו מרשותו ור״י ור״ל אמרי דהיכא דאמר נכסי אינו אוסר לכשיצאו מרשותו ובפ' השותפין (נדרים דף מ"ז) בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס מת או שמכרו לאחר מהו אדם אוסר וכו' ופשטוה מהא דהאומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי ומת יירשנו בחייו ובמותו (ומת) לא יירשנו וכו'. והרא״ש ז״ל סובר דבעיא נמי איירי דקאמר בחייו ובמותו אבל אם לא אמר כן אינו נאסר והר״ן ז״ל סובר דאפילו לא אמר בחייו ובמותו איירי הבעיא ואם מת או מכרו לאחר הרי אלו אסורין וזה דעת רבינו ז״ל שכתב אמר לו פירות אלו וכו' ולא הזכיר שאמר בחייו ובמותו ומחלוקתם תלוי בסוגיא דפרק אין בין המודר דר״י ור״ל ורב ושמואל שהזכרתי למעלה והדברים ביאר יפה בב״י ז״ל טור י״ד סימן רי״ז. הטור כתב שם וכן אם אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס בו ומת ומכרו לאחר אסור שאדם יכול לאסור על חבירו דבר שהוא ברשותו לכשיצא מרשותו וכגון שפירש בחיי ובמותי ע״כ. ופשט דבריו מורים כדברי אביו הרא״ש ז״ל וכן כתב שם הרב ב״י ז״ל. וקשה טובא חדא מה שהקשה הרב ב״י במה שכתב קונם לביתי שאתה נכנס מת או מכרו לאחר מותר ע״כ איירי שאמר בחיי ובמותי וכיון שכן למה מותר הא הטור ז״ל אית ליה דהיכא דאיכא תרי לישני דסתרי אהדדי אזלינן לחומרא כמו שהקשה הרב ב״י ז״ל שנראה מדברי רבינו ז״ל גבי לביתך זה. ותו קשיא טובא גבי ככרי זה אסורה עליך כתב מת ונפלה לו בירושה או שנתנו לאחר מותרת לו שלא אמר לו אלא ככרי ועתה אינה שלו דלמה תלה הטעם משום דלא אמר אלא ככרי אפילו שיאמר ככר זה כיון דלא אמר בחיי ובמותי אינו נאסר היכא דנתנו לאחר במתנה לדעת הטור ז״ל. ואני תמיה על הרב ב״י ז״ל שכתב שם שהטור ז״ל הוה מצי למנקט דיניה אפילו בככר זה מטעמא דכתיבנא אלא שלא רצה לשנות מלישנא דגמ' דאיך אפשר לומר כן כיון דתלה הטעם משום דלא אמר אלא ככרי כדכתיבנא משמע בהדיא דהיכא דאמר ככר זה אסור היכא שנתנו לו במתנה. ותו קשיא כיון דרבינו ז״ל אית ליה גבי ביתך זה דאנו תופסים לחומרא משום דמספקא לן אי תפיס לשון ראשון או אחרון למה כתב גבי ככרי זה דמשום דאמר ככרי היא מותרת הא מ״מ אמר זה ותפוס לשון אחרון דומיא דביתך זה ואם היינו אומרים כדברי הרב ב״י ז״ל דגבי ככרי זה צריך שיאמר בחיי ובמותי כדי לאסור חבירו הוה ניחא אבל מדקאמר שלא אמר אלא ככרי אי אפשר לומר כן כדכתיבנא. לכן נ״ל לומר דהטור ז״ל אית ליה כדברי רבינו ז״ל ומשום הכי כשהתחיל דבריו ואמר וכן אם אמר ראובן קונם בית זה שאתה נכנס בו לא הזכיר בחיי ובמותי אלא בסוף דבריו הזכירו ושיעור דבריו כך, היכא דאמר בית זה הוא אוסר על חבירו אפילו שיצא מרשותו דאדם יכול לאסור על חבירו דבר שהוא ברשותו, כלומר כשהזכיר בדבריו שהוא ברשותו כגון שאומר פירותי או נכסי וכו' אע״פ שהזכיר שהוא ברשותו מ״מ כיון שהזכיר לבסוף בחיי ובמותי סגי ואם כן כאן שלא הזכיר בתחלת דבריו ביתי אלא בית זה סתם יכול לאסור אפילו שלא יזכיר בחיי ובמותי. כן נראה לדחוק לשונו כדי ליישב דבריו והשתא א״ש מה שכתב גבי ככרי אסורה עליך וכמו שכתב רבינו ז״ל והא דגבי ביתך זה תופס הטור ז״ל לחומרא וגבי ככרי זה תופס לקולא נראה דאית ליה החילוק שחילק הר״ן ז״ל בפרק אין בין המודר דיש חילוק בין היכא דאוסר הנודר עצמו עליו הדבר להיכא דאוסר על אחר דהיכא דאוסר על עצמו אמרינן דאוסר בכל גוונא אבל היכא דאוסר על חבירו צריך שיפרש דבריו ומשום הכי דחה שם הדוחה דשאני גבי האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי שהזכיר שם בחיי ובמותי, וחילוק זה אית ליה לטור ז״ל לענין ביתך זה דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או אחרון היכא דהנודר עצמו אסר עליו אמרינן דאזלינן לחומרא אבל היכא דאסר על אחר צריך שיפרש דבריו. ועם זה ג״כ אפשר דרבינו ז״ל יודה לטור ז״ל במה שכתב גבי לביתך זה אע״ג דכתב גבי ככרי זה ופירות אלו דאזלינן בתר לישנא קמא לקולא דיש הפרש בין אוסר על עצמו לאוסר על אחרים ולא נאמר דפליג רבינו ז״ל על הטור ז״ל גם בזה כמ״ש ג״כ שם הרב ב״י ז״ל ביו״ד סי' רי״ו ונמצאו דברי הטור ורבינו ז״ל שוים לפי מה שכתבתי:

אסר בנו בהנאתו וכו'. הר״א ז״ל השיג על רבינו ז״ל במה שכתב ובן הבן מותר בהן אם יהיה ת״ח כמו שהתנה דבלאו תנאו הרי הוא יכול ליתן לבניו ולאחיו. ולי נראה לומר דהתם בפ' השותפין (נדרים דף מ"ח:) אמרינן ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי כתנא וכו' (עיין בכ"מ) והקשה שם הר״ן ז״ל למה הוצרכו לומר לו דאי הוה בר בריה צורבא מרבנן מה תהא עליו דאע״ג דאסרינהו עליה הוה קני להו בר בריה דהא כתבינן לעיל דמאן דאסר נכסיה אבריה אע״ג דאינו רשאי ליהנות מהם אפילו הכי גוף הנכסים דידיה הוו דמ״מ תנן נותן לבניו או לאחיו כו' ודחק שם הרבה בתירוץ הקושיא. ומדברי רבינו ז״ל למדתי תירוץ לקושיא זו דאמרו לו אם יהיה לו בן צורבא מדרבנן אם ירצה שיהנה הוא עצמו אגב בנו או לא ולא כי שאלו ממנו (כך) דכדי שיהנה בן בנו ודאי דאינו צריך לשאול ממנו, והוא השיב להם דאפילו הכי אינו רוצה שהוא יהנה מהם אלא אם יהיה לו בן צורבא מדרבנן הוא יקנה לבנו אבל הוא עצמו לא יהנה מהם. ונראה לי דזה דקדק רבינו ז״ל בדבריו ויהיה הבן אסור בנכסי האב ובן הבן מותר בהם אם יהיה ת״ח כמו שהתנה דכמו שהתנה קאי למאי דקאמר ויהיה הבן אסור בנכסי האב וה״ק אע״פ שהבן הוא ת״ח מ״מ יהיה האב אסור באותם הנכסים דכן התנה שבן הבן יהנה בהם ולא בנו אע״פ שיהיה בן בנו ת״ח ולשון אם יהיה ת״ח הוי כאילו אמר אע״פ שיהיה ת״ח. כך נ״ל ליישב דברי רבינו ז״ל והוא נאות לתירוץ הקושיא אשר בגמרא:

וכן אם פרעם בחובו וכו'. הטור ז"ל בסימן רכ"ג השיג על רבינו ז"ל וכתב ואיני מבין דבריו היאך יהיה מותר לו לפרוע חובו מנכסים האסורים עליו הרי הוא נהנה מהם וכו', וכתב הרב כ"מ ז"ל דאשתמיטתיה מתני' דפ' הגוזל, ואני אומר למה נשוייה טועה בדבר משנה ועוד למה לא השיגו על רבינו ז"ל במה שכתב דאם נתן לבנו דמותר דמהיכן למד כן לכן נאמר דראה המשנה ומכל מקום השיג עליו דמתני' לא קאמרה אלא באים בעלי חובות ונפרעים מהם וכתב הר"ן ז"ל דאע"ג דלפרוע מדעתו הוא אסור מ"מ כאן באים ב"ד ומגבין אותו לבעל חוב בע"כ אבל מ"ש שמותר לפרוע מדעתו חובותיו וכתובת אשתו השיג עליו שזה אינו שהרי הוא נהנה ואם יש לו נכסים אחרים וב"ד אין מגבין לבע"ח מאלו הנכסים אינו יכול הוא מדעתו לפרוע מאלו הנכסים, ומה שדמה אותו רבינו שהנשבע שלא יהנה בו חבירו מותר לו לפרוע את חובו השיג עליו דלא דהתם פורע המדיר מעצמו. זה נראה דעת הטור ז"ל כי היכי דלא נשוייה טועה:

נאסר בבשר זה או ביין זה וכו'. כתב הטור ז"ל ביו"ד סימן רי"ו דה"ה אם אמר קונם בשר שאני טועם או שאני אוכל וכו' וטעמו משום דכיון דלא איפשיטא בעיין גבי היכא דאמר שאני טועם לגבי יוצא מהם נקטינן ליה לחומרא וסובר הטור ז"ל דה"ה לגבי נתינת טעם שאוסר דהא בגמ' מדמי להו אהדדי ופשיט מהא דר' טרפון דהיכא דאמר בשר זה עלי ויש בו נותן טעם הרי זה אסור לבעיא דבעי ליוצא מהם אם אסור או מותר, ורבינו ז"ל לא הזכיר דהוא ספק אלא לגבי יוצא מהם בלבד אבל לגבי נתינת טעם נראה דאית ליה דאינו אסור אלא היכא דאמר אלו לבד, ונראה לי טעמו דאית ליה דטפי אית לן לאסור ביוצא מהם מהיכא דנותן טעם דיוצא מהם הוא בגוף הדבר עצמו וכי פשיט גמרא מההיא דר"ט מכ"ש פשיטא דהשתא גבי נתינת טעם אוסר כ"ש ליוצא מהם אבל גבי שאני טועם דאיבעיא לן ליוצא מהם לגבי נתינת טעם לא איבעיא לן כלל דפשיטא ליה דמותר כיון שלא אמר אלו ומש"ה לא בעי רמי בר חמא הבעיא על מתני' לעיל דקאמרה קונם יין זה שאני טועם ונפל לתבשיל אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור אי סגי דשאני טועם דוקא שצריך שיאמר זה במתני' דבתר הכי גבי קונם זיתים וענבים אלו דבמתני' קמייתא פשיטא ליה דשאני טועם לחוד לא מהני לאסור בנתינת טעם אלא לגבי יוצא מהם הוא דאיבעיא ליה. אבל ראיתי להר"ן ז"ל שגורס במתני' דלעיל קונם יין שאני טועם נפל לתבשיל אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור ולא גריס גבי יין זה ופירש דמשום דקאמר שאני טועם הרי זה אסור על ידי תערובת וכן נראה דגריס הרא"ש ז"ל, ואם הגירסא במשנה כן נמצא דינו של הטור ז"ל דקאמר דשאני טועם אוסר בנתינת טעם פשוט במשנה ואין מקום לרבינו ז"ל לחלוק עליו. אבל תמיה לי טובא אם הדבר כן אמאי לא פשטוה בגמ' לבעיא דשאני טועם לגבי יוצא מהא דקונם יין שאני טועם דאסור בנתינת טעם דהא בגמ' מדמה איסור נתינת טעם לאיסור יוצא מהם דלגבי אלו פשיט מההיא דר' טרפון, לכך נראה לי דגרסינן במתני' גבי יין יין זה שאני טועם וטעמא דאוסר בנתינת טעם הוא משום דהזכיר זה גבי בשר דאסר ברישא מטעמא דהזכיר זה אבל בלאו האי טעמא לא מהני משום דאמר שאני טועם דשאני לחודיה לא מהני לענין איסור נתינת טעם כדכתיבנא:

האומר פירות אלו עלי קרבן וכו'. שם (דף נ"ב:) גבי בעיא דרמי בר חמא אלו דוקא וכו' פשטוה מהא דאמר קונם פירות האלו עלי קונם לפי וכו' הא ביוצא מהן מותר ותירצו ה"ה דאפי' ביוצא מהן אסור והא עדיפא ליה לאשמועינן דחילופיהן כגידולין דמו כלומר ואשמעינן דאפילו בחילופים אסור וכ"ש ביוצא מהם והך תירוצא הוי קושטא דמילתא דהא אמרו דלגבי אלו לא מבעיא לן דאסור וא"כ צ"ל דלא נקט במתני' יוצא מהם משום דהוי רבותא החילופים ומכאן יצא לרבינו ז"ל לומר ואין צ"ל היוצא מהם:

ובין כך ובין כך משקים היוצאין מהם ספק וכו'. דכיון דלא איפשיטא בעיין הוו לחומרא וכן פסק הטור ז"ל בסימן רי"ו. ומ"מ קשה עליו דבסימן רי"ו גבי דגים שאני טועם כתב ומותר בציר סתם והוה ליה למימר דהיינו הציר שיצא כבר קודם שנדר אבל הציר שיצא אחר הנדר כיון דשאני טועם משמע לאסור היוצא מהם דהכי אמרינן בגמ' כשרצו לפשוט ממתני' דמותר בציר דהיכא דאמר שאני טועם אינו אוסר היוצא מהם מדהתיר הציר דחו שם ואמרו וכבר יצא מהם כלומר בלא הותר הציר אלא מה שיצא קודם שנדר א"כ משמע דכדאמרינן דשאני טועם אוסר היוצא מהם לא הותר הציר אלא מה שיצא קודם:

האוסר פירותיו על חבירו וכו'. דברי רבינו ז״ל מתמיהין אצלי דלפי הנראה מהרא״ש והר״ן ז״ל והתוס' ז״ל מאי דבעי רב חמא בפרק השותפין (נדרים דף מ"ז) גבי אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן לאו בקונמות בלחוד קא בעי אלא בכל איסורי הנאה קא בעי תדע לך דהא פשיט לבעיא ממקדש בערלה ובכולהו מבעיא ליה דמדרבנן אי אסרינן בכל איסורי הנאה החליפין למחליף עצמו ולא מיבעיא ליה אלא לכתחלה אחר שהחליף אם נהנה מהם אבל אם נהנה מהם נהנה ומוכרח פירוש זה שם בגמ' דכדבעו למפשט מההיא דאומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעלי חובות באין וכו' וכן בההיא דמקדש בערלה דחו שם בגמרא דילמא לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד כלומר ואנן כי קא מבעיא לן לכתחילה הוא דקא מבעיא לן דאי בדיעבד אם נהנה ודאי דמותר והיינו דקאמר בהדיא מתני' דקונם שאני נהנה לך כו' ומתני' במקדש בערלה. וכיון שפירוש זה נראה מוכרח מדברי הגמ' אין מקום כלל לדברי רבינו מכמה קושיות. חדא דלמה פסק בספיקא דרבנן לחומרא ולומר דלא יהנה בהם ואם נאמר כדברי הרב כסף משנה ז״ל דמדאורייתא קא מבעיא ליה אי אסור ומשום הכי פסק רבינו ז״ל דאיסורא איכא ואינו לוקה, הא בעיא לא הוי אלא אי איכא איסורא לכתחילה כמו שהוכחנו אבל בדיעבד פשיטא ליה דמותר ואם היה מדאורייתא אפילו בדיעבד היה אסור א״ו מדרבנן קא בעי אי לכתחילה אסור ולשום צד מצדדי הבעיא אין כאן זכר למלקות וכדברי הרב בעל כ״מ ז״ל דכתב דמשום דלא איפשיטא בעיין אינו לוקה דאין הדבר כן וכמו שכתבתי. גם אני תמיה דכיון דרבינו ז״ל פסק בפ״ח מהל' מאכלות אסורות דכל איסורי הנאה אפילו למחליף עצמו הוא מותר ליהנות מן החליפין וכמו שכתב שם בהדיא דהדמים מותרים ופירש שם הרב המ״מ ז״ל דדעתו כדעת הרמב״ן ז״ל דאפילו הוא עצמו מותר ליהנות מהן וכן משמע גם כן בפי״ג מהל' מאכלות אסורות שכתב שם ג״כ כמו שכתב בפ״ח דהדמים מותרים למוכר א״כ כיון דהתם החליפין מותרים למחליף עצמו גבי קונם נמי ליהוי הכי ויהיה מותר ואיך פסק רבינו ז״ל כאן דלא יהנה הא בגמ' מדמה האיסורין להדדי דמדמה ערלה לנדר וכיון דבשאר איסורי הנאה אית ליה דמותר הוא הדין בנדר ועוד שלא הזכיר כאן איסור למחליף עצמו אלא אפי' החליפם אחר אסורים למודר. ועוד קשה עליו מה שהשיג עליו הר״א ז״ל דמשמע בגמ' דבגידולין לא קא מיבעיא ליה ומה שתירץ הרב ב״י ז״ל היה מספיק. ומיהו לזה נ״ל לומר דלא אמרו בגמ' דפשיטא ליה בגידולין אלא בגידולין דאין זרעו כלה דכיון דאין זרעו כלה הו״ל האיסור מעורב ודשיל״מ אפילו באלף לא בטיל אבל היכא דזרעו כלה דלא שייך טעמא דהאיסור מעורב וכמו שנראה מדברי הר״ן ז״ל בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ"ז) אז ודאי שייך הבעיא דהיינו בחליפין דהוי דבר שלא בא לעולם וליכא איסור מעורב כלל כלומר שאותו האיסור יאסר הכל ובאלו הגידולין כתב רבינו ז״ל שהם ספק כמו החילופין עצמם אע״פ שזה קצת דוחק מפני שרבינו ז״ל סתם דבריו אבל לכל שאר הקושיות אע״פ שעלו בדעתי תירוצים לא נראו בעיני והדבר צ״ע. גם מה שתירץ הרב כ״מ ז״ל לקושית הר״א ז״ל דאמאי הגידולין אסורין הא הוי זה וזה גורם ומותר דיש להחמיר בקונמות משום דהוי כהקדש, קשה דא״כ מאי פשטו בגמרא לנדרים מערלה שאני נדרים שראוי להחמיר בהם משום דדמו להקדש. ותו מי מחמירינן בהו יותר מעכו״ם דקי״ל בפ' כל הצלמים דזה וזה גורם מותר אפילו לגבי עכו״ם אבל מה שתירץ משום דהוי דבר שיל״מ אתי שפיר ומאי דפשטוה בגמ' מערלה שפיר פשטוה לבעיא דלא הוי דבר שיל״מ גבי מי שאוסר פירותיו על חבירו דלגבי הנאסר אין לו מתירין דאין בידו לשאול היתר לחכם אלא לאוסר וכיון דאין ביד הנאסר להתיר לא מיקרי דבר שיש לו מתירין. אבל מה שכתב דגבי תרומה נמי איכא למימר הך טעמא תמיה אני דבהדיא אמרו בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ"ח) דתרומה הוי דבר שאין לו מתירין אמרו דבנדרים מצוה לאתשולי עלייהו ולכך מיקרי דבר שיש לו מתירין. ודע כי מ״ש הרב״י ז״ל ביו״ד סי' רי״ו דמ״ש הרא״ש ז״ל במתני' דהנודר עצמו שאסר עליו פירות אלו אם החליפם אינו אסור אלא מדרבנן ודוקא המחליף עצמו הם כדברי ר״י שכתב שהבעיא דבעי רמי בר חמא בפ' השותפין גבי אוסר פירותיו על חבירו דלא איבעיא ליה אלא אם החליפו המודר עצמו אבל אם החליפו אדם אחר וכו' מותר למודר וכתב דזה דלא כדברי הר״ן ז״ל דלהר״ן ז״ל אפילו החליפו אחר אסור, היינו לנודר עצמו שאסר הפירות עליו אבל היכא דאסר הפירות על חבירו בהדיא כתב הר״ן כדברי ר״י דאם החליפן אחר מותר ונמצא דרבינו אית ליה כהר״ן ז״ל, אבל הרא״ש ז״ל ודאי דפליג על הר״ן דכתב דאפילו בנודר שאוסר פירות על עצמו אינו אלא מדרבנן ודוקא למחליף: