מי שנדר או נשבע וכו'. בגמ' (דף ס"ה) יש ב' גירסאות. האחת היא ר"מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד ואין חכמים מודים ויש גירסא אחרת וחכמים מודים לו והגירסא הראשונה היא גירסת התוס' ז"ל והקשו לגירסא זו מאי טעמייהו דרבנן ועוד היכי מקשו לר' יוחנן דלמא תני תרי חלוקות הא ברישא פליגי רבנן ובסיפא לא פליגי ודחקו עצמם בתירוץ הקושיא ולגירסא דחכמים מודים לו אתי שפיר וכן היא גירסת רבינו ז"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו דכי הך גירסא עיקר משום דהסוגיא מוכחת כן וכדכתיבנא:

מי שנדר או נשבע וכו' עד ויתיר נדרו וכו'. אין לפרש דע״פ זה מתירין נדרו כדמשמע ריהוט לשונו דהא קי״ל אין פותחין בנולד כחכמים דרפ״ט דנדרים (דף ס"ד) ואין לומר דאית ליה לרבינו ז״ל דמאי דפליגי רבנן עליה דר' אליעזר הוא דלר״א בלא שאלה לחכם מותר ולרבנן בעי שאלה לחכם אבל לעולם דע״פ זה מתירין דבהדיא כתב רבינו ז״ל בפ״י מהל' שבועות אין פותחין בנולד כיצד נשבע שלא יהנה וכו' אין מתירין לו הואיל ועדיין לא ניחם וכו' אלא מ״ש רבינו ז״ל כאן שיתיר נדרו הוא ע״פ חרטתו ולא מפני הנולד אם נהפכה דעתו מעצמו מפני הנולד מתירין לו וכמו שכתב בפ״ה מהל' שבועות וזהו שכתב כאן כמו שביארנו לרמוז על הפרק ההוא. מיהו בפירוש המשנה נראה מדברי רבינו ז״ל שסובר דר״א דאית ליה דפותחין בנולד בלי שום היתר כלל שכן כתב בנזיר בפ' ב״ש (נזיר דף ל"ב:) בהדיא ובהלכות נזירות התעוררתי על זה וכאן בפ' פותחין כתב דמ״ש ר״א ופותחין לאדם בכבוד אביו ובכבוד אמו הוי דאפילו בלא שאלה מותר ונתלה במ״ש רבא בגמרא א״כ אין נדרים נשאלין לחכם ורש״י ז״ל פי' בגמ' דברי רבא באופן אחר ולפירוש רש״י ז״ל אתי שפיר מה שאמרו שם בשלמא לאביי דאמר א״כ וכו' אלא לרבא אמאי פותחין וכו' ולפי מה שפירש רבינו ז״ל בפירוש המשנה יש לפרש דה״ק אמאי פותחין ג״כ כל נדרים שבינו לאביו ולאמו לא יהיו צריכין התרה כלל ותירצו דלא איכפת לו דאלו הנדרים שבינו לבין אביו ואמו לא יהיו צריכין שאלה לחכם כיון דכל שאר הנדרים צריכים דהקושיא אינה אלא ששום נדר לא יצטרך שאלה לחכם. אבל כיון דרובא דנדרים צריכי שאלה אע״ג דאלו אין צריכין לא איכפת לן. כן נראה לפרש לפי מה שכתב רבינו ז״ל בפירוש המשנה:

ואפילו אמר אילו הייתי יודע כן וכו'. משמע מדברי רבינו ז"ל דהיכא דהוי סתמא ולא אמר כלל כולם מותרים בודאי דמסתמא לא היתה כוונתו אלא לאסור לכולם יחד אבל כיון שקצתם מותרין כולם מותרים ומשום הכי כתב רבינו ז"ל ואפילו אמר אילו הייתי יודע וכו' כלומר לא מיבעיא סתמא דמותרים אלא אפילו אמר שהיה אוסר להם מותרים וכי שני בגמ' משנה דקונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב וכו' (דף ס"ו) באומר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים וכופרי מותר וכו' ה"ה דהוה מצי לאוקומי בסתמא שלא אמר כלל אלא שהודיענו חידוש יותר דאפי' אמר הכי הותרו כולם. ולענין פסק הלכה פסק רבינו ז"ל כרבו משום דכתבו הרא"ש והר"ן ז"ל דאיכא לספוקי אי הלכה כרבא דבתראה הוי או כרבה דרביה הוה ומשום הכי נקטינן לחומרא ונראה לו עוד טעם בדבר דרבינא ורב פפא הקשו לרבא משמע לכאורה דסבירא ליה כרבה:

כל הנודר או הנשבע וכו'. ודאי דרבינו לא ס"ל דפליג ברייתא אמתני' כדקאמר הר"ן ז"ל דכיון דלמתני' על הסתם משמע לבישה ולא טעינה היכי היה לו לרבינו ז"ל לפסוק כברייתא דכיון דמתני' פליגא היכי שביק מתני' ועביד כברייתא וזהו טעמו של הר"ן ז"ל כדבריו ולא כדפירש הרב בעל כ"מ ז"ל מדכתב דברי המשנה והברייתא משום הכי משמע ליה להר"ן ז"ל דלרבינו ז"ל לא פליגא מתני' אברייתא דרבינו ז"ל לא כתב אלא ברייתא לחודא אלא טעמו של הר"ן ז"ל הוא כדכתיבנא:

ומותר להתכסות בגיזי צמר וכו'. וה"ה היכא דאמר צמר פשתן עולה עלי דמותר להתכסות באניצי פשתן כדאמרו שם במשנה דהכל אחד והטור ז"ל בסימן רי"ח השמיט זה ולא ידעתי למה:

שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו וכו'. לאפוקי מדברי הרא"ש והטור ז"ל שכתבו ומותר גם באכילה ושתיה כיון שלא הוציאו בפיו, ע"כ. ועוד כתב הרא"ש ז"ל דלא דמי לרישא דאישות בכלל הנאה כלומר דאילו אמרינן ברישא היכא דאמר קונם שהיא נהנית לי לעולם דאסור דאישות משום דאישות נכנס בכלל הנאה שלאישות נקרא ג"כ הנאה ואין דרך לקרוא כדרכו [אבל] טיפת צונן אע"ג דבכלל מאתים מנה דכיון דהוא אינו שותה טיפת צונן כ"ש דאינו שותה ואוכל שתיה ואכילה כתקנה מ"מ כיון דאין הדברים כפשטן דזה לא נתכוון לטיפת צונן ולאכילה ושתיה לא אמר ולכך מותר כנ"ל. אבל מ"מ קשה על הרא"ש ז"ל דגבי קונם שדי שאני חורש בה אית ליה דאם אין דרכו לחרוש הוא מותר לחרוש ושאר כל אדם אסורין לחרוש לו בה ולימא ג"כ התם שאני חורש קאמר דמשמע לישנא דהוי לדידיה וכיון דאמרת דלדידיה הותר דלא נתכוון לכך גם האחרים יותרו לעשות לו דאין במשמעות לשונו איסור האחרים אלא איסור עצמו והא שרית ליה ויש לחלק. ומ"מ דברי רבינו ז"ל נכונים והכי איתא בתוספתא כדכתב הרב ב"י ז"ל: