Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
המוכר חמור מכר סייחכגון דא"ל חמור מניקה כו'. דחלב האתון למאי מהניא. ואע"גדאיכא דשתו ליה לרפואה. לחולי השדפון. ליכא למידק מהכא דאסור משום דלא הוי רפואה גמורה. וכענין שנחלקו חכמים על רמב"ח. בבתרא דיומא. במי שנשכו כלב שוטה. שאין מאכילין מחצר כבד שלו. דילמא הכא כ"ע מודו דהויא רפואה גמורה (עם שהנסיון הוכיח ההפך כמה פעמים. שמא אין כל העלולים מאותו חולי. שוין ברפואה זו. ומצינו ג"כ אף בסמים. איכא גופא דלא מקבל סמא. אע"פ שהסם בדוק ומנוסה) ואפשר היכא דהוי רפואה בדוקה ובחולה לשאר אינשי. אע"ג דלזימנין לא מהניא. ולא מעלי לגרועי הטבע ורעי המזג וידועי חולי קשה. הנך שאנו. ולא אתרעא הרפואה משום הכי. אע"ג דספיקא היא. ומידי ספק לא נפקא. אפ"ה שריא אליבא דכ"ע. משום ספק נפשות שדוחה אפילו שבת החמורה. אלא שהוגד לי משם רופאים מומחים שאינן מסכימים עם רפואת חלב זה. ושוחקים על רופאי אליל. שסומכים עליה. וקוראים אותם חמורים.
איבראאשכחן בתלמודא דידן (בכורות ז"ב) במי רגלי חמור. דשתו אינשי ומעלי לירוקנא. ושריא כל היכא דאיכא סכנתא. והכא מיהא משו"ה מכר בנה. משום דהוי מילתא דלא שכיחא. וסתמא לאו להכי קבעי לה. אלא ודאי היא ובנה קאמר. ותו דאפילו אם באמת צריך לחלבה של האתון. ודאי שאם אינה רואה בנה בצדה אינה נותנת חלבה כלל. זה ידוע. ותלמודא. מילתא פסיקא נקיט. ולא איכפל לאשמועינן טעמא דלא צריך ליה.
הסייחבנו של חמור. לשון רשב"ם. והוא ע"ד לשון הכתוב. אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
מכר יוניםאבל לא ביצים. ולא אפרוחים שלא פרחו. כך כתב רמ"ז. וצ"ע.
לא ישפהלא יכרות. כתי"ט ודומה לארמי. ואכות. ושפית. ואינו דומה. שהרי הכריתה והכתיתה. שני דברים מוחלטין הן. אבל יש לו רעים רבים בתלמוד. בלשון כריתה ממש. ומהם בריש מכלתין. גזית אבני דמשפיין. ובמשנה ספ"ג דע"ז. שפיה לצרכה. ובפ"ג דמעילה. אין מועלין בשפוי. והוא מה שנגדר במגרר. הפצירה פים. תרגומו שופינא.
מכר הקנהלענין מ"ש תו'. וק"ק כו'.
עמ"שבס"ד יומא פ"ב מ"ג. ד"ה הגרה.
יפות ונמצאו רעותהוי כאונאה. כלומר דלא נתאנה בדמים כלל תי"ט משמע הא כי נתאנה אם רצה לוקח קנה. ומחזיר מוכר אונאה. וה"נ מסתברא לכאורה. שלא יהא דין זה פחות מבבא דבסמוך. איברא דאיכא למימר נמי דגרע. כיון דאי בעי. לא קנה. לאו קנין מוחלט הוא. וצריך תלמוד לענין מעשה.
משךמר"ה לסמטא (נ"ל שהוא לשון השמטה. בחילוף שי"ן בסי"ן. כדרך ולשטר חד בשי"ן ימנית. ובתרגום בסי"ן שמאלית בכ"מ. וכן נקרא בלע"ז) או בחצר של שניהם (פירושו של אחד משניהם) אבל משיכה בר"ה לא מהניא.
קנהאע"פ שלא מדד כו'. כצ"ל בלשון הרע"ב.
הרכינה ומיצה ה"ה של מוכרלענין קושית התו' עמ"ש בס"ד שילהי תרומות. ומ"ש בתי"ט. דאפילו בישראל התורם עכשיו לק"מ. דהא דשל חולין בלא הרכינה ומיצה הם. מ"מ נשארו ביד ישראל. ואיה התרומה שעליהם עכ"ל. לא ידענא מאי קאמר מר. הא ודאי שפיר קאמרי התו'. כמו אותן מדות שמודד התורם. מ"ט של חולין תחלה. נמצא כשממלא ומערה כד כד. אינו מרכינה וממצה. לפי שאינו מקפיד על כך. וממהר לערות ולמלאות כדרך החנונים. עד שמגיע אל כד של חמשים. שהיא תרומה.
הרישלא נשאר בידו כלום ממיצויי המדות. שלא תרם עליהם. שכל מיצוי ומיצוי נצטרף למדת חברו שמילא אחריו. ולא הרויח מאומה.
ועלכן פשוט שראוי להיות במדה של תרומה כמו כן. שהמיצוי לא יחשב לתרומה. שמבלעדו תספיק מדת התרומה. שעולה בודאי לפי חשבון כדים של חולין. וכן הדבר אפילו כשתורם באומד מ"מ השיעור אחד לתרומה ולחולין. דוק ותשכח.
השולח בנוקטן. צריך לבאר עד מתי הוא קטן לענין זה ונ"ל עד שהגיע לעונת הפעוטות. כבר שית. כבר שבע. כל חד לפום חורפיה. ואחד הזכר. אחת הנקבה. במשמע.
חנוני חייבכתו'. דאם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתנוק. ה"נ דהוה פטור.
ואינונ"ל. עיין כיוצא בה בי"ד (סימן שמ"ט) בהגה. כשהיו או"א מזרקין עליו כלים. ועמד אחד והצילן. אם אח"כ החזירן להם. חייב לשלם. דהוי כזרקן למקום גדודי חיה ולסטים (דהכי קיי"ל באבדה. משהגיעה לידו. נתחייב בשמירתה. ואפילו משנטפל בה. מתחייב להחזירה).
ואםבגדולים בני דעת ובשל עצמן כך. ק"ו לכאן.
וממחה משקלותיוששוקל בהן דבר לח כו' שנדבק בהן מהלכלוך ומכביד המשקל. נ"י.
ואע"פשאם הוא המוכר. הוא המפסיד. ומה לנו לחוש לכך. מ"מ עובר משום לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן. כי לפעמים לוקח בהן דבר גם כן. ואפילו בדברים שמוכר. יש לחוש שלפעמים אין לו אבני משקל קטנים (כגון שהלוקח רוצה לקנות רק עשר ליטרות בלבד. והמוכר אין לו משקל של עשר. אלא של חמש עשרה. ושוקל כנגדן. ומניח חמש ליטרות בצד הבשר. ונותן בכף מאזנים אבן כבדה הרבה. וצריך לתת אבן קטנה בכף האחרת. עם הבשר הנשקל. לנכות מן המשקל הגדול ולכוין משקלו. ועל ידי זה הקונה נפסד. אם היא מוכבדת מן הנדבק בה. וגם דרך התנא להודיע לבלתי יודע. לשמור גם המוכר מההפסד.
אבל ביבש א"צוהטור כתב כו'. שאף לדבר יבש צריך לקנח המדות. וכב"י שאינו מוצא לו טעם כו'. ומהרפ"כ כתב שדבריו במדות שהן עמוקים ע"כ. לא ידעתי למה דווקא במדות. ולמה דווקא עמוקות. הלא אף בכפות המאזנים. ואפינו אינן עמוקות. יש לחוש שנדבק בהן מאבק ועפרורית ונישובית. וכיוצא בהן מדברים העושים פסולת קל ודק. הנסרך גם ביבש. ונשאר בכפות אחר המשקל. ואינו סר עד שיקנחוהו בידים. או ינקוהו במכבדת יפה יפה.
בדקה לא ימוד בגסהדהוי פסידא לוקח. שאינו נותן לו אלא הכרע אחד. והוסיף הרשב"ם. ואפילו במקום שמוחקים. א"א למחוק כ"כ בצמצום. ע"כ מתי"ט. ולא ידענא מאי קאמר. דהא הכרע הוא במשקל. ומחיקה היא במדה. שוב עיינתי בנ"י. ונראה שכיון לתקן זה. ועדיין אינו מתוקן. כי אם אי אפשר למחוק בצמצום. לאו פסידא דלוקח הוא. אלא פסידא דמוכר הוא דהוי. גם מש"ע תי"ט בשם רשב"ם. לא ימוד בדקה. דמפסיד מוכר. שאינו יכול למחוק כ"כ כו'. אין לו הבנה. ונראה שט"ס בלשונו. וכך צ"ל. ובגסה מוחק יותר. זה מוכרח לפי צורת הלשון. אמנם הוא נגד המושכל. וההפך מבואר בשכל. גם אין כך הנוסח בפירוש רשב"ם. בספרי גמרא שלנו. אלא שמ"מ נשתבש הלשון בכאן מאד. ואינו עולה כלל.
לא יגדושואע"פ שמוסיף בדמים. נראה דמיירי שהמוכר אינו בקי במנהג המדינה. שהוא מבני הכפרים. והלוקח רוצה להטעותו לגדוש. כאילו כך המנהג. אינו רשאי אע"פ שמוסיף כו'. אם אינו מפרש בהדיא. וכן איפכא. דאל"ה פשוט דכל תנאי שבממון קיים.