בעל החביתהיינו כד היינו חבית נ"מ למו"מ. שיכול הלוקח המוחזק לומר תן לי חבית. שהיא גדולה מכד. כדמוכח רפי"ט בעובדא דר"א. דדרש ויצאה ויצאה כת שניה. אמר הללו בעלי חביות כו'.

ולעניןמ"ש תו' דהולכין אחר רוב הדיינין. עמ"ש בשי"ע (סקכ"ז) שתרצתי קושיא אחרת כיוצא בה. באופן שתרצו התו' כאן.

זה בא בחביתו. וזה בא בקורתוזה לקראת זה.

אחד רץכו' ע"פ רע"ב דבע"ש רץ הוא לדבר מצוה להכין צרכי שבת. ומתיירא שלא יכנוס השבת. והוא עדיין לא השלים המוטל עליו לעשותו. לפיכך עושה במרוצה ובחפזון. וכדאשכחן נמי לההוא סבא דנקיט תרי מדאני אסא ורהיט בה"ש. ולענין פירושו של הר"מ ברץ בע"ש בה"ש. בגמרא משמע דלא כוותיה. עע"ל.

חייבהרץ ופשוט דהיינו דוקא כשהיה זה רץ לקראת המהלך. או שהיה אחרון. ולא אמר למהלך שיפנה ויעמוד מן הצד. דאל"ה מהלך חייב ורץ פטור. אבל במהלך ובא מן הצד לקראת הרץ ועכב מרוצתו. והוזק או הזיק. נ"ל דשניהם פטורין. דכל כה"ג לאו משונה הוא. כיון שאין עומד בדרך כנגדו. ודילמא הו"ל מילתא דפחיזא. ואורחיה הוא למרהט. ואפילו תימא בכל גוונא משונה הוי בחול. מיהו מהלך נמי משנה הוי בכה"ג. דהו"ל לעמוד משו"ה מסתברא דאית להו דינא דשניהן ברשות ופגעו זה בזה.

עתי"טשפקפק במ"ש בעל הגהת ש"ע שהביא לשון נ"י בשם הרמ"ה. דנשאר צרכיו. כבחול דמי. כאילו אינו חולק ע"ד הש"ע דלא שני ליה. ובודאי חלוקין הן. וע"זכתב רמ"ז וז"ל מוכח ממ"ש הרב בהגה דגם הרמב"ם ס"ל. דווקא בצרכי שבת. ולדידי כמעט מוכרח לפרש כן. משום דתלה כדי שיהא לבו פנוי בכניסת שבת כו'. שלא ישאר מה לעשות בבוא השבת. והיינו ממה שצריך לו לצרכי שבת כו'. אבל אי איירי במה שאין צריך לשבת. מה לי שיהא פנוי. הלא בע"כ יפנה מעסקיו עכ"ל. ולי אין זה הכרח של כלום. כי ר"ל שיהא לבו פנוי ומחשבתו טהורה בשבת. בלי טרדת המחשבה בעסקי חול. וגם זה מצוה. שיהא בשבת טוב לב. לכן דעתי נוטה לדעת התי"ט בזה. עם שעדיין אינו מוכרע אצלי. וצ"ע למעשה.

מועד בתם משלם במותראם הזיק את התם יותר ממה שהזיקו. וכתב עליו הרא"ש וז"ל למה הוצרך לפרש מועד בתם כו'. כבר פירש לנו פירושו של במותר. אלא כו' לומר לך. שהתם משלם נזק שלם בנגיחה זו. כגון אם חבל מועד בתם חמשים. ותם במועד ארבעים. הדין נותן שישלם מועד בתם שלשים. קמ"ל שאינו משלם אלא עשרה דהיינו יותר על מה שהזיקו תם (משום שהתחילו כאחת) ע"כ. ולפ"ז הוא הדין אם הזיקו זה את זה בשוה. שכל אחד הזיק בחברו חמשים. אין אומרים ינכה תם למועד עשרים וחמשה. וישלם לו מועד. עשרים וחמשה. אלא יצא זה בזה. כיון שאין כאן מותר חבלה ונמצאת אומר לפירוש זה. תם חמור ממועד אצל מותר חבלה. שאם תם הזיק מאה. ומועד הזיקו חמשים. אי אמרת שמין חיוב תשלומין נמצא יצא זה בזה. משא"כ השתא דאמרת דפרע במותר חבלה דווקא. וכל מה דליכא מותר. אין מחשבין אלא יצא זה בזה. אשתכח חמשין דמועד אזדו להו בחמשין דתם. דל בדל. נפישי חמשין דמותר חבלה. דבעי תם לשלומי בהו חצי נזק. יציבא בארעא. וגיורא בשמי שמיא. דהא לגבי מועד קולא הוי טפי. דכי אזלת בתר חבלה. לא משלם כדמיבעי ליה לשלומי. לענין שום הנזק. ולגבי תם הוי איפכא. וצ"ע שהרי א"כ לקתה מדה"ד ואין זו מדה בתורה.

שובראיתי שגם רמ"ז הקיפהו בקושיות. אך מ"ש דלפ"ז חמור תם שמפסיד עשרים מן הראוי. והמועד אינו מפסיד אלא עשרה. בזה לא אמר כלום.

שור שוה מנהשור תם.

ולא קיימת וגם את המת יחצוןור"מ מקיימו פחת שפחתה מיתה מחצין בחי. ולא דלאחר מיתה.

שורו שחבל באו"אדמריה. דלא תטעה לפרש או"א דשור. טעה בעל הגהות אלפסי שהגיה דאמרי' ועשה ממנו לשון ארוך. ונמשך אחריו רמ"ז. ושגו מאד. אפילו מאי דסליק אדעתייהו. לא קשיא פשיטא. דהא תני ליה משום סיפא. דהוא פטור.

שורו שהדליק את הגדיש בשבתכתב נ"י לענין שור אין חילוק בין שבת לחול. דאפילו בחול חייב. אין הלשון מדוקדק. אלא לגבי חצי נזק שייך קצת אפילו בחול.

מפני שמתחייב בנפשועתי"ט. ולפמ"ש בס"ד במ"ב רפי"ג דשבת. לא מיחייב אמלאכה שא"צ לגופה. אלא במתקן עמה שום דבר. הכא נמי מיירי במתכוין להנקם משונאו. דמתקן הוא אצל יצרו. וע"ל מ"ה פ"ח.

בסלע לקהדרך ריצתו מפני רודפו.

לקהמ"ד בקמ"ץ הלמ"ד. לא משתבש. עיין עזר אור וי"ג לוקה. בשור"ק. משלא נזכר פועלו.

שניהם חייביםע"פ רע"ב. אבל ליתנהו לתרווייהו. שמכר או אכל. אחד מהן.

קטן הזיקודמי הקטן תקח. רש"י.

דייקטובא. דבודאי הכא לא הוחלט השור. דהא היא גופה חדוש היא. דבלעלמא מודה בקנס פטור. ולא החליטו הכתוב כלל ע"פ הודאתו. משו"ה פשיטא דלא שקיל אלא דמי. כדאמר מזיק.

ולשוןאינו מדויק נ"י. אלא מיהא כי ניחא ליה למזיק. קיהיב ליה תורא. דבדידיה תליא ודאי. וקפחיה לתי"ט בטעותא. דקסבר הכא נמי שקיל תורא. אפילו בע"כ דמזיק. ולא היא. הא ליכא דסליק אדעתיה. תדע. דהא קיי"ל מכרו מזיק. אינו מכור. אפילו לר"י. ועד שלא עמד בדין. מכרו. מכור כו' לכ"ע (לרדיא מיהא וכי לא אתו סהדי. מכור לגמרי. ולא גבי מדי) כדאיתא פ' המניח (לד"א) ואע"ג דאיכא סהדי בצד אסתן. כ"ש היכא דליתינהו לגמרי. זה ברור ופשוט מאד.

אחד תםכו' אשמועינן דאפילו לר' אחא. כצ"ל בתי"ט.

המע"המ"ש רע"ב ואי תפס ל"מ מניה.

עש"ךסס"ת.