**ביצה שנולדה בי"ט.**הכא בי"ט שלאחר השבת עסקינן. וכתב התי"ט והא דנקט יו"ט ולא שבת ויהיה פירושו שבת שאחר י"ט. דהו"א דווקא שבת סעודתו בעיא הכנה. אבל י"ט שאחר השבת לא ליתסר דכחול שויוהו עכ"ל:

ולאנהירא סברא זו דהא פירש"י ז"ל די"ט נמי איקרי שבת. ומן ג"כ לא היה יורד בו כדכתב הרי"ף פ' ע"פ. ולא כ"ש הוא אם י"ט אינו מכין לשבת ק"ו לשבת שאינו מכין לי"ט. וכחול ליכא למימר דשויוה. דהא סעודתו חשיבא. והצריכה הכתוב ג"כ הכנה. כדפירש הרי"ף:

ולענ"דנראה לומר הא דלא נקט שבת. דהו"א טעמא דמתני' לאו משום הכנה. אלא כאידך אמוראי למר משום פירות הנושרין. ולמר משום משקין שזבו. ותני שבת כי היכי דליתי י"ט במכ"ש. דהא סתם לן תנא גבי י"ט. כר"י דאית ליה מוקצה. דסברא איכא דאית לאחמורי בי"ט דקיל. דלא ליתו לזלזולי ביה. וקס"ד דמאן דאית ליה מוקצה די"ט חמיר כ"ש נולד. משו"ה תני י"ט. לאגמורן טעמא דלאו משום גזרה דרבנן. אלא משום הכנה. ותני י"ט וה"ה לשבת:

ונפקאמנה לענין דינא בי"ט ושבת סמוכין. דנולדה בזה אסורה בזה. דזה אינו אלא אליבא דרבה. אבל לר' יוחנן דלית ליה הכנה דרבה. הא ס"ל לקמן נולדה בזה מותרת בזה:

וא"לאי הכי כדפרכינן כולהו כר"נ לא אמרי. נפרוך נמי ארבה מ"ט לא אמר ככולהו. ולישני תלמודא דמתני' קשיתיה. הא לאו מילתא היא. דניחא ליה בשינויא חדא דשייך אליבא דכולהו מ"ט לא אמרו כר"י וכר"י. ולרבה לחוד אין הכי נמי דמצי למידק ממתני' ודוק:

**לא תאכל.**אע"ג דאסורה נמי בטלטול. אגב דב"ש נקטיה לרבותא תו'. ולא שייך למידק א"ה טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. דהא ודאי כחא דהיתירא עדיף כדמשמע בגמ':

והאדלא קתני אוסרין ומתירין עיין בתו'. ולי נראה דמשום הכי נקט תאכל ולא תאכל. דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. כדאיתא בסוגיא דר"פ כ"ש. והשתא אתי שפיר טפי דלהכי לא תני אוסרין ומתירין. דקבעי לאשמועינן דבתרתי פליגי. דמאן דשרי שרי אף באכילה ומאן דאסר אסר אף לסמוך בה כרעי המטה. דהנאה בעלמא הוא וכ"ש לטלטול שלא לצורך. והרי זה נכון בס"ד:

ב"ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבתנראה ליתן קצת טעם לשיעורין הללו אליב' דב"ש. דכיון דדייקי מקרא דשיעורו של זה לא שיעורו של זה. מסתברא דשאור סגי ליה בכזית כיון דחימוצו קשה. וראוי לחמע בו כמה עיסות. אבל חמץ דאינו ראוי לכך. ואינו עומד כי אם לאכילה. ליבעי ככותבת דאית ביה ייתובי דעתא וחשיב:

משנה לחם לפישראיתי לא רבים יחכמו לא לחמו בלחמי לחם חמודות ואמרו נשחיתה עץ בלחמו. ועתה שחקו עלי שעירים דבית הכסא. תלמידי תרביצאי דבי מר שמואל. וא"ל ההוא שידא יונתן בבאא אית להו בבא דבעל דבבא. ותרעא דדרתא לית להו. על כן שמחו בשטות עצמן. בההיא ביצה מוזרתא. כמו זר נחשב בעיני חכמים בעיניהם. ושדו תפלא בכולא. לכן אטרוף הביצה בפניהם. וע"כ יודו שאני רבה דרבם. הילךלשוני בלח"ש רפ"ק דביצה. והא דלא קתני אוסרין ומתירין. עיין בתוספות. ולי נראה דמשו"ה נקט תאכל ולא תאכל. דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע כו'. והשתא א"ש טפי. דלהכי ל"ק אוסרין ומתירין. דקבעי לאשמועינן דבתרתי פליגי. מאן דשרי. שרי אף באכילה. ומאן דאסר. אסר אף לסמוך בה כרעי המטה. דהנאה בעלמא היא. וכ"ש לטלטול שלא לצורך עכ"ל. ולעג הסכל הלץ על זה. שלדעתו המזוהמת. אין זה שייך אלא בדברי תורה. לא בדברי חכמים. איהו בדידיה לשטותיה אזיל. שמלעיג על ד"ח ומתלוצץ בתורה שבע"פ (ובאמת הוא בער וכסיל לא יבין את זאת. פה טמא יאמר כן. שגם מתורה שבכתב עושה חוכא וטלולא ומהפך דא"ח. אסור לספר הימנו. שכל העולם דומה עליו כמישור. והכל שוה אצלו) אבל המאמין בתורה שבע"פ כבתורה שבכתב. הוא יבין וישכיל. כי התורה נקראת אחת. אחת היא לאומה לכתוב ולמסורת. כמש"ה כולם נתנו מרועה אחד. אל אחד נתנן. פרנס אחד אמרן. מפי אדון כל המעשים. וכתוב כפי התורה אשר יורוך. ובמשנה (שלהי בכורות) א"כ למה נאמר שלש גרנות. הרי הלשון אחד. ושוה עם מ"ש ר"א. כ"מ שנאמר לא תאכל כו'. מה בין זה לזה. ובר"פ המנחות והנסכים פריך תלמודא אדתנן שנטמא משקדשו בכלי פשיטא כו'. סד"א הואיל ובעל מום טמא. טמא נמי כבעל מום דמי כו'. קמ"ל דלא כהאי טמא קרייה רחמנא. הרי שלשון משנה ולשון כתוב אחד הוא לרז"ל בלי הפרש. ובריש פסחים שקיל וטרי תלמודא דף שלם להקשות מלשון הכתוב על לשון התנא. ומסיק דבדרבנן נמי איכא קפידא ודיוקא כבלישנא דקרא. ומייתי לה קרא. ובגמרא ריש מציעא. מקשי תלמודא מי מצית למימר בראיה קני. והא"ר ומצאתה דאתאי לידיה משמע. הא קמן בהדיא דמקשינן בפשיטות מלישנא דקרא אלישנא דמתני'. והתם הוא דשנינן אין מציאה דקרא כו' מיהא תנא לישנא דעלמא נקט כו' דמכי חזי לה סבר כו'. והך טעמא מישך שייך התם. דבלישנא דעלמא קמיירי. שזה אומר אני מצאתיה. דרובא דעלמא לא גמירי ולא דייקי לישנא. והך שינויא לא שייך הכא כלל. דלאו בלישנא דעם הארץ מיירי. הכא בלשנא דתנא עסקינן דדייק טובא. לשון בני אדם ודאי לא דמי ללשון משנה. כדמוכח בנדרים בכ"מ שהולכין בהם אחר לשון בני אדם. אע"פ שאינו מסכים עם לשון חכמים. דדייקי טפי. כדתנן בבחירתא מלא הין מים שאובין אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו. ופ"ג דמקואות ל"א מטילין כו'. א"ל לא כך ולא כך אמרו אלא שנפלו. וכן הרבה. ותמה על עצמך. וכי כעור היה לומר בפירוש. בש"א מותרת באכילה. ובה"א אסורה. כמו ששנו בהרבה מקומות דוגמת זה (ובלשון זה א"צ נדחוק ולומר. איידי דב"ש נקטי ב"ה נמי הך לישנא. אבל אסורה הוא לשון כולל) או הול"ל לפרושי אוסרין אף בטלטול. אם לא נתכוונו בקצור הלשון לכלול בו דבר אחר. והדבר ברור שבודאי נתכונו לרמוז בלשון זה. גם איסור הטלטול. כי מה להם להשתמש בלשון תאכל ולא תאכל. דמשמע לכאורה לא סגי דלא תאכל. לב"ש. ולב"ה הוה משמע דלא תאכל לעולם. אלא ודאי סמכו על כללו של ר"א. דלא תאכל כייל נמי איסור הנאה ר"ל טלטול ודכוותיה. ואף הנגיעה במשמע. ולכן עכשיו אני אומר שהוא דבר ברור בלי ספק. והוא ד"א עם תרוצו של ר"י בתוספות. רק שבתרוצו נשאר גמגום. דב"ה נקטי לישנא איידי ב"ש. שהוא דוחק מבואר. ולדידן ניחא. עודהקשה המלגלג הרעב (לד"א) ונקשה. וכי ערלה אסורה בטלטול בשוי"ט. ולאיכולתי להבין אם היה סומא כשאמר זה. שלא ראה לא ידע מה שלפניו בגמרא. אין מטלטלין אותה לכסות בה הכלי. וכן תוספות זכרוהו בפירוש (אף שכמדומה גם מבתי"ט נשמט דבר זה. שאם לא כן. לא היה צריך להראות מקום לפ"ג. מה שמפורש לפנינו במקומו). אמנםביצה זו שנולדה היום. חמורה משאר מוקצה. שאין לו שורש מן התורה. לפיכך מותר בנגיעה. משא"כ ביצה זו. אפילו בנגיעה אסורה. ואי תימא משום דעגולה ומתנועעת בנגיעה. הנה שהמשיג הלז לא ידע לא תלמוד ערוך ולא ש"ע. ומעוור עיני תלמידיו השוטים ובורים תו שמא אהניא ליה שטותיה דמזלזל בד"ח. ולא על המלגלג אני כועס. אלא על המברך און. החושב ללמוד ממנו. ואומר דבר בשמו. אטו בשופטני עסקינן. הרי אמר לכל סכל. הוא שאין לו חלק ונחלה בתורה. בואואראך סכלות העורים הנמשכים אחריו. שאפילו לא היה מפורש כאן איסור טלטול. מבואר הוא (שדבר האסור באכילה והנראה. אסור אף בטלטול. בשוי"ט) במשנה שלמה פרק מפנין במוקצה הקל ממנו. שהרי שנינו שם. אבל לא את הטבל כו'. והלא דברים ק"ו. מה אם טבל שבפירוש אמרו טבל מוכן הוא אצל שבת כו' וכן חבריו. ערלה וכיוצא בה. שאיסורי הנאה ואין התר לאסורן. לא כ"ש שאסורין בטלטול. דלא חזיא למידי. וגרעא מאבנים ועפר. הנהברור שלא ידע ספר. והייתי יכול להרחיב הענין יותר. אלא שאינו ראוי להאריך בכך. וכבר מבואר הדבר די והותר. א"כ מה שמץ דבר נשמע בה בביצה זו. הלואי שתהא זאת בלבד טעותי. אזי ודאי אשמח ואתן הודיה על חלקי כל כי הא מילתא לימרו משמאי. כל מן דין סמוכו לנא. נמצאת ביצה מוזרת זו נפש היפה תאכלנה וראויה לגמעה חיה (אף אם דינקותא היא כד הוינא טליא טובא. טעם זקנים יש בה) כ"ש שהיא צלויה (דטבא ביעתא מגולגלתא משיתא גייסי כרבנן דסודרייהו כדרבנן. ולא ידעי ברוך שאמר כו') דבר חשוב היא ואינה בטלה באלף מקשנים עקשנים. שאינם במקרא ולא במשנה וגמרא וסברא. לא תסמכו לן מן סרמיסין. המסרסין הלכות ושמועות כורתין ביצה ועושין סריסין. כהנהו ביעי חשילתא יאני דיחמורתא. דקשי בהו האי סתם מקשן. הכוי הגדול הזה. הנותן ביצה בצד המחם בשביל שתתגלגל. ומפקיענה בסותרין. דהנהו דחפו גונדא. אשר שמענו והוגד לנו כי עתה מקרוב נעשה חובר חבר גם בהוראה כו'. עיין בקונטרס שלל ביצים במו"ק א"ח ראש ח"ב. שם תראה נפלאות מתורתו הכוזבת. על שפתו כאש צרבת.

משנה לחם וחמץ בככותבתאליבא דכ"ע כותבת עדיפא מכזית. דב"ש לקולא. ואם היא כותבת הגסה. עיין גמרא בתרא דיומא (עט"ב).

**שאפר כירה מוכן הוא.**כתב הרע"ב ואפר כירה מוכן הוא עכ"ל.

נראהשא"צ לשנות הלשון בשביל זה דה"נ מתפרש שפיר בלישנא דמתני'. ומודים אהנך תרתי מילי קאי. כלומר ומודים שאם שחט כו'. ומודים ג"כ שאפר כירה מוכן הוא. שאפילו שנחלקו ב"ש וב"ה בעפר תיחוח. אם מוכן הוא לכתחלה. מ"מ בזה שוין דהוי מוכן אף לכתחלה. והשתא ב"ש וב"ה אהא נמי קיימי. ואצ"ל כלשון הרע"ב דלאו אמילתייהו קאי:

ובגמראלא איתא הכי. אלא פרושי קמפרש דלאו טעמא קיהיב לדלעיל. אלא מילתא באפי נפשיה היא. דבהא נמי מודו ב"ש וב"ה. וכבר עזרנו השי"ת במקומות מן המשנה. ליישב הלשון כמות שהוא. בלי תיקון תוספת   וגרעון. אע"ג דלכאורה משמע בגמ' דמשבשתא היא. וכאן כמו כן לא אעלים עיני ממנו ואצא בו ידי חובתי:

ונ"לבס"ד ליישב עוד באופן אחר דאפשר דטעמי' נמי קאמר. דמתני' אתיא אליבא דרבה. דס"ל דווקא אי מצינן למימר ליה שחוט מיד. והדר חפור וכסה. דכבר יש לו עפר למטה. הוא דשרינן ליה כדמסיק תלמודא. (וה"נ סליק פירושו דהרע"ב וק"ל) אלא דקשיא עליה דרבה דא"ה אתי לאמנועי משמחת י"ט. כדמהדר ליה רב יוסף עיין בגמ':

וזהושבא בעל המשנה לתרץ. דלא תקשה לך השוחט דרישא. דעל כרחך לאו דיעבד הוא. אלא לכתחלה אמרינן ליה זיל שחוט והדר חפור וכסה. ואיפכא לא אע"ג דאתי למימנע ולא שחיט. משום דהרי אפר כירה מוכן הוא. ומצוי לו כדי ליתן ממנו עפר למטה. אף על פי שברוב לא יספיק האפר כירה. לכדי צורך כיסוי דלאחר שחיטה. דהא קודם סעודה קיימינן דשוחט עכשיו לאכילתו. שעדיין אין בכירה אלא מעט מה שנשאר מעו"ט אחר גריפת הדשן. מכל מקום לעולם נשאר קצת. כדי שיוכל ליתן ממנו למטה לפני שחיטה ודוק. (ומהכא נשמע נמי הא דמפלגינן בין הוסק מעי"ט להוסק בי"ט. שלא פירשו לנו רבותינו מנא ליה לרב ומהיכא דייק לה. דהא מתני' סתמא איתניא. אלא מדאיירי קודם שעת אכילה. דהאידנא הוא דקשחיט ומכין סעודתו. ונתבאר אגב גררא טעם נכון וסמך לחילוק זה ממשנתינו):

וכיוןדלעולם מצוי מעט אפר כירה דמעי"ט. הויא מילתא דלא שכיחא כי לית ליה עפר למטה. משו"ה לא חיישינן לה:

ואליבאדרב יוסף נמי איכא לפרושי למתני' הכי דטעמא הוא דקיהיב. ואב"ה קאי דאמרי לא ישחוט אא"כ הי"ל עפר מוכן. ולא חיישי לביטול שמחת י"ט. דחשו לה רבנן טובא. היינו טעמייהו דב"ה. לפי שאפר כירה מוכן הוא ברוב פעמים. והיכא דליתיה. מיעוטא דלא שכיח הוא. ולא חשו להא. והרי זה ודאי כפתור ופרח. בישוב לשון המשנה כהווייתו בלי שום דוחק ושינוי כלל. אלא שבעל התלמוד לא ראה להאריך בכך. והניח לנו פרט ועוללות בכרם המשניות כמלונה במקשה. לעמול ולטרוח בהם ולקבל שכר על הפרישה:

משנה לחם בלח"שס"פ קאי ובמקראות דבר מצוי ורגיל הוא אצל הפשטנים אב"ע ורד"ק. לדרשן במושך עצמו ואחר עמו.

משנה לחם לא את הקטן דח"פ למולו. וקשיא לי. הא מאי הוצאה היא. אפילו בשבת שריא לכ"ע. ומי איכא מ"ד באדם. דאין חי נושא א"ע. עמש"ל בר"פ מפנין. ושמא משום דלאחר מילה חולה הוא. מחמרי ב"ש. ואצטריכא לב"ה. אבל התוספות דחו פירושו. ומוקמי למתניתין בלטיילי (משמע בכל קטן) הוא דשרו ב"ה. וכ"ש דתקשי להו. ולינראה דמיירי בקטן בן יומו. וכההיא דתנן ר"פ המוצא תפלין. וכן בנו נותנו לחברו.

**אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה.**לפי שאין חיוב תרומה אלא בכרי ואין ממרחין בי"ט כדפי' הרע"ב. וכתב בתי"ט אע"ג דבירק מילוי כלי סגי. ירק דחיוב תרומתו דרבנן לא איירי (כצ"ל) עכ"ל. ר"ל דאה"נ דמעשר ירק מגביהין אותו בי"ט:

והכימשמע מדאיתא בגמרא דפ' בתרא עלה דמתניתין דמשילין דאין מגביהין תרומה ומעשר בי"ט [ד' ל"ו ע"ב]. ל"ש אלא כו' אבל פירי דטבילי האידנא. משמע דכל הפירות שנטבלו בי"ט הם בכלל זה. אע"ג דפריש התם כגון חלה. לאו דוקא אלא דוגמא נקט. וכל דדמי ליה דטביל האידנא בי"ט. וכן משמע נמי הכי בגמרא גבי איסורייתא דחרדלא. ולא תיקשי א"כ מצינו תרומ' שזכאי בהרמתה. דודאי אשכחן תרומה דזכאי בהרמתה:

וזהמקום תימה על הרב בתי"ט דדחיק נפשיה משום דמעשר ירק דרבנן לא איירי ביה. משמע דתרומת דגן שהיא מן התורה לא משכחת דזכאי בהרמתה. והא ליתא ולא תימא איסוריית' דחרדלא דווקא. דאתי כשטת הראב"ד וסיעתו. דס"ל שאין תרומה מן התורה אלא של דגן תירוש ויצהר. אבל אילנות וזרעים אין להם תרומה אלא מדרבנן. דודאי פירי דטבילי בי"ט אפי' דתבואה אית לן דזכאי בהרמתה. למאן דס"ל יש תרומה במלילות. ושפיר משכחת אליביה תרומה שזכאי בהרמתה. גם בשיבלין שתרומתן מן התורה. כדמוכחא כולה סוגיא דהכא:

כללאדמילתא כל פירי דטבילי בי"ט. ואפי' למ"ד אין תרומה במלילות. וכגון שמירח בשוגג דטבל האידנא. נ"ל ג"כ דזכאי בהרמתה. ואע"ג דלא הוה דעתיה עליה מאתמול. כה"ג דמירח בי"ט שוגג. לאו מוקצה הוא. דלא גרע מטבל:

וגםקודם מירוח ראוי לעשר השיבלים. אלא שאין חייבין המלילות במעשר. ולא הוקבעו   נענין שלא לאכול מהן עראי. שעדיין לא חל חיוב מעשר עליהן. ומ"מ יכול להפריש מעשר ותרומה בשיבלין. כדתנן בפאה [פרק ה' משנה ב'] מעש' שבולת ונותן לו. והכי שמעינן נמי מההיא דבן לוי שהקדים בשיבלים. דעל כרחך מעשר הוא ונפטרו השיבלים שנתעשרו עליהן. ואע"ג דלכתחלה לא. אפ"ה כיון דאם עבר ותקנו מתוקן. מוכן הוא אצל שבת ולא אקצייה:

ותוכגון פירי דטיבלן האידנא. לאתויי נמי דבר שנגמרה מלאכתו. ועדיין מותר לאכול ממנו עראי. שלא ראו פני הבית. ורצה לאוכלו בשבת דקובעת למעשר. [ביצה דף ל"ד ע"ב]. דהשתא טביל ביומיה. שיכול לתרום בשבת:

וההיאדתנוקות שטמנו שלא יאכלו למ"ש עד שיעשרו [מעשרות פרק ד' משנה ב'] לפי שהוקבעו מאמש. ע"י שייחדום לשבת. דאתיא כב"ה דמחייבין בכלכלת שבת. דס"ל היחוד לשבת קובע למעשר ביומו. משו"ה תאנים דתנוקות. בשבת לא יאכלו מהם כלל. דטבילי להו מאתמול:

וכלכלתשבת. לב"ש דפוטרין בחול. כשיגיע שבת מתקנה ואוכלן. דהשתא טבילא לה האידנא. ולב"ה דמחייבין בחול. הוי איפכא. אם לא תיקנן מע"ש. לא יאכל מהן בשבת. כיון דטבילי להו מאתמול:

והיינונמי עובדא דר' ינאי דפרק האשה רבה. [דף צ"ג ע"א]. דאייתי ליה אריסיה כנתא דפירי. ועישר עליהן ממקום אחר שלא מן המוקף. משום דהוו מייחדי לשבת. לא היה יכול לתקנן בשבת. אי נמי התם מיירי שראו פני הבית. אבל אי לא יחדינהו לשבת לא הוקבעו מאמש. ולכ"ע מפריש מהן מעשרותיהן בשבת ודוק:

וא"כזה ששנינו בדמאי [פרק ד' משנה ד'] מי שקרא שם והיה כהן או עני למודים אצלו יבואו ויאכלו. אבל להוליך לא שרי. אע"ג דאיירי בקרא שם. שהותר לו להפריש בשבת. צ"ל משום דהוי כהורמו מאמש. כיון שכבר קרא שם. ובהא מודו ב"ה שאין מוליכין. אבל בתרומה שזכאי בהרמתה ע"י שנטבלה בי"ט וכגווני דאמרן. הא על כרחך לומר כשזכאי בהרמתה כן זכאי בהולכתה:

ודאתאןעלה דכל פירי טבילי האידנא בי"ט. מותר להגביה מהן תרומה ומעשר. ומינה מה דלא איטבל בי"ט. אפי' מעשר ירק דרבנן אסור. כיון שאפשר לעשרו קודם י"ט. נא פלוג רבנן ודוק היטב:

משנה לחם בלח"שס"פ בהרמתה. ודקאמרי ב"ה שאינו זכאי בהרמתם. היינו כדמסיק תלמודא.

**ר"ג אומר אף מדיח ושולה.**כתב הרע"ב אין הלכה כר"ג:

ולאידעתי מניין לו. דהא בגמ' מייתי עובדא נמי. וקיי"ל מעשה רב. ומשמע אפילו היכא דפליגי רבים על היחיד יש לעשות כמעשה. וכן אין לומר מדלא מייתי תנא הך עובדא במתני' לא משגחינן ביה. דהא ודאי ליתא כדמוכח רפ"ב מדליקין וצ"ע. ותו מדפריש תלמודא למילתיה דר"ג. ש"מ הילכתא כוותיה. שוב ראיתי בב"י (סי' תק"י) שהביא בשם ר"י דפסק כוותי'. וכתב שטעמו כמו שאמרתי בעזה"י והנאני:

**אבל לא תבואה.**פירש הרע"ב שצריכה טחינה. ואין טוחנין בי"ט. והקשה בתי"ט א"כ לישתרי בהטייה. מידי דהוי אשחיקת מלח דודאי שהוא תולדה דטוחן עכ"ל:

ולאנהירא מה שתפס לודאי דשחיקת מלח היא תולדה דטוחן. דלדעתי לא הצריכו למלח שינוי. אלא דלא ליהוי כעובדין דחול. אבל לא מפני שהיא ממלאכת הטחינה. דאין טחינה באוכלין. ודמחייבינן בפרים סילקא בפרק כלל גדול [דף ע"ד ע"ב] ע"ש פירושו ברא"ש:

ועודנ"ל שאין טחינה אלא בגידולי קרקע. (וער"פ בכל מערבין) כדקיי"ל בדישה. [שם דף ע"ה ע"א] וחד טעמא אית בהו דממשכן גמרינן דוק וברור. וא"כ אע"פ ששחיקת סממנין. ולכשתמצי לומר אפי' של תבלין יש בה משום טחינה. אבל דמלח לא:

ועודאף אם היה מקום לדבריו. מכל מקום קושיתו בלא"ה לא קשיא כלל. דמאן לימא לן דלא אישתרי בהטיה. ושמא אפי' בלא הטיה נמי שרי. בריחיים של יד קטנה. כמו של פלפלין דאין לך שינוי גדול מזה. והכי משמע נמי מדברי הר"ן דמייתי להו הרב תי"ט בדבור זה וק"ל

וכןבמכתשת קטנה לכ"ע שרי. כדמוכח מלשון הרב המגיד דבתי"ט בסמוך. דמשמע דלא פליג ת"ק עליה דר"ש. דרשאי לכתוש חטים במכתשת קטנה. אלא דמר אזיל בתר רובא דלא עבדי הכי. משו"ה ס"ל דאין משלחין אותה. דלא חזיא למידי ביומה לרובא דעלמא. ומר סבר כיון דחזי למיעוטא משלחין. מיהת בטחינה מעוטה ובשינוי לא פליגי דשריא:

משנה לחם ור"ש מתיר בתבואהעמ"ש בחי' על הרא"ש.

**כל שנאותין.**עי' תי"ט שהביא מ"ש התו' דנהי דשבת וי"ט לאו זמן תפילין הוא. מ"מ ליכא איסורא להניחן ע"כ. וכתב ע"ז האמת פירשו דשבת לאו זמן תפלין. אבל לא דלמ"ד זמן תפילין דכ"ש דשרי. אלא איפכא דלמ"ד זמן תפילין אסור. גזרה שמא תיפסק רצועה כו'. ומהשתא הך סתמא דלא כהילכתא שפסק הרע"ב בר"פ בתרא דעירובין עכ"ל:

ומחמתזה נכנס בדוחק. ולא ידענא מאי קשיא ליה. ואמאי אתיא ליה הך סתמא דלא כהילכתא. דאפי' תימא שבת וי"ט זמן תפילין הוי. מ"ט ליתסר הכא. הא בי"ט קיימינן. דכי נמי תיפסק לו רצועה מאי הוי. (אפי אי איירי במוליכן לר"ה) הא מן התורה כל הוצאה מותרת. ולא שייכא ההיא גזרה. אלא בשבת שאם תיפסק לו בר"ה ויביאן. אתי לידי חיוב חטאת ואיסור סקילה. משא"כ כאן דאפי' איסור לאו גרידא ליכא. דשלא לצורך לגמרי נמי מדאורייתא משרי שרי. דאמרינן מתוך. אלא דחכמים הצריכו צורך קצת. דלא ליתי לזלזולי ביה:

ואףבשבת לא גזרו במקום פסידא. כי התם בבתרא דעירובין. דמשום כבוד התפילין לא חשו לההיא גזרה. ושרו להכניסן זוג זוג [עירובין דף צ"ה ע"א]. (דלא קאתי הרע"ב התם אלא לפרושי. מ"ט אסור להניחן בשבת. שלא במקום הצלה) כל שכן הכא דליכא למגזר מידי:

ותודאפי' שבות דרבנן בעלמא נמי לא שייך הכא. דכי נמי מפסקא ליה רצועה ואזיל וממטי להו. לא הוי שלא לצורך לגמרי. דהא אכתי חזו ליה. ומצנע להו לבתר י"ט. דמתקן להו ומיצרך צריכי:

מיהאפשיטא דכי אמרינן דאף למ"ד לאו זמן תפילין הוא שרי. אף על גב דהוי שלא לצורך כלל. דאף שלא תיפסק לו רצועה. מיהת מפיק לר"ה מידי דלא צריך בי"ט. ואפ"ה שרית ליה. לאו כל דכן הוא דשרי למ"ד זמן תפילין הוא. דהשתא מיהת מצוה קעביד. ולכשתפסק נמי לא עבד איסורא. ושלא במתכוין הוא. מי איכא למימר דליתסר. והרי זה ברור מאד. ודברי התי"ט כאן במ"כ בטלין מעיקרן:

ומהשהחליט לאמת דשבת וי"ט לאו זמן תפילין. ליתא לשיטת רש"י והרע"ב. כמ"ש בס"ד בר"פ בתרא דעירובין. ע"ש ותנוח דעתך בעזה"י:

ומ"שעוד הרב תי"ט בשם הרב"י כיון דאיכא שמחת י"ט בשילוחן. שפיר הוי לצורך י"ט. ולשיטתו הא דתנן והן לצורך המועד פירושו בי"ט. אבל בהג"א מפרש כל שנאותין ממנו בחה"מ. ולאתויי תפילין שנאותין מהן בחש"מ. אומר אני שפירושו של הרב"י יותר מרווח מפי' של בהג"א. שלפי דעת הג"א נמצאו הי"ט חלוקין בדבר זה. די"ט של עצרת ואחרון של חג אינן ראויין לשלוח בהן תפילין. והא ודאי לא מסתבר וק"ל. ולענין דינא דהנחת תפילין בח"ה עמ"ש עוד בס"ד בחיבורי לא"ח (סי' ל"א):