ב"ה מתיריןעמ"ש שלהי פרקין בס"ד.

הצורםעיין מטפחת (ח"ב סכ"ד).

היה בכור איל מנגח כו'. לרש"י.

לאאדע מדוע איל. ולא שור נגח. ושמא אורחא דמילתא היא. כי שור המועד לנגח. מסוכן הוא. ואין אדם ערב לגשת אליו לבעוט בו. גם קשה לעשות בו מום בבעיטה.

רמ"א החשוד ע"דכו'. צריך לדעת ולזכור דכל חשוד דהכא. דאפניגו ביה אי מהימן לגבי אחריני. היינו דווקא שאינו חשוד רק על הנאת עצמו. דאע"ג דחטא. ישראל הוא. ואיכא למימר אע"ג דחשיד גבי דידיה לא חשיד להכשיל לאחרים. שאין אדם חוטא ולא לו. ומאן דפליג סבר כיון דנחשד על הדבר. והוא דבר קל בעיניו ומזלזל בו. תו לא מהימן עליה לגמרי. ושייך ביה חשדא אפילו לגבי אחריני. אבל במומר להכעיס. אף רק לדבר אחד. ודאי לכ"ע לא מהימנינן ליה ביה. וכדקיי"ל דכוותה גבי שחיטה. ודבר פשוט הוא. דלאו ברשיעי עסקינן הכא. אלא במאי דמורי ביה היתרא. דוק ותשכח. ולא תטעה ותשכח.

לא ישחוט אלא ע"פ מומחהנראה דר"י נמוקו עמו. בהא נמי. טעמא רבה אית בה. משום דאי שרית להו. אתו למשרי נמי מומין שאינן מובהקין.

מכרוהו אבשר קאי. והגהה שבתי"ט מוטעת. הוא בינה דייק. ולא דק.

מכרוהו לנכריםכרע"ב. וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרים. דבכור תמים אסור בהנאה.

משו"הלא מיתני ליה ישלמו לו דמי טרפה בזול. כיון דהנאתו אסורה. הרי הם כאילו לא קבלו מאומה בעד הבשר שמכרו ממנו. ולא סגי דלא מהדר כל הדמים שלקח במכירה. וכתי"ט ואני תמה. שאע"פ שאסור בהנאה. אינו תופס דמיו כו'.

ואניאומר לו יהי כדבריו. שאין הדמים שקבלו אסורים בהנאה. מ"מ אין אלו דמי המקח. אלא כמתנה חשובים. וכהפקעת מלוה דנכרי דשריא. איך שיהא. הנך זוזי לאו דמי בשר הבכור נינהו. אלא מציאה הן. הילכך מיבעי ליה ודאי לאהדורי ללוקחים. דמי זבינא כוליה. על כל פנים. כך נ"ל. משו"ה לא תני ליה גבי בכור. כדפרישית אליבא דרע"ב. וא"צ לדחקו של תי"ט.

וראיתיבקרמ"ז. שהשיב על דתי"ט וז"ל. לק"מ. דאע"ג דאינו תופס דמיו. מ"מ לכתחלה אסור למכרו. ולא נחשדו ישראל על כך. ע"כ. ולא ידע מאי קאמר. דהא במכרו עסקינן. דכוותה בבכור הלוקחים שמכרוהו לגוים. בחזקת בעל מום מוכרים אותו. ולא עבדי איסורא. אמאי לא תנייה. אם לא כדתי"ט. שנהגו בו סלסול. או כדאמינא בס"ד. ורמ"ז לא ידע בשותא דמפרשים הכא. כד ניים ושכיב אמרה להך מילתא.

ועדייןצריך לבאר. דמכל מקום גם מ"ש תי"ט. לפי שישראל קדושים. ומחבבים דבר שהיה עליו קדושה. שלא להאכילו לנכרי ולכלב.

לאדייק. שאי אפשר לומר כך בהחלט. דהא תנן ב"ה מתירין. לכתחלה הוא ודאי.

האאין לך לומר אלא כלשון הזה. דווקא להמנות נכרי עם ישראל לטפלו עמו. הוא דשרו ב"ה. מיהא למכרו לגוי. לא שרו אליבא דכ"ע. ותדע דהא בהדיא תנן חוץ מן הבכור כו' שאינו נמכר באטליז ולא נשקל בליטרא. הא קמן דאפילו למזבן לישראל לא מזלזלינן ביה כולי האי. ובן נח מדקדק אפילו על פחות מש"פ. סתמיה מקפיד על המשקל ואזיל שקיל בליטרא. ואפילו לא תקיל ליה. הרי זה ודאי חשוב כמוכרו באטליז. דמאי שנא. וזלזול גדול הוא זה. יותר ממוכרו לישראל באטליז. לכך נראה בעיני שזה שחשב התי"ט שחדש דבר מדעתו. אינו סלסול רצוני וחפצי בלבד. ומשום מילתא דלא שכיחא. גרידא. אלא דינא דמתני' הוא. דכה"ג ודאי זלזול גמור הוא דהוי.

ישלמו לו דמי הטרפה שהיא נמכרת בזול. כלומר שכן דרך טרפה שנמכרת בזול. והא ודאי שאם מכרוהו ביוקר. שמחשבין כפי הדמים שקבלו. עכ"ל תי"ט. ואף שהוא אצלו ז"ל ודאי לא ברירא לי כולי האי אע"ג דלכאורה הכי הוא. כי היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חברו. מ"מ יש לומר. כיון דקנסוהו רבנן. ואפקרוהו אפילו לקרן הנאכל. השתא נמי דהדר ליה קרנא. מיהא טפי לא בעו לשלומי ליה. וזכו הלוקחים בשבח וריוח. כיון דעבד איסורא וחשב להכשילם. ותו הא דינא נמי הוא. מידי דהוה אמוכר יפות ונמצאו רעות. דלוקח יכול לחזור. לא מוכר (עמ"ש בס"ד שם).

א"כתמה על עצמך. מצינו חוטא נשכר. אלא הכא נמי המקח קיים. קנו ומחזיר אונאה. וכי זבני. דידהו זבני. וברשותייהו אייקור. ואין לו אלא דמי טרפה. כן נראה יותר (עמש"ל גדולה מזו) ומתניתין נמי דיקא. מדלא מפליג בדידה.