בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים:

מאימתיההבדל שבין אימתי למאימתי במ"ם. הוא שמלת אימתי באה לשאלה על גדר זמן מוגבל. בלי שתורה על התחלתו. גם הונחה לשימוש השאלה על המקומות והענינים כמו אימתי אמר פלוני כך והרבה בתלמוד. אבל מאימתי מתיחדת בהגבלת התחלת הזמן בכל מקום. וכמוהו מאימתי מזכירין גבורות גשמים:

**בערבית.**אית דגרסי בערבין לשון רבים. וסעד גדול לנוסחא זו מצאתי ברעיא מהימנא פ' פנחס (ד"א דרמ"ג ע"א בסופו) דמוכח התם בהדיא דגרס לקמן בפרקין מאימתי קורין בשחרין ע"ש הטעם. וא"כ משמע דברישא דהיינו מתניתין דהכא נמי הכי אית לן למיגרס דכוותה בערבין דמשמע תרי. ומאן דתני הכין ודאי לא משתבש. ודייק טפי בלישנא. דלנוסחא דילן הו"ל למימר קורין ערבית ושחרית בלי בי"ת השימוש כמנהג הלשון ברוב המקומות בתלמוד דוק ותשכח. והמלה עצמה ביאורה ונקודתה קשה. שאיני יודע הוראתה הפרטית. ואין נראה שיהא ערבית שם נרדף להערב או הלילה. וכן שחרית לשחר ובוקר. שהרי מצינו שנשתמשו חז"ל גם בשמות שחר וערב כמ"ש לקמן בשחר מברך שתים ובערב מברך שתים והרבה כמוהם. על כרחך לומר שיש שימוש מיוחד למלות שחרי' וערבי' הללו שחדשום רז"ל ואין להם רע במקרא. ומטעם זה ג"כ קשה ידיעת הניקוד באמיתות לפי שאינו נראה בעיני שיהיו שמות דברים עצמיים או מקריים פשוטים. על משקל אחרית בלה"ק שבכתוב. כי אז לא יהיו כי אם שמות נרדפים לשחר וערב. וזה לא יתכן כי לא המציאו רז"ל לשון מחודש רק לצורך הוראה מיוחדת. והוא דבר מבואר בעיני כל בעל שכל. ולכן הנראה קרוב אלי שהוא כעין תואר נקבה. כמוהו בלשון רז"ל רוח קצרית (בכורות מ"ה דפ"ז) קראה גברית (גמרא דס"פ במ"א יוצאה) [ד' ס"ז ע"ב] מן גבר וידמה שימצא תואר הזכר כמו כן עד"ז ונאמר גברי כמו ולא יהל שם ערבי (ישעיה י"ג) שנגזר מן ערב וממנו נאמר גם כן ערבית. ותהיה המלה תואר נקבי לשעה שהיא עת התחלת הערב. וכן שחרית שם התואר לעת התחלת השחר. וכמוהו עוד לדעתי זה ששנינו [פ' א' דפרה משנה א'] אב"ע שמעתי שלשית ע"ש ודוק. וכן נכון שיהא ענינה שם תואר נקבי בכל מקום. אלא שלפעמים תורה על העת והשעה הערבית שהוא תחלת פנות היום ונטות השמש לערוב. ולפעמים על הקריאה והתפלה הערבית והשחרית. וכאן יפורש על השעה הערבית או על התפלה הערבית שקבעו בה ק"ש. ובאמרם מתפלל אדם ערבית ושחרית התואר נופל על התפלה שיתפלל תפלת ערבית ושחרית ויזכיר בה מעין המאורע וכיוצא כך נ"ל ודוק:

**רבי אליעזר.**רבים נבוכו בקריאת מלת רבי כשהיא נסמכת לשם עצם אדם המעלה. יש קורין הרי"ש בק"ח כדעת התשבי ויש בחיר"ק וכן נוהגין הלועזי' וי"א מקרוב באו בשור"ק והאשכנזים קוראין בסגו"ל. וכל זה איננו שוה לי שהוא מבלי השגחה כרצון איש ואיש מבלתי הסכמה בטעם נכון. והמחוור בעיני שהרי"ש בשו"א כאשר כתבתי וביארתי היטב בס"ד בהגהות סידור תפלה אשר לי הנקראים לוח אר"ש. ולא רציתי להטריח המעיין בספרי זה בידיעת דרכי דקדוק הלשון באריכות. על כן ראיתי כי טוב לתת לזה מקום מיוחד וקבעתיו בהגהותי הנז' יעויין משם באורך דיני שם תואר זה וכיוצא בו ותנוח דעתך בעזה"י:

**רבן גמליאל.**הבי"ת קמוצ' ודגושה והנו"ן שרשית ע"ד התמורה בחילוף ה"א בנו"ן כמו נדה נדן אתנה אתנן. ואיננה כינוי כמו בארמי רבנא עוקבא. אף לא מאותיות האמנתיו הנוספות כנו"ן גזלן. אבל היא יסודית בשקל גנב דין. כאשר הוכחתי ג"כ שם בס"ד. ע"ש מילתא בטעמא:

**עד שיעלה ע"ה.**מ"ש הרע"ב ומיהו לכתחלה משהגיע עונת ק"ש אסור. עיין בא"ח סימן רל"ה ומ"ש שם:

**עמוד השחר.**עמ"ש בתי"ט בענין עליית העננים והוא לכאורה נגד מ"ש רז"ל בפ' הספינה [ד' ע"ה ע"ב] ש"מ האי עיבא תלתא פרסי מידלי. אולי יש לחלק בין העב שהוא כבד ביותר שאינו מגביה רק ג' פרסאות ובין העננים הקלים שהן נגבהים יותר:

**הקטר חלבים ואיברים.**פירש הרע"ב ז"ל של עולת תמיד של בין הערבים. וכ' בתי"ט ז"ל אע"ג דפשטיה דקרא בכל עולה כתיב (וממ"ש בסמוך יתבאר דליתא דפשטיה דקרא לא מיתוקם אלא בעולת תמיד והיינו דכתיב העולה בה"א הידיעה ודוק) אלא מילתא פסיקא נקיט עכ"ל. ולא פירש מאי פסקא דודאי על הרוב אין עזרה ריקנית משאר זבחים ועולות המצויין תדיר מכל ישראל. ואם משום שאינן מצויין לעולם בהחלט וחיוב. גם לאיברי התמיד אין הכרח היותם שם בכל לילה כמו שיתבאר לך ממה שאכתוב בסמוך בע"ה. שהיו עושין כל האפשרות להקטירן ביום. ועל כן אם אירע שניתותרו עד הלילה. זהו מחמת שאר קרבנות נדרים ונדבות שהיו מרובין בו ביום. ובודאי דעת משכיל תרגיש שהרע"ב והר"מ ז"ל שלא קצרו בלשונם כלשון רש"י ז"ל כאן. עם היותו יותר כולל. בלי ספק כיוונו לדבר רשום. לכן נראה לי שהשמיעונו באגב אורחא הילכתא גברוותא. שאף ע"פ שבכל איברי הקרבנות כך הוא הדין אם ניתותרו מקטירן בלילה (וגם בזה יש דברים בגו ואינו פשוט כל כך כמו שיובן ממ"ש בסמוך תוך כדי דיבור זה בס"ד. ותראה שגם בזה תנאי היו דברינו. שלא זו בלבד שמצוה להקדים ולא לאחר המצוה. שזה הטעם משתתף לכל הקרבנות עם התמידים בשוה. אלא שנוסף החיוב בשאר הקרבנות שאינו רשאי לאחרן אלא בשאי אפשר ובדיעבד דוקא ואפ"ה בהקטרה קדמי כמו שנבאר לפנינו). מ"מ היו נזהרין בשאר הקרבנות להקטיר איבריהן ביום כל מה שיוכלו להקדימן שלא יניחום עד הלילה. מפני שחביבה מצוה בשעתה אע"ג דאפשר בתר הכי. תדע שהרי מטעם זה דוחין הן את השבת איברי תמיד ושל פסח להקטירן ביום אם אפשר ולא מאחרינן להו עד הלילה אפילו בשבת כדתני' פ"ו דפסחים [ד' ס"ח ע"ב] ולכן לפי הנחה זו לא יארע זה בשאר קרבנות כ"א לעתים רחוקות. משו"ה לא פסיקא להו ז"ל. רק בתמיד שאיברים שלו הם היותר מצויים בודאי לפי שהוא מאוחר לכל הקרבנות שעליו משלימין כולן. וזמנו בין הערבים. ושמור זה כי נכון הדבר מאד וברור בלי ספק בעולם:

ואל יקשהעליך ההיא דפרק כל התדיר [ד' פ"ט ע"א] דתנן איברי עולה קודמין לחטאת אף על גב דדם חטאת עדיף כדאיתא התם. וכ"ש שאיבריה קודמין לכל שאר הקרבנות. עאכ"ו איברי תמיד שיש להם ג"כ המעלה של תדיר. אבל תדע באמת שאין הדברים אמורים שאיברי עולה קודמין. אלא דווקא בנדרים ונדבות או של מחוסרי כפרה. משא"כ באיברי תמיד של בין הערבי'. שהן ודאי מאוחר' לאימורי הקרבנות כולן. חדא הואיל ואתחיל בהו בהקרבה. עביד להו ברישא וגומר כל עבודתן ומקדי' גם ההקטר'. וסברא הוא דכל הקודם בעבודת הדם קודם אף באכילת מזבח. וכדמשמע בפכ"ה דאפי' בהקדשן של קרבנות אזלינן בתר חשיבותן. וכיון שהוקדמו לשחיטה ולזריקה מפני מעלתן וחשיבותן. היא מושכתן לכל עבודתן. שיתר העבודות נגררות אחריהן. ומטעמא דאין מעבירין על המצות נמי ודוק. והיינו נמי טעמיה דהר"י קורקוס ז"ל דאייתי הכ"מ בפ"ט מהל' תמ"ו שמפרש לזו ששנינו איברי עולה קודמין דווקא בששניהם שחוטים לפנינו ונזרק דמן בלי שידענו איזה מהן קדם. לפי שאם ידענו שנשחטה חטאת תחלה. איבריה קודמין. ודוק היטב שדבריו מוכרחים מטעמים הנז'. ועוד על כרחך הכא לא אפשר ולא מהני גם מעלה דתדיר לאקדומי. דהא עיקר עשה דהשלמה אהקטרה הוא דכתיב וכדמשמע נמי בגמ' ריש תמיד נשחט [ד' נ"ח]. והא דרמינן התם [ד' נ"ט ע"ב] קראי אהדדי ומשנינן בשניתותרו. הוא דכל הלילה ילין. היינו דווקא דיעבד ובדאי אפשר בענין אחר. דהיינו כשניתותרו בדיעבד וע"י הדחק. מ"מ לכתחלה לא. דבהכי מסתבר לאוקמי לקרא כיון דעשה דהשלמה בהקטרה משתעי ודאי. ואל"ה הכין הו"ל למימר בשנשחטו ונזרק דמן קודם לתמיד ודוק. אלא אין לך לומר כ"א כמו שאמרנו דלא שרינן אלא בדיעבד ומדוחק. אבל לכתחילה אינו רשאי לאחר גם ההקטרה משום עשה דהשלמה. ואם מתוך האונס ניתותרו עדיין לא הפסידו הקדימה שגם בלילה מקטירן לפני איברי התמיד וכנז'. וממוצא דבר תבין איך הרמב"ם והרע"ב ז"ל צדקו יחדיו במה שהקפידו על לשונם ודייקי טפי דדווקא קאמרי הקטר חלבים ואיברים של תמיד הוא דתנן הכא כל הלילה. אבל של שאר קרבנות לא משכחת להו. מפני שאינו רשאי להקטירן בתחלה אחר התמיד אם לא מפני האונס או שלנו בראשו של מזבח. ועיין היטב כי אסמוך על המעיין הנבון:

ועודאפשר לי לומר בדעת המפרשים הנ"ל. דמשו"ה לא נקטי בכיוון רק קרבן תמיד. דביה משכחת מילתא פסיקת' בין בחול בין בשבת. משא"כ בשאר זבחים. ובהא רווחא לן שמעת' וניחא לי מה שהקשו בתו' ספ"ק דשבת [ד' כ' ד"ה למשרי] דאמרינן התם אלא קרא למשרי איברים ופדרים הוא דאתא. דמשמע דחול דאי דשבת מעולת שבת בשבתו נפקא. דשחיטה וזריקה דתמיד של חול לא אצטריך למעוטי. וש"מ דשבת מיהת דחי. ובפ' ב"מ [ד' כ"ד] אמרינן עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת. עוד הקשו דהכא מפיק לה מבמושבותיכם. והתם ביומא [דף מ"ו] מפיק לה מבמועדו. ועשה אזנך כאפרכסת ושמע אלי דלענ"ד פשוט דעולת שבת למעוטי עולת חול דיחיד ודצבור דלא קביע ליה זמן. ולעולם למיסר שחיטה וזריקה דקרבנות שקבוע להם זמן קמ"ל דעולת שבת שריא ועולת חול אסירא. אף על גב דכל יומא זימנא הוא. ואיצטריך בכל מושבותיכם למילף שריותא לאיברי' ופדרים דחול שניתותרו מתמיד של בין הערבים. דלא תימא בכלל מיעוטא דעולת חול הוו. ומבמועדו לא מרבינן להו כיון דמע"ש הן. ואכתי מיבעי לך במועדו למיגמר אאיברים ופדרים דשל שבת שדוחין. דלא תימא דווקא שחיטה וזריקה דעבודות היום הן שרי רחמנא ולא הקטרת איברים ופדרים שמצותן כל הלילה. וא"ת הרי כבר למדנו לאיברים של ע"ש שדוחין את השבת. של שבת לא כל שכן. י"ל דהוי מוקמינן לקרא דמושבותיכם אמאי דמסתבר טפי. ואי דשבת מסתבר טפי. לא ידעינן היתירא לשל ע"ש. ואפשר נמי דשל ע"ש טפי מסתבר שכן זמנן עובר ועכשיו היא שעת מצותן. ודוק היטב שבזה נתפשטו כל הקמטים בריוח. וראיתי בתו' דיומא (דמו"א) שתירצו בשם הר"י פורת דומה במקצת למה שכתבתי. ודחאוהו מההיא דאלו קשרים עולת שבת בשבת אחרת. ואי בשחיטה וזריקה איירי קרא אטו קרבן שבת נשחט ביום הכפורים. ואי משום הא לק"מ דלעולם עולת שבת על עולת התמיד לא קאתי אלא למאי דמסתבר דהיינו לשחיטה וזריקה דעולת תמיד ומוספין שבו דלא סגי בלאו הכי. ולא להקטר' דאפשר בתר הכי. דילמא לא ניתנה שבת לדחות אצלה. אי לאו קראי אחריני. והך דרשה דעולת שבת בשבתו שלימד על חלבי שבת זו שקרבין בשב' אחרת. בהא שבקינן לקרא דדחיק ומוקי נפשיה דלא איירי אלא בחלבים ולא בשחיטה. דפשיטא דעולת תמיד (וכן כל קרבנות צבור שקבוע להן זמן) לא קרבה אפי' בחול משעבר זמנה. כדבעינן למימר קמן וזה ברור:

ושםראיתי בתוספות דבר מתמיה שרצו ליישב קושיא הנז' שהקשו על פירושו של הר"י פורת וז"ל מיהו יכולני ליישב שלא יקשה לפירוש הר"י פורת דקרא דעולת שבת הוה דרשינן הכי אם נאנסו ולא שחטו תמיד של שבת ישחטו בי"ה. ולעולם למשרי שחיטה הוא דאתא (ע"ש דמשמע ג"כ מלשונם דבאמת נמי הכי הוא) וכמדומה שיצא להם זה מאותה ששנינו בהתכלת [ד' מ"ט ע"א] לא הקריבו כבש בבוקר יקריבו בין הערבים בד"א שהיו אנוסין כו'. ואשתומם כשעה חדא אם יצא דבר זה מפי אותו צדיק גדול בדורו הקדוש מהר"ם רוטנבורק הידוע שחיבר התוס' על מסכת יומא שבידינו. ואין ספק אצלי שזה היה כתוב בגליון מאיזה תלמיד דלא חש לקמחיה וח"ו לתלות בוקי סריקי ברבן של ישראל הנזכר. דמי איכפל קרא למשרי של שבת בשבת אחרת. אטו תשלומין אית ליה בחול אם לא הקריבו היום תמיד שיקריבוהו למחר וליומא אוחרא ויקריבו שני כבשים בבוקר ביום א' לתמידין. נשתקע הדבר ולא נאמר. דקעבר בב"ת בודאי. ועוד פשוט וידוע משעבר זמנו בטל קרבנו כבריש ת"ה. (והא דנקט רש"י התם מוספין לדוגמא נקטינהו משום דקרא דדבר יום ביומו דמניה ילפינן דאין הצבור חייבין באחריות קרבנותיהן. במוספין הוא דכתיב. ומניה ילפינן לכל קרבנות הצבור. וכמו שכתב הרמב"ם בחבורו שכלל בפירוש כל קרבנות צבור בדין זה. ואפילו היה עולה על הדעת לחלק בין תמידין למוספין בענין זה. אינו מועיל כלום לדברי התוס' הנ"ל דהא קרא דעולת שבת נמי במוספין משתעי) ובפ' הדר [ד' ס"ג ע"ב] אתמול ביטלתם תמיד ולא ביקש להענישם על כך אם לא משום שהוא מעוות לא יוכל לתקון וק"ל. ועד כאן לא איפליגו ר"ש ורבנן התם במנחות [דף מ"ט ע"א] אלא בלא הקריבו כבש בבוקר אם יקריבו בין הערבים. אבל להשלים ביום אחר ליכא מאן דאסיק אדעתיה אפילו בחול כה"ג. ומשנה שלמה היא ג"כ בפ"ב דתמורה [ד' י"ד ע"א] קרבנות הצבור אין חייבין באחריותן ע"ש בגמרא ודוק. הרי שאין מקום למ"ש התו' שלא יקשה לפי' הר"י פורת. דפשיטא דלא סליק אדעתא לפרושי לקרא הכי בשבת כיון דאפי' בחול לאו דינא הכי. אלא דבלא"ה לא תקשי עליה כדכתבינן. אבל לא הונח לנו גם בפירושו של הר"י פורת דאליביה מיעוטא דעולת שבת בתמיד דווקא איירי ולשחיטה וזריקה לחוד אתי. א"כ תמה על עצמך דהא פשיטא דשחיטה וזריקה כבר עבר זמנן ולא צריך קרא להכי למעוטינהו. וכמ"ש התוס' במס' שבת [ד' כ'] והיא קו' שאין עליה תשובה עפ"י שיטתו של הר"י פורת. וגם עדיין לא נתיישב במועדו למאי אתא. ובמ"ש לעיל יבוא הכל על נכון בס"ד ומיחוורתא כדשנינן. ויעמיק המעיין הישר ויעיד. ודאתאן עלה דהשתא אתי שפיר דלא כיילי המפרשים הנז' בכיילא רבה לאוקמי למתני' באברי וחלבי כל הקרבנות דלא פסיקא להו כולי האי והרי גם זה ישר:

ואיבריםלפי מה שקורין היחיד מזה השם אבר בה' נקודות. תהיה אם כן קריאת המלה בריבוי אברים הא' בח"פ בפלס עדרים מהנפרד עדר. וכן מנהג שאר בעלי ה"נ בריבוים. וזה א"כ שלא כמנהגנו והרגיל על לשונינו וכן בפי כל השונים וגם בתפלת יוצר דשבת לומר איברים בצי"רי הא"לף וכן בכל הספרים מלאים הם יו"ד נוספת אחר הא"לף להורות על נקודת הציר"י. וגם ככה נמצאת מלה זאת מנוקדת בתרגום בכל מקום הא"לף צרו"יה. ולא דבר רק הוא בלי ספק. ואומר אני שלא נתברר הנפרד ממנו באמיתות. שהקורין אותו אבר בה"נ קרוב בעיני שנשתבש אצלם כמ"ש בסמוך בהיותי חושש ליו"ד הנמצאת בספרים כולם כנז'. שזה אמנם עמוד נכון להשען עליו בספרים הבלתי מנוקדים. (וגמרא ערוכה היא בפ"ק דע"ז [דף ט' ע"א] תנא תוספאה ע"ש ודוק). מלבד הטעם שעוד אזכיר. וממה נפשך צרכנו לתיקון. ונראה לי שהנפרד הוא איבר בזאת ההוראה. להבדיל בינו ובין אבר דקרא בעל כנף ויהיה אם כן בפלס היכל איתן עילם שברבוים נאמר היכלים איתנים עילמים שלא ישתנה הציר"י. ובא הטעות לומר ביחיד בה"נ מלבד שהוא קל ומתדמה ונקל ללשון להחליפו מבלי כוונה. עוד אירע זה בהתחלף מלה זו עם אבר שבמקרא שהוא בה"נ ושגור מאד. עד שלא ישימו לב להפריד ביניהם. והאמת שהם ענינים נפרדים ולא נמצאת מלה זו בכתוב על הכוונה הזאת. כי במקרא בכ"מ ענינה אגפי העוף אבל האיברים הנרצים כאן וכן בכ"מ שזכרום חז"ל שהם הנתחים המנותחים לאיברים שלמים הם נקראים עצמים בלשון מקרא כמו [יחזקאל כ"ד ד'] מבחר עצמים מלא ודומיו. וראו חז"ל כי טוב הוא לקרות בשם מיוחד להוראה הידועה במלת איברים בצי"רי ולקמוץ הנפרד כנז'. כמו שעשו בהרבה מקומות שהלשון מתוקן אצלם בדרך מיוחד לצרכם להוראה נבדלת. ונתקיימה מעתה הנוסחא הישנה. ואין לזוז ממנה וכן י"ל בנשמת דשבת ואל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להשיב דבר לפני האלהים. כמו שעלה על דעת הנמהר והנבהל להשיב ולהשיג ודרכו להזיק לנוס' ישנות ונאמנות מקובלות בידינו ומשנה הוא במטבע ברכות ככל העולה על רוחו. ולא תאבה לו ולא תשמע אליו בכל מקו' אשר יצא לדון בדבר חדש מדעתו החפשית והמשולחת אם לא יסכימו עליו מביני מדע וכבר הכיתי על קדקדו והראיתי טעותו בהגהות הנזכרים בס"ד ודי בזה הערה:

**א"כ למה אמרו חכמים עד חצות.**הרע"ב ורש"י כתבו אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו עד חצות ולדעתם כשר כל הלילה לכתחלה כדתנן במגלה [דף כ' ע"ב]. ובאמת שאין משם כל כך ראיה. דהא מייתינן התם בזה הכלל אכילת פסחים. ובההיא אפי' לר"ע מדרבנן מיהת אין הפסח נאכל אלא עד חצות ומשו"ה לא תקשי מינה להרמב"ם דס"ל גם בהקטרה עד חצות ותו לא. (ולא תקשי היכי אתו רבנן ומפקעי מ"ע של תורה דמדין תורה כשרין כל הלילה ומשום סייג אמרי רבנן דלא יקטיר אחר חצות. דהא כבר תרצה רבינו יונה במתני' דודאי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה כדי שלא לבוא לידי פשיעה ע"ש). ותו בר מנה דההיא שהרמב"ם ז"ל יש לו עוד שטה אחרת באותה משנה. דאפי' תימא מדרבנן נמי איירי התם דכשר כל הלילה. היינו דווקא באיברים ופדרים שמשלה בהן האור. וניתנו למערכה בערב שמהפכין בהן כל הלילה. או לאותן שפקעו מעל גבי המזבח ויש בהן ממש שמחזירין אותן אפילו אחר חצות ומצותן כל הלילה לחזרה ולהפוך. אבל איברים שלא הוקרבו למערכה וניתותרו אין מקטירין אותן אחר חצות. דהיינו דתנן הכא שאמרו חכמים עד חצות וס"ל דאכולהו מילי דמתני' קאי. עיין בפ"א [ה"ו] מהל' תמ"ו ותדע שזוהי דעתו ז"ל:

איבראלכאורה קשיא טובא מילתיה דהרמב"ם ז"ל איך אפשר לומר כן דהא בהדיא תנן בתמיד ספ"ב האיברים שלא נתעכלו מבערב מחזירין אותן למערכה. ועיין יומא דמ"ה [ע"א] שפירש רש"י דבכלל איברים שלא נתעכלו ישנן גם כן אותן שלא ניתנו למערכה כלל שמקטירן לאחר סידור מערכה. דברוב פעמים הוא בקריאת הגבר וסמוך לו שהוא קרוב לאור היום. ולר' מאיר דהתם אפי' בשבת עושה להן מערכה בפני עצמן. ולרבנן דר"מ בחול מיהת סודרן ומחזירן למערכה אף אחר חצות כדאיתא התם. וכן בדין דמהיכי תיתי לפלוגי בין איברים שמשלה בהן האור קודם חצות דתנן בפ"ט [מ"ו] דזבחים כשפקעו מע"ג המזבח יחזיר ומפרשינן התם בגמרא אי דאית בהו ממש אפילו אחר חצות. ומאין הרגלים לפסול אחר חצות אותן שלא משלה בהן האור. אפי' מדרבנן. כיון דנפקא לן מקרא דכל הלילה והקטיר שכל הלילה ראוי להקטרה דמיניה ילפינן לדאית בהו ממש שאפי' אחר חצות מקטירן. כ"ש כשלא משלה בהן האור כלל וממשן קיים לגמרי. ודמפלגינן בין משלה האור ללא משל' (ביומא דמו"א) היינו לענין הקטרתן בשבת דווקא דלא דחו שבת אלא כשנעשו לחמו של מזבח. א"נ אליבא דר"מ דווקא בעינן משלה בהן האור כדי לעשות להן בשבת מערכה בפני עצמה. מיהא לרבנן אפשר דאין חילוק בין משלה בין לא משלה לעולם דוחין אפילו שבת שנקטרין על המערכה ועכ"פ בין למר בין למר בחול מיהת ליכא מאן דאמר דבעינן משלה בהן האור דווקא. וע"כ צ"ל כן דאל"ה מאי איריא בשבת דבעינן משלה הא אפילו בחול נמי לא סגי בלא"ה ופשיטא דבהכי מיירי ודוק. ועוד תדע דאין לחלק וגם אין להעמיד ההיא דיומא ודתמיד באיברים שעלו למזבח קודם חצות דבכה"ג נעשו לחמו של מזבח. ומשו"ה אפי' לא משלה בהן האור מחזירין אותן למערכה. אפי' אחר חצות. אבל אותן שנשארו בעזרה אינן ראויין אחר חצות מדרבנן כדסבר הרמב"ם ז"ל. דהא איתא בהדיא פ' המזבח מקדש [דף פ"ז ע"א] איברים שלנו בעזרה מקטר והולך כל הלילה. ובה' פסולי המוקדשין פ"ג [הי"א] פ' הרמב"ם ז"ל שכתב שם אברים שלנו בראשו של מזבח כאילו לנו בעזרה ע"ש ודוק. אמנם קצת משמע דהרמב"ם לא ס"ל כהר"י בהא וקסבר דחכמים נמי לא פליגי בסייג אלא לכתחלה הוא דעבוד הרחקה. מיהו בדיעבד אפילו אחר חצות מקטיר והולך. והכי דייק לישניה בהל' מעה"ק [פ"ד] ע"ש הלכה ב' ו'. אלא דגבי אכילת פסח משמע יותר שדעתו ז"ל שאינו נאכל כלל אחר חצות וצ"ע א"כ שלא השוה מדותיו. ואת"ל ישנה לגזרת חכמים גם באברים ופדרים עד חצות דווקא להרמב"ם. לא משכחת לה אלא בשרירי דהיינו דתנינן בפ"ט [מ"ו] דזבחים איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות יחזיר לאחר חצות לא יחזיר. ואולי יפורש לדעתו ז"ל לא יחזיר אינו רשאי להחזיר ודלא כפירש"י ז"ל שם (ונתבאר ענין זה עוד ביומא ד"ך [ע"א]):

עייןמדרש רבה פרשת ויצא [פס"ח י"א] איתא שם אר"ת אף תפלת הערב יש לה קבע. כמדומני שבמ"כ לא כיון יפה בפירושו. לפי שיראה לי פירוש קבע דהתם כפשטיה וכמשמעו. דקאמר התם מעיקרא שאין לה קבע לומר שזמנה כל הלילה. ור"ת ס"ל שאף תפלת הערב יש לה קבע כמו איברים ופדרים ודו"ק.

העברההורגלנו בגירסא דינקותא לקרות המלה עי"ן הפעל צרוי"ה על משקל גזלה שאלה ומן הכתוב (שמואל ב' י"ט פסוק י"ט) ועברה העברה נראה שאיננו נכון. אבל משקלה צדקה ברכה. אך לא שמענו מעולם אפילו מן הדווקנים שקראו בענין אחר. וכן תורה היו"ד הנמצאת בתובה אחר הבי"ת ברוב הספרים לברר הניקוד. ונראה שחכמינו ז"ל עשו כן בכוונה להבדיל בין הוראה זו להוראת ענינים אחרים המשתתפים במלה זו. והם ז"ל בעלי הלשון וידעו אופן השימוש בלשון והקריאה על הנכונה. והיה להם רשות לשנות דרכי השמות והפעלים לצורך כוונה מיוחדת כנז'. וכמו שעשו במלת תרם וזולתו. והוא אמרם לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ועוד שגם בלשון ארמי כך הוא שכן ת"א ולא יראה בך ערות דבר עבירת פתגם [דברים כ"ג ט"ו] וידוע שחז"ל משתמשים הרבה בלשון תרגום ע"ד העברי והוא מה שאין לספק בו כמ"ש כמה פעמים בהגהותי הנז':

משנה לחם בלח"שד"ה מאימתי בסופו. אחר תיבת גשמים. נ"ב ומלת אימתי לשון חכמים הוא. ולשון מקרא מתי. וכבר אמרו. לשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכאשר תראה עוד בעזה"י. שעשו כך ברוב המקומות. לטעם ידוע להם ז"ל.

משנה לחם קוריןיש לדקדק מדוע אחז התנא. לשון קריאה כאן. והיל"ל אומרים את שמע. כי לשון קריאה מובן על שלשה דרכים. אם לתת שם לדבר. כענין ויקרא ה' לאור יום. ויקרא האדם שמות. ואין זה הנרצה בכאן. ואם להורות על הקריאה מתוך הספר. כמ"ש קרא נא זה. ויקראהו שפן. כקרוא יהודי. ודומיהם. גם זה הענין אין לו מקום בכאן. כי ק"ש א"צ לקרות מתוך הספר. ואע"פ שהוא מדברים שבכתב. רשאי לאמרו בע"פ. משום דמיגרס. כמו ששנינו פ"ג דתענית מ"ה. ואם הקריאה אל הזולת. כענין ויקרא לבנו ליוסף. קראת על המלך. ובזה נכללו ג"כ הקריאה בהרמת קול. כמו קרא בגרון. קרא באזני ירושלם. וקרא עליה את הקריאה. שהם להשמיע הדברים. ולהגיע אותם אל אזני הזולת. וצריכין לקול גדול. ויכנס עוד בשתוף זה. הקריאה לה'. דרך תפלה ובקשה. קורא לאלוה ויענהו. יקראני ואענהו. מפני שדרכו בצעקה. כמש"ה ויזעקו ב"י אל ה'. משא"כ בק"ש. וא"כ יותר היה ראוי להשתמש בלשון קריאה אצל התפלה. ונ"לשכוונו חז"ל בזה. לומר שיש לקרות ק"ש בקול. ולא בחשאי. כדרך תפלת י"ח של יחיד שנאמרת בלחש דווקא. וכבר כתבו הפוסקים שצריך לקרות פסוק ראשון שמע בקול רם. לעורר הכוונה. ולדברינו יתכן בכל השלש פרשיות מתחלה עד סוף. לאמרן בקול נשמע היטב (ולכ"ע לכתחלה מיהא בעינן שישמיע אזניו. ולא דמי לתפלה דלחש. דסגי לה בשפתים נעות) בחיתוך לשון. שיהו הדברים נקראים בדיוק ומבטא יפה. כדרך שזכרו הפוסקים. ואע"פ שנשמע קולו לאחרים. אין בכך כלום. לאפוקי תפלה שאסור להשמיע בה קול כל שהו. ואינה אלא בלחש. אם לצורך בקשה פרטית. שאינה מכלל תי"ח שתקנו אנשי כנה"ג. הותר ליחיד ולרבים לעורר הרחמים בקול גדול (עמ"ש בס"ד בהקדמת בית אל) וכן לש"צ המוציא את הרבים דלא סגי בלא"ה. להכי תני קורין. דשמעינן מניה תרתי דאמרן. ושפר פתגמא.

משנה לחם אחרתיבת ערבית. נ"ב לנקבה. וכן יתכן בטוב משקל זה כאן. אף שהוא מענין אחר. הלא די לנו אם נצייר רק מציאות המשקל. אפילו בשורש אחר. עאכ"ו כשהם משתתפים בשורש. שהשמות המשותפים ישתתפו בכל מקרי המשקלות. כמקרה הענין האחד במשקלו. מקרה השני חברו בהוראה. ומה שיסבול האחד. יסבול האחר. כי ישתתף שמו בקריאתו. כאשר השתתף בגזרתו. זה דבר ידוע למתחיל המשכיל בטבע לה"ק. לא הוצרכתי לכך. אלא מפני המדקדק העני המהפך בחררת זולתו להדליק את הקדוש קדושת פה אמרות טהורות ולשון צרוף ככסף בחון כזהב. חשב להטיל בו ארס. קצף סיגים מצופה על חרש. בלתי שומע כמוהו הרבה חזון שוא וירהב. כל רוחו הוציא ולא ידע כי בנפשו הוא. אומר לכל סכל הוא. ומעיד על עצמו שאינו בקי אפילו בשיחה קלה של ת"ח. ואצ"ל שאין דעת ואין תבונה לו להבין דבר מתוך דבר. ואמת אין נאה לו כבוד מה לתבן את הבר. לא נאה לטפל עמו אף כי לווכח ולהשיב על דבריו בספר כתוב עלי. כי מי יאבד זמנו להשיב. כי אין קץ לדברי רוח. ולו ולכיוצא בו לא יספיקו כל עורות אילי נביות.

משנה לחם משעה שכהנים נכנסין לאכול בתרומתןוא"ת כהנים גופייהו היכי קרו. עיין מהרש"א. ול"נליישב משום דאיכא טמאים שאין קורין כגון ב"ק. אע"ג דמילתא אגב אורחא במחוסר כפורים. משמע ממילא. מאריכות הלשון. מ"מ מי לא עסקינן נמי דטבלי לקריין. משו"ה ליכא למידק הכא. כדדייקי תו' בגמרא גבי עני.

משנה לחם נכנסין לאכול בתרומתן אע"ג דהא אוקימנא לה בגמרא. מילתא אגב אורחא קמ"ל. אכתי איכא למידק דהעיקר חסר מן הספר. שהרי לא נזכר כאן מתי זמן כניסת כהנים. ואיך גילה הנעלם בנעלם ופירש הסתום בסתום. ועד דמטי לטהרות. נשאר הלשון כדברי הספר החתום. זה באמת דבר שראוי לשום לב עליו. מדוע תלה שני דברים הללו זה בזה. שאין להם ענין זה עם זה כפי הנראה בבחינה ראשונה. וגם בהיותם סתומים עדיין כבתחלה. על כן אמרתי אני בלבי. לא יתכן להניח לשון חכמים כסף נבחר לשון ערמים יכתירו דעת. בלי קשר ענין. ובעזה"ינ"ל דבר הגון מאד בחבור הדברים. וקשורם בקשר של קיימא. ואמינא מתניתין מני. ר' יוחנן היא. דס"ל איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתש"ע. וקשיא ליה לרבי. מיכדי בעי למקרי ק"ש וצלויי אבתריה לאלתר. וכדאיתא בהדיא בברייתא. וקים ליה נמי לתנא תפלות כנגד תמידין תקנום (וכמ"ש ג"כ רפ"ד בס"ד ע"ש) וכן קראו לתפלה עבודה. אי הכי איכא לתמוהי. כלום יש עבודה בלילה. וצ"ל כיון דאינה עבודה תמה. וכשרה שלא במקדש. ליכא קפידא ביום. וכדאשכחן בתרומה דאכילתה עבודה היא (כדאיתא פא"ד מעשה בר"ט שלא בא אמש לבה"מ כו'. א"ל עבודה עבדתי כו' עשו אכילת תרומה בגבולין. כעבודה) וכשרה בלילה. הכי נמי הך עבודה דתפלה דכוותה. הואיל וכשרה בגבולין. כשרה בלילה.

משנה לחם היינודקבעי לאשמועינן אגב אורחא. וממילא ידעינן דעל כרחך זמן שני דברים אלו. בצאת הכוכבים. אע"פ שלא פירשם בהדיא. לאו ממילא ומכללא שמעת לה. דהיינו דאצטריכא ליה. וטובא איכא למגמר מנה. וש"מתלת לדינא. ש"מ תפלות כנגד עבודות תקנום. ושל ערב נגד עבודת לילה דאיברים ופדרים. נפקא מנה לכמה גופי הלכות. המתבארים בטא"ח (סצ"ד. ועמו"ק סק"ז) וש"מ קורא ומתפלל אחריו מיד. אע"פ שת"ע אין לה קבע. וש"מ דבעינן סמיכת גאל"ת בערבית נמי. ודלא כמ"ד באמצע תקנום. ודילמא אתיא נמי כמ"ד ת"ע חובה. ודוק.

משנה לחם בתרומתןבהא נמי מילתא אגב אורחא קמ"ל. מדלא קאמר בתרומה. לומר שהתרומה היא שלהם. כאותה ששנינו. התרומה והבכורים נכסי כהן. נ"מ שאם קידש בו אשה. מקודשת. ודכוותה טובא. וכאן שנה רבי. לשון חכמים עושר. מרפא. ברכה (כדאיתא נמי בגמרא דהנושא בע"א) עושר. כדאמרן. לומר לך שממונו של כהן הוא. ולא תימא. ממון גבוה הוא. ואין לו תובעים. אלא משבאה לרשות כהן. תרומתו היא וממונו. וישנה בתשלומין. ולמדנו ג"כ. שסעודת הלילה ראויה להיות בכניסת הלילה. לשמירת הבריאות. כדי שיהא לה זמן הראוי לעכול. קודם שילך לישן. הרי לך לשון מרפא. עוד מלפנו חכמה בלשונו הצח. שברכת הבית ברובה. לכן אחז לשון רבים שהכהנים אוכלים. ולא הספיק לו לשון קצר. לומר שהכהן נכנס לאכול פתו. אלא ללמד דעת את העם בהנהגת הבית. שלא יסב לבדו. כי לשון חכמים ברכה. מכאן תראה ותבחין גודל מעלת לשון המשנה. אמרותיה אמרות טהורות כסף צרוף. כל מלה ומלה. משובצת מאבני פז וסגולה. כל אוצר יקר ונחמד טמון בקרבה לא נפל דבר או אות אחת לבטלה. מצות ה' ברה מאירת עינים היא מנורת זהב כולה. ישמע חכם ויוסף לקח ונבון יקנה תחבולה. ליישב הלשון בכל מקום לנקותו ולטהרו מכל מום חסרון ויתרון וחלוף ופגם שינוי ומעילה. מלבד תעלומות חכמת האמת הגנוזות באוצרה הטוב מלא ברכת ה' אשרי הזוכה וסוכה ליהנות מהן עיניו יאירו ומוח עצמותיו ישוקה בגללה.

משנה לחם רבידקדוק תואר הלז עלו"א ח"א ס"ו.

משנה לחם וחכמיםהסכמת רבי עם חכמי דורו. אע"פ שלפעמים קבל דעת היחיד ושנאו בלשון רבים. כמ"ש ראה רבי דבריו של פלוני ושנאם בלשון חכמים. או סתם לגמרי. וכן להפך במקום שלא נראו לו דברי הרבים. שנה בלשון יחיד.

משנה לחם עד חצותקיצר במובן. וידוע שהענין מדבר מלילה. וכ"ה המנהג במקראות פעמים הרבה.

משנה לחם רבןזה התואר התחיל מהנשיא נכדו של הלל הזקן. ודקדוק המלה עלו"א. (ח"א סימן הנ"ל).

משנה לחם ר"גסתם ר"ג. הוא ר"ג דיבנה (נכדו של ר"ג הזקן. שהוא נכד הלל. ראש השלשלת) וגיסו של ר"א בר פלוגתיה.

משנה לחם מבית המשתהמסתברא דסעודת מצוה הואי. לפי שאסור לת"ח ליהנות מסעודת הרשות. ודלא כהרב"י. וסתם בית המשתה של מצוה הוא. כי הא דתנן התם. מניח את החבית לכל מי שילך לבית המשתה וק"ל. וכדכתיבנא במו"ק לטא"ח סכ"ט יע"ש. ועמ"ש בס"ד בקונטרס שצ"ד. ושם מבואר הטעם שלא קראו עד עתה. גם מ"ט לא נסתפקו בדין התפלה ש"ע. יע"ש דברים נכוחים.

משנה לחם הקטר חלביםלא נזכר בהם עד חצות (עתי"ט) והטעם פשוט. משום דכהנים העוסקים בעבודה זריזין הם. משא"כ באכילת הנאכלין ליום אחד. שמסורה לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם. ומי שחשב לומר שמצוה שיהיו החלבים מונחים עד הבוקר. נשתבש מאד במ"כ. נדמה כאילו לא קרא ולא שנה. ולא ידע מהא דקאמרי רבנן. שחביבה מצוה בשעתה. תדע שהרי הקטרת חלבים דוחה שבת ואין ממתינין להם אפילו עד הלילה.

משנה לחם ואיבריםעיין לו"א ח"א (סש"ב).

משנה לחם **ליום א'**דווקא. אבל בנאכלים לב' ימים. לא עבוד רבנן הרחקה. וכ"כ התו' שילהי פא"מ. וקול רמ"ז. טעה בזה.

משנה לחם משיכירהך שיעורא ודאי מאוחר לע"ה. וקדים להנה"ח. ואם הוא שנוי לשעת הדחק. או אפילו שלא בשעת הדחק. עב"י סנ"ח.

הנץמקור מנחי העי"ן בפלס הקם הקימו הסר משם וטבוח טבח והכן. ונגזר מן הנצו הרמונים ששורש א' להם. עם היותן נבדלים בענינם. שזה ישמש לשון התנוצץ אור מן ופעלו לניצוץ. ואולי הוא ג"כ מענין הקודם. וירצו חז"ל לכנות עליית האור בבוקר בעלות הנץ מן השמש כאלו עלתה נצה והתחילה להצמיח להפריח ויצץ ציץ. כדרך הנץ באילן שקודם קדימה זמנית להוצאת הפרי. כ"ה יחוס האור הקודם לגמר צאת השמש ותכלית עלייתה מהאופק:

**עד שלש שעות.**הרע"ב כתב כאן פירושו של הרמב"ם ז"ל בשעות הללו ושאמרו חז"ל בכל מקום שהן זמניות לדעתו. ובזוהר ויקהל (דקצ"ה ע"ב) משמע לי דלא כוותי'. ובאמת שקשה על דעת הר"מ דהוי ליה לתנא למינקט מילתא פסיקתא דהיינו שליש היום. ואע"פ שהוא ז"ל כבר נשמר מזה קצת ורצה להבליעו בנעימת לשונו. אינו נוח לי מ"ש ודוחק גדול הוא כנראה לכל. ועוד קשה לי מאד על פירושו זה במשנתינו. לפי שענין השינה בלתי נתלה בזמן. שבודאי שנת האדם הנמשך אחר הרגלו ומבקש לימודו. אינה משתנה בחילוף אורך וקוצר הימים והלילות. שאתה מוכרח לומר לפי פירוש הנ"ל בבני מלכים הישנים תמיד ג' שעות על היום. מקצרים שנתם הרבה בקיץ מבחורף. הדמיון בימים ולילות שוין ישנים ט"ו שעות. ובלילי חורף הארוכים לפעמים מי"ח שעות או קרוב נמצאת שנתם קרוב לעשרים שעות. (כי נחשוב רק שעת השכיבה שוה לכל האנשים שהיא בתחלת הלילה. ואולי ב"מ מקדימין לשכב ולישן קודם שאר האנשים ועל כל פנים אינם מתאחרים מהם בודאי) ובקיץ בהפך אינם ישנים כ"א החצי וקרוב לו וק"ל וזה דבר תמוה מאד. וכ"מ מסעודתן של ב"מ שהיא בתשעה שעות ביום עיין פסחים (דקז"ב ותענית דכה"ב ע"ש ברש"י [ד"ה שכן מצינו]) דמוכרח משם דגם שעות הקימה אינן זמניות אלא כמו שאפרש בעזה"י. (עמ"ש בס"ד בא"ח סימן קנ"ז. וסימן נ"ח). ומכלל דברינו תדע שכש"כ הוא דאין מקום לפרש השעות הללו שוות ולעולם נחשבות מהתחלת היום מע"ה או הנה"ח. שזה יוליד זרות נפלא ביותר כעין שזכרנו ואולי זהו שהכריח לרמב"ם לפרש פירושו. אמנם לא הונח לנו גם בשטתו:

ועל כןנראין דברי הזוהר שהן דעת שלישית ומכרעת. ולא כמו שמצאתי בהקדמת הס' קטן הכמות מתיקוני תפלות הנקרא ש"צ שהבין המחבר ההוא בדעת הזוהר שיש לחשוב שש שעות שוות מהתחלת. הלילה לענין עשיית תיקון חצות. ובדרך זה הוא ז"ל חושב י"ב שעות ללילה. והנותר בלילות הארוכים הוא נחשב ליום ע"פ דעת הנ"ל לפי הבנתו בזוהר. שיולד לנו דבר מבואר הביטול ונגלה הזרות שבלילות הקיץ הקצרים לא יהיו בלילה אפילו שש שעות. והזוהר אומר בפי' תריסר שעתי אית לה לליליא דמשמע תדיר. וכן הוא בלי ספק. (ואם תכנע בכאן לפי' הרמב"ם גם לענין חצות הלילה י"ל כן לעולם ומה המונע) ואם תרצה להכנס עוד בדוחק ולומר שבקיץ היום ממלא הנחסר מהלילה שאין נחשב ליום עד מלאת י"ב השעות ללילה. א"כ יוליד קלקול גדול בחישוב חצות היום שהרי הוא נמשך אחר חשבון חצות הלילה י"ב שעות שוות. ותמה על עצמך שתמצאהו לפ"ז בקיץ הרבה שעות אחר נטיית השמש. ולהפך בחורף יהיה הרבה קודם נטייתה למערב. ואיך יסופק שזה דבר בטל וידוע לכל רואי השמש שהולכין בחצות היום אחר עמידת השמש בגובהה בנקודה האמצעית בקו החותך את הכדור לחלקים שוים. שהיא מגבלת חצי היום והמקבלת אליה היא חצי הלילה. ובנטות השמש רגע אחד מגובה הכדור בערך מקומנו כבר עבר חצות היום כי ינטו צללי ערב. וכמו שתמה גם בט"ז ז"ל בה' פסח סי' תמ"ג [ס"ק ג'] על הת"ה. שאמנם דבריו כנים בזה (ועיין סתירת טענות בט"ז שכתבתי שם בחי' בהל' הנז' בס"ד). אבל בעזה"י יתיישב הכל לפי מה שנפרש כוונת הזוהר והוא שחושב ללילה וליום לעולם י"ב שעות שוות. ומה שהלילה מעדפת בחורף. אין נחשב ממנה כל העודף על י"ב שעות. רצוני האמצעיות לפי שצריך לנכות מזה ומזה בעודף מלפניה ומלאחריה בשוה. ואין זה א"כ מעלה או מוריד לענין חצות הלילה או היום. באיזה זמן מהשנה שיהיה. וכן באיזה מחוז או מדינה בין שתהיה נוטה מקו המישור או לא. כי לעולם היא בנקודה האמצעית בין הקטבים היורדת ונוקבת הכדור על קטרו. ולא בא הזוהר אלא אדרבה להוציא מדעתו של בש"ץ הנז' שלא תאמר הכל נחשב ללילה מעת שמתחיל השמש לערוב ותבוא לחשוב שש שעות שוות וככלותם תעשה חצות. שיבוא א"כ חצות הלילה שלא בזמנו האמיתי שהוא עת החלק הלילה לחלקים שוים. לכן אמר שהיתרון מה שמעדיף הלילה בחורף על י"ב שעות הוא נחשב ליום העבר והבא ונחלק בין שניהם בשוה כערך המגיע להם לפי זמני השנה והמקומות המשתנים. עד שלא ישאר ללילה האמיתית כ"א י"ב שעות שוות האמצעיות שבלילה הארוך. והרי זו דעת ממוצעת בין הדעות ומכרעת שלא כדברי החושבים הכל ללילה וליום כל מה שמעדיפים לפעמים. אבל באמת דעתו הוא כמ"ש שיש לעולם ללילה וכן ליום י"ב שעות שוות. והעודף בחילוף הזמנים ג"כ אנו חושבין מקצתו לשלפניו ומקצתו לאחריו בשיווי:

ולפ"זלענין היום אנו חושבין שלעולם מתחילין שעותיו שש שעות מהשוות קודם אמצע היום שהוא החצות האמיתי. וכשהיום ארוך נחשבים השעות היתרות מלפניו ללילה שלפניו. וכן היתרות והעודפות על שש שעות האחרונות שאחרי חצות נחשבים ללילה הבא. וכן אמרו גם במדרש [תנחומא, משפטים, ט"ו.] היום לוה מן הלילה בחורף והלילה מן היום בקיץ. ובזה הדרך אנו תופסין ליום מתחלת שש שעות שוות שקודם חצות היום האמיתי. וכן מונין שש שעות אחר חצות היום. ואח"כ מתחילין שעות הלילה. ובכן יבוא הכל על נכון ששלש שעות של משנתינו דבני מלכים לעולם לא ישתנו ששנתם היא תמיד בשוה ט"ו שעות בכל יום. והן שעות שוות מתחילות מהתחלת השעות הנחשבות ללילה בימים ארוכים. שהוא זמן שכיבה לבני מלכים. ומסתיימות שלש שעות קודם חצות היום. וכן רגע החצות לא ישתנה ונתיישב מה שהוקשה להרב בט"ז מחמת חצות היום וק"ל. הנה הארכתי יותר מדאי לבאר זה איך לענ"ד דברי הזוהר כפשטן ולא כמו שהוציאו אותן ממשמעותן למשמע רחוק מאד. ודבריו מוכרחים לדעתי בסוגיות התלמוד בכל המקומות שנז' שעות שאינן אלא השוות (ועמ"ש לקמן ר"פ אין עומדין) אמנם נחשבות על הדרך שביארנו והכלל שלעולם מתחילין למנות הכ"ד שעות מן החצות כדרך שמכה הזוג המקשקש לשעות בארצנו. ומונין לו י"ב שעות שששה מהן הולכים אחר היום וששה מהן אחר הלילה. ובהל' פסח בחידושי כתבתי בעזה"י מה שיש להשיב לטענותיו של הט"ז. ומשם תראה עוד הכרחיות שטה זו בשעות שבתלמוד:

ואיןלנו עסק כאן אלא במקומות שהזכירו חז"ל שעות שהן השוות לחשבנו היום והלילה שוים לעולם לענין זה לחישוב שעותיהן בלבד. אבל לא לענין המקומות שהקפידו על עת התחלת היום או הלילה. שעתים הללו ידועים שהם צאת הכוכבים ועמה"ש. נ"ב (בכל מקום מדינה ומדינה ובכל זמן מהשנה) ואין להם גבול אחר. חלילה להעלות על הדעת ההפך, כאשר ראיתי לא' מקרוב שנטפל בדברי הבאי. להשיב עליו אין כדאי וק"ל: ולא נזכרו בהן שעות ויצא לנו זמן ק"ש לשטת הזוהר ע"פ הבנתנו הוא לעולם נמשך עד שעה שהזוג מכה תשעה בארצנו בין בקיץ בין בחורף. ואם אמנם ידעתי מיעוט ערכי כי קטונתי מלחוות דעי הלכה למעשה. ולא אעלה על לבי חס ושלום לומר למעיין יקבל דעתי. כי למדה זו לא באתי. רק שמא יבוא ב"ד ויסמוך על הזוהר ע"פ הדרך הנזכ' להחמיר. כגון בימות החורף לחוש לדבר לכתחלה. אכן בימות הקיץ ודאי שאין לזוז משטתו של הר"מ ז"ל לחומרא. ואולי בדיעבד מ"מ לא הפסיד ברכות עד ט' שעות כנז':

שובזיכני הש"י ובא לידי ס' נק"ה שחיבר הגאון בש"ך. ומצאתי לו ז"ל שתפס בפשיטות בדעה זו הנז' כמו שת"ל כיוונתי להוכיח בביאור מספר הזוהר ומן הגמרא. והוא ז"ל העיד שגם הדרישה כ"ה דעתו. ואמנם שהרב בש"ך ז"ל סתם דבריו ולא נודע כחו בזה. גם יש לתמוה עליו שהוא ז"ל הבין דהיינו פירושא דשעות זמניות שזכרו הפוסקים בכמה מקומות בא"ח (להמשכם אחר הר"מ) ובמ"כ לא זו העיר ולא זו הדרך של הפוסקים כהרמב"ם וההולכים בשטתו בזה הענין ופשוט הוא דאגב שיטפיה כתב כן וכמו שהגהתי עליו שם במקומו בס"ד. מ"מ דייני שמצאתי לי שני עדים נאמני' הרבנים הכהנים גדולי הדור ז"ל שתפסו במושלם כאשר קיימתי מסברא דנפשי ש"ל והיה לבי קוהה לומר דבר חדש כזה שלא שיערוהו הקודמ' ז"ל. והשתא אמינא חדאי נפשאי אם ספקות שלך כך. ועכ"ז במקומי אני עומד לאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך להשתמש בדעות הנז' על אופן היותר בטוח וטוב בעיני אלקים ואדם כדרך שהעליתי למעלה. שיש לנו לחוש גם לדברי אותו זקן ומקובל מגאונים והקרובים אליהם הוא הרב המובהק אורן של ישראל הרמב"ם ז"ל ואזלינן הכא והכא לחומרא וכן אריך:

והאדתנן הכא במתני' עד ג' שעות. פירש הרע"ב עד סוף שעה שלישית. ולכאורה לא משמע הכי בגמרא. דבעי תלמודא למימר דקחשיב שית דליליא ותרתי דיממא. היינו דכתיב [תהלים קי"ט] קדמו עיני אשמורות. ואי איתא הוו להו טפי. וכן ראיתי בב"י א"ח סנ"ט [צ"ל סנ"ח] שהביא בשם ר"ש לפרש עד ג' שעות דתנן עד תחלת שעה ג'. איברא כי דייקינן ליכא ראיה מהך גמרא, דתלמודא לא נקיט אלא מאי דאצטריך ליה לפרושי אשמורות דקרא. אף על גב דבקושטא טפי הוה. כיון דלא הוי חשבון שלם לא קחשיב ליה קרא. שוב ראיתי בהג"מ [פ"א דהל' ק"ש] שדחה גם כן לפר"ש וכתב שהעיקר כפירו' הר"מ דג' שעות שלמות הן:

משנה לחם תכלתדומה לגוון הרקיע בטהרתו. עיין מ"ש בס"ד בבית אל. בפירוש פ"ג דק"ש.

משנה לחם וגומרהעמ"ש בס"ד במו"ק טא"ח סנ"ח.

משנה לחם עד הנה"חשיעור משך הלה"ח. ר"ל מע"ה עד סוף עליית גוף השמש על האופק. אתה למד מדברי הר"מ ז"ל מ"ב פ"ג דפסחים. שאינו פחות משתי שעות שוות (וצ"ע לכאורה הוא דלא כמאן לא כעולא ולא כר"י. וצ"ל אינהו לא מיירי עד תכלית עלותו. אלא עד שיראה בלבד ועמ"ש בס"ד במו"ק סנ"ח) ועל כרחך לומר בשטת הר"מ. דגומרה עם הנה"ח דתנן. היינו עם התחלת הנץ. ולא כמ"ש במג"א. שלפ"ד ז"ל. נשתבשה עלינו סברת הר"מ ז"ל בענין זה תכלית השבוש. באופן שאין לה ציור כלל.

משנה לחם ר' יהושעסתם ר"י. הוא בן חנניה הידוע.

משנה לחם לא הפסידעמ"ש בס"ד במו"ק סמ"ו. בפירוש הירושלמי. שלא שנו משנתנו אלא ליחיד הקורא. אבל בצבור לא שפיר דמי. מיהו אם כבר קראוה בעונתה. לא מחינן בהו ועב"י סמ"ט מ"ש במשנה זו. בשם הר"א מההר. ולפמ"ש בס"ד אינו מוכרח. ודוק. ועדיין אני מסתפק אף ביחיד. שמא יש חילוק בין שוגג למזיד. דוק.

משנה לחם אחרתיבת הקטבים. נ"ב (ר"ל בין קטבי אופן חצי היום. שהם באופק המדינה. האחד למזרח. והשני למערב).

משנה לחם סוףהדבור שלמות הן. נ"ב והנך ג' שעי משמע לי אליבא סוגיא דעלמא. דמתחלי משיכיר. דהוא זמן התחלה דרישא. ולשטת הר"מ ז"ל אפשר וקרוב הדבר שאינן מתחילין אלא מהנה"ח. כמ"ש בס"ד במו"ק סנ"ח. ועפ"ז יש קצת להעלות ארוכה למבוכה בדעת הר"מ ז"ל. שזכרתי שם וכאן לעיל בסמוך.

משנה לחם הפסידלשון חכמים הוא. ונמצא גם בתרגום תהלים.

כדאיהכ"ף שרשית בפת"ח גם הדלי"ת פתוחה ודגושה. והוא שם תואר ע"מ גבאי. בנאי. זכאי. כך נ"ל ואין נראה שיהא מענין וכדי בזיון שבמקרא שהכ"ף שימושית נקודה בשב"א. כי הוא מענין אחר מלשון די והותר. וכן כל כדי שבמשנה שבא לשער ענין וזמן כמו כדי שילך ויבוא וחבריו. הוא מלשון די והכ"ף בהם שואי"ת כמו כדי ארבה שבכתוב. אבל זה השנוי כאן הוא דבר אחר ענינו ראוי והגון ואין לו חבר במקרא. אך היא מלה תלמודית שרשה כדה ע"ד הסברא כמ"ש בהגהו' הסידור בס"ד ע"ש:

לחובבעצמך. כתב הרע"ב ראוי היית ליהרג ואם היית מת היית מתחייב בנפשך עכ"ל. כלל בו שני ענינים כאילו אמרו ראוי היית לחוב ולמות ולהתחייב במיתתך שחובת המיתה היתה עליך ונתבעת ממך. וראה זה מהגמרא [דף י"א ע"א] דאמר רנב"י עשה כדברי ב"ש חייב מיתה. ש"מ דהכי קאמרי ליה. ואילולי דברי האמורא הנז' לפי פשוטו נוכל לפרש שלא אמרו לו אלא שאם היה בא לסכנה מחמת זה היה מתחייב בנפשו על שסכן עצמו שלא לצורך כי לא עשה בזה מצוה שתגין עליו בעידנא דעסיק בה. ומה שניצל באמת. הוא לפי שתורתו הגינה עליו דת"ת מגנה ומצלה אפילו בעידנא דלא עסיק בה ודוק:

ובחידושיהגמ' דקדקתי בזה דהכא משמע שאין להחמיר כדברי ב"ש. ולא עוד שעבירה היא וחייבין עליה מיתה. ומאי שנא מההיא דספ"ח דמכילתין במי שאכל ושכח ולא בירך. דמוכח התם בתלמודא [דף נ"ג ע"ב] להדיא דעדיף למיעבד כבית שמאי ומקבל עליה שכר. ומשנינא דודאי היכא דבית שמאי לחומרא מצוה למיעבד כוותייהו ותבוא עליו ברכה. (ואפי' כי הוו בית שמאי לקולא מצי למעבד כותייהו קודם בת קול. או למ"ד אין משגיחין בב"ק ואפי' בתר הכי נמי. וכדאיתא בברייתא הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה כבשחיטת חולין [דף מ"ג ע"ב] ובפ"ק דר"ה [דף י"ד ע"ב]) ובק"ש היינו טעמא דלא שפיר דמי לאחמורי כב"ש. משום דחומרא דאתיא לידי קולא היא אליבא דב"ה. דב"ש סברי אינו קורא אלא מוטה. ואם הוא אנוס שצריך לילך לדרכו. יבטל מק"ש. ואם ישהה וימתין עד שיבוא לביתו. בתוך כך תעבור עונתה. וזה היה מעשה דר"ט שהחמיר על עצמו בלכתו בדרך והגיעה עונת ק"ש נתעכב וישב לו כדי לקרות. ומתוך שלא רצה לקרותה בהליכה. נפרד מבני חבורתו עד שפגעו בו הלסטים. ולא היה צריך להכניס עצמו לסכנה שאינה צריכה. שכן אמרו בירו' [ברכות פ"ב ה"ט] הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט. וכ"ש בכגון זה לסכן עצמו עליו. ולב"ה לא עדיף כלל היושב ומוטה מן ההולך. משא"כ בחוזר למקומו ומברך בה"מ מודו נמי דזימנין טפי עדיף. אלא שלא חייבוהו בהחלט. ועמ"ש בפא"ד בגמ' בס"ד:

ועודשמא יראה הרואה שמסר רבי טרפון עצמו למיתה על הדבר ויקבע הלכה כבית שמאי ונפיק מינה חורבא. שמי שאינו חסיד אין לו להכניס עצמו בסכנה בעבור זה כמו שהוא מן הדין שאין חובה ליכנס אפילו לספק סכנה כדי לקיים מצות עשה שאפשר לקיימה אחר כך. ומתוך כך תבטל המצוה לגמרי לפעמים כנז'. לכן אמרו שהיה ר"ט חייב מיתה בזה שעבר על ד"ח וגם דמו היה נדרש ממנו שלא היה רשאי לעמוד במקום סכנה מחמת זה. אבל אם היה מקום להחמיר ולעשות כדברי ב"ש. לא די שלא הי"ל לירוא מפני הלסטים. דמצוה בעידנא דעסיק בה מצלה. אלא שאפי' היה מסתכן. לא היה עליו שום עונש על שהכניס עצמו לסכנה משום חומרא בעלמא. דבודאי היכא דשייכא חומרא שרי אפילו לאסתכוני עלה ומדת חסידות היא. אע"פ שאינה חובה על כל אדם. כדמוכח בגמרא דפרק עושין פסין [כ"א ע"ב] מעובדא דר"ע בבית האסורין שאמר מוטב ימות מיתת עצמו ואל יעבור על דברי חביריו ודוק:

ובזהיישבתי מה ששמעתי מתמיהים על שנמצא בתשו' רקנטי משם ריב"א ז"ל שהחמיר על עצמו בבעיא דספק נפשות לענין איסור אכילה ביוה"כ דבכרת. דאע"ג דקיי"ל ספק נפשות להקל. היינו מדינא. מכל מקום אינה משנת חסידים וק"ו מנט"י שהיא של סופרים. אף כי יום הכפורים איסור כרת. ואבאר דבר זה אי"ה עוד במקומו:

משנה לחם ב"ש וב"ההם סיעת תלמידי שמאי והלל. ותלמידי תלמידיהם הנמשכים אחר דעותיהם. והיו מהם כמה אלפים בזמן אחד. כדברי הכוזרי ברביעי מספרו. וכן נחלקו לשתי כתות גדולות כל ימי בית שני. ועליך לידע. ששמאי והלל לא נחלקו אלא בשלשה מקומות בלבד (היכא דליכא פלוגתא דרבוותא) כדאיתא בגמרא דשטת י"ח דבר (ויש חדוש פ"ב דמ"ש. ופ"ק דעדיות. שדברי בית שמאי. חלוקין מדברי שמאי) ומשרבו תלמידיהם שלא שימשו כל צרכן. נחלקו בדברים רבים. ונעשית תורה כשתי תורות (סנהדרין דפח"ב) ועיין באור ענין זה בהקדמת פירוש המשניות להר"מ ז"ל. ובכל מקום ב"ש לחומרא וב"ה לקולא. חוץ מקצת פרטים המוזכרים בעדיות. פ"ד ופ"ה. ובכל מקום ב"ש במקום ב"ה אינה משנה (ולמה נשנו דבריהם לבטלה. עפ"ק דעדויות. ומ"ש שם בס"ד. חוץ מי"ח דבר שנמנו ורבו ב"ש וב"ה. והוקבעה הלכה כמותן (ולהרע"ב פירוש אחר בענין ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ערפ"ג דיבמות. וצ"ע דבברכות (דלה"א) משמע דלא כוותיה. וי"ל ודו"ק) ולדברי רב עמרם קיי"ל כב"ש אף בששה דברים. כמ"ש תו' פ' התכלת גבי סדין בציצית (ועיין לקמן מ"ג פ"ח) אבל בשאר מחלקותיהם לעולם הלכה כב"ה בין להקל בין להחמיר. שכבר יצאה ב"ק כמ"ש בגמרא דר"ה. אע"ג דב"ש הוו מחדדי טפי. ב"ה עדיפי. דרבים וענותנים היו (שמדת רבם היתה בהם) ולכן הם עצמן מקדימין דברי ב"ש. לדבריהם. כמו ששנויים בכל מקום במשנה לפניהם. אע"פ שב"ה הם רוב בנין ומנין (ולדברי יוסיפון היה שמאי עצמו תלמידו של הלל) אבל שמאי קפדן היה. כמפורסם ממעשה הגרים פב"מ. ותלמידיו קנטרנין כמותו. ועל כן התריסו אפילו כנגד הלל הזקן בפניו. כדאיתא פ"ק דביצה. במעשה שהביא עולתו לעזרה בי"ט. משא"כ הלל מדה אחרת היתה בו. ענותן מכל האדם כידוע. ואם עשו ב"ש כדבריהם אם לא. עיין בגמרא שילהי פ"ק דיבמות. ולמאן דס"ל לא עשו. נ"ל הא דעשה ר"ט דמתניתין כב"ש. שאני. דדווקא היכא דמקילי. לא עבוד כשמעתייהו. אבל לחומרא שפיר דמי (עמ"ש בס"ד במ"א. ובאמת בההיא סוגיא דיבמות מוכח בהדיא דאפי' לחומרא לא עשו. ותמיהא לי טובא. דהא בהדיא אשכחן איפכא דב"ה עשו כדברי ב"ש להחמיר. כדתנן פ"ו דדמאי מ"ו. וצנועי ב"ה היו נוהגים כדב"ש) ואפ"ה כמעט נענש ר"ט. משום דחומרא דאתיא לידי קולא היא כדפרישנא לקמן. ואתי שפיר נמי ההוא עובדא דהלל הזקן שחברו עליו תלמידי ב"ש למחות בידו שלא לסמוך. משום דסברי שב וא"ת שאני. דבהא אפילו ב"ה לאו כל כמינייהו למעבד עובדא לקולא. ולא הודו ב"ש לב"ה לקבוע הלכה כמותם בכל מקום. אלא במקום שמחמירין בלבד. וב"ש מקילין. אז לא עשו כדבריהם. אי נמי בר מנה דההיא פלוגתא דסמיכה. דאיפליגו בה זוגות קמאי דקמאי. משו"ה עדיין מחלוקת במקומה עומדת. והא דתניא הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה. קודם ב"ק. מיתוקמא נמי בלהחמיר גרידא. בכמה דברים חזרו ב"ה להורות כדב"ש. אבל ב"ש לא הודו לב"ה רק במקום אחד בלבד. פ"ה דתרומות. כדאיתא התם בירושלמי.

משנה לחם יטו ויקראווא"ת אי בעינן קרא כדכתיב. דילמא שכיבה ממש דווקא קאמר קרא. י"לדא"ה לימא על משכבך. כדכתיב אמרו בלבבכם ועל משכבכם.

משנה לחם ובשעה שב"א עומדים פירוש עומדים מן המשכב. דהיינו כל זמן קימה דקרא. שהוא דבר הלמד מענינו. שבקימה מהמטה מדבר. לכןאין מקום למ"ש הכ"מ. בתשובת השואלים ולא מחכמה. למה לא נאמר ג"כ כל זמן שב"א עומדים. שהוא כל היום. והתשובהכמו כן שלא כהוגן במ"כ. וכבר השיגו במג"א ופשוט הוא.

משנה לחם בתי"טד"ה בשעה. כתוב טעות סופר. ונראה כט"ס. אך בגמרא יש השמטה. עחי"ג.

משנה לחם **במקום שאמרו להאריך. אינו רשאי לקצר כו'.**בפתיחה. כדפריש הרע"ב. דבאמצעברכות מצינו בפירוש במשנה וגמ' פא"ע כמה מעשים שהיו מאריכים ומקצרים כל אחד כחפצו. א"כ יש מכאן סמך לבעלי הקרובות (או לקרוב"ץ) עמו"ק (סס"ח) או יש לחלק בין יחיד לצבור.

משנה לחם בלילותהא דלא קאמר בלילה. נ"ל שרמז התנא בו דבר חכמה. וכלל בלשון זה תשובת בן זומא לחכמים. וכי מזכירין יצ"מ ליה"מ. הלא כבר נאמר לא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה וגו'. היינודנקט לישנא דקרא ואמונתך בלילות. הנדרש על הגלות. לומר שאין מקום להזכיר י"מ. כי אם בימי הגלות שדומין ללילות. להשמיענו מה הכריחו לנטות מדעת חכמים. וממילא ידענו הדין והטעם. בהבלעה בנעימת הלשון.

משנה לחם בן זומאשמעון שמו. עמ"ש הרע"ב רפ"ד דאבות. מדוע לא נקרא בשמו. והוא מהדנין לפני חכמים. כדאיתא שילהי פ"ק דסנהדרין.

מזכיריןכתב תי"ט איכא למידק אמאי לא תני זוכרין. ומ"ש הוא ז"ל בזה אינו כלום לע"ד. ועמ"ש בריש מס' תענית שאינו דקדוק כלל:

אמרראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר י"מ בלילה. עיין מ"ש בביאור אגדת ת"ע רשות או חובה דריש פת"ה שביארתי שם ג"כ מאמרו זה של ראב"ע בדרך דרוש נחמד מאד: