**אם כיון לבו יצא.**כתב הרע"ב ואנן קיי"ל מצות צריכות כוונה. והראה בתי"ט מקום למ"ש במי"ד פ"ג דסוכה. דשם תמה הרב ז"ל על פסקו של הרע"ב הלז לפי שסותר לפירושו של שם. ובאמת עמל הוא בעיני וטורח שלא לצורך לדקדק בפרטות כאלה בלשונות הפרשנים דסתמייהו לאו לאסוקי פירושייהו אליבא דהלכתא קאתו. אף שהרע"ב ז"ל זה דרכו בהרבה מקומות להביא פסק הלכה. מכל מקום מסתייה במאי דכתב הכא איידי דנחית לחילוקי דעות שבמצות צריכות כוונה או לא דהוצרך להשמיענו פסקא דדינא חד זימנא. והתם כי קאי בסוכה תו לא איצטריך ליה דסמיך אדהכא. וקבעי לפרושי למתני' דהתם ככ"ע דתיתי אף אליבא דמ"ד דאין צריכות כוונה. ומעתה אין תפיסה עליו שזוהי דרך המפרשים להרחיב פי' המשנה או השמועה אליבא דכ"ע (ולשטתו של התי"ט הי"ל להקשות על הרע"ב בענין זה קושיא יותר עצומה דדבריו סתרן אהדדי. רצוני הא דלולב עם ההיא דתינוקות דפר"א דמילה [דף קל"ז ע"א] כמ"ש בסמוך בעזה"י. אלא שכפי פירושנו סלקא לן כהוגן בס"ד אבל לדעתו ז"ל אין ספק שהיא סתירה מבוארת ודוק) והיינו טעמיה דרמב"ם התם בפירושו. אע"פ שנראה בחבורו שאינו תופס כן לפסק הלכה. ולא תקשי עליה אפילו לדעת התי"ט. אמנם לנו אין צורך לזה שדבריו עולים יפה בקנה א' עם האוקימתות שבגמ' שם. וכבר נשמר מזה ג"כ בחבורו וכללן בלשון קצרה כראוי אליו ז"ל כמ"ש לקמן בס"ד. ועוד שהתלמוד פירש שם להדיא כדמפרש הרע"ב:

ובאמתשאף על פי שהתוספות שם [סוכה דף מ"ב ד"ה אמר] הכריחו דשיטה דהתם אזדא לה אליבא דמ"ד א"צ כוונה. לענ"ד יש לפקפק בהכרח זה. דאיכא לתמוהי טובא דחזינן התם לאביי גופי' דפליג עליה דרבא וס"ל צריכות כוונה. דנחית לאוקמתא דכשהפכו דמנה שמעי התוס' דס"ל א"צ כוונה. וכמו שתמהו התו' בעצמם שם ונכנסו בדוחק. ואני מוסיף להקשות עוד לפי שיטת התו' דהתם. דאפילו אליבא דמ"ד א"צ כוונה לא מיתוקמא. דהא אף מאן דלא בעי כוונה לצאת כוונה בעלמא לנטילה דווקא מיהת בעינן לכ"ע. ולאפוקי מתעסק דבהא אפי' רבא מודי כדמוכח פ"ג דר"ה [דף כ"ח ע"ב] ומשנה שלמה שנינו [ר"ה פ"ד מ"ה] המתעסק לא יצא. ואי כפי' התו' הא ודאי מתעסק הוא כיון דלא מכוין לנטילה כל דהוא. דלא קבעי ליה ללולב אלא לאפוקי לר"ה בלחוד. במה יצא זה מכלל מתעסק. וא"כ אפילו אליבא דרבא דס"ל א"צ כוונה למאי אצטריך תנא ואיכפל לאשמועינן בהנך גווני. ושינויי דחיקי דשהפכו או בלקיחה ע"י ד"א. הא מודה במתעס' דלא נפיק. אלא ודאי פשיטא ליה לתלמודא התם מה"ט. דודאי לא איירי ממתעסק אלא במכוין לנטילה דמצוה. רק שהיא מסופקת בידו שאינו יודע אופן הנטילה ודיני הנענוע כהוגן. ולא ידע שיוצא בנטילה ונענוע כל דהוא גרידא. והולך אצל בקי שילמדנו אופני הנטילה. משו"ה לא חשבינן ליה מתעסק אלא לעוסק במצוה. והיינו דאמרינן התם בהדיא [סוכה מ"ב ע"א] אההיא דלולב דמיירי בטעה בדבר מצוה ועשה מצוה. ונראה שם מקריצות ורמיזות התו' [שם, ד"ה מהו] שלכן הצטרכו להביא גירסא אחרינא משום דקשיא להו הך גרסא לשטתם הנז' וק"ל:

אבלבאמת אני תמה מאד איך אפשר לזוז מזה דודאי ע"כ אי אפשר אלא כדאמרן דמיחשב עוסק במצוה בההיא שעתא דמפקיה לר"ה דהא מסקינן בתינוקות [דף קל"ז ע"א] ובזבחים [נ"ל דט"ס וצ"ל פסחים ע"ב ע"ב] דכ"ע דטועה בדבר מצוה צריך דווקא שיעשה מצוה עם טעותו ובהכי הוא דמיפטר. דאפילו ר' יהושע מודה בה. וביותר לפסקו של הרמב"ם בה' שגגות [פ"ה] נראה בבירור דלא סגי דלא ליעבד מצוה עם הטעות לשיפטר מחטאת דוק בדבריו וזה דבר ברור ומוכרח ביותר. ואם כדברי התו' הרי שם ג"כ לא עשה מצוה לגמרי. אלא ע"כ הכי פירושא דהנהו שינויי דהפכו ואידך דלא אצטריכו אלא כי היכי דלא להוי נפיק י"ח מיד בהגבהה. ודמקשינן כיון דאגבהיה נפיק ביה. משום דודאי איירי במכוין לנטילה ורוצה לצאת י"ח כדפרישית אלא שהיא מפוקפקת בידו. ומשו"ה מוקמינן בגווני דלא נפיק ביה להדיא בהגבהה. אלא כשעסוק בהוצאה אז מהפכו ונוטלו כדרכו מתוך שזמנו בהול וירא פן יעבור זמנו. ומיקרי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דמשו"ה מיפטר. וזה מוכרח לע"ד ואינו דוחק כלל בפיר' האוקימתות דהא לא מהדרינן עלייהו אלא כי היכי דלא ליפוק ידי חובתיה מקמי דמפיק לר"ה. אבל עם ההוצאה כי נפיק ביה נמי י"ח בההיא שעתא לית לן בה. אדרבה הכי מיבעי למיהוי כי היכי דליפטר מחטאת כדאמרן ולית בהא ספיקא:

ונתגלהטעמו של הרמב"ם ז"ל שהשמיט בהל' שגגות הני אוקמתי דהוצא' לולב שלא כדרך מצותו וכסבור הרב תי"ט משום דאזיל לטעמי' דס"ל מצות צריכות כונה. ולא היא דאפי' תימא א"צ כונה לא אצטריך להנך אוקמתי דשינויי דחיקי נינהו בקושטא. ואינן אלא אזהרה יתרה כדי שלא יצא בודאי ידי חובת המצוה מקודם שיוציאנו לר"ה. ומיהו אי איזדהר ביה והוציא הלולב לר"ה ברגע נטילתו. וכגון שעומד על פתח רה"י ומכוין שעם שעת הנטילה כדרכה תהא נעשית ההוצא' מרשות לרשות. שהיא בכל שהו אף פסיעה א' קטנה כמות שהיא לחייב עליה. פטור הוא מן החטאת מאחר שנעשית מצוה עם מלאכת ההוצאה. ולהרמב"ם ודאי לא סגי בלא"ה לענין פטורא דחטאת כמו שמוכרח מלשונו. וא"כ כיון שהזכיר שם שמוציא הלולב לר"ה לצאת בו הרי דעת שפתיו ברור מללו שביציאה זו רוצה לצאת ידי חובה. הא ע"כ לומר שלא יצא י"ח עדיין קודם ההוצאה. שא"כ אין ההוצאה כדי לצאת בו. וממילא משתמע דמיירי בדלא נפיק ביה בהגבהה דמקמי הוצאה. אי בגווני דשינויי דאתמרו בגמרא כנז'. אי נמי בגוונא דאמרן בעומד על האגף של רה"י כשלוקחו ויוצא לר"ה שעם רגע ההוצאה נעשית עמה נטילה של מצוה והוא פירוש מרווח בלשונו של הרמב"ם ז"ל:

ועתהנחזור לדברי התו' הנז' שנראה א"כ שאין הכרח כל כך להעמיד הסוגיא הנז' אליבא דמ"ד א"צ כוונה מדאמרינן מדאגבהיה נפיק ביה במוציא לר"ה דלא שייך ביה מתכוין לצאת כיון דלא בירך ע"כ דבריהם. ואיני יודע מה ענין הברכה לזה. דהא קיי"ל ברכות אינן מעכבות [עיין ר"ה ל"ד ע"ב, ומג"א סי' תקצ"ג] ואף שבאמת לדעתי הברכה עושה כוונה למצוה כמו שכתבתי כבר בס"ד במ"א. אבל מצוה בלא ברכה מ"מ מצוה היא. ואין העדרה מוכיח על שאין רצונו לצאת י"ח. אלא לפי שהיא מפוקפקת בידו כמ"ש לעיל. לכן מונע הוא עצמו מספק ברכה מאחר שאינה מעכבת. ולעולם דעתו ורצונו לצאת י"ח בכך אם יוודע באמת שעושה מצוה כתקנה בנטילה זו:

ומהאיטעמא נמי לא ק' דהא ע"כ לא חשיב מתכוין לצאת י"ח מאחר שהוא הולך עכשיו אצל בקי ללמוד מקודם. דמ"מ כוונה לצאת איכא אלא שהיא רפויה בידו. ואינו מתכוין שלא לצאת בודאי רק כנז'. ועוד מאן לימא לן דהכא בהולך אצל בקי ללמוד איירי דלא אידכר התם לגמרי כה"ג. ודילמא בצריך לו לצאת לר"ה לדבר אחר ובדרך הליכתו רוצה לקיים המצוה בטרם יעבור זמנה. וגם מה שתפסו בפשיטות דמיירי בלא בירך אינו מוכרח דלפי מאי דפרישית שפיר איכא לאוקמי נמי בברכה. ואע"ג דלפום הני אוקמתי דתלמודא לא שייכא ברכה קודם ההגבהה. מכיון שמגביהו שלא כדרך מצותו. אף עפ"כ אחר כך כשעסוק בהוצאה ורואה שזמנו בהול ממהר הוא לקיים המצוה דרך הוצאתו שמהפכו אז כדרכו כנז' ואיכא למימר דמברך נמי כדינו. מכל הלין איני רואה הכרח לשטת התו' הנז' בההיא דלולב דתיתי אליבא דמ"ד א"צ כוונה דווקא. ומכי אתינן להכי רווח פירושא דשמעתא ממילא וניחא הא דדייקינן מדאגבהיה נפיק ביה. דהא חזינן לדעתי' דלא מתעסק הוא אלא מכוין לנטילה דמצוה דניחא ליה לקיימה השתא אם אפשר. ותדע מדלא פטרינן ליה אלא מחמת טירדא דמצוה. על כרחך ודאי איירי בזריז ומתכוין לצאת י"ח קודם שיעבור הזמן:

אואפי' תימא כפירוש התו' שהולך הוא אצל בקי מ"מ אינו מתכוין שלא לצאת י"ח בתוך כך קודם שיגיע אצל הבקי אבל יותר הוא רוצה שתתקיים המצוה בידו עם יציאתו בשאפשר. ומשו"ה אתי נמי שפיר דאפי' אביי דסבר צריכות כוונה. הכא מיבעי ליה לאוקמי בגוונא דלא נפיק י"ח בהגבהה לחודה. כיון שהוא מתכוין לגמור המצוה בדרך הוצאתו. וליכא למשמע מינה דמצות א"צ כוונה. דלעולם צריכות. והכא במתכוון איירי:

ולפ"זעל הרע"ב נמי לא תקשי דאפי' תימא ס"ל כפסק' דהכא דצריך כוונה אפ"ה איבעי ליה לאוקמי בגוונא דלא ליפוק י"ח בהגבהה דקמי דעביד להוצאה. כיון דע"כ לא מיתוקמא מתני' דלולב אלא בעשה מצוה בהדי מלאכת ההוצאה. וע"כ א"א לאוקמה במתעסק בהוצאה לבדה אלא בעוסק במצוה ומתכוין לקיימה. וצריך לפרשה באופן שלא תתקיים המצוה בידו קודם שתעשה ההוצאה. ופשוט שזה מוכרח בדעת הרע"ב:

דאםל"כ תקשי נמי דידיה אדידיה דבתינוקות דפר"א דמילה תפס עיקר דלא מיפטר טועה בדבר מצוה אלא בעשה מצוה. והיכי מפרש ההיא דלולב בשהפכו דלא עשה מצוה כלל עם ההוצאה. והיא קושיא אלימתא טובא אלא ודאי כנ"ל דאיהו ז"ל מפרש נמי הנך שינויי באנפי דפרישנא. וכגון דבשעת הוצאה מקיים למצוה כדחזי. והאידנא מכוין הוא לצאת י"ח או לפחות אין כוונתו שלא לצאת ידי חובת המצוה (ובאמת מוכרח ג"כ לומר דמכוין נמי. דאל"ה אכתי לא מידי קעביד אליבא דהילכתא דמצוה בעיא כוונה ובלא"ה לאו מצוה היא ה"ה דלא מיפטר מחטאת מחמתה ודוק) וכמו שביארנו באריכות. והשתא לא תידוק מידי דלהוי ס"ל התם כמ"ד א"צ כוונה. דוק היטב שבאמת עם כל האורך עדיין צורך להאריך יותר אלא שסמכתו על המבין והדבר נכון מאד לע"ד. ואף עפ"י שביאור דברי תו' הנז' יותר היה להיות מקומו במסכת סוכה. מ"מ הייתי זריז להקדים עצמי לדבר מצוה הבאה לידי שלא אחמיצנה ואין מעבירין על המצות:

ותויכילנא לשנויי שינויי רויחי בכמה אנפי דאע"ג דאיפסיקא הילכתא מצות צריכות כוונה היינו לאפוקי מכוין שלא לצאת. דלמ"ד לא בעינן כוונה למצוה. אפילו עומד וצווח שאין כוונתו לקיים המצוה מ"מ יצא י"ח. אבל לעולם לא בעינן כוונה לצאת אפי' אליבא דמ"ד צריכות כוונה דסתמא היינו כוונה:

ועודאפילו תימא כוונה לצאת נמי בעינן היינו דווקא במוציא לאחרים ידי חובתן הכי הוא דלא סגי בלא כוונת שומע ומשמיע להוציא. דאל"כ אין כאן כוונה כלל. (ואליבא דמ"ד א"צ כוונה ה"ה דסגי בכה"ג נמי במתכוין להשמיע לחבירו בלי שיכוין להוציאו ידי חובתו. וכן היא כוונת שומע עד"ז לכוין לשמיעה בעלמא אף בלי שיתן דעתו לצאת י"ח כדמוכח פ"ג דר"ה [דף כ"ה ע"ב]) אבל שומע לעצמו דילמא לא בעי כוו' לצאת אלא אם כיון לבו לקרות לחוד יצא. ואיכא לאוקמא למתני' דהכא אליבא דמ"ד צריך כוונה לצאת במוציא אחרים י"ח כההיא דתנן וכן מי שהיה עובר אחורי ב"ה ושמע קול סופר אם כיון לבו יצא. ואשמעינן הכא אפילו אינו סופר העומד בב"ה אלא קורא כדרכו בביתו מוציא אם כיון לבו. ותו התם אשמעינן דשומע צריך שיתכוין והכא קתני משמיע אם כיון להוציא יצא בו השומע ואפילו אין הקורא ש"צ בב"ה. ולא תימא שינויי דחיקי נינהו. אלא דמשכוני נפשאי אדהרע"ב בהכי לא קאמינא. מ"מ איתנהו וקושטא נינהו. וכאן רמזתי מעט ממה שיש להשיב משום יגדיל תורה. ואם יגמור ה' בעדי ארבה בו החקירה. גם צריך אני למודעי עוד שלפי הנראה לא ראה בתי"ט מ"ש [תר"י] בפי' הרי"ף בספ"ק דברכות [ד"ה אמנם] שיש לחלק ג"כ בין כוונה של מצוה שמתקיימת באמירה לשאר מצות שנעשות בפועל דאפילו אליבא דמ"ד לא בעינן כוונה למצוה מודה במצוה שמתקיימת באמירה כגון ק"ש דאי לא מתכוין לא כלום עביד. הכא נמי נימא אנן דילמא אף דס"ל צריכות כונה לית ליה הכין אלא במצוה כזו. אבל בשאר מצות מודה דא"צ כוונה. וכדמשמע בדוכתי טובא. דהכי קיי"ל כמ"ד א"צ ותקיף חילייהו ודאי דהסוברים כן. וא"כ לא תקשי מידי להרע"ב מדלא שמעת ליה אלא גבי ק"ש. ולא באתי כאן אלא להעיר אוזן במה שיש להתנצל ולירד לחילוקים שונים. ויתבאר עוד בעזר העוזר ית':

**בפרקים שואל.**הקשה בתי"ט אמאי לא פי' התנא שואל בשלום. כבסוף המשנה ומשיב שלום לכל אדם. עיין עליו מ"ש בשם מהר"ש בנו. ועם שיש קצת טעם בדבריו עדיין לא הונח עיקר התמיהה. דמאחר שהיה מספיק לתנא הקיצור בבבי דרישא. לפי שהדבר ידוע ומובן שעל שאלת שלום נתכוין. ואין לטועה שיטעה דשאלת ותשובת דברים דעלמא או של דב' תורה היא. כי מה ענינן למפני היראה ומפני הכבוד וק"ל. ע"כ נתחזקה הקושיא בדבריו שהי"ל לתנא לשנות דרך קצרה כראוי והגון. (ומ"ש דאשמעינן מילתא אגב אורחא דלכל אדם אין מוסיפין. כמו שמוסיפין לרבו ולגדול שאומר לו שלום לרבי ומורי. איני יודע מה צריך להשמיענו בזה. ומי סלקא אדעתין דלימא איניש לחבריה או למי שקטן ממנו לשון רבי ומורי. אדרבה אין מנהגן של ב"א כך ולא מדרך ארץ כן שנראה כמלעיג בו) וביחוד שכבר אחז לשון קצר כאן והספיק לו. ואין הקושיא על התנא שלא האריך מתחלה כמ"ש הרב תי"ט. שלשונו זה במ"כ הוא שלא בדקדוק. אך מראש דבריו יקשה על סופו. מה ראה שהאריך שם אם לא לאיזה צורך וזה פשוט:

אבללענ"ד כי דייקינן משכחינן מרגניתא. דהך תנא דווקנא הוא ובאגב אורחיה אשמעינן מילתא לענין שאילת שלום ואשמעינן נמי טעמא דמתני'. דלכאורה יפלא בעיני מה ראה התנ' להחמיר בשואל טפי ממשיב כדמוכח מדר"י דמפני הכבוד אינו שואל אבל משיב וכן בפרקים משיב לכל אדם ואינו שואל. ואדרבה איפכא מסתברא כיון דקיי"ל כופלין שלום לשואל. א"כ אית לן למימר לשאול קיל טפי דלמעט בהפסקה ודאי עדיף. לכן בדין הוא שיהא שואל כדי שלא יצטרך לכפול כשמשיב ויאריך בהפסקה. וכי הא דפירש"י התם גבי מקדי' ויהיב שנמא לגוי. כי היכי דלא לצטריך לכפולי. והכי נמי מסתבר למעבד הכא בהפסקה דק"ש. דכל כמה דמפסיק טובא בדיבורא גרע בלי ספק. ומשיב מגרע גרע דיוכרח להאריך ולכפול כמו שהדין נותן. שאל"כ שתיקתו יפה מדיבורו. אמנם לפמ"ש בחי' שם שילהי הניזקין והעליתי דלמלך ולמי שהוא גדול ראוי לכפול השלום גם בשאנה. מה שא"כ בכל אדם אפילו להשיב א"צ לכפונ מן הדין. אלא רשות הוא למאן דבעי ע"ש מילתא בטעמא דברים נכונים בזה הענין:

א"כזכינו להבין טעמה של משנתנו ונסתלק הספק שזכרנו. דהשתא שפיר חמירא שאלה. משום דמפני היראה והכבוד צריך לכפול גם בשאלה. להכי ודאי עדיף טפי להשיב מלשאול שלא להפסיק בלי סבה מכרחת. והיינו דלא האריך בלשונו בבבי קמייתא. משום דשואל דומיא דמשיב בכפילה. ולא חזי לאורוכי בלישנא דממילא משמע דסתם משיב ידוע שצריך לכפול. וממילא ידעינן נמי טעמיה דשני ליה בין שאלה לתשובה במפני הכבוד לר"י. (אע"ג דבמפני היראה לא מפליג בין שואל למשיב. שאני מפני היראה דחמיר טובא. ולחד פירושא מידי הוא טעמא אלא מפני סכנת נפשות) ומהך טעמא גופיה בסיפא דמשיב שלום לכל אדם. הוכרח להאריך ולבאר שלא תטעה לומר דמשיב דידיה נמי דומיא דמשיב דרישא בכפילה. משו"ה מסיים בה ומשיב שלום זימנא חדא ותו לא. משום דרשות הוא גבי כל אדם מדרך המוסר ומדת ענווה בעלמא. ואין ראוי לעשות כן בק"ש. אף שירצה ורשאי לעשות כן בזולת זה. והרי זה נכון ומדוקדק מאד:

עודאני אומר שלא זו בלבד בא התנא להודיענו שלכל אדם משיב כדרכו ולא כופל. אלא שאפילו כלשונו אינו משיבו. שלא תאמר עכ"פ תהא תשובתו עליך שלום. כדרך ששאל השואל שלום עליך. ולא יפחות ממנו לברר דבריו שרצונו השלום יחול עליו כמו כן. לזה נתכוין התנא באומרו ומשיב שלום ולא יותר. בא למעט מלת עליך או לך וכיוצא. אלא יקצר כל האפשר כדרך שמצינו בשונמית [מלכים ב' ד'] כששאל לה גיחזי השלום לך וגו'. ותאמר שלום ותו לא:

ונ"לשלפי שהי' מתה מוטל לפניה אז ודנה עצמה כאבל שאסור בשאילת שלום (וזה שלא כמו שעלה על דעתי בימי חרפי להביא ראיה מפסוק זה להמתירין לאונן בשאילת שלום ודכוותה) אלא שלפי ההכרח ומפני הכבוד ענתה בשפה רפה ובדרך קצרה. כאותה שאמרו במ"א [תענית דף י"ד ע"ב] ההדיוטות ששואלין משיבין להם בשפה רפה. ולכן לא יגרע כח ק"ש בזה שאין להפסיק בו לכל אדם שהן ההדיוטות שמשיבין להם אף כאן בשפה רפה. אחר שאין הכרח גדול להשיבן רק מפני שלום הבריות. וד"א בלבד. לכן די להם בתשובה קלה כמות שהיא שנויה כאן בדיוק ובזה יצא י"ח הכל וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. וישר הדבר:

משנה לחם יצאלשון מושאל וקצר. ר"ל יצא ידי חובתו.

משנה לחם אחרתיבת גרידא. נ"ב (אי נמי משום דלכתחלה ודאי לא סגי בהכי. והיינו דאמרינן קטן היודע לנענע. ואל תתמה שיצטרך אף הגדול לילך בשבילה אצל בקי ללמדו. שהרי בודאי אפילו כולנו היום חכמים. עדיין אנו מבחוץ בענין הנטילה דלולב ההגונה. ואין אנו יודעין אותה על אמתתה בבירור. עא"ח סתרנ"א. ויע"ש מה שנתחדש לי ספק בענינה. מלבד ספקות של כת קודמין כי רבו. ותמה אני אם יש בדור מי שיודע להוכיח שמנהגנו באופני הנענוע הוא כדין וכהלכה).

משנה לחם אחרתיבת מצותו. נ"ב (ומכאן תדע שטות אותן המהפכין הלולב אחר הברכה. כמו שעושין ההמון כולם. ולית דימחי בהו. ואף הלומדים טועים בכך. וצריך ללמדם שיטלוהו כדרכו בשעת הברכה מיד).

משנה לחם בפרקיםלשון קצר הוא. כלומר בין הפרקים. אחר מלת ודכוותיה. נ"ב איברא יכילנא לאתויי ראיה והוכחה נכונה. ממשנה שלמה ספ"ו דסנהדרין. ודוק.

משנה לחם אחרמלת הדבר. נ"ב שוב מצאתי בשם רי"ח שכתב כך. שלא יאמר רק שלום. וכתבו האחרונים ז"ל. דבבה"כ אין שואלין כלל. והעמידו למשנתנו בפנים חדשות (ובאדם הבא מן הדרך. הכל לפי מה שהוא אדם) ועדיין צ"ל ג"כ דמיירי הכא בק"ש של ערב. דבשחר בלא"ה אסורה שאילת שלום עד שיתפלל. ואפילו במוצא חברו בדרך. הוי כעושהו במה. לפ"ד הראב"ד והרשב"א. כמ"ש בא"ח ספ"ט.

משנה לחם רבי יהודה סתם ר"י. הוא ר"י בר אלעאי.

**אלו.**האל"ף בציר"י. כי נגזר מן אלה שבמקרא ולשון חכמים לעצמו כמ"ש בהרבה מקומות. ואמנם כל מקום שיבוא בלשון משנה אילו העומד ומשמש במקום אילמלא כמו אילו נאמר כן וכיוצא הנמצאים לרוב בתלמוד הוא אילו בחירק והורכב מן אם או מן אי(לשון חכמים) ולו במלאפום לו יהי לו הואלנו:

משנה לחם בלח"שד"ה אלו. אחר מלת בחיר"ק. נ"ב פעם מושך יו"ד. ופעם זולתו. כבכתוב ואלו לעבדים. ואילו האחד. ואלו חיה.

משנה לחם לאמת ויציב עמ"ש בס"ד בבית אל. סיוע גדול לדעת מי שאמר. שבין אמת לויציב ג"כ לא יפסיק. ובכן מדויק לשון משנתנו. ואין כאן שפת יתר.

משנה לחם יפסיקלשון ארמי הוא. ענין סיום. כל חדילה וכריתה וכליה. מתורגמין בלשון הפסקה. אבל בלשון מקרא שהוא בשי"ן שמאלית. מורה ההפך. באורו ענין פתיחה. פושק שפתיו. ותפשקי רגליך. וי"ל שאף כאן דמכוון הוא עד"ז. ר"ל שלא יפתח פיו ויתחיל דברים אחרים בתוך קריאתו.

משנה לחם ר"י בן קרחהבודד.

משנה לחם עול מ"ש ודאי עול הוא על צוארי האנשים שלא יטו הנה והנה. אחרי שרירות לבם הזונה. וסודו עיין בבית אל.

משנה לחם מלכות שמים ה' בשמים הכין כסאו. השמים שמים לה'. אף כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו. ומלכותו בכל משלה. ונודע ליודעים חן. כי הי"ת נקרא ג"כ שמים ע"ד האמת. כמ"ש שהמע"ה בתפלתו ואתה תשמע השמים. הוא שאמר דניאל די שליטין שמיא (בידוע שאין השליטה לגרמים שמימיים) ומדויק שתפס ל"ר שליטין. כי בשם זה נכללו השמים כסאו. והארץ הדום רגליו. הארץ הידועה בשם מקום מלכותו. וה' בהי"כל קדשו ה"ס מפניו כל הארץ להביאם במסורת הברית. למען יכירו וידעו יושבי תבל כי לה' המלוכה. ויקבלו הכל עול מלכותו. כי זה כל האדם. והמשכילים יבינו. וע"ע מ"ש בס"ד שלהי עוקצין ובבית אל כ"פ. ועיין זמרת הארץ סודו וגי' שלו. אז תבין יראת ה'.

משנה לחם עול מצותשלא ניתנו אלא לצרף בהם את הבריות. להיות האדם חי בהם כשור לעול כחמור למשאוי. לבחנו ולנסותו. אם לא יבעט וירבץ תחתיהם. כי יצר לב האדם מנעוריו פרא חפשי למוד מדבר. וכבד עליו (על החומר) הדבר. להביא עצמו במוסרות ומוטות. שמירת המצות. עד אשר יעשם קנין בנפשו. וירגיל עשייתם. אז ישובו נוחים וקלים ערבים לנפש ומתוקים. לגרגרות ענקים.

**למפרע.**לאחור. ע"ד קצת הוא מלשון המקרא לא אפרע (יחזקאל כ"ד) הכונה בו לא אשוב אחור מדברי כמ"ש שם הרד"ק ז"ל:

משנה לחם ר"יסתם ר"י הוא בן חלפתא הידוע.

משנה לחם הקורא למפרעמ"ש הרע"ב ומיהו אם הקדים פ' ויאמר. לפרשת והיה כו' נראה דאין זה חשוב למפרע ויצא. עמ"ש בס"ד שילהי ר"ה במהדורא.

האומניןנראה שקריאת המלה באל"ף שרוק"ה. הנפרד מעשה ידי אמן בק"ח המתחלף בקיבוץ ואין לקרותה בחול"ם להבדיל בין ענין מלאכה. שהוא הנרצה כאן. ובין ענין גידול ותרבות כמו האומנים אחאב [מלכים ב' י' א'] כאשר ישא האומן [במדבר י"א י"ב] שהם חולמי"ם. אבל לשון אומנות שהוא ענין מלאכה. עיקרו מלשון ארמי. וכ"ה בתרגום כל אומן ואומנות שרו"קים:

רשאיןהרי"ש פתוחה. והוא שם תואר על משקל זכאין בנאין גבאין. מנחי למ"ד ה"א. ואינו משורש ראש כמו שחשב ההופך ומבלבל. וטעה בזה מאד כמ"ש בס"ד בהגהות הסידור בפרקי אבות:

חתןפטור מק"ש כו' עד מוצאי שבת. לפירושא קמא דמייתי הרע"ב (ולקוח הוא מפי' הר"מ ז"ל) פטור משום דטריד שמא לא ימצאנה בתולה. ומכאן ואילך לבו גס בה. וכתב ע"ז בתי"ט דר"ל לבו קרוב לה לפי' הערוך. ומשו"ה כשלבו קרוב לה ימחול לה אף אם לא ימצאנה בתולה. דהא להכי מצרכינן להנשא ברביעי כדי שישכים לב"ד בעוד כעסו עליו עכ"ל:

ואנישמעתי ולא אבין איך לא הרגיש הרב ז"ל שהרי מכאן סתירה מבוארת לפירוש הנז'. שאם אתה אומר עד ארבעה לילות אם ימצאנה בתולה אינו מוחל לה. א"כ בתולה תינשא אף בחמישי ותיבעל אפי' בששי. דאי משום שקדו ליכא. דהא טריח ליה ג' ימים. ומשום שמא יחפה עליה נמי לא. דהא עד ד' לילות אין לבו גס בה. ויבוא לב"ד בשני. ודוק אף שיש להשיב. והכי משמע נמי מפירש"י ריש כתובות דעד כאן לא איבעיא לן אי נבעלת ברביעי דלא ניחוש לאיקרורי דעתא משום הא פורתא. אבל ד' ימים ודאי חיישינן (והכא נמי לא מסתבר למיפטריה מקבלת עול מלכות שמים ד' ימים מחמת טירדא זו. דהיכי ליקו רבנן וליעקרי לעשה גדול וחמור כזה כל שאין הטרדה ברורה) וגם אלמלא כן היה יותר סברא לבעול בששי כאלמנה משום ברכה דאדם דודאי עדיפא ושייכא טפי אף לגבי בתולה מברכה דדגים. אילו לא חשו להרחיק כל כך זמן הבעילה מישיבת הדיינין וזה ברור. אלא ע"כ ליתא לפירושא קמא דהרע"ב. אלא אפילו בבציר מד' ימים ודאי לבו גס בה. ולא נפטר מפני כך מק"ש. אלא מחמת טרדת הבעילה. וכפשטא דתלמודא דהכא:

ובפ"קדכתובות [דף ו' ע"ב] איתא בהדיא דעד כאן לא פטרינן ליה אלא משום דבעיל או דלא מצי בעיל. עם היות שלא נעלם ממני שיש למתעקש לדחוק ולומר דאפילו תימא שאינו טורד אלא בבעילה עצמה, היינו שמא אינו בקי בהטייה. ויטה והוא לא ידע כדרך שאמר לו ר"ג לאותו איש שמא הטית ועקרת לעברא ודשא [כתובות דף י' ע"א]. ולא יוודע לו אם בתולה היא אם לא אף אם לא ימצא בתולים. וא"כ אע"ג דתלינן הטרדה בבעילה. אעפ"כ הסבה המטרדת אותו בזה היא מחמת שלבו על הבתולים וק"ל. אבל מ"מ אין נ"ל כן בפשט הסוגיא ע"ש בתו' ודוק. ועמ"ש בר"פ דלקמן. ומ"ש הרע"ב שהם ד' לילות עיין בב"י א"ח סימן ע':

משנה לחם פטור מק"ש בלילה הראשוןעד מ"ש. עמ"ש תי"ט בשם הרמ"נ. דבימים חייב. דישראל קדושים הם. ר"ל שאינן משמשין מטותיהן ביום. כדאיתא (שבת דפ"ז. נדה יז"א) ולא נהירא. דהא לת"ח מותר להאפיל בטליתו. ולכל אדם אם הוא מקום אפל. מותר. ואפשר לשאר אינשי נמי שרי להאפיל. אם יודע מעצמו שזה מותר. אלא שאין מלמדין אותו לעשות כן. משא"כ בת"ח שיודע זה. מאפיל הוא בטליתו מעצמו ואינו חושש. וה"ה לכל אדם העושה כך. שאין מוחין בידו. וכ"שלנושא אשה. ועדיין לא הוליד ולא קיים פ"ו. שדינו כחשוכי בנים. שאפילו בשני רעבון הותר להם לשמש. ק"ו בשעת שובע וביום ע"י האפלת טלית. ושל בית מונבז לעולם היו משמשין מטותיהן ביום. ומזכירין אותן לשבח. אלא ודאי ליתא לדהרמ"נ. מסתברא כדעת הר"מ וטור. דבימים נמי פטור. מיהו דווקא כי בעי למבדק נפשיה. ולמבעל ביממא נמי. וכגון דדייר בבית אפל. או שיש לו חדר צנוע שיוכל להאפיל בטליתו. בזה האופן פטור הוא אף בימים. בעוד שלא עשה מעשה. ודקתני בלילה. אורחא דמילתא קמ"ל (דכוותה שנינו ר"פ תנוקת) דבעינן מיהת כעין לילה. דהיינו בית אפל. או האפלת טלית. דומיא דלילה (עחי"ג כתובות ז"א. בד"ה והלכתא) הא חדא לקולא. וממילאשמעינן נמי אחריתא לחומרא. דאם היתה נדה או חולה. שאין דעתו לבעול. חייב הוא אף בלילה. שהכל תלוי במחשבתו ורצונו ויכלתו. אם דעתו טרודה לעשות מעשה. והשתא אתי שפיר דלא קתני מלילה הראשון. משום דהוה ס"ד בימים שלשה. תליא מילתא. שהזמן גורם טרדת הלב. כל משך שלשה ימים של נשואין עם לילותיהן. בין בועל. בין לא. מחמת שמחת ימי המשתה עכ"פ. כדרך שבני חופה פטורין למ"ד. ותו דהו"א דאית ליה דין עוסק במצות נשואין. ושחייב לשמח את אשתו. דפטור מן המצוה. משו"ה תני בלילה. לומר שהכל הולך אחר הלילה וזמן הראוי לבעילה (בעילה מעכבת בו) את נשף חשקו שם לו לחרדה. ועלול לטרדה דמצוה החזקה באופן שלא יוכל לכוין אף בפסוק ראשון. ובזולת זה לא נפטר.

משנה לחם ולעניןמ"ש רע"ב ד' לילות. עמו"ק ס"ע.

משנה לחם רחץכי היכי דלעיל אקדים המעשה. דהיינו קרא. שהוא החדוש הנדרש. הכי נמי הכא. פעל הרחיצה הוא החדוש. לכן הקדימו למקרהרחץ לשון מקרא. אם רחץ ה'. ורחץ במים.

משנה לחם וסתםרחיצה דקרא. רחיצת כל הגוף במשמע. דוק ותשכח. דלא כתי"ט. משו"ה הא"נ שכתב התי"ט בטעמו של הר"מ. הוא האמת. אמנם אין נראה פירוש הר"מ במלת אסטניס. אבל הוא מאניני הדעת ומפונק. לפ"ז אה"נ פירוש רחץ. בצונן כל גופו איירי.

משנה לחם וכשמתכאן בהכרח הקדים המקרה לפועל. שאין שייכות לתנחומין. אלא אחר המיתה. משא"כ ברחיצה דמשנה הקודמת. שכבר תוכל להיות בלי מקרה המיתה. זוהי כוונת קול רמ"ז. שהביאו המלקט רמ"ח (ואני לא השגתי הס' בעת כותבי זאת) וטרח לבארן עם כל פשיטותו למתחיל להבין בספרים. אבל הוא העיד על עצמו שלא הבין לגמרי כוונת הרמ"ז עם היותה מבוארת מעצמה כנ"ז. והראה שם שבושים גדולים. ברוב דברים כהרגלו ומכביר מלין ע"ג מלים. הבל ואין מועיל.

משנה לחם בלילה הראשון קסבר אנינות לילה דרבנן. ובמקום אסטניס לא גזרו. גמרא. ולא ידעתי טעם לרע"ב ותי"ט. שהשמיטוהו. אסור מלשון תורה. לאסור אסר על נפשו.

משנה לחם טבית"ח היה. כמ"ש רפ"ב דסוכה. ונהגו לקרות הטי"ת בקמ"ץ. והבי"ת בחיר"ק. לפ"ז הוא שם בודד במשנה. אבל בגמרא י"ל חברים באמוראים וזולתם. ובמ"ר אחרי. נמצא גם טבתא. אמתא דר"ג. איני יודע אם היא אשתו של טבי. או שמא כל העבדים ושפחות של בית ר"ג. היו קוראין אותן ע"ש הטוב. אכן נמצא גם במשנה יהודה בן טבאי. והוא נקרא כולו פתוח.

משנה לחם אין טבי עבדי כשאר כה"עולא עבד עובדא כשמעתיה דר"פ מרובה. ש"מ שבטל דעתו מפני דברי ר"י. שהיה סבור שטבי עבדו יצא לחירות.

משנה לחם רשב"גסתם. הוא בנו של ר"ג דיבנה. הנ"ל.