ואת שאין למטה צורך בהן(כגון ההולכין ללות את המת) חייבין. כתב בתי"ט וא"ל דאכתי ג"ח הוא ויש לו דין העוסק במצוה שיש בה טירדא דפטור. דיש לחלק בין תנחומין שיש לו עסק לנחם. מה שא"כ הלויה שאין לו עסק ולא מיקרי טירדא עכ"ל. ולא יצא בזה ידי חובת ביאור כל הצורך. דאטו כי ליכא טירדא מי לא מיפטר עוסק במצוה והרי ישיבת סוכה ודכוותה דוק בפרטיהן ותמצא. אבל זה שהוצרכנו לטעמא דטרדה גבי חתן דפרק דלעיל. היינו משום דמיפטר בלא עשה מעשה דליתא לעסק מצוה כלל. אלא טירדה גרידא היא הפוטרתו. וה"ה לעסוק במצוה בלי טרדה דמיפטר ממצוה. וא"כ לוית המת דודאי מצוה היא דקעבדי המלוין. כי לא מיקרי טרדה מאי הוי. והרי אמרו [מגילה ג' ע"ב ועוד] מבטלין ת"ת (ששקולה כנגד כל המצות) להוצאת המת. אלא שלא אמרו לדחות ת"ת מפניה. אלא מי שאין תורתו אומנתו. שהרי זה יכול לקיים שתיהן. ועוד יש בזה תנאים שאין מבטלין אלא לכדי צרכו לפי מה שהוא אדם:

אמנםאין צורך לכל זה כאן. דק"ש שאני שהיא דאורייתא ומצוה עוברת. רק שעדיין לא נתיישב שהרי מצינו כמה מצות של תורה שיש להם עת קבוע ונדחין מטעם עסק מצוה אחרת ואע"ג דלית ביה טירדא כמבואר למבין אם יעיין במקומות שנתבארו פרטים הללו שאין לי להאריך בידוע. וא"כ מ"ש עסק הלויה שגם היא מצוה וגדולה (אע"פ שנמנית מכלל מצות דרבנן להר"מ ז"ל) מאותן שהקרן קיימת לעוה"ב. ועכ"ז אינה דוחה לק"ש. ויש לחלק בין ק"ש לשאר מצות דאי לאו מפני הטירדה לא הוה פטרינן ליה לחתן אפי' אי הוי חשיב עסיק במצוה. כיון דלא צריך כל כך זמן כדי לקיימה שבפסוק ראשון יוצא ידי חובתו. ומשו"ה הלויה אינה פוטרת מק"ש. דאפשר לקיים שתיהן דרך הילוכו שהרי קורא כדרכו ואפילו הולך בדרך. ואע"ג דבעי עמידה בפסוק ראשון משום כוונה. בקל יכול לעמוד כדי קריאת הפסוק. וכיון שאין כאן טרדה המונעת חייבין הן בק"ש. ולא דמי למשמר המת וכותבי תפילין וק"ל. וזה הגון:

משנה לחם בפירושרע"ב. אם המטה צריכה להם פטורים. ואם אינה צריכה להם כגון כו'. כך צריך לתקן לשונו.

**ואם לאו לא יתחילו.**כתב תי"ט בשם הר"י דתנחומי אבלים דאורייתא. וצ"ע לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל שאינה מן התורה אלא אסמכתא בעלמא היא. עיין בספר המצות שהשיג לבה"ג שהכניסה במנין המצות:

משנה לחם העומדים בשורה לא תידוק מהכא. דהעם עומדים ואבלים עוברים. דהאיפכא קיי"ל. כדמסיק תלמודא פכ"ג דסנהדרין. וכ"כ גם הרע"ב שם. אלא מאי עומדין. עוברין.

והתפליןעמ"ש הרע"ב דשבת לאו זמן תפלין. כתב תי"ט בפ' בתרא דעירובין לא פסק כן. ועמ"ש שם בס"ד:

משנה לחם ובבה"ממה שמקשין כאן על התו' מן הערבותעבח"ג שהוא שבוש. וקשוי. שלא לדעת הוא.

מברךלאחריו כלומר מהרהר לאחריו הר"י בפי' הרי"ף העתיקו בתי"ט. ויש לי עיון בדבר זה. דהתינח לרבינא [ברכות דף כ' ע"ב] דסבירא לי' הרהור כדיבור דמי. אלא לר"ח דקיי"ל כוותיה וכדפסק הר"י ז"ל גופיה [שם] דס"ל לאו כדיבור דמי מי ניחא דאיך אפשר לומר שיהרהר בבה"מ דאורייתא. כיון שאינו יוצא אלא בדיבור וכי אלימא תקנתא דעזרא לעקור דבר מן התורה. ובשלמא ארישא דבק"ש מהרהר בלבו לא קשי' לי. דאיכא לשנויי כגון שקרא ק"ש וכבר יצא יד"ח קודם שראה קרי. ועכשיו נקרי ועדיין לא טבל כשהוא עם הצבור. דיו בהרהור. והכי דייק נמי טעמא דיהיב תלמוד' ומייתי ליה הר"י [שם] והרא"ש (סי' י"ד) דהא דהתירו לו להרהר בק"ש כדי שלא יהיו הצבור עסוקין בק"ש והוא יושב ובטל. הא משום דק"ש דאורייתא לא התירו לצאת בהרהור לחוד. אלא משום דלא איירי בהכי. משו"ה סגי ליה בהרהור:

אלאדלא קאי הך טעמא במסקנא דמסיק תלמודא אלא ק"ש וברכת המזון דאוריית' כך היא גרסתינו על פי פירוש התוספות [שם דף כ"א ע"א ד"ה הכי] שלפ"ז נדחה הטעם דבעי למימר מעיקרא דמשום עסק הצבור וקבלת מלכות שמים התירו להרהר. ומכאן תימה גדולה לענ"ד על הר"י והרא"ש שפירשו הטעם הנז' גבי הרהור דק"ש. עם היות גרסתם כגרסת התוספות כנראה מדבריהם. ויקשה עליהם אם הטעם אמת שלא התירו להרהר בק"ש אלא שלא יהא יושב ובטל מקבלת מ"ש בשעה שהצבור עסוקין בו. ובלא"ה לא אפילו במידי דאורייתא כק"ש. אי הכי תקשי להו סיפא איך מברך על המזון אפי' ע"י הרהור. כיון דלית ביה קמ"ש ואין צבור עסוקין בו:

אבלבאמת איני רואה הכרח לדחות הגרסא שהביאו התו' בסוף והיא גירסת רש"י דה"ג אלא ה"ט דק"ש אית ביה מ"ש ובה"מ דאורייתא. שנראית נכונה מאד דלא הדר ביה משינויא קמא. ותרוייהו איתנהו. דמידי דקמ"ש אפילו אינו דאורייתא מהרהר. וכן בדאורייתא אע"ג דליכא קמ"ש התירו לבעל קרי להרהר. ואי משום דקשיא להתו' אגירסא זו דהא מתני' בדלא אדכיר יציאת מצרים היא דלכולי עלמא ק"ש דאורייתא. משום הא לא דחינן לגירסא הנז'. דשפיר מצינן לקיימה ויפה מתפרשת המשנה כדכתיבנא. דמיירי בשכבר קרא ויצא ידי חובתו וכגון שהשכי' לצרכיו או ללמודו וקראה. ואח"כ נכנס לב"ה להתפלל עם הצבור. ואינו דוחק להעמידה בכך. ואשמעינן דמ"מ התירו לו ההרהור עם הצבור (ולא תקשי א"ה צריכה למימר דאינו מברך לפניה ולאחריה פשיטא בלא"ה נמי לא. אחר שכבר יצא. הא לאו מילתא דהכא במאי עסקינן שלא בירך לפניה ולאחריה אלא כדרך שקורין אותה לפני פסוקי דזימרה. ואב"א אפילו בדקרי לה בברכותיה נמי. אפ"ה מי לא איצטריך לאשמועינן דבברכות אפי' להרהר לא שרי ואע"ג דצבור ג"כ עסוקין בהם) משום קמ"ש ואע"ג דלאו דאורייתא היא כה"ג:

ועדייןזה אינו מועיל בסיפא אליבא דר"ח דס"ל הרהור לאו כדיבור דמי. ואינו יוצא י"ח ברכת המזון שהיא מן התורה בהרהור. והדרא קושיין לדוכתא וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה. (אף דלהר"י ל"ק דאזיל לטעמיה במ"ש במשנה ראשונה דמכילתין ע"ע. אפ"ה ערבך ערבא צריך כי היא גופה רפופה בידינו מטעם החולקים שם ועוד יש לחלק בגווני טובא בין התם לנ"ד ודוק):

ונראהלי דת"ק דידן ס"ל דמן התורה ב"ק אסור בד"ת כדיליף בגמרא [דף כ"ב ע"א] מקרא. דדרשינן סמוכין. ואית ליה דדרשה גמורה היא כדמשמע נמי בגמרא למדקדק כראוי. ולא משום תקנת עזרא בלחוד הוא. משו"ה אתי דאורייתא ודחי דאורייתא ובהא פליגי ת"ק ור"י. דר"י הוא דסבר דאינה אלא תקנת עזרא ומה"ט אפילו בברכות מותר לר"י שעשאן כהלכות ד"א. וס"ל דלא תיקן עזרא אלא למשנה וגמרא שיש בהן עומק. אי נמי ת"ק נמי אית ליה דעזרא הוא דתיקן טבילה לד"ת. אבל ק"ש מדאורייתא אסור לב"ק ולא הוצרך עזרא לתקן זה. דדרשת סמוכים ודאי משמע ליה לדרשה גמורה. ולא בא הכתוב לאוסרו אלא בדבר של תורה שהיא מ"ע גמורה דהיינו ק"ש. ואתא עזרא ותיקן לכל ד"ת שיהא ב"ק אסור בהן:

אמנםכל זה אני אומר לרווחא דמילתא אם נפרש מברך שבבה"מ מהרהר כפירוש הר"י. ולשטתו במהרהר שבק"ש שאפילו לא קרא עדיין לא הותר לו אלא להרהר. אף שאינו יוצא י"ח בהרהור. אבל לפי מה שפירשנו דהיינו טעמא דק"ש שלא הותר לב"ק אלא להרהר. משום דמיירי בשיצא כבר ידי חובה. ואינו מהרהר אלא כדי שלא יישב ובטל וכגרסא שהבאנו שלא נדחה תירוץ זה בגמרא. מעתה אין דוחק במשנתנו והך תנא דווקנא הוא. דבסיפא גבי בה"מ מברך דוקא כמשמעו ולא מהרהר משום דמן התורה הוא. והשתא ס"ל לתנא דידן נמי דתקנתא דעזרא לחוד היא ואסמכה אקרא. ולא חיילא תקנתיה אלא בברכות דרבנן או בשכבר יצא י"ח. דסגי ליה בהרהור שלא יבטל מקבלת מ"ש עם הצבור. אבל במידי דמדאורייתא מוציא בשפתיו. כיון דהרהור לאו כדיבור דמי. להכי תני מברך. כך נ"ל ואמר לי לבי. ועל המעיין המשכיל אשליך בזה יהבי. יחקרני וידע מה טבי. ובקשתי לי חבר ושוב מצאתי לי רב גדול כי ראיתי בפי' הר"מ ז"ל [במשנה זו] דמשמע להדיא שהיה מפרש כדפרשתי כמו שיתבאר למי שיעיין בו ודוק:

**אלא יקצר.**יש לעיין דלעיל משמע דק"ש שהוא דאורייתא עדיף. והכא משמע דתפלה דרבנן עדיפא דיכול להוציאה בשפתיו משא"כ בק"ש שלא הותר לב"ק אלא בהרהור. ולא אשמעינן התם כה"ג דאם התחיל וקרא שלא יפסיק. והנה לפמ"ש לעיל בס"ד דבמתני' דהתם בק"ש דרבנן עסקינן משו"ה מהרהר. אבל כשחייב לקרות מן התורה קורא כדרכו בשפתיו. ניחא הכא נמי. דמכל מקום ק"ש עדיף. דאינו צריך או אינו רשאי לקצר ואתחולי נמי מתחיל. משא"כ בתפלה שהצריכוהו לקצר:

וגםיכולני ליישב אפי' למאן דמפרש לעיל דבכל גוונא בק"ש מהרהר ואינו מוציא בשפתיו. אפ"ה לא תקשי מדלא תנן גבי ק"ש אם התחיל אל יפסיק כי הכא. דאיכא למימר אע"ג דק"ש דאורייתא. אין מצותו מן התורה אלא בפסוק ראשון ובו לבדו יצא. והיינו טעמא דלא תני הכי גבי ק"ש. דאפילו התחיל. יש לומר שמפסיק. כיון שכבר יצא בפסוק ראשון. והשאר אינו אלא מדרבנן. על כן צריך הוא להפסיק ודיו שיגמור בהרהור. ולענין זה ודאי חמירא תפלה דבעיא כוונה דאפילו המלך שואל בשלומו ונחש כרוך על עקבו לא יפסיק (עמ"ש בס"ד לקמן ריש פ"ה אז תבין לכשתדקדק) לכן אמרו בב"ק ג"כ אל יפסיק אבל ק"ש שפוסק בו לשאילת שלום. גם ב"ק יפסיק וזה דבר נכון וקיים לע"ד.

משנה לחם יתכסה במים ויקרא צריך לחלק בין מרחץ דנפיש זוהמיה. משו"ה במקום שעומדים שם ערומים אסור אפי' בש"ש. ובין הטובל במערה שאינה עשויה לרחוץ. מיהא מקואות דידן ודאי דין בית המרחץ יש להם. עמו"ק (ספ"ד).

משנה לחם וכמה ירחיק כתב רע"ב אבל לפניו כמלא עיניו.

משנה לחם אםזה אמור בכל מקום. פליגי בה. עא"ח (סע"ט).

**זב שראה קרי.**לא אצטריך למתני בעל קרי שראה זיבה. דממילא נשמע אליבא דת"ק. דמה בזב שראה קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא מחייב. ב"ק שראה זיבה דמעיקרא בר טבילה הוא לא כל שכן דחייב. וכן משמע קצת מדברי התי"ט אלא שקיצר יותר מדאי:

אכןמה שכתב עוד דמשום דלא פסיקא ליה דתוך מע"ל לקריו אינו נעשה זב. משו"ה לא אצטריך למתנייה דפשיטא דלא פקעה טבילה מניה כיון שלא נעשה זב בראייה שרואה תוך מע"ל שב"ק מטמא כך נראה מלשונו. דאי אליבא דר"י קאמר דלא פסיקא. איברא פסיקא ליה כדאיתא בגמ'. וכמ"ש בסמוך ותו אטו משום יחידאה לשתוק ת"ק ממאי דצריך ליה. לא מודינא ליה בהא. דאי משום הכי אכתי איצטריך דמה בכך שאינו נעשה זב גמור אי בשלישית אין בודקין אותו. ואי בראייה ראשונה ושניה ג"כ מטמא אפילו באונס. רק שאינו מטמא אלא כב"ק. מ"מ טומאתו חלוקה מקרי לענין זה שלא גזר עליה עזרא. שהרי לא גזר שיקבלו ד"ת טומאה. דנימא מאיזה טומאה שתהיה. אלא דווקא אקרי הוא דגזר. שהוא בא ע"י הרגל דבר. אבל זיבה דבר אחר הוא ובא מאבר מת. ודבר פשוט הוא דר"י דפטר בב"ק שראה זיבה ובזב שראה קרי. לא שני ליה בין ראשונה לשניה או שלישית. דבכל גוונא הזיבה מפקעת תקנת עזרא. אף על גב דבב"ק גרידא מחייב וק"ל:

והשתאלרבנן נמי אם ראה זיבה תוך מע"ל לקריו לאו בר טבילה הוא לד"ת. אם לא מחמת ראיה של קרי שקדמה לו. והכי משמע נמי בגמרא [דף כ"ו ע"א] דאיבעיא לן אליבא דר"י אי פטר נמי בב"ק שראה זיבה אע"ג דמעיקרא בר טבילה הוא. ש"מ דאדהשתא ודאי לאו בר טבילה הוא לכ"ע. ולא קמיבעיא לן אלא אי אזלינן בתר מעיקרא וק"ל. ותדע נמי מדר"י דפוטר אפי' בכה"ג רצוני בב"ק שראה זיבה (ומדלא מפליג בין זיבה לזיבה. ש"מ דבכל זיבה פוטר. דאל"כ אכתי לפלוג בדידיה. אבל באמת א"א לחלק בין זיבה לזיבה לענין זה ושגגה היא בלי ספק ודוק. דהא ע"כ ברואה תוך מעל"ע של קרי איירי. דאי לאחר מעל"ע מסתמא כבר טבל לקריו, דאטו ברשיעי עסקינן דעד האידנא לא טבל. ועמד יום א' בלי ק"ש ותפלה. והשתא במאי קמיירי ר"י דברייתא דפוטר בב"ק שראה זיבה. אי בראיה שלישית דווקא. והיכי דמי אי דחזא נמי ראיה ראשונה ושניה בו ביום, הא לא נעשה זב בכך. כיון דשנייה מאונס ואי בדחזא שניה מקמי דראה קרי, מאי קמ"ל האי זב שראה קרי הוא, אלא ודאי הב"ע בראה אפי' ראשונה תוך מעל"ע. ואפ"ה פטר ליה ר"י מחמת הזיבה, דאע"ג דעדיין לא נעשה זב גמור, מ"מ הואיל וראשונה מצטרפת לשנייה אפי' הראשונה מאונס, וראוי הוא לבוא על ידיה לזיבה גמורה ולטמא טומאה חמורה, הרי הוא נפטר מטבילת קריו וזה ברור. ולא תטעה מחמת מה שפירש"י במשנתנו דתלי טעמא דזיבה בטומאה חמורה, דלאו דוקא הוא אלא מפני שראוי לבא לידי כך, ועוד דאליבא דת"ק לא סגי דלא נקטיה רש"י לרבותא למימרא דאפילו בזיבה גמורה מיחייב. ואע"ג דנשאר בטומאתו ואין טבילתו מטהרתו. ומשום הכי נסיב ליה נמי בדר"י לדררא דטומאה חמורה בשיגרא דלישנא ודרך סלקא דעתך, איברא לקושטא דמילתא לא שני ליה לר"י אלא בכל גוונא הזיבה מפקעת חיוב הטבילה כדאמרן זה מוכרח, ועיין היטב). כדמפרש ר"ח בבריי' וע"כ ל"פ ר"י בהא דס"ל דאינו נעשה זב אחר שראה קרי. אלא משום דראי' דהשתא דזיבה לא בעיא טבילה לד"ת. ואזיל בתר בתרא דמפקע לחיובא דראיה קמא. ולת"ק לא פקעה. וא"כ בודאי לת"ק הוה צריך לאשמועינן דלא פקע בהכי. אי לאו דבמכ"ש שמעינן לה וכנז':

ומכאןשמה שכתב בתי"ט במהדורא בתרא בד"ה ור"י פוטר. דלדבריו דת"ק קאמר. דלדידיה לא נתקנה תקנת עזרא לא לק"ש ולא לברכותיה עכ"ד. דמשמע מלשונו דהשתא לענין ק"ש וברכותיה קיימינן. וקאמר ר"י פוטר אליבא דרבנן (משום דמתני' דלעיל קשיתיה. דשמעינן לר"י דלית ליה תקנתא דעזרא גבי ק"ש וברכותיה ואפילו בב"ק גרידא. כ"ש בהני) הוא דבר שאין לו שחר במחילת כבודו. ושרא ליה מאריה חס לומר דבר כזה מעצמנו דר"י אליבא דרבנן קאמר. מה שלא פירשו לנו בעלי התלמוד (אף אם ימצא לפעמים מקום צר שילחצנו לומר כן כאשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. מ"מ אינו מן המדה בלשון מבואר כזה הס מלהזכיר. וגם אין צורך כלל כמ"ש בס"ד) ולא עוד אלא שסותר דברי התלמוד. דאם איתא דר"י אפילו בב"ק גרידא פוטר. תו לא שייך למיבעי בעיא אי פטר נמי בב"ק שראה זיבה. ומדקמבעיא לן אליביה דר"י ודאי דבב"ק חיובי מחייב. אלא שבזה יש לו קצת הצלה בשיוסיף דוחק על דוחק דהך בעיא אזלא נמי בדר"י אליבא דרבנן (מה שלא מצינו דוגמתו בשום מקום ואין לנו כיוצא בו. ואעפ"כ היינו רוצים לסבול זה הדוחק ולקבלו בסבר פנים יפות וכך חובתנו ויפה לנו אם היה בו כדי התנצלות) אבל בלי ספק א"א להשמע כלל. דהא אמתני' דלעיל בגמרא (דכ"ב בראשו) רמינן דר"י אדר"י דהתם פטר אפילו בב"ק גרידא. והכא מוכח דע"כ בב"ק גרידא חיובי מחייב. ואי כדעת הרב בתי"ט לא קשיא מידי דהתם לעיל דר"י דידיה הוא. והך דהכא אליבייהו דרבנן קאמר לה. לכן פשוט אצלי דכד ניים ושכיב מר כתב כן מבלי עיון בש"ס:

וצריךלומר אחת משתים אי בעית אימא מתני' דהכא בק"ש קעסיק ותני כוליה פרקין והכי ודאי מסתברא. ולעולם ר"י דידיה היא. ואפ"ה לא קשיין אהדדי. דודאי ר"י אית ליה נמי תקנתא דעזרא לגבי ק"ש. ולב"ק גרידא חיובי מיחייב. כדמשמע ממתני' דהכא דלא פטר אלא בטמאין טומאה אחרת עם הקרי. ומתני' דלעיל על כרחין אית לן למימר דאין לך אלא מה שמפורש בדברי ר"י. דהיינו שמברך לפניהם ולאחריהם. דבברכות לחוד הוא דמיקל. מטעמא דמפרש בגמרא שעשאן ר"י כהלכות ד"א. אבל ק"ש חמירא ליה לר"י ומודה ביה לת"ק דמהרהר. (וצריך אתה לידע דאם תמצי לומר לר"י נמי ב"ק מן התורה אסור ובק"ש דווקא (דוק והבן) דחמיר טפי. מצי איירי הכא אפי' בק"ש דאורייתא. ואי ס"ל דאינו אלא מדרבנן ומתקנתא דעזרא בלחוד. מצינן לאוקמיה נמי בק"ש דרבנן כדפרישית לעיל מ"ד בדת"ק דהתם עיין היטב הדק) ולא קורא בשפתיו. או דלמא כדכתב בתי"ט בתר הכי דבת"ת מיירי הכא דמודה בה ר"י. אבל ראשון נראה לי עיקר מכמה טעמים ברורים נכוחים למבין ומדקדק היטב במה שכתבתי. וגם פשטא דתלמודא רהטא כוותן. ותו דידן עדיפא שבכלל מאתים מנה. שאם אתה אומר דמודה ר"י בד"ת וכן האמת. א"כ ק"ש בכלל ד"ת ולא גרע משום דחובה הוא. ופשיטא דמצריך בה טבילה לב"ק גרידא. ואי משום דק"ש דאורייתא. הא ע"כ לר"י לא אלימא ליה הך סברא. דהא אפילו תאמר כפירושו דתי"ט מ"מ ק"ש וברכות דרבנן בחדא מחתא מחתינהו ר"י. אלא לאו היינו טעמיה ודוק:

ושובמצאתי ראיתי בתוספתא [פ"ב] כמו שכתבתי מתחלה ותפסתי לעיקר דר"י נמי אוסר לב"ק בק"ש. ולא עוד אלא שמחמיר בה ביותר. דאליבא דת"ק התם סגי ליה בט' קבין בקור' לעצמו. ולר"י דווקא ארבעים סאה ואפילו בחולה. ורבי רבבות שבחות והודאות לגומל טובות. שחנני דעה והשכל לכוין דברי אלהים חיים על אמתתן:

והמשמשת שראתה נדההא דאצטריך למתנייה נראה מדברי בתי"ט משום דמטמאה אפי' בלא פליטה מטעם שלא יהו ת"ח מצויין אצל נשותיהן כו' וגם משום דכעין דאורייתא תקון משו"ה אצטריכא ליה. ואף כאן במ"כ נטה מני הדרך הכבושה שביררו להם רז"ל בעלי התלמוד. שלפי דבריהם אין צורך להמציא צריכות חדש. דמלבד שהם דברים בלי טעם כעיקר דאי משו"ה אכתי לא אצטריך דמהיכי תיתי ניבעי בה פליטה כיון שהיא מטמאה כב"ק אף בלי פליטה. וגם עיקר הטעם שגזרו על ב"ק. כדי להרחיקו ולא יהא רגיל בתשמיש. מה אכפת בפליטתה אף שלא פלטה גדולה שימושה שמחמתה גזרו וגדרו גדר גדול. ועוד הרי פירשו לנו בתלמודין [דף כ"א ע"ב] דאליבא דרבנן פשיטא דמשנה שאינה צריכה היא. דמה זב שראה קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא מחייבי רבנן. במשמשת כו' לא כל שכן. אלא ר"י היא ודווקא במשמשת כו' הוא דפוטר. אבל בב"ק גרידא (וה"ה למשמשת גרידא כך נ"ל וק"ל) מחייב וכדאיתא להדיא בגמרין (דכב"א):

**צריכין טבילה.**פשוט דאפי' לת"ק דמצריך טבילה ומקמי דבטלוה לטבילותא. המשמשת ושפלטה ש"ז כשתטבולנה יכולות לקרוא ק"ש ולהתפלל. אע"פ שנשארו עדיין בטומאת נדותן. ומכאן תשובה למ"ש בהגהת הש"ע א"ח סימן פ"ח. כמבואר אצלי בס"ד בביאורי שם:

משנה לחם ש"זשקבלה בשמושה. קודם שראתה. וכבר טבלה לה. אח"כ ראתה.

משנה לחם והמשמשתנלקח מלשון תרגום. וכינו הפעולה בלשון שירות. בהיותה עבדות בטבע. לצורך קיום המין. נעשית כר לבעלה. ונראה שהוראת הלשון בראשונה. נופל יותר על האשה הנבעלת. בהיותה שפחה נחרפת לאיש (וכן בפרה. עליית הזכר עליה נקראת עבודה לה. ופוסלתה) והבעל הוא אדון ומורה אדנות בכל מקום. וכה"א בעלונו אדונים. עם שלא נמלט גם משתוף השם בבחינה זו. היותו מלך לשדה נעבד. ונעשה משועבד. ודוק.